יום שישי, 4 ביולי 2014

ביון + מתכון למחית עדשים כתומות עם טחינה

אם אתם מעוניינים במתכון למחית עדשים כתומות עם טחינה, קיפצו כמה פסקאות מטה.

אתמול נפגשנו, החברה הפסיכולוגית של ימי ד', כדי לקרוא טקסט אחרון של ביון לשנה הזו. יש עוד מפגש סיכום עוד מעט. אחריו אולי טל מזכיר הקבוצה יצליח להביא את פרופ' לו ארון שבא לארץ להתארח בקבוצה, וננסה לשכנע אותו לדבר איתנו על ביון מנק' מבט התייחסותית, כמו בכנס שהוא מעביר בבינתחומי בכל מקרה. אבל בינתיים קראנו טקסט שתרגמה חני בירן, מתוך פרוטוקולים של סמינרים שהעביר ביון בברזיליה ב77 בערך קצת לפני מותו. זה אותו טקסט אליו היא מתייחסת בהרצאתה בכנס על ביון שסיכמתי באחד הפוסטים הקודמים, ואורית הציגה את הדברים וניהלה את הדיון. אסכם את הדברים שעלו עם מעט עיבוד משל עצמי.

הטקסט הוא רסיס של הדרכה שביון נותן בפני קהל. ישנו מטפל שמציג רסיס מתוך טיפול, וביון מתייחס אליו בדרכו. המטפל מציג מטופלת שנכנסת לפגישה, שאינה הראשונה, ואומרת שהיא לא רוצה לשבת, היא לא רגועה, והיא לא רוצה שהמטפל ינסה להרגיע אותה, היא רואה שהמטפל נינוח ושולט בגופו ושהוא רוצה לשלוט בה באותו אופן שתשכב או תשב ולא תתהלך בחדר, אחר כך היא מתיישבת ומספרת שחלמה שהם מתחתנים ושהיא והמטפל התקרבו כמעט לנשיקה והיא התרגשה מאוד. המטפל מציין (משום מה) שלא הגיעה בחלום לאורגזמה.

ביון מתייחס לאינטראקציה הטיפולית הזו בכמה דרכים. ראשית לגבי ההתעכבות שלה לגבי הכיסא והספה, הוא אומר שרק עתה התפנתה לשים לב שיש לה אפשרויות אלו. לו היה זה בתחילת הטיפול היה מקום להרגיע אותה ולהגיד לה שהבחירה שלה, יש כיסא, יש ספה, שתעשה מה שנוח לה. במובן הזה ביון מציין שהסטינג הטיפולי נוח למטפל, וכך הוא התרגל, אבל לאדם מהרחוב, או למטופל הספציפי, מדובר בהליכות זרות. אין צורך לנהוג בטקסיות פסיכואנליטית יתרה, וניתן להתנהג באופן קונבנציונלי כדי להפיג את החרדה. ביון אומר שסיבכנו מאוד את הפסיכואנליזה, כשמה שצריך בעצם זה שהמטופלת תרגיש בנוח לדבר על כל מה שעולה בדעתה. לכן יש להכיל את חרדתה באופן של תיווך הסיטואציה לתפיסתה בהווה. בנוסף ביון שואל מדוע המטופלת חושבת שהמטפל רוצה לשלוט בה, הוא מתעכב על החירות שלה בסיטואציה, גם אם למטפל ולמטפלת מוטיבים אחרים שהם עסוקים בהם, הרי שביון עסוק בנושא החירות שלה לפעול כאדם האחראי לעצמו. (ביון מדגיש את הנושא הבסיסי ביותר של הטיפול. הפרנואידיות שבסיטואציה הטיפולית, כאשר האחריות מוטלת על המטפל). לגבי האפשרות שהמטפל יגיד למטופלת היכן לשבת, או יפרש לה את החרדה לגבי אי הישיבה לפי ציפיותיו, הרי שביון רואה בכך סתימת החקירה המשותפת. בכך המטפל נותן למטופלת את התשובה. מתן התשובה מהווה פיתוח תלות של המטופלת בו. הוא יכול לתת לה גם את הפתרון לבעיותיה לפי הטקסטבוק, אבל זה לא יעזור לה לחקור את עצמה ולקחת אחריות על עצמה. לכן מתן תשובה הוא סיפוק צורך שמייצר תלות. ביון לא היה מפרש את זה בצורה שמניחה ששכיבה על הספה היא הדבר הרצוי, כמו את מפחדת שאם תשכבי על הספה את תהיי חסרת אונים ופגיעה. במקום זאת הוא מפרש שהיא מפקידה אצל המטפל את הבחירה, כמו את אדם מבוגר שיכול לבחור מה נוח לו כעת.

כמובן שאנשים נעשו הרבה יותר אוריינים פסיכואנליטית לאחר הסדרה בטיפול שלימדה אותם מה לצפות מהמטפל, תסתכלו על הבעות הפנים של אסי דיין איך הוא מתהפך בקרבו, ממש כמו שזה:




לגבי החלום, ביון מפזר את הקדושה של החלום בעיני המודרך. היא יכלה רק להגיד את זה כי ידעה שזה לא יקרה. הייתה ביניכם קרבה רק בחלום. במציאות היא עדיין לא מוצאת מקומה בחדר. הקדושה והמעמד העליון שהפסיכואנליזה נותנת לחלומות לא מרשימה את ביון. הוא מבקש לרכך את הדוגמה הפסיכואנליטית של עיסוק בחלום. במקום זאת ביון מציע פנטזיה אחרת שהמודרך אולי הכחיש כשרצה שהמטופלת תשכב על הספה. מה לגבי הפנטזיה שתוכל לשכב ולהתמסר, ולהיתלות במטפל, ולהישאר בביתו לנצח, להירדם, לא להתעורר לעולם, פשוט לישון על ספתו. הפרשנויות של שתי הפנטזיות הללו אינן מתחייבות. ביון מבקש מהמודרך לשים לב לאופן בו הוא לוקח רחוק את הפנטזיה המינית, כשבעצם יש בה מעט, ואולי רק מחשבה על התקרבות, בעוד שהוא מרגיש בטוח בעצמו יתר על המידה על ההכרח שהמטופלת תשכב על הספה, בעוד ששם יש עומקים תלותיים אינסופיים שהוא לא נוגע בהם. המטפל אולי הציג גישה פרוידיאניסטית (ולא פרוידיאנית, כי פרויד לא היה דוגמטי), של שמירה על סטינג והתעסקות באהבת העברה, בעוד שביון התייחס למצב הבסיסי של חירות, תלות, והסיטואציה הפסיכואנליטית הדוגמטית כחוסמת עיסוק בנושאים אלו.

התפתח דיון בינינו על העברה אירוטית. כמה שזה קשה למטפלות כשמטופל מתאהב בהן, ושזה הופך לחלק מהטיפול. יכול להיות שהמטופל מפלרטט עם הרעיון, יכול להיות שהוא שואל האם המטפלת הייתה מעוניינת בו היפותטית, ויכול להיות שהוא מציע זאת באופן קונקרטי, ויכול להיות שגם לאחר שהמטפלת מסרבת הוא ממשיך להציע עצמו באופן קונקרטי, ובעצם מטריד אותה. הקושי עבור המטפלת תואר בעיקר כאשמה, אולי מתוך אובדן שליטה בסיטואציה והפיכה לאובייקט. לא חשתי שאני נמצא בסיטואציה מסוג זה בשנים האחרונות. למדתי הרבה על אהבת העברה בתואר הראשון, על חשיבותה כמנוע לטיפול. התווכחנו מעט, האם אהבת העברה היא לוואי בלתי ניתן למניעה, או יעד משמעותי. אני זוכר את מאמרו של פרויד על אהבת העברה, בו הוא מציין כי במצב זה, הנובע מהמצב הטיפולי, יכול המטפל לברוח עם המטופלת ובכך לא לעשות שימוש טיפולי באהבת ההעברה שנוצרה, הוא יכול לברוח מהמטופלת ובכך שוב לא לעשות שימוש טיפולי, והוא יכול, אם הוא אמיץ דיו, להישאר איתה בטיפול ולהתמודד עם אהבתה באופן אנליטי. או בהערה של דניאל סטרן, לפיה שני אנשים שמביטים זה בעיניו של זה למשך יותר מרגע, בדרך כלל יתחילו להתקוטט או להתנשק, אלא אם כן מדובר באם ותינוק או מטפל ומטופל. נזכרתי בתקופה שעבדתי עם נערות במצוקה, שעברו ניצול קשה בקשרים המשמעותיים בחייהן. כשהתפתחה אהבת העברה, השאלה אם אני סוגר אותה מייד בהתרחקות או בהצבת גבולות או שאני מכיל אותה, בכך שאני מאפשר הבעתה ועונה ממקום טיפולי, הייתה תלוי בכמה גיבוי קיבלתי בהדרכה. כי לולא הייתי מקבל גיבוי, בקלות המצב היה יכול להפוך לממלא חרדה, האם אני מנצל כוחי כגבר, האם אני באמת עונה ממקום טיפולי, האם אני עיוור ליחסי הכוחות, או לצורך שלי שמתמלא איכשהו בחקירה הזו, איך זה עלול להיראות. כשחשתי שיש לי גיבוי הרשיתי יותר לחקירה לקרות, וכשחשתי שאין לי גיבוי, התרחקתי, נצמדתי לחוקים ולגבולות. חשבתי גם על האופן בו אהבת ההעברה מוצגת, אם בפלרטוט, היא מאפשרת משחק עם הרעיון, אם בהצעה אפילו היפתוטית היא מזמינה דחייה, ואם בהטרדה היא עושה שחזור של הניצול בהיפוך תפקידים כשהמטפל הוא המנוצל. כמובן שהמטפל יכול לחלץ עצמו מעמדה לא בריאה ששמו אותו בה, או לפחות להתייחס אליה ולשרוד את זה, אבל חשוב לשים לב שזו עמדה לא בריאה. שאלתי אחר כך מה ההבדל בין אהבת העברה לבין חברות העברה. כלומר, מטופלים שראו בי חבר ולא מטפל, היה בזה משהו אמיתי וגם משהו שמבוסס על הקרבה שבסיטואציה הטיפולית, והפרידה בינינו בסוף הטיפול הייתה כואבת כמו מחברות של ממש, וההבדל היה שאני הייתי קשוב לרגשות שלהם בסיטואציה והשתדלתי שלא לפעול רק מתוך הצרכים שלי. אבל אולי זה יותר קשה לעשות זאת כשמדובר בהתאהבות, ששמה את המטפל במקום פחות נוח מאשר חברות.

הנה טריילר לסרט הגרוע על סבינה שפילריין והמשולש הרומנטי שלה עם פרויד ויונג:



בכל מקרה כל הדיון הזה היה בריחה שלנו מהטקסט של ביון. מהפרידה בינינו. היה לנו קשה להיפרד. בסיום העונה השלישית של הסידרה לואי, המפיק שלו (אותו משחק דיויד לינץ') אומר לו על שואוביזנס: אתה חייב ללכת כדי לחזור. אז נעשה הפסקה של סמסטר ונחזור.

בין היתר הכנתי מחית עדשים כתומים עם טחינה. המתכון שואב השראה מהמאש המונבט שהכינה הילה במפגש אחר בעבר, (המתכון בפוסט). זה לא חיקוי של חומוס. אולי זה אמולציה, שזה חיקוי שעומד בפני עצמו, ואולי אפילו משפר. בכלל אני שונא חיקויים של הדבר האמיתי. כמו שווארמה צמחונית. צריך ללמוד מהמקור ואז להשתחרר ממנו, לא לנסות להחליף אותו. כמו רוק נוצרי, שהורס גם את הרוק וגם את הנצרות.



אז הנה המתכון שלי למחית עדשים כתומות:
להשרות 300 גר' ככה של עדשים כתומות במים, לשטוף את הקצף, חצי שעה השרייה בערך. לטגן בשמן זית רב את התבלינים בכמויות מופרזות: לימון פרסי מיובש, זרעי כוסברה, זרעי כמון, עלי דפנה, פלפל שחור, צ'ילי גרוס. להוסיף לטיגון בצל ושום למכביר, להשאיר אותם קצת חיים, אחרי שהבצל קצת מתרכך להוסיף את העדשים. לטגן אותן קצת שיתערבבו עם התבלינים. להוסיף שתיים שלוש כפיות של פפריקה מעושנת. להוסיף מים רותחים עד גובה העדשים. לבשל 20 דקות ככה על אש קטנה (אם הוספתם מים לא רותחים אז לתת לרתוח ואז להתחיל לספור 20 דק). לכסות את הסיר בזמן הבישול, עם חריץ קטן ליציאת האדים. להוציא קערית החוצה של עדשים בצורתן הגרגירית (ישמשו להגשה כגרגירי חומוס). לכבות את האש. להוסיף 50-100 מ"ל טחינה גולמית. להוסיף מלח (לי היה המזל להיות הבעלים של מלח מעושן, אבל לא חייב בכלל). לערבב את העדשים עם הטחינה. לטחון עם בלנדר ידני עד השגת מרקם אחיד. חשוב לטחון היטב את עלי הדפנה ואת הלימון הפרסי המיובש כדי שלא יהיו חתיכות מבאסות במחית. לתת להתקרר טיפה. להגיש על צלוחית בטמפ' החדר. עם כף של עדשים לא טחונות על זה. לשים שמן זית, עלים קצוצים כמו בצל ירוק או כוסברה. לפזר מעט פפריקה מעושנת. ניתן למזוג מעט טחינה מעל. קצת שמן זית מעל כל זה. אפשר גם לסחוט לימון מעל כל זה. בקיצור הכל בהגזמה, טעמים חזקים מאוד ועמוקים.

אין תגובות:

פרסום תגובה