יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

למה כובע?

נושא שעלה בשיחה על בודהיזם עם ידידתי רוני וחשבתי שיש לו חשיבות לכלל:

ירדתי מטרמפ במחלף השלום ב18:20. תכננתי ללכת לשיעור יוגה ב20:30. אבל הייתי עייף. חשבתי שבמקום לרכב על אופניים הבייתה, אני אקח אוטובוס ואז יהיה לי אפילו קצת זמן לנמנם בבית לפני שאני אלך ליוגה. לא היה לי כוח לרכב במעלה קפלן. אז הלכתי בכבדות. הגעתי לתחנה. עברו כמה אוטובוסים קודם לכן. עבר עכשיו קו 89, רציתי לקחת אותו עד בזל. עליתי. האוטובוס היה ממוזג היטב ביום חם. הייתה שם בחורה פיליפינית לבושה בביגוד אופנתי שהיה נכון ללפני 5 שנים עם חולצה ורודה עם ניטים, וכובע כזה...

היו הרבה מקומות פנויים. ישבתי איפה שנראה לי שהכי קר. הייתה שם גם אישה מבוגרת שהחזיקה בעמודים במקום לשבת, ונכנסה לרווח בין שני מושבים כדי לשמור על יציבות. היא כנראה חשבה שלטפס על המושבים זה יותר מסובך מאשר להישאר בעמידה.
אחרי חצי דקה האוטובוס פנה ימינה בדוד המלך. שיט הוא לא ממשיך ישר. 189 ו289 ממשיכים ישר באבן גבירול. 89 לא. חשבתי לרגע אולי הוא עושה עיקוף דרך וייצמן. אבל לא. ירדתי. הסתכלתי על רחוב דוד המלך שנסעתי בו לשווא, תהיתי אם קיצרתי את הדרך או הארכתי אותה, אם הרווחתי לפחות מיזוג, אם הצל ברחוב הזה עדיף על רחוב אבן גבירול במקטע שנסעתי בו.

הנה מה שראיתי מביט במורד דוד המלך לכיוון אבן גבירול:


View Larger Map


חשבתי וחזרתי לעמוד בתחנה ליד הבראסרי. יכולתי להמשיך ללכת לתחנה אחרי רמברנדט, אבל לא היה לי כוח. למרות שבתחנה בה עמדתי היו רק 26 ו126, שבאים נדירות, בעוד שבתחנה ברמברנדט היו גם 24, 25, ו125 שמגיעים יותר. הייתי עייף מנומנם, עמדתי להחמיץ את זמן הנמנום שלי, הייתי מאוכזב שזה לא זרם חלק. אמרתי שאולי הטעות הזאת נועדה ללמד אותי משהו. שיש משהו שאני עשוי ללמוד מזה שעליתי על האוטובוס הממוזג הזה. אולי אני נאחז יותר מדי בנמנום שהיה בנסיעה ומנסה לדלג על הדרך הבייתה כאילו שהנמנום בבית יכול להיות רצף עם הנמנום בטרמפ. הרי שהפספוס של האוטובוס מעיר אותי מההיאחזות הזו, אולי עלי לפתוח עיניים ולראות במה אתקל עכשיו ברחוב, אולי נועדתי להתעורר עכשיו.

אבל לא היה לי כוח ללמוד מזה משהו. חשבתי, זה הדבר הכי נרקיסיסטי שיכול להיות. לחשוב שלמזגן או לכובע של הבחורה הפיליפינית או לאישה הזקנה שבחרה שלא לשבת יש משהו ללמד אותי. שאיכשהו חייב הייתי למצוא משהו שהרווחתי אולי בדרך. לפחות צינון של רגע. הדברים האלה קיימים שם בעולם, ואני מתעקש שיש להם מקום בעולמי, שאני מסוגל לארגן אותם כבעלי משמעות. החיפוש אחר מוסר השכל הוא ניסיון לכפות את עצמי כמסגרת משמעות על העולם.

אמנם, לא שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לבזל. אבל זה שוב חוסר עיסוק במציאות, אלא רק בידע האפריורי שלי. ואחר כך עיסוק בלקחים, בהסקות הפוסטפריוריות שלי. תוך ניסיון למינימום עיסוק בהווה האמפירי, בעולם כפי שהוא.

אני חושב שאין שום מוסר השכל או לקח חשוב מהעלייה שלי על קו 89 הממוזג. הגעתי הביתה והספקתי לנמנם מעט בכל זאת. קצת פחות משציפיתי.

אין תגובות:

פרסום תגובה