אשמה?

הפוסט הזה נכתב לפני שנה. לא זוכר על איזה רקע הוא נכתב, ולאיזו אשמה אני מנסה לעשות אינטלקטואליזציה, אבל משום מה, באופן חשוד למדי, מעולם לא סיימתי אותו. עכשיו עברתי עליו, יש פה כל מיני מחשבות מעניינות, על אשמה והסתברות, מאקרו לעומת מיקרו וכו', גם אם אין מסקנה. אז הנה:

מתודולוגיה מפוקפקת הנתלית בגדולים ממני
המהלך של פירוק קונספטים דומיננטיים בחברה אינו משהו שהמצאתי אני. כל מה שצריך לעשות הוא להראות שאיזשהו עיקרון שנראה לנו טבעי וברור מאליו, יכול היה להיוולד בתקופה היסטורית נוכח אינטרסים מסויימים של גורמי כוח בחברה. ניטשה ופוקו אוהבים לעשות את זה. חשוב להבחין בין מציאת היסטוריה חלופית אפשרית המתארת את הנסיבות המאוד ספציפיות לעליית ערכים חברתיים מסויימים, לבין מציאת הצדקות היסטוריות "אבולוציוניות" לעליית ערכים אלו דווקא כאפשרות היחידה. מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לי פה חובת הוכחה היסטורית, וכל מה שעליי לעשות הוא לתאר נרטיב אפשרי שיאיר את המושג כהבנייה חברתית שאינה הכרחית תמיד בכל מצב. חובת ההוכחה היא של הקורא דווקא, שצריך לשאול עצמו האם הערך שהוא נחשף אליו כהיסטורי מרגיש לו טבעי או כפוי, האם הוא משרת אינטרסים מטריאליסטיים, אישיים, או של הכוחות ההגמוניים בחברה. בעצם העלאת שאלות אלו, נחשף ערך חברתי כהבנייה ולא כטבע אדם הכרחי. ואולי אני אתן חוק בוהן טוב לכל מי שרוצה לשים לב לשטיפת מוח אידיאולוגית: כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כן. אין טבע, יש רק מושג אידיאולוגי שנקרא טבע שמשמעותו אי שאלת שאלות לגבי ההיסטוריה הפוליטית של הדברים. גם סקס. גם אוכל. גם שינה. הכל פוליטי. חשיפת הפוליטיות של האשמה מאפשרת להשיבה למקום אישי, לאפשר אחריות ובחירה.

השפה קודמת למחשבה?
נתחיל בעיקוף. בספרו המבריק והמבדר אינסטינקט השפה מברר סטיבן פינקר שאלות לשוניות פופולאריות, לדוגמא האם המחשבה קודמת לשפה או השפה קודמת למחשבה. כך הוא מתייחס לריבוי המילים לשלג באסקימואית, ומראה שלמעשה זה לא שיש 20 או 400 מילים לשלג, אלא רק 4, ושהממצא המקורי נופח בתרבות הפופולארי, ושגם הממצא המקורי של החוקר (בנג'מין וורף, כן כמו בסטארטרק) היה מפוקפק, כי מילה אחת היא בעצם סופת שלגים, והשנייה זה שלג רטוב, והשלישית זה שלג כבד... ככה שבאמת שזה לא כל כך שונה מבחינת החשיבה על שלג משאנחנו מכיריפ אפילו כאן בלבנט.

ההיפותטי
אז זו סתם אנקדוטה על הדרך... אז תוך כדי שפינקר חוקר את האפשרות שהשפה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו הוא נוגע גם בדיקדוק. הוא מדבר על כך שבשפה האנגלית יש כל מיני זמנים היפותטיים, כגון If I had the day off, I would have gone to the beach. למיטב זכרוני משיעורי אנגלית זה נקרא the unreal conditional. לעומת השפה האנגלית, בשפה הסינית, הוא אומר שאין מבנה דקדוקי היפוטתי. מחקרים מוקדמים הראו שסינים מתקשים אם כן לענות על שאלות היפוטיות כי שפתם אינה בנויה להתמודד עם מימדי זמן שכאלו. פינקר מתחיל בהפרכה מתודולוגית של המחקרים ומעביר ביקורת על התרגום המילולי מדי של השאלון המחקרי, כמו לומר בימנו שהסינית הייתה של גוגל טרנסלייט בטח שהם לא הבינו כלום. לאחר בירור מעמיק גילה פינקר כי למעשה לסינים דווקא יש דרך לבטא במילים נוספות (כמו שבעברית אומרים שלג רטוב למה שהאסקימואים מתייחסים במילה אחת כגוון של שלג, או כמו שניתן לומר כחול בהיר במקום כיאן). הסינים יאמרו משפט היפותטי כמו "לו הייתי רוטשילד הייתי אז הייתי נח קצת" בצורה הבאה: "כשאני אהיה רוטשילד, ואני לא אהיה רוטשילד, אז אני אנוח קצת". כלומר, הם מבטאים במשפט שלילה סותר את ההיפותטיות של המשפט המכיל אותו. זה נחמד להגיד לפעמים הרבה משפטים היפותטיים בדרך הסינית. זה עוזר לשים לב כמה מהקיום שלנו הוא היפותטי. נסו לשים לב מתי אתם אומרים דברים שאינם רלבנטיים למציאות כפי שהיא.

דוגמאות אפשריות:
- וואלה אחי, אם הייתי קם בבוקר הייתי בא לעזור עם כתובות האש
- איך הייתי רוצה להכיר את ישוע האיש, לפני שהנצרות הרסה את דרכו
- שיקאגו בולס בלי ג'ורדן, לא רק שהיא קבוצה בינונית, אלא קבוצת תחתית, הכי נמוך בליגה... אבל יש להם את הבנזונה!
- הייתי צריך להגיד לה איך אני מרגיש בפנים ושתתפוצץ מצידי

והתשובה היידישאית, היא "נו... אם לסבתא היו גלגלים"...

הרבה אפשרויות לנרטיב היסטורי
עכשיו אתם שואלים פסדר, למה אנחנו כל כך עשירים ברבדים היפותטיים? האם אלו הפילוסופים האידיאליסטיים מאפלטון ועד אני איזה גרמני מהמאה ה18 שגרמו לנו לחשוב על מימדים לא מציאותיים? אולי זו הנצרות שרצתה להסביר את מותו של ישוע באמצעות בריחה אל העל טבעי? אולי היהדות שהתקשתה לקבל את הקיום הגלותי לאחר חורבן המקדש והמשיכה להחזיק תקוות. אולי אלו הרומנטיקנים שמאמינים תמיד בבלתי אפשרי? בואנה לא יודע... שווה לעשות בדיקה. לא בגלל זה העליתי את הנושא, אלא בגלל הקשר בין חשיבה ראציונלית, חשיבה סבירה, חשיבה הסתברותית, חשיבה היפותטית ואשמה. כלומר, כדי לחשוב באופן ראציונלי, אתה צריך להיות מסוגל להבין סיבה ומסובב, תנאים לוגיים, אם ככה אז ככה, כמו "אם אתה רוצה להרוויח כסף, כדאי שתעבוד בהייטק". זה דורש חשיבה הסתברותית והשוואתית - להשוות בין המשכורת של עובד סוציאלי לבין המשכורת של מפתח תוכנה לפי איזה ממוצע במשק. עבור האינדיבידואל, החשיבה ההסתברותית וההשוואתית היא חשיבה היפותטית.

הפנמה של קול שיפוטי ראציונלי
סטיבן הייז, מייסד גישת הטיפול ACT (טיפול באמצעות קבלת עצמי ומחוייבות לערכים, עליו כתבתי באנגלית) מציע הסבר מעניין לעליית חשיבותם של מבנים לשוניים בבתי המשפט. בבתי משפט יש משקל לתוצאות מעשיו של הנאשם - אם פגע במישהו, וגם לכוונתו - אם עשה זאת בזדון או ברשלנות או בטעות סבירה. כלומר, יכול אדם להרוג, אך להסביר כי עשה זאת בטעות, ולקבל עונש פחות מאשר אדם שלא יוכל להסביר את כוונותיו התמימות. הייז מסביר כי החשיבות להסבר הכוונה הוא בניסיון לתת קנה מידה להתנהגות חברתית סבירה. אם אתה מסוגל לתרץ התנהגותך במילים, כנראה שהיא מקובלת חברתית. כך הטמיעה מערכת המשפט, את קולה הפורמליסטי בתוך ראשי האזרחים. הסבר לעצמך מדוע אתה בוחר לתת הנחה לטייקון, אם זה יעמוד בבית משפט, כנראה שזה בסדר. אנשים נדרשים כך להחזיק עורך דין קטן בתוך ראשם ולמצוא  הגנה סבירה לכל בחירה שלהם. ההגנה הסבירה צריכה לעמוד במבחן הרציונליות - שפעלת מכוונות טובות והתחשבת בכל הנסיבות הסבירות, ושהפשע לא היה בשליטתך.

האמת? יו קאנט האנדל עם האמת!

