יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

ז'יז'ק חוזר להגל - סיכום הרצאה

לאחר שבפוסט הקודם התנצלתי על שלא קראתי את דעתו של הגל על אינטרסובייקטיביות, ונמאס לי שכל הבלוג הזה אפולוגטי כל כך (שימו לב זו מטה אפולוגטיקה), אז החלטתי פשוט ללמוד הגל בדרכי. אני מקשיב להרצאה של ז'יז'ק על מהלך ההיסטוריה לפי הגל ביוטוב. ואסכם אותה פה. אולי בהמשך אסכם גם את הפרק על אדנות ועבדות. אמנם זה לא הכי פסיכולוגי, וכמעט כל הדוגמאות נוגעות לקומוניזם, אבל מבנה החשיבה הדיאלקטי הוא שמעניין אותי.

ז'יז'ק ישן במיטת יחיד עם תמונה ופסלון של סטאלין וספריה מלאה בפרסומים של עצמו מתורגמים לכל השפות...

קודם כל, תקשיבו, ז'יז'ק אומר, הגל לא אמר דברים על תיזה אנטי תיזה וסינתיזה, ועל היכולת להגיע לידיעה הסופית של ההיסטוריה, זו המצאה של תלמידיו ומפרשיו. וזה אפילו נוגד את תורתו. הגל לא חשב שהוא סוגר את ההיסטוריה, והדגיש שמוקדם לומר לגבי ההיסטוריה הגיאופוליטית לפחות, ושאיננו יודעים עדיין מספיק, ושכנראה במאה הבאה (ה20) נראה מה ייקרה עם מעצמות העל המתגבשות בארה"ב ורוסיה.


הגל בדרך כלל נתפס כמי שמתאר דיאלקטיקה היסטורית גלובלית חסרת יציבות. מציאות בה הכל תמיד משתנה גם ברמה אמפירית, וגם ברמת הרעיונות המתהווים וחולפים. הגליאנים צעירים טענו שיש פה סתירה. שמצד אחד הכל דיאלקטי ומשתנה, ומצד שני כדי להבין כל דבר צריך להבין את תפקידו ומקומו ההיסטורי הגלובאלי. ז'יז'ק טוען שזה לא מה שהגל אמר. הגל אינו טוען שכדי להבין תופעה יש להבין את האופן בו התהוותה. ניתן לקחת דוגמא ממרקס שאומר הצהרה (טלאולוגית לכאורה בלבד) שדומה מאוד לרעיון ההגליאני. הוא אומר שלמידת האנטומיה האנשית היא המפתח ללמידת האנטומיה של הקוף. כלומר שכשאתה מנסה להבין את התפתחותה של צורה כלשהי בהווה, עליך להכיר את התוצאה קודם ואז לחקור לאחור. זו אינה טענה טלאולוגית, שמצדיקה את הקיים בהווה, אלא מתבססת על הנחה שהמציאות תמיד בת חליפין (קונטינגנטית) ויכלה להתרחש אחרת. כך, רק אם מסתכלים לאחור על הקוף, מתגלים קווי ההתפתחות השונים בקיצונות זה מזה שיכלו להתפתח.

אולם זו גם אינה חוויה של מוביליזם היסטורי, שבה הכל אפשרי בכל רגע נתון וכוחות היסטוריים ספציפיים הבנו והתנו את ההתפתחות לכיוון זה ולא לכיוון הנגדי. במקום זאת, החוויה ההיסטורית המיידית שלנו, היא חווית היעדר אפשרות אחרת. כך זה מרגיש שלאחר פריצת דרך היסטורית, לא ניתן לחזור לעבר כאילו לא קרה כלום. אם אתה חוזר לאחור, לאותה פרקטיקה יש משמעות שונה באופן קיצוני. לדוגמא, אדורנו מתייחס למהפכה המוסיקלית הא-טונאלית שאירעה מתישהו בווינה, ושאחריה כמובן שניתן לחזור ולהלחין לפי מבנים טונאליים, אבל למוסיקה הטונאלית החדשה אין אותה תמימות שהייתה לה לפני המהפכה. עכשיו היא פועלת כשוללת את המקור, ועומדת בניגוד אליו. הלחנה טונאלית הופכת להיות זיוף קיטשי, ומתרחקת לכדי קונטרסט ברור מול הדבר המקורי שהיה לפני המהפכה ההיסטורית שארעה. היא מתווכת על ידי הגישה החדשה שצצה.

