יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

מה זה אינטרסובייקטיבי, חלק ראשון

אנלא מומחה גדול, נרדמתי מהגל אחרי חצי עמוד, אבל יאללה, נקרא לזה סיכום ביניים למה שהבנתי עד כה מלימודיי. הפוסט הזה נועד להסביר את המושג אינטרסובייקטיביות, באופן הפשטני בו אני מבין אותו בשלב זה של תהליך הלמידה שלי. נראה לי כתבתי דברים דומים באנגלית, אבל כל הקטע פה הוא לתרגם ולפשט לפי הבנתי הנוכחית, אז הנה לעיסה נוספת. ואשמח להערות והארות והפניות לקריאה רלבנטית.

סובייקט ואובייקט
סובייקט הוא נקודת מבט והתייחסות. אובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו. לדוגמא אני רוצה לאכול סטייק. אני הסובייקט, הסטייק האובייקט. הרצון לאכול הוא הסובייקטיביות שלי. האפשרות להיאכל היא תכונת האובייקט. זה הבסיס.

יחס רפלקסיבי
היכולת שלי להתייחס לעצמי כאובייקט. אני אוהב לגרד בזקן. אני הסובייקט המתייחס לזקן שלי כאובייקט. ואני גם האובייקט שיש לו זקן שניתן לגרד. במקרה של גירוד בזקן, זה לא נעים במיוחד להיות מגורד, אלא יותר דבר לעשות מתוך שעמום ופוזה אינטלקטואליסטית, ולכן הסובייקטיביות שלי היא אהבת מעשה הגירוד. אבל גם להיות מגורד יכול להיות נעים, כשהזקן ארוך מדי לדוגמא, ואז הסובייקטיביות שלי עשויה להתבטא גם בלהנות מלהיות מגורד, שזה בעצם להנות מלהיות אובייקט.

אני גם סובייקט וגם אובייקט
יש פה גם התייחסות לזקן כמייצג את כולי (סיניקדוכה). הרי זה לא אותו אני שמגרד ומגורד, אלו שני חלקים נפרדים בגופי. אפשר לומר שהמגרד הוא ההחלק המוטורי במוח והיד, המגורד הוא החלק הסנסורי במוח והזקן. כלומר שיש פה חלוקה שלי לשני חלקים נפרדים פיזית שהם סובייקט ואובייקט.

דוגמא יותר ברורה לכך היא כשאני מתגלח ומשיל את זקני, ואז ברור שהזקן הוא לא חלק ממני, הוא איזשהו אובייקט שנוסף אליי, ואני הסובייקט, וכשאני נפרד ממנו אני נשאר אני.

עוד דוגמא, כשאני חושב על שני החלקים הנפרדים במוח, (הסנסו-מוטורי), בפסקה הקודמת, אני עושה זאת באמצעות החלק ההסקתי (?) במוח. איזשהו חלק במוח שמסוגל להתייחס לדברים באופן מופשט. כי זה לא שאני רואה את המוח שלי מבפנים. בקיצור, שוב חילקתי את המוח שלי לשני חלקים. האחד סובייקט שחושב, והשני אובייקט, שעליו חושבים. גם כאן יש חלוקה שלי לשני חלקים בתוך עצמי. וזה מגיע עד רמת הנוירון שחושב על השכן שלו. ואז הנוירון שחושב על עצמו בעבר.

עוד דוגמא, עכשיו כמובן שכשאני כותב על זה, ניתן לחלק בין האני שחשב והאני שכתב. אני שחשב מקודם היה סובייקט, ועכשיו הפך אובייקט. כי מקודם הוא זה שהתייחס, ועכשיו מתייחסים אליו. אם כך הסובייקטיביות היא נקודת התייחסות חמקמקה שנמצאת תמיד בהווה ומכפיפה אליה את כל שהיא מתייחסת אליו, גם את עצמה בעבר.