אבל בני אדם לא רציונאליים
מה שהייז מבקש להדגיש בדיבורו על הקול השיפוטי שבראשנו, הוא שמדובר בנטע זר שאינו נאמן לאופן בו אנחנו חושבים באמת. בני אדם חושבים באופן לא רציונלי. הקול הרציונלי השיפוטי, ותחושת האשמה לגבי התנהגות לא רציונלית, הם תולדה של החברה המערבית בתקופה של בתי המשפט המודרניים. המודרניים! תחשבו שבעת הפיאודלית כנראה ששאלו פחות את הנאשם למה הוא בדיוק התכוון כשעשה את מה שעשה, כי אף אחד לא נדרש להיות אדון לעצמו, הרוזן והכומר אמרו לך בדיוק מה אתה צריך לעשות ועצם הפעולה כנגד הוראה ברורה הייתה ראויה לעונש. לא ארחיב כי התהליכים שהובילו למערכת האכיפה החברתית המודרנית הם רחבים ואינני בקיא בהם כלל.

היפותטיות ואשמה
עכשיו אני אוסיף משהו לדבריו של הייז כנגד הרציונליות הבלתי אנושית שנכפתה עלינו. כדי להוכיח אשמה צריך להוכיח גם שהפשע לא נבע מכורח הטבע או ממזל רע. לדוגמא, כדי להראות שאדם רצח את חברו, צריך להראות שהייתה אפשרות היפותטית שהיה נוהג אחרת וחברו לא היה נהרג. נגיד ברשלנות רפואית זה יותר קל לחשוב - צריך להראות שלו הרופא היה מטפל אחרת בחולה, החולה היה שורד את המחלה, ושהמחלה לא הייתה הורגת את החולה בכל מקרה. אם כן חלק מהמערכת המשפטית המוטמעת באופן בו אנחנו שואלים את עצמנו מה עלינו לעשות, כוללת שיקולים היפותטיים, שהסינים היו מנסחים כך: ואם אני אטפל בחולה בדרך זו, למרות שאני לא אעשה ככה, אז כנראה שהחולה יישרוד.

לדוגמא, לו הייתי ממספר את כלי הניתוח וסופר אותם לפני שרכסתי את בטנו בחזרה...

האשמה כמסר לחברה
המשמעות היא פחות עבור הפרט. כלומר, אם רופא נהג ברשלנות ובעצם גרם למותו של חולה כי לא נזהר יותר, או כי בחר בדרך טיפול שגויה, הרי שאין לחולה שמת הרבה נחמה בהרשעת הרופא בגרימת מוות ברשלנות. המשפט לא נועד להשיב מתים לחיים, ולא נועד לתקן את הפשע. לעיתים יכול השופט לגזור על הנאשם לתת פיצויים לקרבן, אך לרוב מדובר בפיצויים שאינם משיבים את הפגיעה שכבר קרתה. המשפט נועד לסמן את הסדר הטוב בחברה. אזרחים יקרים, תחשבו בהיגיון, תנהגו בזהירות, תחשבו פעמיים, תחשבו כאילו אתם עומדים בפני שופט. ככה חושבים רופאים רבים, אבל זו גם האתיקה שהשתרשה בתרבות שלנו. תרבות הקושרת אי-רציונאליות ואשמה. מה שהכי חשוב לשים לב הוא שמדובר בהסתברות לאשמה. שהאדם הסביר, אם היינו מוציאים אדם מתוך כובע, היה נוהג טוב יותר.

האם הניסוח המשפטי הזה של "האדם הסביר" הוא הסיבה שכשקורה לנו משהו לא סביר אנחנו מרגישים אשמה? והאם הסביר נקבע לפי מה שמסתבר בדיעבד במשפט או לפי מה שאנחנו מוכנים לסבור בחוויית ההווה מטווח אפס?

קארל פרידריך גאוס, ממציא פעמון גאוס, היה אדם יוצא דופן לכל הדעות....

האשמה שימושית לסדר החברתי
אבל אני לא בנאדם שהוציאו מתוך כובע. אשמה היא כלי למשטור ברמת המאקרו החברתי. שנועדה למנוע מאנשים התנהגויות לא צפויות. שנועדה לעזור לאנשים להבין מראש איך מצפים מהם להתנהג. כל אלו לפני ביצוע עבירה כלשהי. לאחר ביצוע עבירה, הרי שהאשמה נועדה לבטא הטמעה של ערכים חברתיים וחריגה חד פעמית מהם, כדי לנבא הישמעות לכללים בהמשך. ולבסוף, אשמה גם נועדה להכביד על הפושע, ולהוות עונש בפני עצמה. עונש מתוחכם כזה, ללא מגע אדם, שמשאיר את המאשים נקי מכל מיני אמצעים מלוכלכים לנקמה בפושע.

אשמה היפותטית והסתברותית
אם כן, עד כה מה שניסיתי להגיד, זה שאשמה היא כלי חברתי למשטור התנהגות ברמת המאקרו החברתית. היא מתבססת על חשיבה היפותטית והסתברותית. לעומת זאת, ברמת המיקרו משהו אחר לגמרי דורש התייחסות. שני נושאים מעניינים ברמת המיקרו הם הסיבה שבני אדם מתחברים לאשמה. שהרי אם אשמה הייתה המצאה של שופטים היא הייתה באה והולכת כמו הספייסגירלז, ובכל זאת היא להיט לא קטן מזה אלפי שנים. וגם, מה שחשוב יותר בעיניי, הקשר של אשמה לאחריות.

