בתחילת השבוע הייתי בכנס באיכילוב בנושא השפעת פורנוגרפיה על בני נוער, בהקשר לאחד מפרקי התיזה שלי על נוכחות הורית בשדה הווירטואלי. הנוכחים היו בעיקר אנשי חינוך וטיפול. זה הרגיש קצת את מה שדמיינתי כקראתי את "סמינר אוננות" של פרויד (במובן שזה על זה, וזה מה שזה). אחת, ד"ר דפנה שגיב רייס, מטפלת זוגית המתמחה במיניות, סקרה מגוון נתונים. בינהם ציינה כי עיקר צרכני הפורנו בארה"ב בגילאים 12-17. חשבתי קצת לעצמי... מעניין שזה לא קהל צרכני, כלומר, אין להם כרטיס אשראי והם לא יכולים לקנות שומדבר. המודל העסקי של הפורנוגרף, אם כך, הוא יצירת תלות לקראת בגרות. תלות זו נוצרת על ידי יצירת פער בין פורנוגרפיה ומין, כך שבלי פורנוגרפיה לא יהיה סיפוק. בערך כמו שכבר אי אפשר להנות ממפגש עם חברים בלי לתייג את זה בפייסבוק.
חשוב לנתח את ההיבטים הכלכליים ולא רק הפסיכולוגיים והחברתיים, כדי להבין איך זה פועל.
חשוב לנתח את ההיבטים הכלכליים ולא רק הפסיכולוגיים והחברתיים, כדי להבין איך זה פועל.
לאחר מכן היה דיון בין מגוון משתתפים ומרצים המחפש להגדיר את הבעייתיות של הפורנוגרפיה: הדרדור של המשתתפות למכור את גופן, היעדר הרגש והאינטימיות, חוסר המציאותיות, חפצון ומסחור של הגוף, ייצוגים בולטים של מיניות כוחנית דכאנית כלפי נשים, מדרון חלקלק מפורנוגרפיה לאונס ולהתעללות מינית במערכות יחסים בלתי שוויוניות, וכו'. עניין אותי אופי הדיון. הוא כלל טיעונים נוסטלגים כמו "בדור שלנו... הדור הזה...", או טיעונים של מדרון חלקלק ששמים את הפסול בתוצאות עקיפות, או ביכולת הבחירה מול הבנייה. מזכיר קצת את הדיבייטינג המגוחך בסרט תודה שעישנתם, בייחוד כשאחת המשתתפות בפאנל שנערך הייתה ראש מועצת התלמידים של איפשהו שכיסחה את כל המומחים בווכחנות חסרת פשר (כדי להגן על זכותם של בני נוער לצרוך פורנוגרפיה בתבונה). הדבר שהכי התקשו המרצים והמתדיינים לגעת בו הוא מה עמדתם לגבי פורנוגרפיה בפני עצמה. עצם הדיון בהקשר החינוכי, נראה כהתחמקות מדיון כללי על פורנוגרפיה, ונראה שעד שהמבוגרים לא יחליטו מה עמדתם המוסרית, השיקול ההתפתחותי יישאר משני.
הנה משהו של פושקין על זה איך שפורנוגרפיה (אז בצורת רומנים) מלמדת את הנוער לאהוב:
מִנֹּעַר חֵשֶׁק יְצִיקֵנוּ –
וּכְבָר שַׁטוֹבְּרִיָן כָּתָב:
אֱהֹב לֹא טֶבַע יְאַלְּפֵנוּ,
רַק כָּל רוֹמָן רִאשׁוֹן נִתְעָב.
הַכֵּר חַיִּים בְּלֹא עֵת צָמֵאנוּ,
וּבַרוֹמָן נִמְצָא חֶפְצֵנוּ,
בֵּין כֹּה עוֹבְרוֹת עָלֵינוּ שְׁנוֹת
חַיִּים, בְּלִי לְהֵהָנוֹת;
כָּל הַמַּקְדִּים נִסְיוֹן-הַחֶמֶד,
קִפֵּד אָשְׁרוֹ בְּלֹא עִתּוֹ,
גָּז חִישׁ הָאשֶׁר וְאִתּוֹ
גַּם אֵשׁ הַנֹּעַר נֶעֱלֶמֶת.
אוֹניֶגִין בְּכָל זֶה נִבְחָן –
אַךְ לֵב נָשִׁים כַּמָּה תָכָן!
(יבגני אונייגין, פרק ט')
(נ.ב. 31.10.12: לאחרונה אני עסוק בפער בין אשמה ואחריות. אציע שאשמה היא דבר שאדם מרגיש כלפי עצמו, ואחרים גורמים לאדם לחוש כדי לשלוט בו באמצעות מניפולציות רגשיות, והיא מובילה בעיקר לעיסוק בעבר והימנעות מהתנהגויות. לאשמה יש תפקידה בסדר החברתי, ואינני שולל אותה לגמרי. אבל לעומתה אציע אלטרנטיבה שעשויה להתאים יותר במקרים רבים, והיא האחריות. האחריות היא המבט אל ההווה ויכולת הפעולה וההשפעה על המציאות הנתונה בידי הפרט במצבו החברתי והנפשי הנתון. אחריות היא המיקוד במה שיש בכוחנו לעשות בכל רגע נתון בהתאם לערכינו והתחייבויותינו. לאחר פרישה של שני מושגים אלו, ברצוני להציע שהפורנוגרף משחק עם האשמה כדי לגרום להימנעות מהתמודדות עם האחריות האתית לגבי פורנוגרפיה מצד ההורה וגם הילד. כלומר, דווקא בגלל שפורנוגרפיה מעוררת תגובה מוסרית קיצונית, תוך כדי שצורכים אותה, היא מעוררת אשמה ומרחיקה אחריות. ההורה נמנע מלהודות בצריכת פורנוגרפיה ולכן אינו מציג עמדתו מול הילד או מציג עמדה מוסרנית צבועה, והילד יודע שהוא עושה דבר רע, ולכן נמנע מלעבד את חווייתו מול ההורה. כך הפורנוגרף משיג שטח הפקר מוסרי דווקא בזכות העבירה הגסה של הגבולות האתיים.)
בין היתר דובר על הפגיעה בבני נוער וגברים, שעיקרה בחרדת ביצוע הנובעת מהשוואה לא מציאותית לסטנדרטים של פורנו. בהקשר זה חשבתי שבעצם יש הסכמה לגבי מבנה של יחסי שליטה כוחניים וערעור רק על הקיצוניות שאינה ישימה. בעיניי גם בחינוך בנים לתפקיד כוחני ביחסי מין יש מידה של דיכוי, עוד לפני שנשאל אם התפקיד הזה מציאותי או לא.
ממצא אחר שהוצג בהקשר פגיעה בנשים, הוא שגברים שצפו בפורנוגרפיה ונשאלו לאחר מכן לגבי עמדותיהם המוסריות הכוללות יחס לנשים, גילו קהות מוסרית לגבי ניצול מיני של נשים. נראה לי שאפשר להוסיף משתנה מתווך שם באמצע, שאקרא לו ניכור. חלק גדול מהדיבור על בריונות בפייסבוק מציע משתנה מתווך מסוג זה, שהאינטרנט כסביבה אנונימית הרגילה אנשים לפעול ללא רסנים מוסריים שהיו להם לו היו פנים מול פנים, וכך טרולים אכזריים מרגישיים בנוח ללעוג ולפגוע, במי שאחרת היו מנומסים אליו פנים אל פנים. באותו אופן נראה לי שחוסר המציאותיות וההזדהות עם תפקיד דכאני גורמים לניכור מהעצמי והאחר, ואלו הם שגורמים לקהות מוסרית. למה זה חשוב לעמוד על המשתנה המתווך הזה? כי גם פייסבוק פועל באותו אופן.
ואולי הכי חבל שרוב המחקרים שהציגו המרצים היו מתאמיים ומסביבות 2005, ומהם הייתה אקסטראפולציה משוערת, שאם היה כל כך נורא ב2005, לבטח היום זה יותר גרוע. כשחשוב לציין שפייסבוק וסמארטפונים שינו את חוקי המשחק, ואי אפשר לסמוך על אקסטראפולציה לינארית.
הנה משהו של פושקין על זה איך שפורנוגרפיה (אז בצורת רומנים) מלמדת את הנוער לאהוב:
מִנֹּעַר חֵשֶׁק יְצִיקֵנוּ –
וּכְבָר שַׁטוֹבְּרִיָן כָּתָב:
אֱהֹב לֹא טֶבַע יְאַלְּפֵנוּ,
רַק כָּל רוֹמָן רִאשׁוֹן נִתְעָב.
הַכֵּר חַיִּים בְּלֹא עֵת צָמֵאנוּ,
וּבַרוֹמָן נִמְצָא חֶפְצֵנוּ,
בֵּין כֹּה עוֹבְרוֹת עָלֵינוּ שְׁנוֹת
חַיִּים, בְּלִי לְהֵהָנוֹת;
כָּל הַמַּקְדִּים נִסְיוֹן-הַחֶמֶד,
קִפֵּד אָשְׁרוֹ בְּלֹא עִתּוֹ,
גָּז חִישׁ הָאשֶׁר וְאִתּוֹ
גַּם אֵשׁ הַנֹּעַר נֶעֱלֶמֶת.
אוֹניֶגִין בְּכָל זֶה נִבְחָן –
אַךְ לֵב נָשִׁים כַּמָּה תָכָן!
(יבגני אונייגין, פרק ט')
(נ.ב. 31.10.12: לאחרונה אני עסוק בפער בין אשמה ואחריות. אציע שאשמה היא דבר שאדם מרגיש כלפי עצמו, ואחרים גורמים לאדם לחוש כדי לשלוט בו באמצעות מניפולציות רגשיות, והיא מובילה בעיקר לעיסוק בעבר והימנעות מהתנהגויות. לאשמה יש תפקידה בסדר החברתי, ואינני שולל אותה לגמרי. אבל לעומתה אציע אלטרנטיבה שעשויה להתאים יותר במקרים רבים, והיא האחריות. האחריות היא המבט אל ההווה ויכולת הפעולה וההשפעה על המציאות הנתונה בידי הפרט במצבו החברתי והנפשי הנתון. אחריות היא המיקוד במה שיש בכוחנו לעשות בכל רגע נתון בהתאם לערכינו והתחייבויותינו. לאחר פרישה של שני מושגים אלו, ברצוני להציע שהפורנוגרף משחק עם האשמה כדי לגרום להימנעות מהתמודדות עם האחריות האתית לגבי פורנוגרפיה מצד ההורה וגם הילד. כלומר, דווקא בגלל שפורנוגרפיה מעוררת תגובה מוסרית קיצונית, תוך כדי שצורכים אותה, היא מעוררת אשמה ומרחיקה אחריות. ההורה נמנע מלהודות בצריכת פורנוגרפיה ולכן אינו מציג עמדתו מול הילד או מציג עמדה מוסרנית צבועה, והילד יודע שהוא עושה דבר רע, ולכן נמנע מלעבד את חווייתו מול ההורה. כך הפורנוגרף משיג שטח הפקר מוסרי דווקא בזכות העבירה הגסה של הגבולות האתיים.)
בין היתר דובר על הפגיעה בבני נוער וגברים, שעיקרה בחרדת ביצוע הנובעת מהשוואה לא מציאותית לסטנדרטים של פורנו. בהקשר זה חשבתי שבעצם יש הסכמה לגבי מבנה של יחסי שליטה כוחניים וערעור רק על הקיצוניות שאינה ישימה. בעיניי גם בחינוך בנים לתפקיד כוחני ביחסי מין יש מידה של דיכוי, עוד לפני שנשאל אם התפקיד הזה מציאותי או לא.
ממצא אחר שהוצג בהקשר פגיעה בנשים, הוא שגברים שצפו בפורנוגרפיה ונשאלו לאחר מכן לגבי עמדותיהם המוסריות הכוללות יחס לנשים, גילו קהות מוסרית לגבי ניצול מיני של נשים. נראה לי שאפשר להוסיף משתנה מתווך שם באמצע, שאקרא לו ניכור. חלק גדול מהדיבור על בריונות בפייסבוק מציע משתנה מתווך מסוג זה, שהאינטרנט כסביבה אנונימית הרגילה אנשים לפעול ללא רסנים מוסריים שהיו להם לו היו פנים מול פנים, וכך טרולים אכזריים מרגישיים בנוח ללעוג ולפגוע, במי שאחרת היו מנומסים אליו פנים אל פנים. באותו אופן נראה לי שחוסר המציאותיות וההזדהות עם תפקיד דכאני גורמים לניכור מהעצמי והאחר, ואלו הם שגורמים לקהות מוסרית. למה זה חשוב לעמוד על המשתנה המתווך הזה? כי גם פייסבוק פועל באותו אופן.
ואולי הכי חבל שרוב המחקרים שהציגו המרצים היו מתאמיים ומסביבות 2005, ומהם הייתה אקסטראפולציה משוערת, שאם היה כל כך נורא ב2005, לבטח היום זה יותר גרוע. כשחשוב לציין שפייסבוק וסמארטפונים שינו את חוקי המשחק, ואי אפשר לסמוך על אקסטראפולציה לינארית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה