פרופ' רחל בלס על "מאפייני הפנטסיה ותפקידה"

פרופ' רחל בלס היא פסיכואנליטיקאית, מרצה ב-University College London, ובעבר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית בירושלים. פנינו אליה כמומחית קלייניאנית לאחר המלצות רבות של פסיכואנליטיקאים עימם התייעצנו לקראת השנה הנוכחית, והיא למעשה בנתה לנו את הסיליבוס שאנחנו קוראים השנה. הראינו לה רשימת להיטים טנטטיבית שבנינו בעיקר לפי פופולאריות המאמרים בPEP, והיא התוותה לנו מבנה שמתחיל בתיאוריה ומבנה הנפש ואז מתמקד בטכניקה, הוסיפה לכתבים של קליין גם את בני חוגה של קליין, ואף הסכימה לבוא לבקר אותנו. היא הייתה נדיבה איתנו בכל דרך אפשרית, ועשתה מאמצים להגיע אלינו ביום של שלג. סיכום המפגש להלן אינו מדוייק, ומנסה להדביק קצב דרמטי של הסברים ושיחה לגביהם, וחלק מהדברים נכתבים בסוגריים כי מדובר בהערות שלי או שאיני בטוח שלכך הייתה הכוונה, ולעיתים השאלה חסרה ורשמתי רק את התשובה ללא הקשר.

כשהיא מתמקמת היא מניחה לצידה ערימה של ספרים עבים שתקריא מהם בהמשך. פרופ' בלס מספרת שלאורך דרכה המקצועית היא חקרה לעומק את פרויד והזה הוביל אותה להכיר את קליין, לקבל הדרכה מרחוק אצל חנה סגל, ובהמשך לעבוד בלונדון עם בטי ג'וזף וג'ון סטיינר, וכך להכיר מקרוב את החשיבה של החוג הקלייניאני בלונדון. כעת מששבה לארץ, בין היתר, היא מנחה קבוצת קריאה ירושלמית בכתבים פסיכואנליטיים של קליין ועוד, שהוקמה על ידי בוגרי המגמה הקלינית הירושלמית שביקשו העמקה והעשרה בכתבים הפסיכואנליטיים, אך נפתחה עם הזמן למתמחים שוחרי פסיכואנליזה ממקומות נוספים.

את המאמר של סוזן אייזקס "מאפיני הפנטסיה ותפקידיה" פרופ' בלס מסמנת כמאמר חשוב במיוחד ולכן באה לבקר אותנו לאחר שקראנו אותו באופן עצמאי. "אם הייתי צריכה ללמד רק מאמר אחד במשך שנה, הייתי מלמדת את זה". הרקע לכתיבת המאמר הוא המחלוקות בין החוג הקלייניאני והחוג האנה-פרוידיאני. במהלך מלחמת העולם השנייה היו מחלוקות בקרב חברי החברה הפסיכונליטית הבריטית, בין המקומיים לבין המהגרים החדשים מווינה. המקומיים היו ארנסט ג'ונס, פיירברן, וויניקוט, וגישתם הייתה קלייניאנית בעיקר. החוג הקלייניאני כלל את אייזקס, רבייר, היימן, ואחר כך הצטרפו סגל, ביון ורוזנפלד. סגל הייתה באנליזה (פרו בונו) אצל קליין והכי ותיקה. ג'וזף מבוגרת יותר מסגל אך נכנסה מאוחר יותר לחבורה (לכן סגל ראתה בה אחות קטנה). הווינאים שבאו עם אנה פרויד נחשבו בעיני הבריטים כקלאסיים יותר. המאמר של אייזקס מבוסס על הרצאה ארוכה יותר שנשאה באותם דיוני מחלוקת בשנת 1943. מחלוקת נוספת שרלבנטית להצגת הדברים על ידי פרופ' בלס, היא בין גישות פסיכואנליטיות המנסות לספק את הצורך של המטופל לבין גישות פסיכואנליטיות שאינן מנסות לספק את הצורך של המטופל, ובלס מדגישה את חשיבות העמדה השנייה, גם אם זו עמדה פחות פופולארית בימנו.

בלס מקדימה בכך שנורא קל לסתור את התיאוריה הקלייניאנית. איך תינוק קטן רוצה לחתוך את אמא לחתיכות? הרי הוא לא מבין מהם מספריים, אין לו מושג במוות ובסיבתיות. לא צריך להפריך זאת, זה פשוט מגוחך. המאמר הזה של אייזקס הוא תשובת הקלייניאנים לטענה זו. איך סיפור הפנטסיה קשור למה שחשבנו עד כה? איך זה כל כך מרכזי? ניתן להניח בצד את הפוזיציות המפורסמות (דיכאונית ופרנואידית סכיזואידית). בעצם אצל קלייין יש תפיסה בסיסית לגבי מניע האדם: התמודדות עם מאבק נפשי. יש השפעת סביבה, וקליין לא מכחישה זאת, אך הסביבה אינה הכרחית לקיומו של מאבק זה. בלס מצוטטת בדרמטיות מתוך הכתיבה של רבייר: "התינוק לא מזהה קיום חוץ מקיומו שלו, גם השד הוא חלק ממנו, תחושה גופנית שלו. הוא מצפה שכל רצונותיו יתמלאו. הוא רוצה את השד באהבה, ליהנות לינוק ועדיין לרעוב לו. ואם הרצונות לא מסופקים התינוק מתוודע לתלות, לכך שאינו יכול לספק בעצמו את רצונו . הוא מתפוצץ מבדידות וכעס ותוקפנות. זעם תוקפני מביא כאב גופני חונק, בכי, ורגשות אלו מביאים עוד כאב. התינוק לא מבחין בין אני ולא אני, כשהוא רעב אין עוד דברים טובים בעולם, כשהוא חנוק בכאב ורעב ודברים קשים - הוא עצמו כל הקיום. זו חוויה ראשונית כמו הכרה במוות. זו הכרה בחסר אינסופי. ותחושה זו מביאה עלייה באהבה. והאהבה מביאה שוב כאב והרס. התינוק לא יכול לשלוט באהבה ובשנאה או ברצון לשלוט והמשבר משסע את קיומו". זהו סיפור על חיי הנפש. אנו פונים כאן לחוויה הבסיסית ביותר אצל התינוק. בתודעת התינוק יש חוויה נוראית, והיא בעייתית רק בגלל האהבה. גילוי התוקפנות מייסר כי אני אוהב את האובייקט.