החטא הקדמון
בני אדם קשורים מהיוולדם באשמה. פרויד מדבר על האשמה האדיפאלית, שהילד הצעיר מרגיש כשמתעוררים בו רגשות אסורים של תוקפנות כלפי סמכות האב או מיניות מול חום האם. האשמה היא וסת של כוח החיים של הילד, שמא יממש את הפנטזיות שלו ויזכה בתחרות עם האב על אהבת האם. זה מסובך מדי? נסו ככה: האשמה היא העכבה החברתית של מי שיש בו יותר מדי חיות. זהו הדרך לווסת את קריאת התיגר של הילד על הסדר החברתי.

אפשר להסביר אשמה גם במונחים נרקיסיסטיים (או פרה-אדיפליים באופן כללי). האשמה הנרציסטית היא של מי שלא חש אהוב מספיק על ידי הוריו, ומרוב שהוא מוקיר את אהבת הוריו אינו מסוגל לדרוש את האהבה שהוא רוצה כפי שהוא רוצה אותה, אלא מפנים תחושה של חוסר לגבי עצמו. כלומר, אני לא אהוב מספיק כי אני לא טוב מספיק כדי להיות אהוב. האפשרות האחרת היא, אני לא אהוב כי ההורים שלי מעפנים, ואז לא רק שאני לא אהוב אלא גם אין מי שיאהב אותי, וזה הרבה יותר קשה. אפשר לתת לזה כל מיני וריאציות. אבל גם כאן יש איזשהו אידיאל של אהבה שהילד לא עומד בו. בניגוד למודל הפרוידיאני שמדבר על סטנדרט של קבלה חברתית, פה לכאורה מדובר בחוסר מול איזשהו סטנדרט אהבה של הטבע.

אשמה על אהבה:

כל הפואנטה פה, היא פחות לדבר בפסיכודינאמיקה של האשמה. אלא פשוט לנסות להציע אפשרות להתפתחות מבפנים של תחושת האשמה.




אשמה כמשרתת את המוסר האישי
אז ההנחה הבסיסית היא שכותב בלוג זה וקוראיו מבקשים לשמור על איזשהם כללים אתיים בחייהם, איזושהי התנהגות צודקת כלפי אנשים אחרים, לא לפגוע, לא לנצל וכל זה. אפשר לערער על הנחה זו בפוסט אחר. בכל מקרה, בתור אינדיבידואל, פרט, אשמה יכולה לעזור לי לנהוג באופן מוסרי. היא עשויה לסייע לי להימנע מהתנהגויות שליליות בעיניי החברה, להיצמד לכל מיני חוקי בהונות מוסריים, לרסן את תשוקתי לחמוס ולבזוז ולחמוד את כל מה שיש לאחר עבור עצמי (אם יש לי כזאת)...

אשמה כפנטזיה
אבל, תחושת האשמה אינה תלויה במציאות. באנדם יכול לחוש אשם כשאינו אשם. לדוגמא בטראומה. יש אשמת ניצולים, כשאני שורד ואחרים סביבי נפגעים. ויש אשמה הסתברותית, שלא ייתכן שסתם קרה לי הגרוע מכל, אני בטח אשם (כמו הקשר שתיארתי מעלה בין התנהגות לא סבירה ואשמה). מדובר באשמה המתבססת על משאלות ופנטזיות שיש לנו - שהעולם צודק ורק הרעים נענשים בו. שיש לנו איזושהי מידה של שליטה על חיינו ולו בכך שהרע שקורה לנו מושפע איכשהו מהתנהגותנו. שיש לנו אפשרות שליטה בחיינו, וכך אם נקבל אשמה על הרע שקרה לנו, נוכל גם לפעול כדי לתקן ולזכות בטוב.

אשמה כפנטזיה המושלכת על האחר
פה אנחנו מגיעים לסוכרייה האמיתית. ברור שחבל לנו על מי שנפגע בעצמו ומרגיש אשם. אבל מה לגבי האשמה של הפוגע? נדיר שאשמת הפוגע משרתת אותנו, מעבר להשבעת יצר הנקם. לא שאני אומר משהו כנגד יצר הנקם. אבל בוא נגיד ואני פגעתי במישהו ואני חש אשמה. כיצד משרתת אותי האשמה? היא יכולה לספק את יצר הנקם של מי שפגעתי בו. היא יכולה לסמן לנפגע ולחברה שאני מכיר בכך שפעלתי באופן פוגעני או לא תקין. ואולי היא גם יכולה לעזור לי מבעוד מועד להימנע מהתנהגויות פוגעניות.

אז אני נחמד כי אני אשם
זה מוביל לנחמדות מהסוג האשם. כשאני נחמד למישהו מתוך אשמה, אני לא עושה את זה כי אני מבין מה טוב לבנאדם האחר ורוצה לתת לו את זה, אני עושה את זה כדי להרגיש פחות רע עם עצמי, כדי להשתחרר מהבנאדם האחר. ואם אני מרגיש מאוד רע עם עצמי, ומה שאני מסוגל לתת לאחר כדי לפצות על כך אינו מספיק *לי*, אני מתחיל לשנוא את האחר שאי אפשר להעלים את האשמה שהוא מסמל. זו אחת הסיבות שאני לא נחמד.

כשאתה מכוון אצבע מאשימה שלוש אצבעות מכוונות חזרה אליך
לא בכוונה של האשמת הקרבן. אבל במובן שהקרבן חש אשם למרות שאיננו אשם ופועל מתוך אשמה זו. האשמת האחר היא ניסיון לתעל את האשמה כלפי האחר, היא בריחה מהאשמה שאני חש. ניתן לעבד את האשמה, ניתן להתרגל אליה, להבין שאיננה מסוכנת ולא נכונה, אבל להאשים את האחר זה להשאיר אותה חזקה ולהעצים אותה ולהיות תלוי ביכולת להכחיש כל הזמן את האשמה שאני חש.

טוב אז...
טוב אז כאן עצרתי את הכתיבה במקור, ואין לי כוח להמשיך את הפוסט הזה. כבד מדי. אם אתם רוצים לקרוא על אשמה בריאה גשו לפוסט על הקטע הפולני, ואם אתם רוצים משהו לגבי ההבדל בין אשמה ואחריות - גשו לפוסט על פורנוגרפיה. המסקנה שלי בגדול היא, שאשמה מתקיימת במימד אחר לגמרי מאחריות אתית. אשמה עשויה לנבוע מהפנטזיות שלנו, להיות מוזנת על ידי מניפולציות פוליטיות וכו'. אחריות אתית היא המבט לעיניי האחר, ההכרה בנפרדותו מאיתנו, כבוד כלפיו וההשתדלות שלא לפגוע בו. הרבה פעמים אנשים מאוד נחמדים בגלל אשמה, אבל בכך הם עסוקים רק בפנטזיות הרצחניות של עצמם ולא באמת מסתכלים לעיניי האחר. ככה אפשר לראות לפעמים התנהגות פטרונית מקרבנת אצל אנשים שמטפלים במישהו שחלש מהם בעיניהם, בעוד שהמבט לעיניי האחר עשוי היה לגלות להם שדווקא הפטרונות המקרבנת אינה מכירה בחווית הפגיעה אלא רק מעמיקה אותה. ככה אפשר לראות אנשים שמתרחקים מלקיחת אחריות על מעשיהם והפסקתם כי הם עסוקים מדי בליטוף האשמה הפנימית שלהם.

הנה לואי סי קיי מעבד את האשמה שלו:

חיפוש עצמי אינו תהליך סטרילי

לפני כמה שנים... 9 שנים, טיפסתי לבד על איזה צלע הר בצ'ילה עם תרמיל גדול על הגב, דחפתי את עצמי קדימה וקדימה. אני זוכר את העלייה ואת הקול שלי מול עצמי, לבד, מוכיח לעצמי מה היכולת שלי לדחוף קדימה. זה רגע שנחרת בזכרוני כחוויה של סוכנות, של כוח, ושל חוויה שלי את עצמי לבד. בימים האחרונים אני בחופש, ובכל זאת מתקשה למצוא רגע לחשוב. בורח מכל רגע לבד. צופה בפרק אחרי פרק של איזו סידרה, עובד על איזה פרוייקט, מדפדף בפייסבוק ומקשיב למוזיקה, הכל בבת אחת, כדי להעסיק את כל הערוצים בשכל שלי במשהו שאינו חשיבה. לו הייתי חושב היו כל מיני דברים שהייתי צריך להתמודד איתם וכנראה שלא בא לי כרגע.

הפסקת מוזיקה, השיר מהסרט Into the Wild, על המשאלה להתרחק מהכלא הבורגני, מהמרדף העקר המזוייף:

"Everyone I come across, in cages they bought

They think of me and my wandering, but I'm never what they thought

I've got my indignation, but I'm pure in all my thoughts

I'm alive..."

חשבתי לצאת לטיול כזה לבד שוב. לטפס על איזה הר בצפון. תוך כדי יום כיפור חשבתי שאולי אני אצא, ותכננתי צעידה. אבל הייתי אמור לצאת היום ולא יצאתי. החלטתי במקום זה לכתוב דו"ח פסיכודיאגנוסטי שאני צריך להגיש, ולהכין מצגת להדרכות הורים בנושא התיזה שלי. חשבתי שזה מה שאני צריך להתקדם בו באמת, ושטיול יהיה בריחה עכשיו.