אין זה אומר שלא צריך לחזור לעבר. לפעמים יש בחזרה היפוך פרדוקסלי. לפי הגל, החדש תמיד מתהווה במסווה של חזרה לאחור. כך לדוגמא מרתין לותר שעשה את המהפכה הגדולה ביותר בנצרות בכך שחזר לנצרות הקדומה יותר על חשבון הנצרות הקתולית. כך לותר לוקח בעלות מחדש על העבר.


מרתין לותר הוא דוגמא בולטת של מחדש ההיסטוריה. והוא גם דוגמא מצויינת ליחס המתהפך לעברנו. בהתחלה הוא היה פרו יהודי כשטען שהיהודים צדקו בגישתם הדתית הבלתי ממסדית המקורית, לעומת הקתוליים. לעומת זאת לאחר שהקים את הכנסיה הפרוטסטנטית, שהלכה בדרך הנכונה בעיניו, היה אפילו יותר אנטי יהודי מהקתוליים כי טען שכעת על היהודים להתנצר תחת הכנסיה הפרוטסטנטית.

ניתן לראות במנגנונים הלאומניים של המאה ה20 ניכוס של דוגמאות הפוכות לאידיאולוגיה ושילובן מחדש באידיאולוגיה. לדוגמא יש מי שרואה בסוציאליזם רעיון נחמד על אחוות כל בני האדם, ובסטאליניזם עיוות נוראי שלו שהגיע לכדי רצח ודיכוי, שנאת המערב, ושלילת חירויות. בניסיון להסביר עיוות זה, סוציאליסטים מערביים יאמרו שזה בגלל שהמהפכה התחילה בטעות דווקא באסיה הבלתי מפותחת והתרבות האסיאתית השחיתה אותה. לאומנים רוסיים דווקא ייתייחסו לסטאלין כמחדש המזרח, כמו פטר הגדול (ניכוס נוסף על הדרך), שבאמצעים כוחניים הביא קידמה מהמערב למזרח, וייראו בעיוות תהליך מוצדק עם יעד חיובי. כך ניתן לראות שימוש באותה דוגמא לטובת וכנגד המזרח.

ז'יז'ק מצרף את שני אלו בדוגמא המשלבת את לותר ורוח הניכוס מחדש של הקומוניסטים. בחגיגות במזרח גרמניה הקומוניסטית לזכרו של מרתין לותר היה ניסיון לנכס אותו לצד הקומוניסטי. הבעיה הייתה שלותר תמך בדיכוי אלים של התקוממות החקלאים כנגד האצילים. למעשה לותר היה שותף לדיכוי מהפכה סוציאליסטית כמה מאות שנה לפני שזו קרתה. אז עשו בטלביזיה החינוכית מיני סידרה לזכרו, ובה בדו ראיון דימיוני של היסטוריון קומוניסטי עם לותר. תגיד לותר, איך אתה בעד חזרה לדרכם הפשוטה והענווה של שליחי ישוע מצד אחד, ומצד שני מדכא מהפכת איכרים כנגד האצילים בזמנך, אולי תחליט?? לותר הבדיוני עונה, שאמנם צריך להגיע לכזה מצב של שוויון ואחווה יום אחד, אך בזמנו במאה ה16 טרם הבשילו התנאים לכך, והיה עליו לתמוך קודם כל במהפכה בורגנית שתקדם חירויות הפרט וחופש חשיבה, כדי שבעתיד, בעוד 200 שנים במאה ה20, יוכלו הסוציאליסטים המודרנים לצאת למהפכה. לדעתו של ז'יז'ק זה בדיוק ההיפך מהראייה ההיסטורית של הגל.

ז'יז'ק טוען כי לא ניתן לראות את עצמך באופן אובייקטיבי לפי תפקידך במערך הכוחות ההיסטורי הגלובאלי. זוהי עמדה בלתי אפשרית לפי הגל. הידע האבסולוטי לפי הגל הוא ההבנה שאתה לכוד לחלוטין בזמנך, נטוע בהקשר ונסיבות שאינך מסוגל לראות. הגל אינו תואם כלל את הדיאליקטיקה ההיסטורית הסטאליניסטית המטריאליסטית. הסטאליניסטים לא היו בעמדה מעורבת, אלא דנו בידע אובייקטיבי. סטאלין הסביר מדוע תיאוריות מרקסיסטיות חברו לפועלים ותרמו למאבקם. סטאלין טוען כי בסוף המאה ה19 המעמד העובד היה עדיין מיעוט ברוסיה. מארקס כמדען ראה כי למרות היותם מיעוט, הם עומדים לגבור לאורך ההיסטוריה. כך הפועלים שאמנם היו עם ידם על התחתונה החליטו לראות קדימה ולחבור לצד המנצח בטווח הארוך. ז'יז'ק טוען שזו אינה העמדה של מרקס באמת. רעיון זה שקודם כל מבססים באופן אובייקטיבי את האופק העתידי, ואז מתוך ידיעה אובייקטיבית זו, אתה כסוכן פרטיקולרי המגשים את ההיסטוריה בוחר את הצד שלך במימוש כורח גורל זה. הגל שולל זאת מכל וכל.