בסרט סינקדוכה ניו-יורק, שכתב וביים צ'רלי קאופמן הפסיכי גאון, הגיבור הוא בימאי תיאטרון שמקבל מלגה גדולה ומחליט לביים את פרוייקט חייו, וכך הוא מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו וכך הלאה. זהו הלופ של הסובייקט המתייחס לעצמו. הנה קטעון לא קשור מהסרט:




סובייקטיביות ואינדיבידואליות
אינדיבידואליות, in-dividuality, היא משהו שלא ניתן לפרק לגורמים. האינדיבידואליות היא נקודת המבט החמקמקה של הסובייקטיביות, שהיא תמיד היא. זו הגדרה על דרך השלילה בעצם, הסובייקטיביות היא נקודת העיוורון שלנו לעצמנו. רק בנקודה בה אנחנו לא יכולים להתייחס לעצמנו כאובייקט, אנחנו סובייקט. ועל רצף הזמן הסובייקטיביות שלנו נחשפת בדרך כלל, ואנחנו מסוגלים להתייחס לעצמנו. דוגמא: הצבעתי לעמיר פרץ לפני כמה שנים כי רציתי לשפר את  שכר המינימום בישראל. בחלוף הזמן עמיר פרץ לא פעל להעלאת שכר המינימום, התבאסתי נורא, ואז חשבתי על זה באופן מפוכח. התנתקתי מהתקווה שלי לשיפור התנאים הסוציאליים בשוק העבודה הישראלי, והתייחסתי לתקווה הזו כחמקמקה וקשה ליישום. המעבר מתקווה כיחס סובייקטיבי, לתובנה לגבי אותה תקווה כאובייקט התייחסות, היא פיצול עצמי על רצף הזמן כסובייקט בהווה ואובייקט בעבר.

היחס לאחר כסובייקט או אובייקט
כמו שאני גם אובייקט וגם סובייקט, הרי שגם האחר הוא כזה. ניתן להתייחס לאחר כאובייקט די בקלות. לדוגמא כשאני אוהב מישהו, הוא אובייקט של היחס האוהב שלי. להתייחס לאחר כסובייקט זה קצת יותר קשה. כי הרי אמרנו שסובייקט הוא נקודת התייחסות חמקמקה, ואובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו, לכן ברגע שנתייחס למישהו כסובייקט נהפוך אותו לאובייקט. דוגמא מוכרת היא הסרט הדבילי של מל גיבסון, "מה נשים רוצות", בו גיבסון מקבל יכולת טלפתית כלפי נשים, ואז הוא שומע את רצף התודעה שלהן. אגב, הוא עובד כאיש פרסום, ובכלל הוא רודף שמלות, כך שהוא משתמש ביכולתו הטלפתית כדי להשיג נשים כלקוחות ומאהבות. הוא רץ ליד אישה בפארק, ושומע את המחשבות שלה. היא דואגת אולי השאירה את הדוד דולק, שהיא צריכה לסדר משהו לילדים, אולי היא בהריון, ואם הבחור שהיא איתו אוהב אותה וכו'. המסקנה (שבשבילה כל הגברים רואים את הסרט, כדי לקבל שורה תחתונה, מה (לעזאזל) נשים רוצות) היא שנשים דואגות כל הזמן. בכך גיבסון מתייחס לסובייקטיביות הנשית כאובייקט. כי הסובייקטיביות תמיד מתקדמת וחומקת ולסכם אותה בשורה תחתונה אחת, זה, מה שקוראות הפמיניסטיות חפצון/החפצה, ההתייחסות לסובייקט כאובייקט.

לא רק מל גיבסון. גם הפמיניזם הפרגמטי הוא ניסיון להבנות את הסובייקטיביות הנשית במושגים אקדמיים, פוליטיים משפטיים וכו' שניתן להתייחס אליהם. לדוגמא כל הדיון האובייקטיביסטי על אונס והטרדה מינית מנסה לייצר אלגוריתם אובייקטיבי ליחס מכבד כלפי הסובייקטיביות הנשית. כשבחורה אומרת לא, זה לא. וזה קל להגיד. אבל כשבחורה אומרת כן תחת לחץ או מצוקה זה כבר משהו יותר בעייתי לניסוח. הניסיון להגדיר זאת הופך לטרחני כשהוא מנסה להכיל את האפשרויות האינסופיות של התודעה, ומצבים אמביוולנטיים או סוגסטיביים בהם קשה סובייקטיביות ואובייקטיביות מתבלבלים. או שמוביל לבדלנות בינאישית מתוך חשש הפחד להתייחס לאחר כאובייקט. אולי נעשה פוסט אחר על האופן בו הפמיניזם הפרגמטי חותר תחת ההכרה האנושית ואימת הבדידות הקורקטית. ואולי גם עוד פוסט יוקדש לגברים פמיניסטים מסוג מסויים, שמשתמשים בפמיניזם כדי להבין נשים היטב היטב, אך כאובייקט. לא בקטע הזדוני, יותר בקטע כמו שתינוק לומד לחייך לאמא בדיוק הנכון כדי שתאהב אותו.

תהום לתהום קורא
אז איך מתייחסים לאחר כסובייקט? נראה לי כתבתי על זה די טוב בפוסט על ג'סיקה בנג'מין ואקט ההכרה ההדדית באנגלית. זה נוגע לנקודה שתיארתי קודם, לפיה נקודת הסובייקט היא נקודת העיוורון שלי לעצמי. יעני יש פה משהו פרדוקסלי, שכדי להתייחס לסובייקט צריך להתייחס לחוסר היכולת להכירו. כשאני רואה את האחר כמישהו שלא ניתן להגדרה סופית, אני רואה אותו כסובייקט. דווקא יצא שזה נשמע פשוט.

דוגמא שאהבתי היא בסצינה מסרט המרגלים "חפרפרת" לפי ספרו של ג'ון לה קארה. בסצינה זו המרגל הבריטי הבכיר חוקר מרגל סובייטי אנונימי. הוא מנסה לפתות את המרגל הסובייטי, תחשוב על אשתך, תחשוב איך היא דואגת לך כשאתה כאן בשבי, אנחנו נפיץ שמועה שדיברת, לא תוכל לחזור הבייתה, יהרגו אותה מולך ואז יענו אותך למוות. החוקר הבריטי ממשיך וממשיך לתאר את הזוועות כדי לעורר חרדה בנחקר הסובייטי. עד לפתע אחרי שיחה ארוכה החוקר מבין שפרש בפני יריבו את כל חרדותיו הכמוסות ובעיקר את האהבה לאשתו כנקודת החולשה שלו. החוקר הבריטי מבין שכל הנהוני האישור של הנחקר הסובייטי היו רק כדי להובילו הלאה והלאה לחשיפה עצמית. הנחקר שותק ומשוחרר לחזור אל מותו. החוקר בכל זאת מבין משהו לגביו. שניהם מגיעים להכרה עמוקה אחד של השני, של נקודת האינדיבידואליות שלהם, המעוז האחרון שמגדיר את הסובייקטיביות שלהם, בפני כל המשחקים הסוגסטיביים העינויים והמניפולציות. הבריטי חושף שאהבתו לאשתו היא נקודת העיוורון שלו. הסובייטי חושף שהוא כלי עיוור לעצמו במשחק, מוכן להקרבה, שהוא פנאט. בהמשך הסרט הם משתמשים בדיוק בנקודות עיוורון אלו אחד של השני כדי לפגוע זה בזה. אני אוהב את הדוגמא הזו גם בגלל שהיא דוגמא להכרה הדדית בין אוייבים דווקא, ולא הומניסטית מתייפייפת.

הנה גארי אולדמן שמשחק מדהים את החוקר הבריטי:



הנאיבי, הסנטימנטלי
שילר, במסה שרפרפתי עליה מהמאה ה18, מדבר על פער בין נאיביות וסנטימניטליות, כשני מצבי תודעה. הנאיבי הוא שאינו מודע לעצמו, והסנטימנטלי מודע לעצמו יתר על המידה. הוא נותן דוגמא לנאיבי בשירה של הומרוס, שהיא השירה הקלאסית שמגדירה מהי שירה בכל מילה וחרוז. הגיבור ההומרי הנהדר הוא אכילס, שמשסף את גרון יריבו במהירות, דורך על עורק הצוואר של יריבו לשנייה נוספת רוכן ומתהדר, חייה עוד רגע תראה כמה נהדר ויפה אני כשאני הורג אותך. אכילס הוא מי שהוא, ללא חרטות, ללא צניעות, ללא ויסות, נהנה מהיותו אובייקט יפהפה, זוהר וחי. המודרניות לעומת זאת, מתייחסת בכל צעד לעקבותיה של הקלאסיקה ואינה מסוגלת להיות בפני עצמה. הגיבור המודרני הסנטימנטלי הוא רסקולניקוב של דוסטוייבסקי, שמצד אחד מאמין שהוא הנבחר על ידי האל לבצע שליחות של רצח, אך אינו מסוגל באמת להיות כלי בידי האל. רסקולניקוב רוצח ואז מתחיל להתייסר בתוך עצמו לגבי שליחותו, אשמתו, האם ושמא ואולי ובטח ומה אם, וכולו מתמלא במחשבות רפלקסיביות לגבי מעשיו. ניתן לומר ששילר מצייר שני סוגי יחסים של האדם אל עצמו, של הסובייקט לאובייקטיביות שלו. בעוד שאכילס לגמרי בסדר עם עצמו כאובייקט, רסקולניקוב נהרס וקורס תחת הפונקציה האובייקטיבית שמילא בעיניי עצמו.

הסטואי
הסטואי, זה גם משהו מעניין. באותו יום שראיתי את ה"חפרפרת" ראיתי גם סרט של סטיבן סיגל, מתוך מיני סידרה שנקראת "צדק אמיתי" וזכתה לדירוג צופים ירוד במיוחד בIMDB. הסרט דווקא ממש טוב בעיניי, הסובייקטיביות. כל הדיאלוגים שם הם מהסוג של "cut the bullshit let's shoot". כלומר, יש שם כל מיני שוטרים צעירים חתיכים וחתיכות, ואת סטיבן סיגל שהוא השוטר הותיק הפטריארך. להם יש כל מיני רגשות לגבי מה שהם עושים, הם מפחדים לא להצליח לתפוס את הפושע, הם חושבים שהם החטיאו איזו ירייה בפושע מרכב נוסע הם לא מספיק שווים ודברים כאלה. ואז יש את הקשוח המרכזי , סיגל, והקשוח המשני, איזה גבר קורא תיגר לכתר הפטריארך. קורא התיגר הוא דכאני, הוא שואל משהו כמו "אתה בא נלך?" עונים לו משהו כמו "אני לא יודע, אני חושש שזה לא הדבר הכי יפה לעשות" והוא עונה "לא שאלתי מה אתה חושב שאלתי אם אתה בא". סיגל הוא דווקא מיטיב אבל באותו קטע סמכותי סטואי. הוא מציל שוטרת צעירה שנקלעה למארב. הוא בא יורה בכולם הכי טוב, עושה את הפמיניסטית הצעירה לדמזל אין דיסטרס, מרים אותה מהריצפה אחרי שהביס את הרעים ושותק. הוא יודע שהיא מוקירה תודה ומושפלת בבת אחת, היא יודעת שהוא יודע שהיא מושפלת ושהוא יודע שהוא הציל את חייה, שניהם יודעים שאם ידברו על זה יפספסו רגע של חיבור הדדי. שאם הם יגידו משהו לגבי זה שהיה ביניהם חיבור פטריארכלי בנאלי, הוא יהפוך לבנאלי, אבל בעצם הוא היה הכי אנושי, במובן של מכבד, לוקח אחריות, מכיר, אולי אפילו אוהב בלי להודות בכך.

טוב נגמר לי הזמן לכתוב בוא נקרא לזה פרק א'. בפרק הבא אסביר למה דון דרייפר השוביניסט הוא דווקא משחרר נשים. אסביר גם איך קוראים שירה - לא לפי דעה אישית ולא כמשהו אובייקטיבי, אלא לפי משמעות אינטרסובייקטיבית שנוצרת בין הכותב והקורא/ים. אסביר גם משהו על מרחב המעבר הוויניקוטאני וכו'. שווה. כמובן שאני מקפיד לכתוב את הדוגמאות הקיצוניות, כי לכתוב את הדברים הנחמדים שבאינטרסובייקטיביות לא תמיד מבהיר את הנקודה. אז אני מתנצל אם זה נשמע כמו היפוך שטני של קשר אנושי. זה לא. עבורי זו דווקא מציאת האנושיות היפה גם בעימות וקושי. וחשוב לזכור! השאלה היא כיצד ניתן לפגוש אנשים אחרים באופן מכבד.

אין תגובות:

פרסום תגובה