הפסקת מוזיקה. שיר של כריס כריסטופרסון שג'וני קאש קצת גנב לו. על להרגיש מחוק, לרצות להימחק עוד יותר:

"On a Sunday morning sidewalk, 

I'm wishing, Lord, that I was stoned. 

'Cause there's something in a Sunday 

That makes a body feel alone. 

And there's nothing short a' dying 

That's half as lonesome as the sound 

Of the sleeping city sidewalk 

And Sunday morning coming down."

הייתי אתמול בראיון עבודה שהלך די מעפן. יצאתי אחר כך לרחוב וניסיתי להבין את הלקחים. התיישבתי עם בקבוק קולה על ספסל, רציתי רגע של שקט ומיקוד. לידי ישבה אישה מבוגרת, אחרי כמה זמן שהיא בהתה בי בוהה באוויר, היא התחילה לשתף אותי בצרות של החיים שלה. הרבה צרות. נשמע שהיא לא הגיעה ערוכה לחיים הללו, שתמיד נסמכה על אחרים. עכשיו היא משלמת שכר דירה שהוא כל קצבת הנכות שלה, ובכל זאת היא מוציאה סיגריה ומתמקדת בעיקר בבדידות ובתחושה שנלקח ממנה משהו. חששתי לרגע שהיא תבקש ממני כסף, רציתי לרגע להציע לה לעבור לפריפריה, חשבתי אם אני כמוה מבולבל מול גורלי, אבל רק הנהנתי. סיימתי את הזמן שלי על הספסל בלי לחשוב ממש, וקמתי ללכת הביתה לשטוף את הרצפה. תוך כדי כך הקשבתי לקורס נוסף של פרופ' רוש על חלומות. היא השקיעה 10 דקות בלעודד את השורות האחרונות להתקדם לקדמת האולם, וכמו בקורס הקודם היא אמרה שלא כדאי לחשוב יותר מדי על הציונים הסופיים, שזה רק מוביל לאומללות במהלך הלמידה.

עוד מוזיקה. Mad World, מהפסקול של דוני דארקו. נראה לי הסרט על איך שכולנו מתים לבד, ועל הניסיון להבנות משמעות לכל השיט הזה הלא ברור שנשאר בסוף לא ברור:

"All around me are familiar faces

Worn out places, worn out faces

Bright and early for the daily races

Going nowhere, going nowhere

Their tears are filling up their glasses

No expression, no expression

Hide my head I wanna drown my sorrow

No tomorrow, no tomorrow"

נזכרתי בקבוצה שהנחיתי לפני כשנה, בנושא מגדר. "קבוצת קונפליקט מגדרי". המשתתפים למדו קורס על עיצוב זהות מגדרית, והאופן בו אנחנו מובנים להיות כמו שאנחנו, מי שאנחנו, באופן שאינו מתחייב על ידי הטבע. הם דנו בקבוצה בדיכוי מגדרי, בחוויה המגדרית שלהם, בחוויה שלהם בקבוצה כגברים וכנשים. היה עיסוק בדומיננטיות, בתוכן ובצורת ההתבטאות. בסיכום השנה כל אחד אמר מה למד על עצמו ועל הנושא. היה מי שסייג שזה רק בהקשר של הקבוצה הנוכחית כפי שהייתה, ושהיה דגש של המנחים לכיוון מסויים וכו'. חשבתי אז שזה נכון. שזה היה מאוד חלקי. אבל שגם האופן בו אנחנו מגבשים את הזהות שלנו לאורך החיים אינו סטרילי. שדות משיכה של אנשים אחרים, נסיבות, רגעים, מטים אותנו. הטיפוס ההוא על ההר היה טיפוסי, טיול אחרי צבא, רחוק מחד פעמי או אותנטי או נקי. ההליכה בטבע לבד כניסיון חוזר ומשוחזר לחוות עצמי אמיתי, לחוות את עצמי, בלי כל הלופים, בלי כל ההתייחסויות לסביבה, למדדים חיצוניים - היא אשלייה. לפחות, זה לא משהו קבוע, אלא חוויה רגעית חולפת שאולי נספגת פנימה. נו...

עוד מוזיקה. The Weary Kind, מהסרט Crazy Heart. על זה שלא משנה, גם אם אתה דפוק והכל דפוק, אתה צריך לקום ולנסות:

"Your body aches

Playing your guitar and sweating out the hate

The days and the nights all feel the same

Whiskey has been a thorn in your side

It doesn't forget

The highway that calls for your heart inside

And this ain't no place for the weary kind

This ain't no place to lose your mind

This ain't no place to fall behind

Pick up your crazy heart and give it one more try"

הנה כמה פוסטים קודמים שאולי מסבירים משהו:
על היכולת להיות לבד (באנגלית)
על חשיבה בסטריאו (באנגלית)
על צלילות
על חמלה
על ניסיון להיבדל מהאחר
על סוכנות (באנגלית)
על אי היכולת לנוע לאחור

למה כובע?

נושא שעלה בשיחה על בודהיזם עם ידידתי רוני וחשבתי שיש לו חשיבות לכלל:

ירדתי מטרמפ במחלף השלום ב18:20. תכננתי ללכת לשיעור יוגה ב20:30. אבל הייתי עייף. חשבתי שבמקום לרכב על אופניים הבייתה, אני אקח אוטובוס ואז יהיה לי אפילו קצת זמן לנמנם בבית לפני שאני אלך ליוגה. לא היה לי כוח לרכב במעלה קפלן. אז הלכתי בכבדות. הגעתי לתחנה. עברו כמה אוטובוסים קודם לכן. עבר עכשיו קו 89, רציתי לקחת אותו עד בזל. עליתי. האוטובוס היה ממוזג היטב ביום חם. הייתה שם בחורה פיליפינית לבושה בביגוד אופנתי שהיה נכון ללפני 5 שנים עם חולצה ורודה עם ניטים, וכובע כזה...

היו הרבה מקומות פנויים. ישבתי איפה שנראה לי שהכי קר. הייתה שם גם אישה מבוגרת שהחזיקה בעמודים במקום לשבת, ונכנסה לרווח בין שני מושבים כדי לשמור על יציבות. היא כנראה חשבה שלטפס על המושבים זה יותר מסובך מאשר להישאר בעמידה.
אחרי חצי דקה האוטובוס פנה ימינה בדוד המלך. שיט הוא לא ממשיך ישר. 189 ו289 ממשיכים ישר באבן גבירול. 89 לא. חשבתי לרגע אולי הוא עושה עיקוף דרך וייצמן. אבל לא. ירדתי. הסתכלתי על רחוב דוד המלך שנסעתי בו לשווא, תהיתי אם קיצרתי את הדרך או הארכתי אותה, אם הרווחתי לפחות מיזוג, אם הצל ברחוב הזה עדיף על רחוב אבן גבירול במקטע שנסעתי בו.

הנה מה שראיתי מביט במורד דוד המלך לכיוון אבן גבירול:


View Larger Map


חשבתי וחזרתי לעמוד בתחנה ליד הבראסרי. יכולתי להמשיך ללכת לתחנה אחרי רמברנדט, אבל לא היה לי כוח. למרות שבתחנה בה עמדתי היו רק 26 ו126, שבאים נדירות, בעוד שבתחנה ברמברנדט היו גם 24, 25, ו125 שמגיעים יותר. הייתי עייף מנומנם, עמדתי להחמיץ את זמן הנמנום שלי, הייתי מאוכזב שזה לא זרם חלק. אמרתי שאולי הטעות הזאת נועדה ללמד אותי משהו. שיש משהו שאני עשוי ללמוד מזה שעליתי על האוטובוס הממוזג הזה. אולי אני נאחז יותר מדי בנמנום שהיה בנסיעה ומנסה לדלג על הדרך הבייתה כאילו שהנמנום בבית יכול להיות רצף עם הנמנום בטרמפ. הרי שהפספוס של האוטובוס מעיר אותי מההיאחזות הזו, אולי עלי לפתוח עיניים ולראות במה אתקל עכשיו ברחוב, אולי נועדתי להתעורר עכשיו.

אבל לא היה לי כוח ללמוד מזה משהו. חשבתי, זה הדבר הכי נרקיסיסטי שיכול להיות. לחשוב שלמזגן או לכובע של הבחורה הפיליפינית או לאישה הזקנה שבחרה שלא לשבת יש משהו ללמד אותי. שאיכשהו חייב הייתי למצוא משהו שהרווחתי אולי בדרך. לפחות צינון של רגע. הדברים האלה קיימים שם בעולם, ואני מתעקש שיש להם מקום בעולמי, שאני מסוגל לארגן אותם כבעלי משמעות. החיפוש אחר מוסר השכל הוא ניסיון לכפות את עצמי כמסגרת משמעות על העולם.

אמנם, לא שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לבזל. אבל זה שוב חוסר עיסוק במציאות, אלא רק בידע האפריורי שלי. ואחר כך עיסוק בלקחים, בהסקות הפוסטפריוריות שלי. תוך ניסיון למינימום עיסוק בהווה האמפירי, בעולם כפי שהוא.

אני חושב שאין שום מוסר השכל או לקח חשוב מהעלייה שלי על קו 89 הממוזג. הגעתי הביתה והספקתי לנמנם מעט בכל זאת. קצת פחות משציפיתי.

You're Not Alone

שני שירים רצים לי בראש.

תוך כדי שאני חושב על אהבה בהעברה נגדית רץ לי בראש השיר של הקרדיגנז:


שיר נואש רומנטי. במיוחד המילים for what it's worth, שאינן מצפות שהאהבה תיקלט בצד השני. כמו פירוש נחפז של העברה מאפשרת. 

בפוסט קודם על הגישה הלקאניאנית להעברה נגדית, כתבתי שעל המטפל לשים את רגשותיו בהעברה הנגדית בצד, לשים אותם בכיס, למלא את תפקידו מתוך הבנה של ההשלכות של המטופל. אם המטפל מביע חיבה למטופל הרי שהוא מחבל בתפקידו כנושא הידע הלא מודע של המטופל. מה שאני מבין מכך הוא שהמטופל צריך שלא לדעת האם המטפל אוהב אותו, אלא להשליך על המטפל יחס לא מודע. מה שאני מניח הוא שהמטפל בכל זאת מביע בין לבין את היחס האמיתי שלו למטופל, שהוא מתון יותר מזה שהמטופל מצפה לו, ובכך מאפשר מגע עם פנטזיות לא מודעות שהודחקו בגלל קיצוניותן.

ישנן גם הגישות האינטרסובייקטיביות, ההומניסטיות, וכל הפאשלות של הגישות הקלאסיות, ששמות משמעות רבה דווקא על רגעי חשיפה עצמית בהן המטפל מביע חיבתו למטופל. על החשיבות של רגעי הצצה אלו עבור המטופל שמגלה את השפעתו האובייקטיבית על המטפל. כלומר, לא האופן בו המטפל בגלל ההיסטוריה האישית שלו אוהב את המטופל משום מה, אלא האופן בו המטופל במי שהוא ובמה שהוא עושה, גורם למטפל לאהוב אותו. בפוסט קודם המלצתי על ספר הקומיקס של אליסון בכדל, Are You My Mother. שם היא מתארת שוב ושוב סיטואציות מתוך הפסיכותרפיה שעברה, ביניהן רגע בו המטפלת שלה אומרת לה שהיא מחבבת אותה, I like you, שהיא אדם מקסים ומיוחד, ולכן היא מחבבת אותה. לאחר כמה שנים אליסון חוזרת לאותה מטפלת, לאחר שעברה לעיר אחרת. המטפלת אומרת שהתחילה לימודי פסיכואנליזה (יעני רמה גבוהה יותר של הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כזה שהמטופל שוכב על ספה ולא רואה את המטפל שיושב מאחוריו, ולא רק יושבים פייס טו פייס על כורסאות). המטפלת אומרת לה שהיא מבינה היטב שהרגע ההוא היה טעות טכנית, אבל שהיא הייתה עושה זאת שוב.

הנה דוגמית של אליסון מציירת את וויניקוט אומר לילד שהוא אימץ, שהוא שונא אותו בגלל איך שהוא התנהג. אליבא דה וויניקוט כדי להכיר בהיתכנות האהבה, על הילד להכיר קודם כל שקיימת גם השינאה. אני אשלים ואסביר שהילד מגיע עם פנטזיות אהבה ושנאה, וכל עוד השנאה לא תקבל מימדים ממשיים (שהם פחות טוטאליים מהפנטזיה, ויותר קשורים לדברים שהילד עשה ופחות להיותו אשם מלידה) גם האהבה לא תוכל לקבל מימדים ממשיים (ולכן גם ניתנים להרגשה ולהחזקה ולהשגה).  הנה הנה הקומיקס, בו אליסון נזכרת בתמונות מריב עם אמא שלה ותוך כדי קוראת וויניקוט ומעלה גם את התמונה של מה שהיא קוראת:



שיר שני שרץ לי בראש הוא של דיויד בואי, או ספציפית רק הפזמון "you're not alone":

לא זכרתי את השם שלו. התאבדות רוקנרול. לא זכרתי את המילים. רק את הפזמון. והנה בכל זאת המילים שמזכירות לי טיפול כרגע:

"Oh no love! you're not alone
Youre watching yourself but you're too unfair
You got your head all tangled up but if I could only
Make you care
Oh no love! you're not alone
No matter what or who youve been
No matter when or where youve seen
All the knives seem to lacerate your brain
Ive had my share, I'll help you with the pain
Youre not alone"

וויקיפדיה מתלבטת אם השיר שואב השראה מהקשיחות הקיומית של בודלייר או מהאופטימיות הדרמטית של ברל. הייתי מנחש שהוא מתווך דיאלוג ביניהם.

האהבה היא בהקשר המזומן, בפונקציה הקונוטטיבית, כלומר הוא קורא לה אהובה, אבל זה לא המסר שלו, זה ברקע. ואולי זה הקטע. לא להציע למטופל אהבה, אלא נוכחות, להיות מולו. לתת למטופל להתלבט האם הוא אהוב או לא, לספוג את האהבה שברקע.