יום שני, 15 באוקטובר 2012

וויניקוט עם כל המיץ

בשבועיים האחרונים אני קורא בבת אחת שלושה ספרים, שניים מהם שקיבלתי מחברתי הטובה אתי. הראשון, מתירנות מוסרית (תרגום חופשי שלי ל-ethical slut, ספר עזר לניהול מערכות יחסים בלתי רכושניות) הוא בכלל במחשב אז הוא תמיד נלחם בפייסבוק, והשלישי, מובי דיק, די נדחף לתחתית התיק. בעיקר אני קורא את השני, Are You My Mother של אחת Alison Bechdel.

זה קומיקס אוטוביוגרפי, שכתבה וציירה אותה אליסון בכדל על הקשר שלה עם אמא שלה. אני באמת באמצע, ועוד לא תייקתי אותו איפשהו ועוד לא הבנתי מה הולך לגמרי. ואולי זה בדיוק נושא הפוסט, על לחוות דברים בלייב.

הספר כולל ציורים שמדלגים בין רגעים סתמיים, לאסוציאציות ויזואליות מהילדות, טקסטים שהיא קראה ומרקרה ומתקשרים למחשבות שלה, והרבה ציורים של הקשר הטלפוני שלה עם אמא שלה תוך כדי כתיבת הספר. יעני, ציור שלה יושבת מול המחשב, ושל אמא שלה על הספה, שזה לא הכי דרמטי. נגיד ציור של אמא שלה מגלגלת גבות. או ציור שלה רושמת נקודות שאמא שלה אמרה כדי לכלול בספר בלי שאמא שלה יודעת. המימד העלילתי זניח, מופיע פה ושם. העיקר זה איזה מהלך חקירה עצמית.


אחד הדברים שהיא עושה כדי להבין את עצמה ואת הקשר עם אמא שלה זה ללכת לטיפול ולקרוא ספרות פסיכואנליטית. והיא כותבת על זה, ומסבירה את התהליכים שהיא עוברת בטיפול. כמו נגיד, לכעוס על אבא שלה שהתאבד. היא לא כותבת שהיא כועסת עליו כהצהרה. היא מסבירה איך היא הבינה שהיא כועסת עליו. איך המטפלת שלה שאלה אותה את השאלה הזו והיא הכחישה. איך היא קראה משהו של וויניקוט על מכוונות הורית והבינה שאבא שלה היה דמות שלילית בסיפור חייה. כל מיני רגעים וטקסטים ורמזים שמובילים אותה לרגש הזה.

הנה עוד תמונה מהספר:


אני קראתי בעצמי את רוב הטקסטים שהיא קוראת, ודנתי בהם עם מורים וקולגות. ובכל זאת משהו בקריאה כאן של התהליך שהיא עוברת מבהיר לי הרבה מאוד דברים שהיה לי קשה להחזיק ביחד בראש. מי שקרא פעם טקסט שכתב פסיכואנליסט יודע שבדרך כלל זה מחרפן. אתה קולט כמה ההורים שלך דפוקים ואתה עלוב והחיים שלך הם משהו פתולוגי רע. הקטע שהתחושה הזו מתעוררת כמעט עם כל תאוריה ולגבי כל הפרעה. יש שלב שהתחלתי להבין שזה מוגזם, שלא ייתכן ואני לוקה בכל הליקויים בבת אחת, ובעיקר בתקופה בה אני קורא עליהם. זה הקטע בקונספטים פסיכולוגיים כאלה, שהם מופשטים מדי, כמו שההורוסקופ תמיד מזהיר אותי מנסיעות, קשה להחיל אותם ספציפית לחיים שלך מבלי לפספס.

בקיצור (תמיד נמאס לי לכתוב את הפוסט אחרי ההקדמה), הספר הזה מעביר את אותם רעיונות אבל בצורה חיה יותר, אינטגרטיבית יותר. אני מרגיש שאני מסוגל לראות איך כל הרעיונות הללו משולבים בתהליך הכרה עצמית. הכתיבה האישית יותר מאפשרת לי לבחון את התהליך הזה באופן אינטגרטיבי יותר מול עצמי. זה כמו ההבדל בין לקרוא איזה ערך היסטורי באנציקלופדיה לעומת לקרוא ביוגרפיה של אחת הדמויות הפועלות. התובנה האנושית עם כל המיץ והחיות שלה. זה אחרת. (PS - כמו ההבדל בין פירוש והעברה).

אם כבר, בהקשר הזה אני חושב על ספר של פוקו, שנקרא The Technologies of the Self, מ1988 ככה. הוא מדבר על הצו האפולוני דע את עצמך (know thyself). הוא אומר שבמאות הראשונות בכלל הבינו את זה במובן אחר, של לעקוב אחרי ההתפתחות העצמית במובן היציאות שלך, והשינה שלך, ולרשום דברים מאוד קונקרטיים. בעצם יותר במובן של לדאוג לעצמך (take care of yourself) ברמה של well-being. לא חשבתי שאני אשבץ כל כך הרבה מילים לועזיות. Well-being זה בריאות כללית כזאת. ואחר כך, עם הנצרות אולי, לא זוכר, ההבנה של דע את עצמך הפכה למרדף אחר איזושהי אמת דפיניטיבית, הגדרה עצמית סופית. אני לא זוכר איך הוא הסביר את המעבר, אבל אני להבין איך זה קשור לדגש שהנצרות שמה על אמונה דתית במקום על פרקטיקה דתית (ישוע מבקר את היהודים שרק ממלאים מצוות ובעצם לא מתכוונים לכלום, נגיד תחשבו על שעון שבת), או רעיון כמו הפרה-דסטינציה (אוגוסטינוס אומר שכבר במעמד הבריאה אלוהים קבע מי לגן עדן ומי לגיהנום וכל אחד בעצם הולך עם גזר דין קבוע מראש), שהדברים הפכו להיות הרבה יותר נפשיים והרבה יותר קטגוריים. קטגורי במובן שהוא קודם לחוויה, כמו לתייג מישהו כפסיכי ואז כשהוא מתנהג נורמלי להגיד איזה יופי שהוא מתנהג נורמלי. אז לדעת את עצמך הפך למעין אבחנה פסיכיאטרית מאובנת כזאת, להיות מסוגל לקטלג את עצמך, מעבר לכל הנסיבות והתהליכים וההשתנות וההפתפתחות המתמדת.

זה הפער בין הידע האנציקלופדי המאובן, לבין ההכרה ההווה, החיה. זה כמו שלא מספיק לקרוא וויניקוט. צריך לעבור שם משהו, ללעוס את קצת. להבין משהו ולחיות אותו - לא אותו דבר.

זה מזכיר את המבנה של העין. מסתבר (למי שלמד מבוא לדברים כאלה) שאיפה שכל העצבים של קולטני האור בעין יוצאים מגלגל העין, כמו כל החוטים של המחשב והמקלדת מאחורי מכתבה, יש נקודה בה אין קולטנים. הנקודה הזו היא במרכז העין. אז בעצם באמצע שדה הראייה של כל עין יש נקודה עיוורת. לכן כשאתה מסתכל על עצמך במראה ישר העין תמיד זזה מהר כדי לפצות על הנקודה העיוורת הזו. אז בנאדם תמיד רואה את עצמו בזווית אף פעם לא ישר. כלומר,זה תהליך מתמשך ולא תובנה חד פעמית, כמו שהעין צריכה לזגזג בין כמה זוויות ולעשות אינטראפולציה, ובעצם ממבט של העין על עצמה בזווית אני יכול רק להסיק איך נראית העין לעצמה במבט ישיר.. כי אין אפשרות למבט ישיר...


אין תגובות:

פרסום תגובה