יש בכך עיוותים. החלב החסר, אין משמעו שאין כל טוב בעולם. הרי העולם אינו רק חיי התינוק וחווייתו. הרי זה לא מציאותי. אמא לא באמת נעלמה לתמיד. לכן לא היעדר החלב בעייתי. לא הרעב הפיזי. אלא המשמעות שניתנת להיעדר החלב. ריבייר וקליין מדברות על כך שחלב אינו אוכל אלא גם מקור הטוב והאהבה. בחלב מאוחד כל הטוב והסיפוק. וכשאנחנו בורחים מהאהבה ושונאים זה רק כדי לשמור על האהבה טהורה, במקום רחוק מהישגנו. דון ג'ואן שאומר "זה לא את זה אני" מציל את האהובה מעצמו, ועובר לאובייקט הבא שיציל מעצמו. התוקפנות עולה מתוך האהבה. הטיפול נובע מזה. לא מספקים משמעות לחוסר. אלא פוגשים עולם פנימי חרד בגלל האהבה שיש, ודרך מפגש חי זה, ניתן לפגוש את המשאלות והתוקפנות והחשש לחיי האובייקט, ולאפשר אותם חיים פנימיים. מי שמרגיש שאין דבר טוב, מגיע לטיפול, טוען שאין טוב בעולם, ושומר כך על העולם מעצמו. או אם חש שהרס את הטוב שיש, הוא מעדיף להיות מנותק רגשית, אחרת יגלה בתוכו גופות וזה יהיה קשה מדי. בתוך טיפול באינטראקציה עם המטפל יש אפשרות לפגוש צדדים אחרים שעומדים מאחורי זאת. לגלות שזה לא שאין כלום טוב, אלא הרסתי את מה שהיה. למעשה זו תיאוריה אופטימית. שום דבר אינו אורגאני כמו פסיכוזה, ולא מדובר בהיעדר חלב, אלא באישיות דינאמית שיכולה להשתנות. כל ניסיון להיטיב עם המטופל רק יהרוס. להרגיע את המטופל לגבי תחושות קשות אלו, זה להפחית מפגש עם זעם, וכך מרחיקים מהמגע עם מה שצריך לגעת בו.

לא מדובר בעולם קונקרטי של היעדר חלב, אלא במתן משמעויות. היעדר חלב זה לא כאב בטן, אלא זה אומר משהו עלי ועל הקשר שלי עם אחרים. זו הרגשה של האדם כמו מוקד של משמעויות. לכן הפירוש חשוב, ונוגע במשמעות שהאדם נותן. אנשים נותנים משמעויות שונות לאותו אירוע. כמו אמא שנתנה הרבה חלב, אבלך התינוק לא סובל שהטוב בידי אמו, ולא אומר לעצמו "זה היה מזין" אלא "אני נתתי לעצמי". אלו פירושים למה שקיים ולא קיים. המציאות לא במוקד כאן. לא עוזרים לאנשים בדיבור אלא מתעסקים עם המשמעויות הפנימיות ועוזרים לאדם להתחבר. זה לא רק דחף.

במאמר של אייזקס יש ויכוח מרומז, לגבי מיהו היורש האמיתי של פרויד – האסכולה האנה פרוידיאנית או האסכולה הקלייניאנית. ולכן ההומאז' שנעשה לו במאמר בהפניות מרובות. העולם מלא משמעות. זה לא ש"לא היה חלב", אלא ש"אמא לא נתנה לי". אבל האם זה יתכן שהתינוק הוגה כזו מחשבה? בעמ' 83 במאמר, תחת הכותרת "קשיים בהתפחתחות מוקדמת שמקורם בפנטסיה". מתייחסת אייזקס לפרויד, שמתאר פרצוף מכורכם של תינוק שהורם על ידי זר. פרויד מתרשם שהתינוק מגיב בכאב, ואייזקס מדגישה: זהו כאב נפשי. לכאב נפשי יש משמעות, זו פנטסיה. אולם יש הבדל בין פנטסיה של פרויד וקליין. אצל פרויד אם יש פנטסיה שאני פגעתי באובייקט, אשליך וארגיש שרוצים לפגוע בי. אבל אצל קליין, בגלל הדגש על העולם הפנימי, שהפנטסיה מבטאת משהו הקבוע במבנה הנפש, אז כשאני פגעתי באמא בפנטסיה, למעשה פגעתי בעצמי. כי האמא הזו היא אני, אובייקט אמא שבתוכי. כלומר, אצל פרויד יש יותר פחד מהעולם, בעוד שאצל קליין אין דרך לברוח מזה. כיוון שהמוקד הוא מנטלי, הרס אובייקט אמא, פוגע בפונקציות המנטליות שלי - היכולת לחשוב ולתפקד – כי התקפתי אובייקט אמא. כאן העיר כפיר על הדימיון להתקפות על החיבורים לפי ביון, ובלס כובשת את כעסה בחיוך: "ביון רק פיתח את זה!". היא מסבירה שביון הדגיש פנטסיות על עצם החשיבה, חיבור בין X לY. אבל זה נמצא בחשיבה הקלייניאנית מהרגע הראשון. והיא מקריאה מקליין: "כשהילד חש ששיסע את אמא, חיי נפשו מפוצלים ומתפוררים". הוא מתפורר נפשית. זה לא שקודם חיי נפשו התפרקו ואז הוא מפרש שפירק את אמו. אלא בגלל שהוא רוצה לשסע את אמו ועושה זאת בדימיון, וזה מוביל להתפרקות נפשית. ואנחנו יכולים להתבונן בדיסאינטגרציה זו בקליניקה. אבל הילד חווה זאת כך ש"אמא בתוכי בחתיכות". חשוב לראות את ההקשר הרעיוני אצל קליין. אם מצטטים מביון הולכים להקשר רעיוני אחר לגמרי.

אם האמא מתה בתוכי, כיצד אני שורד זאת? פרויד התנגד לפחד ממוות. רבייר, בתגובה טיפולית שלילית: המטופל לא רוצה להירפא. כי אז ידע שהרג את האובייקט. אולם הוא לומד שהדרך היחידה להציל את האובייקטים זה להתרפא. התינוק נולד עם בדיקת מציאות. ולכן תמיד יש חלק לא פסיכוטי שיודע שהאובייקט לא מת. השאלה אם יש מקום מול הפנטסיה. זה מה שהטיפול מנסה לאפשר. לכן הקושי עם הגישות ה"מיטיבות". אנחנו (הקלייניאנים) לא רעים וקשוחים, אלא שכל ניסיון להגיד זה לא כל כך נורא פה בחוץ מונע מפגש עם החלק בנפש בו הכל נהרס.

בטי ג'וזף מתארת פציינט שותק. מטפלים רבים יעודדו את המטופל לדבר. הקלייניאנים לא. לא שואלים "איפה אתה" וכד'. בתיאורה, ג'וזף קולטת שהיא מהמהמת כדי לדחוף את המטופל להמשיך לדבר. היא מונעת כתוצאה מהשלכת המטופל עליה, היא חשה שפיצל מעצמו דאגה לעצמו ויכולת פעולה לגבי מצבו. לכן חשה שיוכל לדאוג לעצמו רק אם היא תיזום. אולם הוא שונא ליצור קשר עם החלק הזקוק והאוהב בעצמו ולגרום לו לנוע בתוך עצמו. היא מבינה שאם תדחוף אותו, במיטב הטאקט האנליטי, הוא ניצח והפסיד. בכך שהיא תדחוף אותו היא תאשר למטופל שאין אובייקט מושך דיו שיגרום לו לצאת מעצמו, והחלק במטופל שיכול ליזום יישאר בלתי נגיש. כזו שתיקה (מציקה) קורית לנו רק כשאנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו. (לא ליזום) זה כמו לומר למטופל "אני אדם נפרד עם חיים ומחשבות ושפה משלי, ואתה רוצה להשליך עלי חלקים ממך כדי להתמודד עם עולמך. ואם אני אענה אז אין משמעות לפירוש. אני יכול לפרש רק כשאני עומד בנפרד". רק אז אני מסוגל להכיל את הרגשות ולהבין אותם.

קליין כותבת על גברת א', המתאבלת על בנה שמת, אך לא מקבלת שבנה מת, אלא חושבת ש"בן של מישהו מת", וכך היא מגיעה למחשבה שבן של אמא שלה מת, ואז היא חשה שפגעה באמה. תחילה גברת א' מרגישה שהכאב שלה הוא אקט נקמני מצד הוריה, על כך שהיא הרגה את אחיה בפנטסיה. כשיורדות ההגנות המאניות היא בוכה ומשתחררת מעט השליטה בהשלכות של האובייטים. לאובייקטים הללו יש יותר מקום לנוע. כשהיא מתחילה להתאבל גם האובייקטים הפנימיים של הוריה של גברת א' מצטערים יחד איתה. הם חולקים איתה את האבל כמו הורים ממשיים. כשהתחילה להתאבל חשה הזדהות משותפת באבל, וסימפטיה מצידם. וכך חשד וכאב פחתו והצער גבר. דמעותיה נחלקו עם הוריה, הם ניחמו אותה, והיא אותם. קליין כותבת מקרה זה על עצמה למעשה.
...
הביטחון והאמון נובעים מהמשאלות והפנטסיות של התינוק. אצל איש העכברושים שהיה תמיד בספק, פרויד כותב: אדם שמטיל באהבתו הוא, יטיל ספק בכל דבר פחות מזה. האם כיביתי את התנור או שרציתי לפוצץ את הבית? אני לא בטוח באהבה כי אני יודע שהיחס שלי לחלב לא טוב. לו היו רואים אותי לא היו רוצים לתת לי את החלב. לכאורה יש לו סיבה טובה לפחד לפגוע כי הוא חושב על זה. אחד הסימפטומים הוא להיות עסוק בבדיקה האם פגעתי. כך הוא מרגיש שהוא משלם את המחיר, או מרגיש טוב עם המצפוניות שהוא מפגין.
...
במאמר של אייזקס: איך לתינוק יש דברים כל כך מורכבים להגות? –הקלייניאנים הקדימו את זמנם בתיאוריות של לשון ותודעה. אמנם ילד שלא ראה מספריים לא חושב שהוא חותך את אמו לחתיכות. ילד שלא מבין פעילותו ולא ראה אש, לא מאמין ששף את אמו. אבל התינוק חווה חוויות פיזיות של דברים יוצאים ונכנסים, של כאבים גדולים. הוא צועק וזועק עם פנים אדומות. כשמבוגר אומר בערתי מזעם, הוא יודע על אש. אצל התינוק החוויה הפיזית היא בעלת משמעות של בעירה מזעם, אבל רק כשידע מה זה בעירה הוא ידע לתאר זאת במילים. כשאנחנו רואים אש אנחנו מתרגשים כי יש בה משהו קדום יותר שחשבנו עליו. יש אמירות לא ורבליות. תינוק שבוכה אומר "אני בוער באש" לפני שהוא מסוגל לחשוב זאת במילים. לשאלתנו, בלס מבהירה שזה שונה ממנטליזציה ואט'צמנט, מנטליזציה זה בעיקר לחשוב, בעוד שבפירוש הקלייניאני לא מדובר בלתת מילים אלא לגעת במשמעויות, ובעולם פנימי של משמעויות.

