יום שישי, 6 ביוני 2014

סיכום המפגש עם סימינגטון

זהו פוסט אורח ראשון אי פעם, בו חברתי היקרה שהיא גם קולגתי המוערכת, הילה, הסכימה לחלוק את ההערות שלה לגבי המפגש עם סימינגטון אתמול בחברה הפסיכולוגית של ימי ד'. הערותיי לגבי הערותיה בסוגריים ובסוף:

הילה:
  • על מטופל "שלא רוצה שיפריעו לו" וממלא את חלל החדר כך שלא נותר זמן למטפל לחשוב: סימנגטון טוען שחובה להפריע לו, מדגים שהוא עשה זאת פעם ממש על ידי הרמת היד – "עצור רגע, אני צריך לחשוב על מה שאתה אומר". המטופל רוצה דרך הנאום הזה לנתק אותך החוצה (שכלית הוא יודע שאתה כאן אבל רגשית הוא חוסם אותך). הנאום הזה הוא כמו ענן שממלא את החדר ומשתיק את האחר שיושב בו. כולנו אומנו לשבת ולשתוק אבל עם מטופל כזה ההרגל הזה לא מועיל, להיפך, זה משאיר אותו לבד. אתה לא חייב להגיד לו "יש פה עוד מישהו", אבל תתנהג כאילו יש פה עוד מישהו. זו הדרך לעבור את מחסום הערפל, לבסס לעצמך זמן לחשוב ובעצם מרחב. המצב התודעתי הרחב יותר שלך יחדור גם אל המטופל ויעזור לו להרגיש שיש יותר מרחב בחדר. 
  • (כשמישהו אומר שהוא מפחד להפוך להיות ההורה שלו, הרי שבדרך כלל באיזשהו מובן הוא כבר כמו ההורה שלו, ההורים שלנו שותלים בנו חלקים מהם) אנחנו מפחדים להיות מי שאנחנו כבר בעצם. אחרת לא היינו מפחדים מזה. בטיפול נחשוב באיזה מובנים אני כמו הדמויות הללו בעברי, כיצד החלקים הללו מתבטאים בי כיום. 
  • סימנגטון מדבר על הפנייה אל "חלקים" או "קולות" שונים בתוך המטופל כדרך לטיפול. דבר ראשון יש לזהות מהם הקולות הפועלים בתוכו. "אני חושב שאני מדבר עכשיו עם הקול של אמא שבתוכך. אנחנו ננסה לכרות ברית עם החלק הבריא כנגד החלק ההרסני". זוהי יצירה של ברית טיפולית- "אנחנו לא ניתן לשדים האלה לנצח". או, יותר טוב מכך, לנסות לקרוא לחלקים הללו בשמות שהמטופל מכנה אותם. למשל, אם הוא מכנה אותם בתיאור ציורי כזה או אחר, לדוגמא "זה מכלה אותי כמו אש", עדיף להשתמש בשפה שלו כדי להישאר קרובים לחוויה שלו. 
  • מתייחס למטופלים שעדיין נלחמים בדמויות שכבר מזמן לא נמצאות בחיים שלהם. לדוגמא, מטופל שעדיין טוען שאביו הרס לו את החיים למרות שהאב נפטר לפני 40 שנה. מציין שבעצם המלחמה של המטופל הזה היא נגד הקול הפנימי של האב שמופנם בתוכו. זה מתואר כחוויה חיצונית אבל בעצם זוהי חוויה פנימית. (ההבנה שמדובר בחוויה פנימית היא מהותית לטיפול). 
  • בתוך כל אחד יש את שני החלקים של החוויה – גם החלק שעבר אותה בפועל וגם החלק של זה שיצר אותה. למשל באדם אשר עבר התעללות יש גם את החלק של הילד חסר האונים וגם את ההורה המתעלל (וראי הערה בנ.ב.). 
  • כמטפלים אנחנו תמיד צריכים להחזיק "מראה פנימית" שמשקפת לנו מה אנחנו חווים כרגע, השיקוף הזה הוא שיאפשר לנו לא רק לפעול בחדר אלא גם להבין את התהליך. (יש הבדל גדול בין להשתעמם מהמטופל לבין להסתכל על עצמך ולהגיד אני משתעמם כרגע. זה הופך ממשהו שאתה פועל למשהו שאתה מסוגל להתבונן בו. עצם ההכרה במצבך מחוללת שינוי בטיפול ובמטופל, לאחר שסימינגטון הכיר בכך שהוא משתעמם ממטופלת, המטופלת החלה לדבר על דברים רגשיים יותר והוא נעשה מעוניין, כי הוא יצא מההשתעממות וניסה להבין אותה בעניין לראשונה). (זה כמו מטופלת של סימינגטון שאחותה הגדולה רדתה בה  והקטינה אותה והיא צברה עוד ועוד טינה מוכחשת כלפיה, אך יום אחד חלמה שהיא מבתרת את אחותה בסכין, כמובן שהיא הזדעזעה מהאלימות שחלמה כנגד אחותה הגדולה, אך סימינגטון אומר שדווקא נראה לו שעכשיו אחותה הגדולה הרבה יותר בטוחה, כי הזעם עובד לכדי חלום, כעת היא מסוגלת לחשוב את המחשבה הזו, ולכן פחת הסיכון שהיא תעשה לה אקטינג אאוט, הוא מספר שבעבודתו עם עבריינים ראה כיצד הדקירה היא התפרצות של משהו שלא ניתן לחשוב ולא ניתן להרגיש). 
  • מטרת הטיפול לפי ביון היא שהמטופל יכיר את עצמו. פרויד מתייחס לזה גם כן בכתביו, כאשר כותב שבאנליזה המטפל מראה למטופל את החלקים השונים של נפשו, והמטופל הוא שעושה את החיבורים בין החלקים השונים. 
  • האם אנחנו צריכים לתת עצות למטופלים? -לא. כי אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה טוב להם, גם אם אנחנו מרגישים אחרת. אנחנו לא ההורים שלהם, או החברים שלהם, יש לנו משהו אחר להציע. עם זאת, יש מטופלים שזקוקים להכוונה ברגעים של מצוקה גוברת ואז נשקף את התהליך שלנו מולם, גם אם לא בו ברגע, לאחר מכן: "אתה יודע, מידי פעם נתתי לך עצות לאורך הטיפול, כי אני יודע ואתה יודע שאתה יכול לפעול לפעמים בדרכים שאחר כך אתה מצטער עליהן. אני שומע שאני נמצא בראש שלך כקול שאומר לך לעצור ולחשוב". 
  • לפעמים מטופלים עוצרים ומתקנים אותנו, "לא, זה לא נכון". חשוב מאד ברגע הזה לעצור ולהבין האם מדובר בסוג של התנגדות או באמת אנחנו טועים, לא קלענו, אנחנו צריכים לנסח מחדש על מנת להתקרב לחוויה של המטופל ולא להיצמד למה שעלה בדעתנו. 
  • הזדהות השלכתית: מה שמושלך זה לא רגשות, זה לא כעס או עצב. רגש זה כבר דבר שגובש, שהובן. (הרגש מתעורר מתוך משהו אחר שמושלך לתוכנו). מה שמושלך זה אלמנט ביתא – כל אותן חוויות שנמצאות בתוכנו, גם אם עוד לא יצרנו אותן, עוד לא נבראו בנפש אבל הן כבר כאן. הן מושלכת לתוך דברים כמו מערכת עקרונות או אמונה שאנשים מסגלים לעצמם. ממשיל את זה לכוח המשיכה של ניוטון – הדבר היה קיים שם והשפיע עוד לפני שניוטון גילה או יצר אותו. אלפא אלו הרכיבים ה"מעוכלים" או המעובדים, תוצר של תהליך יצירתי משותף. (מטופלים פסיכוטים וגם בורדרליין הם בעלי רגישות גבוהה מאוד לדיוק פסיכולוגי, חשוב לדייק כשמפרשים להם כי להגיד להם שהם העבירו לי רגש זה לא נכון והם יתנגדו לכך, להגיד להם שהעבירו משהו לא מעובד שעורר בי רגש זה משהו יותר נכון שעשוי להתקבל).
  • אנלוגיה מעניינת שלא פותחה בין התפיסה הנוצרית של האדם כחוטא שצריך כל חייו לכפר על החטא לבין התפיסה האנליטית של "הבגרות" שתמיד צריך לשאוף אליה אך לעולם לא נוכל להשיגה לחלוטין. 
  • ה-O של ביון והשפעת האונטולוגיה על עיצוב המושג. ביון לא הגביל את עצמו לכתבים האנליטיים ובכתיבתו המאוחרת ניכרת השפעה של רעיונות ממגוון דיסציפלינות. (כשנשאל האם I זה הדיבור הישיר עם המטופל, שיחה שאינה פסיכואנליטית הוא קצת מתעצבן, לא, זה לא זה, זה ישמע מתנשא אבל רוב האנשים לא מבינים מה זה O, הם מסתכלים על זה מזווית פסיכואנליטית, וצריך לחרוג מהפסיכואנליזה, אני "עשיתי" קצת פילוסופיה בזמני, ומדובר פה באונטוס, איך אני יודע שאני לא הוזה את החוויה שלי כרגע, שאתם סביבי קיימים, ושהצבעים של הבגדים שלכם לא מומצאים, זה כי יודע שיש משהו שקיים שם, ואת הידע הזה ביון כינה faith. O איננו דיבור דוגרי עם המטופל ואינו סתם נטישה של העגה הפסיכואנליטית, זו האמונה שיש קיום ושאני לא הוזה את התפיסה שלי, ועל בסיס אמונה בקיומם של דברים (being) מתלבשת כל התפיסה החושית). 
  • המלצות לקריאה: דיויד שולמן - more than real  (המתאר את האופן בו בני אדם מתקשרים בדרכים לא מילוליות),  מרטין בובר (המתאר בספרו אני ואתה את ההבדל בין אני ואתה לאני וזה, כלומר כיצד האני מכיל את האחר או מוציא אותו מעצמו), קריסטבה (כדוגמא שלילית לפסיכואנליטיקאית שמדברת בסיבוך בלתי אפשרי).
  • (והילה מוסיפה:) אולי רק אפשר להוסיף תמונה של ספריה גדולה, סימן לספרים שלעולם לא אספיק לקרוא ולשמות שלעולם לא אוכל לציין באגביות: 


הערותיי
  • סימינגטון שומר על דיבור פשוט, הוא מאבחן את העיקר ומתייחס רק אליו, מבלי התפלפלות פסיכואנליטית. הוא מסתכל על המקרה שהצגנו, ואומר, הנה המטופל בוטח בך, נכנסת לעולמו, זה חשוב, חשוב לדבר מתוך החוויה שלו, תאר לך איך הוא מרגיש כשהוא במצב כזה, הרי הוא מודאג לגבי דברים אמיתיים בעולם. הוא מסמן את הקונפליקט העיקרי בין שני קולות אצל המטופל, הנה הקול של האב המתעלל, והנה הקול של המטפל הדואג. יש לסמן אותם כמופנמים, לתת להם שמות, לסייע למטופל לחזק אחד כנגד השני, לא לתת לשדים לנצח. הוא מרבה בדוגמאות, גם בנסיעה הביתה הוא ממשיך לדבר במבנה רטורי של קביעה ודוגמא קלינית שממנה הסיק את הקביעה. הוא מרבה בניימדרופינג, קראתם פרויד, פרויד חשוב מאוד הוא מתחיל את יחסי האובייקט, קראתם אברמס, אברמס חשוב מאוד, עוד תוכלו לקרוא את יצירותיו המאוחרות של ביון הוא מסביר שם עוד, ביון ממליץ על קריאה מיסטית כמו ג'ון אוף דה קרוס ואקהרט, ואם היה מכיר את היהדות היה ממליץ גם על הזוהר כי הוא חשב הרבה על נטישת הדוגמות הממסדיות וחיפוש פנימי, זה חיפוש מאוד אישי, בנסיעה הביתה הוא ממליץ גם על מריון מילנר, ממש שווה לקרוא, מול קינאתנו הוא מסביר אני קורא לאט אבל אני קורא הרבה ומגיל צעיר ואני זקן אז הספקתי לקרוא הרבה, ותקראו גם מחוץ למסגרת המצומצמת של פרויד וקליין, בטח קראתם את בובר הרי הוא מהאוניברסיטה העברית, הוא גאון בעיניי. אם אתם קוראים מעט, נו אתם יודעים, אני חסיד של ביון, אבל מודרכת אמרה לי שקראה אותו ולא התחברה אליו, אז אמרתי לה שתוותר עליו, או אפילו ביון כשהעביר סמינר בטביסטוק, ופסיכואנליטיקאית בכירה אמרה לו שלא לגמרי הבינה את רעיון הגריד שלו, הוא אמר לה אז תעזבי לא משנה. הוא ענד שני שעונים, ביד שמאל זמן ישראל ביד ימין זמן אוסטרליה. הוא סיפר שבאוסטרליה פסיכואנליזה לא ממש תפסה, יש כ70 אנליטיקאים סך הכל, ובישראל רק מכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו שהוא נכח בהקמתו צמח תוך 14 שנה ל200 חברים. הוא חושב שהדבר נוגע לכך שפסיכואנליזה נוגעת בחברה שעברה תהפוכות (turmoils) כלשהן, ושבאוסטרליה לא היו כאלו תהפוכות. 

והנה חלק משיר שלו על כלה המחפשת בסבך הפראי את אהובה שנעלם:
Oh! who can heal me? 
Give me at once Yourself, 
Send me no more 
A messenger 
Who cannot tell me what I wish.

All they who serve are telling me 
Of Your unnumbered graces; 
And all wound me more and more, 
And something leaves me dying, 
I know not what, of which they are darkly speaking.

But how you persevere, O life, 
Not living where you live; 
The arrows bring death 
Which you receive 
From your conceptions of the Beloved.
  • בטרמפ הביתה סימינגטון מספר שמטופלת שלו אחרי אנליזה מוצלחת הסבירה לו שזה עזר לה כי מעולם לא חשה שאמר משהו שלא באמת האמין בו. במקום להגיד מה שוויניקוט או פרויד היו חושבים, הוא מדגיש שחשוב לו להגיד מה שהוא באמת חושב. התפקיד שלו זה להיות נוכח מולה, לחשוב, לעמוד מאחורי הדברים. חשוב לו גם לדייק פסיכולוגית, להגיד בדיוק מה הוא רואה. לא להגיד כל מה שעובר לו בראש. לדוגמא מטופלת דיכאונית שעוררה בו מחשבה על הטייסת האוסטרלית הראשונה שרואיינה בטלביזיה ואמרה איך מגיל חמש ידעה שתהיה טייסת, והוא החליט לומר למטופלת "יש אנשים שיודעים מגיל קטן בדיוק מה הם רוצים להיות", והמטופלת אישרה "בדיוק! מעולם לא חשתי כך!". אולי הO הוא הביטחון של סימינגטון במה שהוא רואה, שיש לו יכולת לתפוס איזה משהו שקיים שם, ולא רק לדובב את הדעות המוסכמות של הכנסייה (פרויד, קליין), אלא להגיד, לדעתי, אני בטוח למדי, ולבסס טענתו על חוויות אישיות וקליניות, לפיהן הוא מפריד בין רגשות וממפה חוויות אנושיות לדיוק רב. זוהי עמדה מול המטופל של סמכות על החוויה שלי, שיש מציאות, ושניתן לתפוס אותה, ושכל התיאוריות רק נועדו להגביר את החושים אליה, אך ברגע שהן מקודשות הן מעוורות בפני המציאות הזו. זה ההסבר שלי למה שהוא התכוון ברמה הקלינית. אך יתכן ששוב לא הבנתי אותו.
  • זו הייתה ההדרכה הראשונה שקיימנו כקבוצה. לא הבאתי כאן את תכני ההדרכה עצמה כדי לשמור על אנונימיות ופרטיות של הזוג הטיפולי. אבל ההערות נובעות ממקרה. זה חידוש די גדול עבור החברה הפסיכולוגית של ימי ד', ונראה לי שצלחנו אותו די יפה. זה מעניין שסימינגטון חנך אותנו בניסיון זה. כי אולי לו היינו מדריכים זה את זה, היינו מתפלספים פסיכואנליטית וגודשים בתיאוריות, קוהוט היה אומר ככה, וויניקוט היה אומר ככה, בעוד שסימינגטון היה מאוד נוכח, פסקני, פרגמטי, ועמדתו הייתה ממקדת במה שחשוב לטיפול ומה שלא. זה מזכיר את התיאור שלו לגבי הסופרויז'ן שלו אצל ביון, כשהביא מטופלת שהזתה מולו במשך כמה חודשים והיתה אומרת לו דברים כמו "ריבוע כחול... ג'ירפה..." וכו' ולאחר זמן רב פירש לה "את אומרת לי חלקי דברים כי את לא מסוגלת לחבר ביניהם ואת רוצה שאני אעשה את החיבור", והמטופלת התפרצה עליו בזעם על היומרה שלו, על היותו חזיר שוביניסטי, ואז בהדרכה ביון חשב דקתיים ארוכות ואמר לו "זה היה פירוש נכון". יש פה קביעה. עמדה שמסוגלת לקבוע דברים כאלה. האם מדובר רק בעמדה מקצועית, כי כנראה שגם פרויד וקליין היו מסוגלים לומר כזה דבר פסקני. אבל כשמדובר על ביון, חוקר החד פעמיות, הפנומנולוגיה, האופן בו כל פירוש מתהפך בדיעבד לפי ההקשר שלו בטיפול, זה נשמע כאילו אין אובייקטיביות. אבל יש. בחזרה לסעיף הקודם. זה מזכיר לי את העמדה של "הביקורת החדשה" לפיה מצד אחד יש להסתמך על מה שמול עיניך ולא על מוסכמות אסתטיות, ומצד שני יש למבקר האומנות יכולת לקבוע משהו אובייקטיבי לגבי מה שיש בפניו.
ומשום מה זה השיר שעולה בדעתי:

 


נ.ב.:
אני חושב שהייתי מסכם את הגישה של סימינגטון כנוכחת וקרובת חוויה. נוכחת במובן שפירטתי מעלה, כיצד שהוא מציב עמדה, עצמאית, בטוחה, מדוייקת, עם אמונה בקיום. וקרובת חוויה באופן שאתאר משהו שנחרת בזכרוני ולא ידעתי איך לקרוא לו עד כה. כשסימינגטון אמר שיש שני קולות אצל המטופל, אחד של ההורה המתעלל והשני של המטפל המיטיב, חשבתי שהוא עושה ספליט פשוט מדי, ונזכרתי בדיבור של ג'ודית לואיס הרמן על המטפל כמושיע מול ההורה כתוקפן, או על הדיבור של ברכה אטינגר על הספליט שוויניקוט עושה בין המטפל האמפתי לאם הלא טובה דיה, והצעתי שהמטופל הפנים את שני צידי הדיאדה - גם את ההורה התוקפן וגם את הילד הקרבן. חשבתי גם שאולי אם כך מה שחסר בדברי המטופל הם לקיחת אחריות על התוקפנות המוטמעת בו. סימינגטון היסס, עמד לדחות את דבריי, ואז אמר כן, במובן מסויים באמת המטופל מבטא אשמה ויורד על עצמו, אז יש גם את החלק הזה. אני חושב שההיסוס והאופן שבו הוא הסכים איתי מבטאים עמדה שקשובה מאוד לחוויה של המטופל, ואישוש של אותן תיאוריות שהבאתי "מבחוץ" רק על בסיס החומר שהובא לו לגבי המטופל הספציפי.

אין תגובות:

פרסום תגובה