הגל טוען שרק בערב נדע האם עמל יומנו נשא פרי. הפעולה היא תמיד עיוורת. הפעולה היא תוצאה של עצמה. לא כי ההיסטוריה מורכבת מדי ולא ניתן לדעת מה ייקרה בסוף. אלא בגלל שהאני מורכב מדי, ולא ניתן לכלול את עצמי בתמונה ההיסטורית. הסוכנות האישית אינה ניתנת לשקלול בתוך המבנה האובייקטיבי. ההכרחיות של צעד היסטורי מסויים, עבור הגל, היא תמיד בדיעבד. רק במבט לאחור ניתן להבין כי צעד זה היה כה הכרחי ופרץ דרך מהפכנית. אין סיבה היסטורית אבסולוטית, אין גורל שנכתב מראש, ואין מי שמושך בחוטים. להיפך, הכורח ההיסטורי מתבהר בדיעבד, רק לאחר שקורה הדבר מתברר כמה שהוא היה חייב לקרות.

ז'יז'ק נותן דוגמא מהעיתונות הצרפתית לגבי הקשר בין קונטינגנטיות והכרחיות: אם מועמד המפלגה ינצח בבחירות האזוריות, אז נצחונו יהיה הכרחי (necessary). הקשר נעשה רטרואקטיבית. הרמה המיידית (zero level) של ראיית ההיסטוריה (historicity) היא רטרואקטיבית. אנחנו חווים את ההיסטוריה כשמשהו נעשה בלתי אפשרי. כשכבר אי אפשר לעשות אותו דבר מבלי לחוש בזיוף ובריחוק ממנו.

לדוגמא, רוסיני כתב אופרות נוסטלגיות כגון הספר מסביליה באמצע המאה ה19, על אותו נושא שכתב מוצארט בסוף המאה ה18. כתיבת אותו הנושא כאילו המהפכה הצרפתית לא ארעה הייתה אקט נוסטלגי קומי. באופן זה ז'יז'ק מציע להיזהר מפילוסופים שמנסים לדלג על אירועים היסטוריים. לדוגמא ניסיון לדלג על המהפכה הטרנצנדנטלית של קאנט. דלוז מבקש לחזור לעידן לייבניץ' ושפינוזה בתקופה הפרה-קאנטיאנית. ברור שזה לא ניתן לעשייה. בדיוק כשאתה עושה את זה, או שאתה עסוק בנוסטלגיה קיטשית, או שזו דווקא מהפכה רדיקלית יותר. המהפכה מתרחשת בדיוק משום שאינך יכול לשוב לעבר. אם אתה מנסה לשוב לעבר או שאתה גיק נוסטלגי לא רלבנטי היסטורית, או שאתה עושה משהו רדיקלי וחדש. כמו בדוגמא של לותר, שלא תפס את עצמו כמהפכן, אלא כחוזר למקורות, ובכל זאת עשה את המהפכה הרדיקלית ביותר של הנצרות. באותו אופן, בתקופת פסקל הייתה לכאורה כבר מודרניות והמדע שאחרי גלילאו, אך פסקל מתעקש לשאול איך ניתן להיות מדענים מודרניים מבלי לוותר על האמונה הדתית. הוא לא קיבל את המודרניות כפי שהייתה ובאופן זה הייתה לו הבנה טובה יותר של מודרניות וגבולותיה.


דוגמא נוספת מההיסטוריה של הקולנוע. עם המצאת הקול, דווקא מי שהיה מזועזע משילובו בסרט היה זה שהבין לעומק את משמעותו הכבדה של שילוב הקול בקולנוע. כך לדוגמא בסרטי צ'אפלין המוקדמים, דמויות צ'אפלין מזועזעות עד כדי טראומה מהסאונד. באורות הכרך יש רק מוזיקה וצלילים סביבתיים, אך הדיאלוגים עדיין אילמים. בזמנים מודרניים יש פשרה עם הקול, שומעים דיבור, אך כל הדיבור הוא רק של המדיה והקריינים ברדיו, ולא שומעים קול מיידי של השחקנים. הסרט הראשון של קול מלא, בו השחקנים מדברים ממש, הוא הדיקטטור הגדול. לפי ז'יז'ק בסרט זה יש תיאוריה מרומזת של קול אנושי. הקבצן היהודי הוא דמות הקומיקאי השתקן. לעומתו כפילו הרשע הינקל מוצג דרך הקול שלו ברמקולים בגטו, ורק לאחר מכן מראים את הגוף הקטן והאיש המגלומן שמאחורי הקול הנוראי. לאחר השמעת הקול מראים את הפרצוף המפלצתי מאחורי הקול, הפרצוף האנושי, אותו אנחנו מכירים מהקבצן, מתעוות מרוע הקול. הקול נותר חיצוני לסובייקט, הוא משתלט על הסובייקט כמו פיתום המפעיל אותו כנגד עצמו. רעיונו של צ'אפלין הוא פרוידיאני, לפיו הסרט האילם היה אינפנטילי, בו אפשר להכות ולהחריב בלי שאף אחד ימות, ולרדוף נשים ברמה אוראלית אינסופית, ואין גבולות מילוליים. אך תוספת הקול לקולנוע אינו מוסיפה לטבעיות והריאליזם של הייצוג המימטי למציאות. לא. תוספת הקול חושפת את הזרות של הקול במציאות. אם כך דווקא השמרנים שמנסים לחזור לעבר, שהתנגדו לשימוש בקול בקולנוע, ואז ניסו להשתמש בו בכל זאת כנגד עצמם, שהביאו לפריצות הדרך ולשימושים הרדיקליים בו.

האין האידיאליזם הספקולטיבי האבסולוטי של הגל, מהווה הדוגמא המובהקת האחרונה לאידיאליזם רדיקלי, בו ניתן לכסות את כל המציאות בפריסת העצמי ובתיווך ההכרה? אחרי הגל יש פריצה פוסט הגליאנית, שופנהאואר, קירקגארד, מרקס, פרויד, המתמטיקה המודרנית וכו'. אחרי הגל אי אפשר להיות שוב הגליאני ברצינות. אפשר לעשות זאת רק בזיוף והעמדת פנים. פריצת הדרך של הגל הייתה אנטי פילוסופית. הרעיונות הפילוסופיים נתפסים אצלו כמימד משני ייצוגי בלבד, המתרחשים על גבי תהליכים ממשיים יותר היסטוריים. שלינג ושופנהאואר מנסים לתקוף ולהפריך את רעיונותיו של הגל, ומדברים על איזשהו רצון חיובי הקיים לפני ההתהוות. לפי ז'יז'ק, גם מרקס טוען שהגל מאונן בהכרה עצמית במקום לקיים יחסים עם המציאות. מרקס לא אוהב את התנועה ההגליאנית של רעיונות בלבד. מרקס מדבר על אנשים אמיתיים שחיים, נעים ופועלים ומתהווים, לא רעיונות. אך זוהי אנטי פילוסופיה.

הגל מבטל גם את המתמטיקה, כמדע חזרתי, הוא לא מעוניין במתמטיקה עם כל הפרדוקסים של רפרנס עצמי. הגל מבטל את ניוטון כמדען פוזיטיביסט מכאני ורומנטי. הגל מנסה להחליפו בהסבר אורגאני יותר של הטבע. ובכל זאת המדעים המתמטיים ששימשו תפקיד חשוב מאוד בייצור התעשייתי. באותו אופן הגל נסתר על ידי ההיגיון של פרויד לפיו יש חזרה כפייתית ללא התעלות והתפתחות הגליאנית על ציר הזמן. אך אלו רעיונות שמנסים להתעלם מהגל, להעמיד פנים שלא ניתן להכילם ברעיונותיו. ובמובן זה הם מזייפים. לא ניתן להעמיד פנים שהגל לא קרה.

פרויד מטיל ספק על הגל עם המאויים והגל מאיים על ספקו של פרויד...

סיכום והערות:
ז'יז'ק "מסביר" את הגל, ובאמצעותו הוא מסביר את הפער בין ההיסטורי - מה שקרה, לבין ההיסטוריה - האופן בו נבנית מפורקת ונבנית משמעותו של ההיסטורי. כל אירוע שזור במערך מתמשך של גורמים והשפעות רחבות גלובאליות, וכדי להבין את האירוע יש להבין את הגורמים האחרים שמולם התרחש. בזמן בו כל אדם פועל בהיסטוריה אין לו דרך לדעת מה מקומו בהיסטוריה, ומה תהיה המשמעות של מעשיו. לא ניתן לבחור בצד המנצח. לא ניתן לעצור או להיאחז במה שקרה בעבר. מי שמנסה להתקדם עשוי למצוא עצמו דווקא מתעלם מהתקדמויות שכבר קרו, מי שמנסה לשוב לעבר עשוי למצוא עצמו מערער על הסטטוס קוו הקיים ומבצע מהפיכה רדיקאלית עוד יותר.

זה שההיסטוריה נבנית רק בדיעבד זה די כיתה א'. אבל התפיסה הרווחת היא שהרבה גורמים מתבשלים ומבשילים, ושבשלב מסויים ניתן לראות לאן הרוח נושבת ולנטות בכיוון הנכון. ז'יז'ק יוצא כנגד הנחה זו, כאילו בזמן עשיית ההיסטוריה ניתן לדעת אותה מראש. נגיד כמו דפני ליף ביולי 2011.


יש פה חוסר אמון מובנה בטקסט, הוא שז'יז'ק כמובן מנסה לחזור לאחור, בכך שהוא אומר שלא ניתן לחזור לאחור. כלומר, הוא מנכס את הגל ומתאר כמה הניכוסים של ההיסטורי אינם תמימים. זה כמו כשקוראים את דרידה ש"חוזר" לאפלטון וכאלה והופך אותו על פיו ברוח הדה קונסטרוקציה. זה כמו שקוראים את לקאן ש"חוזר" לפרויד והופך אותו. אבל דווקא בנקודה של פרויד שאני מכיר טיפה יותר טוב מאפלטון והגל, יש פה תחרות בממשיכיו ובמפרשיו, לא הפיכה של משמעויותיו עצמו. כי לקאן כן שואב מרוחו של פרויד ומהטקסטים שלו. אולי ככה אפשר להבין את ההנגדה של ז'יז'ק בין הגל להגליאנים הצעירים שפירשו אותו לא נכון.


חשוב לזכור ברקע שז'יז'ק הוא סוג של קומוניסט, לא ברור איזה סוג, שמבקש לקדם מהפכה קומוניסטית, לא ברור לי (אולי גם לו) מאיזה סוג בדיוק. אבל הרבה מהדיבור שלו על כך שהחזרה אינה אפשרית, הוא ניסיון לטהר את שמה של המהפכה הקומוניסטית, ולומר כי ניתן לנסות שוב ושזה לא ישתבש באותו אופן. למעשה הוא אפילו מנסה לנכס את סטאלין ולהסביר באמצעותו כיצד כן צריך לעשות מהפכה. הבעיה שלי היא כשמישהו מכוון באופן ברור מדי למקום מסויים, והביקורת שלו עיוורת למקום הזה.

עכשיו כל הפוסט הזה מסתבר בדיעבד כלא רלבנטי בעליל לפסיכולוגיה. רק בדיעבד יכולתי לדעת את זה. טוב האמת שגם באמצע סיכום ההרצאה הבנתי שהזה לא קשור. אבל כן יש פה הרבה קונספטים שיכולים להסביר גם תובנות נפשיות. תובנה היא הדבר הכי מגניב שיכול לקרות בטיפול, או בתהליך של צמיחה אישית. אתה חי את חייך, משיג את מה שאתה יכול להשיג בדרכיך, ואז פתאום את מסתכל על עצמך ומבין למה אתה עושה את כל זה. ההרגשה ברגע של תובנה מאוד גדולה או של חשיפה עצמית דומה מאוד למה שז'יז'ק מתאר במהפכה - אתה לא יודע איך העולם ייראה אחרי שתגיד משהו או תעשה משהו, ואחרי כן שום דבר לא יכול להיות אותו דבר. צאו מהארון, תיפרדו מבת זוג, תתפוצצו מכעס על כל העולם, תציעו נישואין מצידי... תנסו תראו מה קורה.

אבל בדיעבד רק פתאום הגעתי לתובנה שההרצאה הזו עשתה לי שירות מאוד טוב היום. קראתי אותה יום לפני חזרה לאחור בחיי, מאוד משמעותית. והיא עזרה לי להבין שלא ניתן לחזור לאחור. שלא ניתן להתעלם מזמן שחלף. שהדברים, עד כמה שהם מתכתבים זה עם זה, הם הפכים זה לזה, כי למקור לא היה קנה מידה להשוות מולו ועכשיו אני אחר ועכשיו זה אחרת.

One does not simply go back to Ithaca!!





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה