בפוסט קודם על ספרציה אינדיבידואציה ועוד אחד על חפצון, שניהם באנגלית, העליתי רעיון שמנסחת ג'סיקה בנג'מין לגבי שני סוגים של יחסים בין אנשים. האחד הוא יחס של תגובתיות (retaliatory), והשני של יחס הדדי (mutual).
יחס תגובתי
יחס תגובתי
ביחס תגובתי האדם מצפה שעל טוב יקבל בחזרה טוב, ועל רע ישיבו לו ברע. ביחס מסוג זה יש שליטה ותלות בין שני האנשים, כך שהאחד מפעיל את השני. בנוסף, ניתן להיכלא בו למעגלי חיזוק שליליים, ותסכול הדדי, שמזינים את עצמם. אין רע ביחס תגובתי. רובנו מגיבים לעולם רוב הזמן. אך כדאי בכל זאת לווסת את תגובותינו. דוגמאות מוכרות מעולם החינוך, כשילד עושה מעשה אסור, נענש אוטומטית בעונש שהוזהר לגביו, מתבאס מהעונש עושה עוד מעשה אסור, נענש יותר, עובר עוד גבול, נענש יותר וכך הלאה.
הדינאמיקה הזאת קורסת כשהילד מתדרדר לעונשים כבדים מנשוא, וההורה שוחק את יכולתו לקיים את הענישה הכבדה שהשית על הילד. הורה שמחפש להעניש את הילד, עשוי לגלות שהוא מגיע לכדי אלימות וחוסר אונים במסלול זה. הורה המחפש ללמד את הילד באמצעות ענישה, עשוי לגלות שהבלוף הכוחני שלו נחשף ולחוש חוסר אונים. בדרך כלל הפתרון המאוזן במקרה זה הוא לשמור על העונש סמלי ונתון לשיקול דעת (בניגוד לכבד ואוטומטי), לדוגמא, לשלוח את הילד המתפרע לחדר לחצי שעה ולא לכל הערב, למקרה והילד ימשיך להתפרע וההורה יצטרך עוד הרבה דרגות מתונות של ענישה ככל שהילד בוחן את הגבולות. העונש מסמל גבול, שלפעולת הילד יש משמעות, שהיא אסורה על ידי ההורה, שההורה אוכף את הגבולות, שאכפת להורה מהמידתיות של חציית הגבולות, ושההורה אינו נקמני ואינו מעוניין לפגוע בילד, אלא להנחות אותו.
גם הצד הכפוף בעימות תגובתי מסוג זה יכול לנטרל את מעגל החיזוק השלילי שנוצר, כמו בדוגמת המרי האזרחי של גנדי, בו נמנע משימוש באלימות, ופעל במחוות סמליות בעיקר של סימון גבול עצמאי ודרישה לכבדו. הציטוט המפורסם שלו כנגד היגיון של "עין תחת עין" הוא בדיוק ניסיון לצאת ממעגל האלימות המשמר את עליונות הבריטים על ההודים באותה תקופה. כך ניתן להבין את החשיבות בסמליות העדינה של אקטים מחאתיים כמו צעדת המלח. בעוד שאקט אלים היה מצדיק את האלימות הקוליניאליסטית הבריטית, הרי שאקט כה מעודן חשף את הדיכוי הקולוניאליסטי באופן שהבריטים התקשו להודות בו בסופו של דבר משום שתפסו עצמם כעם נאור ולא כעם כובש.
הדינאמיקה הזאת קורסת כשהילד מתדרדר לעונשים כבדים מנשוא, וההורה שוחק את יכולתו לקיים את הענישה הכבדה שהשית על הילד. הורה שמחפש להעניש את הילד, עשוי לגלות שהוא מגיע לכדי אלימות וחוסר אונים במסלול זה. הורה המחפש ללמד את הילד באמצעות ענישה, עשוי לגלות שהבלוף הכוחני שלו נחשף ולחוש חוסר אונים. בדרך כלל הפתרון המאוזן במקרה זה הוא לשמור על העונש סמלי ונתון לשיקול דעת (בניגוד לכבד ואוטומטי), לדוגמא, לשלוח את הילד המתפרע לחדר לחצי שעה ולא לכל הערב, למקרה והילד ימשיך להתפרע וההורה יצטרך עוד הרבה דרגות מתונות של ענישה ככל שהילד בוחן את הגבולות. העונש מסמל גבול, שלפעולת הילד יש משמעות, שהיא אסורה על ידי ההורה, שההורה אוכף את הגבולות, שאכפת להורה מהמידתיות של חציית הגבולות, ושההורה אינו נקמני ואינו מעוניין לפגוע בילד, אלא להנחות אותו.
גם הצד הכפוף בעימות תגובתי מסוג זה יכול לנטרל את מעגל החיזוק השלילי שנוצר, כמו בדוגמת המרי האזרחי של גנדי, בו נמנע משימוש באלימות, ופעל במחוות סמליות בעיקר של סימון גבול עצמאי ודרישה לכבדו. הציטוט המפורסם שלו כנגד היגיון של "עין תחת עין" הוא בדיוק ניסיון לצאת ממעגל האלימות המשמר את עליונות הבריטים על ההודים באותה תקופה. כך ניתן להבין את החשיבות בסמליות העדינה של אקטים מחאתיים כמו צעדת המלח. בעוד שאקט אלים היה מצדיק את האלימות הקוליניאליסטית הבריטית, הרי שאקט כה מעודן חשף את הדיכוי הקולוניאליסטי באופן שהבריטים התקשו להודות בו בסופו של דבר משום שתפסו עצמם כעם נאור ולא כעם כובש.
הנחה נוספת שקיימת ביחסים תגובתיים היא שהאחד בא על החשבון השני. אם האחד הוא אדון, השני חייב להיות העבד. האחד מקבל והשני נותן. כאילו חוק שימור החומר דורש שכוח, אהבה וכל יתר הדברים שאנשים מעבירים ביניהם, יישארו באותה כמות, ואם לאחד יש לשני חסר, האחד משתמש והשני משמש. דוגמא לכך מתחום הפסיכולוגיה היא אנשים המרגישים שהם זקוקים מאוד לאהבה, ולכן נותנים הרבה ממנה לאחר, אך מעולם לא דורשים בחזרה, מתוך מחשבה שטרם הרוויחו מספיק קרדיט כדי לקבל בחזרה. כלומר, לתת שישתמשו בך כדי שתוכל להשתמש באחר אחר כך. לו העולם היה מוגבל ליחסי שליטה, הרי שהיה זה משחק סכום אפס, אבל הרבה מהאהבות הגדולות ושברוני הלב מגלים שאנשים לא אוהבים ששולטים בהם ומעדיפים לעשות דווקא. כשמישהו אוהב אותך וזקוק נורא לאהבתך, לפעמים אתה דווקא בורח. לפעמים למרות התובענות של האהבה אתה חש שתוכל לאהוב ולשמור על עצמאותך - הפעם לתת לבנאדם האחר את מה שהוא רוצה, דווקא.
למעשה יש פה משאלה של שליטה, של סדר בעולם, כאילו אם אעשה טוב, בהכרח אקבל טוב בחזרה. וזו כמובן משאלה בלתי אפשרית, שמטילה עליי או על האחר כל-יכולות, ומסרבת לבוא במשא ומתן עם המציאות ולהכיר בהשפעה החלקית שיש לי ולאחר על העולם. לכן כשאני זוכה למנה של מזל רע, אני מרגיש אשמה (סימפטום שכיח של טראומה), כי אם העולם פועל במידה כנגד מידה הרי שכנראה שהגיע לי שייקרה לי משהו רע. כמו צ'אק נוריס, גם אומניפוטנט, וגם מחזיר מנה אחת אפיים.
יחס הדדי
למעשה יש פה משאלה של שליטה, של סדר בעולם, כאילו אם אעשה טוב, בהכרח אקבל טוב בחזרה. וזו כמובן משאלה בלתי אפשרית, שמטילה עליי או על האחר כל-יכולות, ומסרבת לבוא במשא ומתן עם המציאות ולהכיר בהשפעה החלקית שיש לי ולאחר על העולם. לכן כשאני זוכה למנה של מזל רע, אני מרגיש אשמה (סימפטום שכיח של טראומה), כי אם העולם פועל במידה כנגד מידה הרי שכנראה שהגיע לי שייקרה לי משהו רע. כמו צ'אק נוריס, גם אומניפוטנט, וגם מחזיר מנה אחת אפיים.
בקצרה (כי תמיד נגמר לי הכוח לכתוב כשאני מגיע לפואנטה) יחס הדדי מתבסס בעיקר על הכרה בנפרדות. זה לא משחק סכום אפס, יש סינרגיה, כששניים נהנים בבת אחת. הערך המפיקים זה מזה אינו סימטרי - יש מי שיכול להנות להקשיב ומי שיכול להנות לדבר. כלומר, אותם יחסי ההקשבה החד צדדיים שתיארתי קודם לכן כנובעים מהנחות יסוד תגובתיות, הם כאלו רק בגלל חוסר היכולת להכיר בהדדיותם. יעני, כשאתה מכיר בpayoff שאתה מפיק מלהיות תלוי במישהו, אתה הופך עצמאי. והדוגמא מקודם עם ההורים, שנותנים רק עונש סימלי, היא דוגמא להכרה באחרות של הילד, בכך שאינו ניתן לשליטה, ושהחינוך הוא אקט תקשורתי ולא אילוף.
הכי מגניב אצל ג'סיקה בנג'מין זה שהיא לא חושבת שהדדיות היא כזה איי איי איי. יעני זה לא אידיאל או איזה גן עדן לשאוף אליו בו אין דיכוי וכולם אוהבים זה את זה בבת אחת. במקום זאת היא מתארת את ההרמוניה המושגת בהכרה הדדית כמשעממת. המתח התגובתי מפעיל אותנו ומרגש אותנו, ובהכרה הדדית אין תנועה (למעשה זה מאוד דומה לתנודתיות בין העמדות הסכיזופרנואידית והדפרסיבית של קליין). לכן בנג'מין עסוקה יותר בתנועה המתמשכת בין תגובתיות להדדיות, בין יחסי תלות לנפרדות. כל פעם שאנחנו מכירים בנפרדותו של האחר, ומכבדים את קיומו העצמאי, צרכיו ורצונותיו, תוך רגע (רגע חשוב שאליו אנחנו שואפים, אבל רק רגעון) נוצרת אחרות חדשה ולא מוכרת. לדוגמא, התפרסמה ביקורת על גנדי פעם בעיתון, שעשו איזה תחקיר, ובאחד מהמכתבים שלו, כשהוא מגן על זכויות ההודים החיים באפריקה (כן אפריקה) הוא זועם על כך שכולאים את המפגינים ההודים יחד עם הילידים השחורים האפריקאים. יעני תוך כדי שהוא דורש במעמדם האנושי השווה של בני עמו, הוא עדיין מתייחס לעם אחר כנחות ממנו, ומשמר היררכייה של יחסי שליטה.
"אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח"
הכי מגניב אצל ג'סיקה בנג'מין זה שהיא לא חושבת שהדדיות היא כזה איי איי איי. יעני זה לא אידיאל או איזה גן עדן לשאוף אליו בו אין דיכוי וכולם אוהבים זה את זה בבת אחת. במקום זאת היא מתארת את ההרמוניה המושגת בהכרה הדדית כמשעממת. המתח התגובתי מפעיל אותנו ומרגש אותנו, ובהכרה הדדית אין תנועה (למעשה זה מאוד דומה לתנודתיות בין העמדות הסכיזופרנואידית והדפרסיבית של קליין). לכן בנג'מין עסוקה יותר בתנועה המתמשכת בין תגובתיות להדדיות, בין יחסי תלות לנפרדות. כל פעם שאנחנו מכירים בנפרדותו של האחר, ומכבדים את קיומו העצמאי, צרכיו ורצונותיו, תוך רגע (רגע חשוב שאליו אנחנו שואפים, אבל רק רגעון) נוצרת אחרות חדשה ולא מוכרת. לדוגמא, התפרסמה ביקורת על גנדי פעם בעיתון, שעשו איזה תחקיר, ובאחד מהמכתבים שלו, כשהוא מגן על זכויות ההודים החיים באפריקה (כן אפריקה) הוא זועם על כך שכולאים את המפגינים ההודים יחד עם הילידים השחורים האפריקאים. יעני תוך כדי שהוא דורש במעמדם האנושי השווה של בני עמו, הוא עדיין מתייחס לעם אחר כנחות ממנו, ומשמר היררכייה של יחסי שליטה.
חברתי הטובה אניה אומרת שזה בסדר שאנשים משתמשים אחד בשני ככה, שככה זה (ומצטטת את עמיחי):
"אנשים משתמשים זה בזה
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח"
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק