יום שישי, 18 ביולי 2014

הגוף של המטופל כמאיים על נפרדות המטפל

אתמול היה מפגש סיום השנה השלישית של מפגשי החברה הפסיכולוגית של ימי ד', ורותם וטל הנחו מספר משחקי חברה היתוליים בסגנון אימפרוביזציית סטנדאפ, של מי השורה הזו בכלל וכד'. באחד המשחקים נתבקשנו לכתוב משפטים מזעזעים שמטפל/מטופל עשויים להגיד. מה שיצא מבדיחות הדעת שלנו הוא עדות מעניינת לגבי גבולות השיח, הטאבו הנימוסי, או הקורקטיות במערך הטיפולי כפי שנתפסת על ידי מטפלים בתחילת דרכם המקצועית. אספתי את הכרטיסיות האנונימיות ואציגן בפניכם כאן. נסו לשרטט את הגבולות בעצמכם, אני אעזור לכם בסוף.

דברים שמטפלים לא צריכים להגיד:

  • הפלצת?
  • חבר אתה חופר...
  • חשבת פעם להסיר את הפלולה שלך?!
  • זה כמובן פסיכוסומטי
  • יש לי מישהי להכיר לך
  • אז אתה בעצם רוצה את אמא שלך?
  • ככה את מתלבשת מה ציפית?
  • אם תרזי אולי תרגישי יותר טוב עם עצמך....
  • לסבית?
  • זה לא משהו שכדורים ומריחואנה לא יפתרו
  • ומה הריח הזה אומר לך?
  • מאיפה הנעליים האלה???

מה שעניין אותי כאן היה הטאבו הנתפס בנוגע להתייחסות לחוויה המיידית מול גוף המטופל בחדר. כלומר, אסור להגיד למטופל שהוא דוחה גופנית, להימשך אליו, או לשפוט אותו על המראה והריח שלו. מצד אחד יש פה נייטרליות וחוסר שיפוטיות שזה יותר מובן באופן כללי כגישה טיפולית, אבל המיקוד של האמירות הבלתי-נייטרליות בגופניות מרמזת שהגוף הוא טאבו בטיפול בדיבור. וראה פוסט על ניכור לגוף המדבר על הגופניות כמצב ביניים שמקשה הפרדה בין אני ואחר.

דברים שמטופלים לא צריכים להגיד: האמתי שלא אוכל לפרט את סוג הדברים שצוטטו בשם מטופלים למקרה ומשהו מהדברים המזעזעים הללו אשכרה נאמר על ידי מישהו. אבל סוג הדברים הם ירידות ציניות על פסיכותרפיה בסגנון לפעמים סיגר הוא רק סיגר, חציית גבול התפקידים הטיפוליים מבחינת חיזור אחרי המטפל בעולם האמיתי באופן רומנטי או חברי, התייחסות מחפצנת ללבוש והמראה והגיל והמגדר של המטפל. חשוב לזכור שלא מדובר בדברים שלא להגיד למטפל, אלא בדברים שמטפלים צעירים שכמותנו חשו שהם מזעזעים עבורנו, אבל למעשה חלק מהחיפצונים הללו נשמעים כמו תהליך של הרס האובייקט במטרה להשתמש בו, וראה פוסט על מאמרה של ג'סיקה בנג'מין על הרס האחר כאובייקט במטרה להכירו כסובייקט. גם חציות הגבול החיזוריות שתיארתי עשויות להיתפס על ידי מטפל שיותר בטוח בתפקידו כחלק מהמרחב המותר.

נ.ב.
ומעיין מוסיפה בדיעבד "קראתי במקרה קצת פרנצי ונתקלתי בהתייחסות שלו לפיזיות של המטופל. ... הוא תופס את זה בצורה די ענינית וחושב שצריך, בטקט כמובן, להתייחס גם למגרעות הפיזיות של המטופל, שכן כחלק מהחקירה לאמת לא ניתן להתעלם מהאמת הפיזית בחדר... אשלח לך מראה מקום ..."

אין תגובות:

פרסום תגובה