הפנטסיה כרוכה במציאות. הפנטסיה מתרחשת. בגלל המנטליות של תהליכים אלו, הילד שהורג את אמא בפנטסיה באמת הרג את אמא בפנטסיה, ויש לכך תוצאות. הוא באמת פירק את תודעתו, את האובייקט של אמא. זה דבר שמשפיע על אופי הטיפול הקלייניאני. עבודה קלייניאנית לעיתים נתפסת כפירוש יותר מוקדם, או שמדברים על השד הטוב והשד הרע, או חושבים שיש תוקפנות בכל דבר. אבל יש משהו אחר לגבי העבודה שמאוד מושפע מתפיסת הפנטסיה. הפנטסיה באמת מתרחשת. פרויד מאז 1910 הדגיש את השפעת הטרנספרנס, ורק הטרנפרנס משנה ויש לפרש בתוכו. צריך לזמן את הרוח כדי לגרש אותה. אם מדברים על דברים אחרים שקרו מחוץ לכאן ועכשיו, זה כמו לדבר על מישהו אחר שפועל, ומדברים באופן מודע ומושכל על סכמות. צריך תמיד לדבר על "וזה קורה גם כאן איתי". להראות שהסכמות הן דבר לא מודע וחי בכל מקום. זה באמת קורה עכשיו. במקום לפרש "אתה מפחד שכאשר אתה כועס עלי אני לא ארצה להיות איתך", הפירוש יהיה "כאשר כעסת אתה מרגיש שהרגת אותי", ואכן מרוב כעס המטופל גרם לי להיות נחמד אליו במקום לפרש. הפסקתי להיות המטפל, הפכתי להיות מי שמונע ממנו להבין את עצמו ואת הדברים שממש קורים. זה לא "רק" פנטסיה.

סגל, ב"על החלפת מודל הנפש": רואה פציינט עם אישיות גבולית הסובל מהלוצינציות. יום אחד סיפר לה שכשעבר בין חדר הטיפול לחדר ההמתנה, הוא נעשה חרד וחשב שאין שומר בדלת ואין מה שימנע ממנו להיכנס ולהפריע לטיפול של המטופל שלפניו. בהמשך הוא מספר שהוא חושב שהוא יכול גם לשכב הפוך על הספה. המטופל מצחקק ונבוך. הוא נעשה נבוך כי חשב שאתמול בלילה היה הפוך על המיטה באופן זה עם חברתו. סגל מבינה שיש פה משאלת שליטה אדיפלית בה. המטופל מספר על חלום בו הוא מסביר לחברה שלו על ההלוצינציות שלו. "אני חולם על מכונית והנה היא מופיעה". המטופל נכנס אבל אין מוט (poll) מחיצה בין החלק הקדמי והאחורי. הוא התחיל ליפול אחורה בתחושת פאניקה קיצונית והתעורר בחרדה. המוט (poll) המפריד קדימה ואחורה הוא סמל פאלי, וגם סגל היא פולניה, ושמו של בעלה פול. ללא האב, הפין בתוך הנרתיק, אין מה שיעצור אותו. סגל היא דמות אימהית והמטופל הוא ילד אדיפלי שרוצה לשכב איתה. סגל ממשיכה בהסברה שהנקודה בהיעדר המוט המפריד – אין שום דבר המונע הזדהות השלכתית טוטאלית, שכל המיינד שלו ייכנס למיינד שלה. בחוויה שלו זה באמת יכול לקרות, ובאמת קורה בהלוצינציות. הוא שם את המיינד שלו בתוך המיינד שלה. וזה מפחיד שהיא תחזיר לו ותיכנס לתוכו והוא לא יוכל להיות מי שהוא. הוא לא רוצה מיזוג. אנחנו רוצים לראות את העולם הטוב סביבנו, ולא רוצים לכפתו את עצמנו. אנחנו אוהבים את האובייקט בפני עצמו. אנחנו כבר דפרסיביים מההתחלה. אז יש הרבה סיבות לכך שהמשאלה להיכנס לא תהיה רק משמחת. מה שאמור להיות מודעות נחווה אצל מטופל זה כעובדה חיצונית. אני הוזה מכונית והנה היא. סגל עוברת למשהו שמתרחש באמת ועובדת עליו.

אנה פרויד הייתה שואלת מי אני בטרנספרנס. קליין תשאל איזה חלק במיינד שלו אני עכשיו ולמה הוא עושה לי את מה שהוא עושה לי. לכן המחשבה על לתת דברים למטופל מפריעה לקשב שלנו. צריך להיות קשוב למה הוא עושה לי, כדי שאני אוכל להחזיר את זה כדי שהוא יהיה בנאדם. אני לא רוצה לגזול ממנו. את ההכרה בזה שהוא רוצה מהעולם על ידי כך שאני אמנע ממנו חרדה. המילים הן הדברים הקרובים ביותר לחוויה זו. בז'רגון הפסיכולוגי של ימנו לפעמים צריך "לשרוד את המטופל". במקום זאת ניתן לפרש "אתה מרגיש שאני נותנת לך משהו אחר ואתה לא תרשה שזה יהיה". כי אולי בחוויה של המטופל לא שרדתי. אולי המטופל לא רוצה שאני אשרוד. האפשרות לשים במילים היא הכוח להראות את היותי קיימת ונפרדת. נפרדות היא תנאי מוקדם לטיפול. גם להרגיש שאני קיימת שהוא ולא הרג אותי במיזוג זה תנאי לטיפול.

סגל ב"הגורמים המרפאים בפסיכואנליזה" מוסיפה פוסטסקריפט מכנס בו השתתפה בנושא "חוויה מתקנת": המציגים האחרים דיברו על אהבת המטופל ועל הברית הטיפולית. ואכן טיפול הוא חוויה מתקנת. השלכת הפנטסיות על מטפל שלא מזדהה איתן ומופעל על ידיהן היא חוויה מתקנת. כמו באהבה על המטפל לחוש יחס חיובי למטופל. אך יש דרכים נכונות להראות אהבה. דרך הבנה.

סגל מעירה ממקום שרק לה מותר ומעוררת סערה: וויניקוט מעודד את המטפל להית ההורה, וזה שקר.

שוב לגבי שתיקות, סגל: מטופלת ששותקת נותנת לי לחוות איך זה להרגיש מנותקת ולא תקשורתית. אחר כך סגל פירשה שהשתיקה היא להרגיש מול אובייקט חסר חיים. אחר כך הפירוש היה שהשתיקה תוקפנית ומשליכה תחושות של כישלון וחוסר מתאימות על המטפלת. המטופלת רצתה להיפטר מתחושות אלו בעצמה ולהנות לנקום. בכל פעם נוצר מעגל אכזרי – היא מחדירה לי ואני צריכה להחדיר לה. ואת הדינאמיקה הזאת צריך לפרש. זה לא "קשב מרחף". צריך לפרש הרבה. לא מזמינים את המטופל ששותק לדבר, אלא מפרשים. האם הוא חושב שאני חושבת כשהוא שותק? אין לו מושג. זה בלא מודע.

אחוז גדול מהפירושים של המטפל יכול להיות לא נכון, אני אומר מה אני חושבת, אין אי-תחושה, מרגישים גם את זה וגם את זה. אולי הוא חושב שאין לי מושג מה אני עושה פה, או שאין לי רצון חיים משלי. אז אני מנסה, לא שואלת. ואם אין לי מה לומר אני שותקת. (ואם מפריע לו שאני שותקת): "אסור שיהיה פה מקום לחשיבה, אתה תדאג לזה". זו שיטה מאוד ספציפית, זה לא אינטואיטיבי. צריך ללמוד איך לפרש ואיך לתפוס את הדבר באופן חי ולפרש בתוך העכשוויות.

לגבי פסיכותרפיה שבועית, (זה בעייתי כי אז יכול להיות) פירוש עומק שמטופל צריך לשאת כמה ימים. המטפל צריך להיות מוקף בעמיתים תומכים כדי לטפל כך. להאמין שזו האהבה המתאימה. להאמין שהכוח המרפא הוא האמת לגבי החוויה הלא מודעת. השאלה לגבי התאמה לטיפול היא האם נשארה מספיק אהבה בתוך המטופל. זה הרצון לפגוש את העולם, לגלות את האמת – זהו אינסטינקט החיים. סגל, בפוסטסקריפט על טכניקה: אם למטופל לא ברור מה נכון ומה לא, עלינו להחזיק את הסטינג, את הגבולות.

הנה הרצאה מצולמת ישנה יותר של בלס ביוטוב:

....
הפירוש אינו נכון או לא נכון, אלא תהליך, זו חוויה עכשווית, המטופל יכול להקיא את המילים, הוא לועס את המילים כל כך הרבה עד שזה מאבד כל טעם.
...
המטופל לא רוצה להתרפא. אם היה רוצה הוא היה בריא. הוא חולה כי יש דברים שהוא לא רוצה להכיר בעצמו. אם ידע כמה הוא אוהב הוא יצטרך להרוג את עצמו. אז באים לטיפול כדי להתעלל במטפל. כך המטופל אומר לסופר אגו שלו שהוא עושה ככל יכולתו. כדי לרפא אובייקטים פנימיים אבל לא את עצמו. אבל אם הוא אדם חי הוא רוצה גם לחיות. אבל יש בו גם דברים שרוצים להרוס. אחרת כוחות החיים היו מרפאים בעצמם.
....


הערותיי:
בעיניי, המיוחד במפגש עם פרופ' בלס היה בחדוות הידע שלה, ברצונה שנבין דברים לא רק בסקירה אלגנטית מרחוק, אלא באופן שבו הם נעים ביחד באופן חי במחשבתה. כך למשל כשהניחה את הספרים לצידה, או כשפתחה והקריאה מהם בפאתוס, או כשענתה לעומק על שאלותינו הגולמיות, הייתה תחושה כאילו אחד מאנשי קולומבוס מספר לנו בשובו על העולם החדש שחקר, שחשוב שנבין היטב ולעומק כל פרט, כי הנחות היסוד שלנו לגבי העולם שלנו ישתנו אם נבין באמת. כזה סוג של להט היה בדבריה ובנכונותה להסביר כמו שצריך.

סיכום הכנס "עקבות הזיכרון"

בפוסט הזה אנסה לסכם כנס שנכחתי בו הערב תחת הכותרת  "'עקבות זיכרון' – על תהליכי שכחה וזכירה במקרה של טראומת גילוי עריות" בהנחיית ד"ר יוסי טריאסט, ובארגון החברה הפסיכואנליטית הישראלית. כמובן שלא הקלדתי או הבנתי בקצב בו הדוברים ניסחו רעיונותיהם, ויש פה ושם אי הבנות שלי.

ד"ר יוסי טריאסט הציג את הנושא:

רסיסי זיכרון הם ביטוי של פרויד לחריטות על לוח אבן שלא ניתן למחוק. רסיסים אלו הם כמו שלט נאון כבוי בחשיכה שנדלק מאפקט עכשווי. האפקט העכשיו מאיר את השלט, שדולק גם מעבר לשלטים שהוצבו כדי להסתיר את השלט הכבוי. כיצד ניתן לדעת בקליניקה אם מאירים אירוע שקרה או לא קרה. עקבות זיכרון הוא מושג של פרויד. רוב האנליטיקאים לא עוסקים בו יותר. אבל הנושא הוטען בעצימות גבוהה מאוד בתקופה האחרונה. ככה עקבות אלו הובילו לזירת פשע של גילוי עריות, סביבה פורנזית שזרה לעבודת המטפל. במקרים של גילוי עריות לא ניתן להישאר ללא זיכרון וללא תשוקה כפי שהיינו רוצים להיות. אנחנו נקראים שוב ושוב לגלות את האמת, ולהשיב את הסדר על כנו, ולעיתים להגן על ילדים מפגיעה מתמשכת. הסערה האחרונה התחילה בגלל משפט שבו אישה הגישה תלונה כנגד אביה, על תקיפה מינית בילדותה. הזיכרונות לא היו נגישים לה עד שחלמה על כך והחלום הסיר מסך מזיכרונות אלו. השופטת סביונה רוטלוי ושופטים נוספים מצאו אותו אשם על רקע מספר טיעונים. קבוצה של חוקרים ערערה על תופעת הזיכרונות המודחקים. קלינאים הציעו את הניסיון הקליני הרב מעבודה עם נפגעות תקיפה מינית, בכלל ובילדות בפרט. העצומות עליהם חתומים פסיכולוגים שפורסמו בעיתונות לא עסקו במשפט הספציפי, אלא בשיח הפוליטי של הידע, והנאשמת הייתה הפסיכואנליזה. המטרה כאן לנהל דיון אקדמי וביקורתי עם השלכות אתיות. זאת בהמשך לסדרת הרצאות היה או לא היה במרכז וויניקוט. האתיקה האנליטית לא מתייחסת רבות למה קרה באמת, אלא בעיקר בסובייקטיבי כיצד שנצרב בזיכרון המטופל. כאן יש הסתבכות כפולה – האם ניתן לשמור על שוויון נפש אנליטי, במובן של מרחק שווה מהסתמי, האני והאני העליון, ובמקום זאת להידרש לשאלת האמת האובייקטיבית – היה או לא היה. והסתבכות נוספת: האם ניתן בכלל לדעת ולהסתמך על הזיכרון האנושי לגבי תיאור של מה שהיה במציאות. ההנחה הראשונית של פרויד הייתה שנשים היסטריות סבלו מטראומה מינית, אך תיזה לא זכתה להדים תומכים. פרויד התלונן במכתב לחברו פליס: התיזה זכתה לקבלת פנים קפואה, מהחמורים, ונאמר "זה נשמע כמו אגדה מדעית" וזה אחרי שהראיתי להם לא פחות את אחד ממקורות הנילוס. הנסיגה מהדיבור על טראומה יסדה את הפסיכואנליזה כמחקר הסובייקטיביות אך גרמה לביקורת כנגד פרויד שאישש את שלטון האב הפטריארכלי ואי ערעור עליו. גילוי עריות הוא אקט קשה לתפיסה תוך כדי התרחשותו ולא רק לזכירה. זהו בלבול שפת הילד שניסח פרנצי. בניגוד לפגיעה אלימה שברור מה קשה בה, המגע המיני שלפעמים כואב ונעים ומבלבל בין ידיד ואויב מקשה על הבנה של מה שקורה בפנים מה שקורה בחוץ. כל הקלינאים, הפסיכיארים, העובדיפם הסוציאלים, הפסיכולוגים, מוצאים את עצמם בלב ליבו של צונאמי של כוחות שיח. פרויד מעיר על הטיפול בקטרינה: נדרש אומץ להפליל אב או אם. נדרש אומץ רב לטעון לאשמת אב, וכיום אולי אומץ גם לטעון לחפותו של האב. האפשרות של השתלת זיכרון יוצרת תסבוכת לעוסקים בתחום. ברמן: הטענה שמבחינת המטפל אין זה משנה אם מדובר במציאות או פנטזיה היא מופרכת, הפנטזיה האדיפאלית שונה לגמרי מגילוי עריות במציאות. הפאנל ידון על מטפל שנדרש לשמש עד מומחה, ותפקיד השופט. חברי הפאנל: ד"ר אביגיל גולומב. אנליטיקאית מנחה ופסיכיאטרית למבוגרים וילדים, חיברה ספר על הערכת יכולות הוריות למומחים המעידים בבית משפט. פרופ' אורי הדר, מטפל אנליטי שחקר את הייצוג המוחי של עיבוד שפה, כותב בגישה לאקאנית והתייחסותית. השופטת סביונה רוטלוי ששפטה בבית משפט לנוער ובמחוזי, וגם בפסיקה האחרונה בהרכב שהרשיע את האב. ד"ר ערן רולניק, פסיכאטר, היסטוריון של הפסיכואנליזה, פסיכואנליטיקאי.

ערן רולניק מציג זוית היסטורית פסיכואנליטית:האולם מלא בצורה חשודה. משהו קורה פה. הדיון יתמקם על הטווח בין פרויד לבין מקרה קליני. נדבר על תיאורית הפיתוי ועל מקומה בתיאוריה הפסיכואנליטית ובקליניקה בת ימנו, הדחקות ופיצולים באנליזה ובפסיכואנליזה כתיאוריה וסטרוקטורה מדעית וחברתית. הפסיכואנליזה לא הייתה באה לעולם אילולא פרויד לא היה מוותר על תיאורית הפיתוי שייחסה את ההיסטריה להתנסות מינית טראומטית. ספק אם הייתה מתפתחת עוד, לולא הממשיכים של פרויד לא היו נזכרים שוב ושוב במודל הטראומה-צנטרי. אם היא תשוב למודל הטראומה-צנטרי היא תפסיק להתקיים. גדולתו של פרויד שהוא ידע מתי להדחיק חלק מסויים בתיאוריה, לא רק את האתיולוגיה המינית של הנוירוזות, ומתי להסיר חלק בהדחקה ולחפש לו שוב מקום בתיאוריה הקלינית. תיאוריה באות והולכות, מודחקות וחוזרות בהתאם לצורך. כהיסטריון, רולניק מתעניין ברגעים בהם הדיסציפלינה מסבה מבטה הצידה מפן מסויים של ההיסטוריה של התיאוריה, ומתי היא בוחרת להחזיר אלמנט מסויים למרכז השיח. כקלינאי הוא מקשיב לאסוציאציות כמו היסטוריון של התיאוריה. תיאוריות פסיכואנליטיות מתקיימות גם בלא מודע של מטופלים. אחד הפיתויים הגדולים ביותר שהאנליטיקאי צריך ללמוד לעמוד בהם, וכך דומה פסיכואנליזה ראויה לשמה ואקט פוליטי ראוי, זה הפיתוי להיות עקבי. הפסיכואנליטיקאי לא יכול להיות עקבי. הוא חייב להעדיף רדיקלית על קונסיסטנטיות, כי כזה הוא הלא מודע. הוא תמיד מתמקם בחלק הזיכרון של המטפל שהכי פרום והכי מפורר. תיאוריית הזיכרון של פרויד מאוד רדיקלית ולא קונסיסטנטית. זיכרון מחפה/זיכרון מסך הוא רעיון כזה. החיבור על זיכרונות מחפים פורסם בירחון רפואי בנוירולוגיה, ב1889, מאפשר לעקוב אחר תיאורית הזיכרון הפסיכואנליטית, והקשר שלה לאנליזה העצמית של פרויד ולתיאוריה הקלינית. זהו חיבור ספרותי שכולל דיאלוג עם מטופל דימיוני, שהוא למעשה פרויד עצמו. זיכרון מחפה הוא זיכרון ילדות שנותר חרוט בעוצמה יוצאת מן הכלל למרות תוכנו הזניח לכאורה. הזיכרון המחפה הוא פשרה בין כוחות נפשיים – השומר על הזיכרון הבנאלי, והשומר על ההדחקה של הפתולוגיה. התוצאה מעבה בתוכה את שני הזיכרונות. מעובים בתוך הזיכרון אלמנטים ילדיים מציאותיים ופנטזמטיים כאחד. פרויד יכיר בכך שהזיכרונות המחפים מייצגים את שנות הילדות הנשכחות, כמו שהחלום מייצג את הלא מודע. המאמר נסגר כך: "ואולי בכלל ספק הוא אם יש לנו זיכרונות מודעים מימי הילדות, או שיש לנו רק זיכרונות על אודות ימי הילדות. זיכרונות ילדותנו לא מעלים את תקופות חיינו לא כמו שהיו, אלא כפי שעלו בתקופות מאוחרות יותר, ועוצבו אז. כמה וכמה מניעים שכוונת נאמנות היסטורית רחוקה מהם השפיעו על עיצוב זיכרונותינו ובחירתם". ביקורת על המאמר שנה מאוחר יותר בכתב עת לפיזיולוגיה של איברי החישה מזכירה ביקורת עכשווית על הפסיכואנליזה: "מצער לגלות שמחבר אינטיליגנטי כמו פרויד נפל קורבן להערכת יתר של המיניות. פרויד רואה במיניות את חזות הכל ומחפש אותה בכל מקום. ובאותם מקומות בהם הוא מתקשה למצוא אותה, טיעוניו הופכים מרושלים ובלתי היגיוניים". אולם במקום בו המיניות נכנסת לתמונה לא רק פרויד, אלא המציאות הפנימית הופכת למרושלת ולא הגיונית. כי המיניות מכוננת ומפרקת את הסובייקט. הניסוח הפרוידיאני הקדום, לפיו הזיכרון המחפה הוא הפרוטוטיפ של כל זיכרון ילדות, עולה בקנה אחד עם מאה שנות מחקר זיכרון אמפירי שבאו אחריו. אך הוא לא מספק כשיש אפשרות של טראומה נפשית מסיבית. כך גם כשיש חשד לפשע בזיכרונות המטופל. טיפול נפשי הוא לא מעבדה היסטורית, בית דין, או מחקר זיכרון. כשחדר הטיפולים הופך לאחד משלושת אלו, צריך לפרש את ההעברה הנגדית בדחיפות. יש ערך והבדל בין התרחשות היסטורית ופנטזמטית אך הוא לא נידון בחדר הטיפולים האנליטי.

מקרה מדולל ומצונזר: דוגמה למקרה בו ספק שעולה באנליזה למאורע טראומטי זוכה לתיקוף מכיוון לא צפוי. זיכרון של התעללות עלתה במהלך האנליזה. המטופלת עמדה על כך. המטופלת לא האמינה שהמטפל מאמין, ולסירוגין הם האמינו ולא האמינו. האירוע פורש במסגרת ההעברה, וכל פעם שעלתה הובילה לאקטינג אאוט ורגרסיות פסיכוטיות. עם הזמן התרככו התכנים. המטופלת האמינה שההתעללות התרחשה ושהמטפל לא האמין לה. המטופלת השתקמה וניתקה את הקשר מהוריה, וגם מהאובייקטים המופנמים המתעללים שגרמו לאקטינג אאוט. אחרי תקופה של נתק, המטופלת פגשה את ההורים וראתה שלמעשה הם מטורפים, והבינה שהזיכרון היה סמלי בלבד להתעללות רגשית שעברה אך לא לאקט ממשי.

פרופ' אורי הדר מגיע כנציג המחקר המדעי:
מזווית של נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית. עוסק בחקר הבעיות הקוגניטיביות אחרי פגיעה מוחית. לדוגמא חקר מקרים בודדים. על קו התפר בין תיאורי המקרה הפסיכואנליטיים לבין סטטיסטיקה שמשמשת פסיכולוג חוקר. בתחום זה הפעילו כלים סטטיסטיים למקרים בודדים. במקום לקחת קבוצה של אנשים ולמצע את הדומה בינהם, לעשות השוואה שמחפשת את השונה בין שני מקרים. לנסות להכליל מהשוני ולא מהדימיון. הנוירופסיכולוגיה הניסויית מאפשרת להראות מה שונה בין מקרים. הנוירו' הקלינית לא עושה שימוש בכלים מסויימים שמקשים להבין בעיות זיכרון. מתואר מקרה של מטופל שנחבל בראשו, איבד את ההכרה, וכשהתעורר שכח מי הוא ואיפה הוא נמצא, למרות שהבין שהוא בבית חולים לפי לבוש האחיות. מאותו רגע לא היה לו שום זיכרון מלפני הפגיעה הראשית שהיה יכול לחוות אותו כשלו. סיפרו לו דברים על עצמו אך הוא לא חווה אותם כשלו. המטופל סבל מטראומות קשות בילדות של אובדן, ואחרי טראומות נוספות, פיתח קשיים ביחסים עם בת זוגו. כשעמד להיפרד מבת זוגו, נפל ונחבל בראשו. לאחר מכן סבל משיכחה של זיכרון אוטוביוגרפי, אמנזיה רטרוגרפית פוקלית, בלי פגיעה בסמנטיקה ומיומנויות וכו'. ניתן לייחס את האמנזיה לנזק המוחי, אבל לא היה אפשר לראות אותו בהדמיות. אבל בהיסטוריה של אמנזיה רטרוגרדית פוקלית, אין תיאור של מקרה בו היא נובעת מחבלה בראש. בדרך כלל מחבלה סובלים מאמנזיה מלאה, או שוכחים רק זיכרון קצר וזוכרים רק זיכרון ביוגרפי. לדוגמא אדם שזוכר שאשתו היא אשתו, אבל שכח שהיא קיימת בגלל שהזיכרון הקצר נפגע, ושמח שהיא שבה לחייו כל פעם שהיא נכנסת לחדר. וזה יותר אופייני לחבלה. אבל אמנזיה רטרוגרדית פוקלית יותר אופיינית לאמנזה פסיכוגנית, מטראומה, או איום חריף לחיי הפרט. זה מוכר מימי פייר ז'אנה בתיאורים של דיסוציאציה. בעת הטראומה, מערכת הזיכרון מאבדת חיבור עם המערכת המודעת. רק כשהזיכרון שב, ניתן לאבחן זאת, כי ההנחה כי הזיכרון נותר כפי שהוא ורק החיבור למערכת המודעת מונע ידיעה מהאדם מיהו ומהו. כמו סיפורי פוגות ממלחמת העולם הראשונה. אבל אין תיאור של אמנזיה רטרוגרדית מפגיעה מוחית. לא ברור איך חבלה בראש יוצרת תמונה קלינית של אמנזיה פסיכוגנית. לעיתים אחרי חבלה יש אמנזיה גלובאלית, לעבר ולהווה. במקרה זה המערכת האנטרוגרדית כן התחברה לתודעה, והרטרוגרדית לא התחברה. כדי לבדוק את השאלה עשו לו טסטים, הזיכרון לטווח קצר היה טוב מהממוצע. לגבי זיכרון ביוגרפי הוא לא ידע שום דבר. מקרים של הכל או לא כלום לא קיימים. בדרך כלל ללא נזק מוחי גדול, מחיקת כל הזיכרון של הביוגרפיה בלתי אפשרית. כשהראו לו תמונות של מורים מבית הספר, בהשוואה לאנשים אחרים, ושאלו אם מרגיש לו מוכר, נראה שהמורים קיבלו ניקוד נמוך יותר מאנשים שלא פגש, והייתה הרגשה שזוכר ומדחיק. אז נתנו לסטודנט קליני להעביר לו סוללת מבחנים, והיה ברור ברורשך ובTAT שיש תהליכים דיסוציאטיביים בתפקוד שלו. אבל הסוף טוב: כתבו מאמר על זה שאין חיבור הזיכרון הרטרוגרדי למודעות, והראו דברים שהנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית לא הבינה.

ד"ר אביגיל גולומב:
בודקת ילדים ומשפחות לחוות דעת. דוגלת בזה שמטפל אינו מעיד בבית משפט, ומי שהעיד לא יטפל. התפקיד שונה במהותו בהזדהויות שלו, והעירוב ביניהם עושה נזק נוראי. בתיקי גירושין יש תחום נפוץ בו יש האשמות של התעללות מינית כדי להשיג משמורת. אומרים שילדים לא משקרים וכשהם אומרים משהו זה אמת לאמיתה, אבל מי שעובד עם ילדים יש גיל שהם לא יודעים שזה שקר כשהם חוזרים על מה שמבוגר אומר להם. מצאו שבין המקרים בו שכיח שהם משקרים, זה בעיקר בתיקי גירושין כשיש האשמות של התעללות מינית שצצו רק בשלב הגירושין. אלו שמשקרים ביודעין ואומרים לילדים אם אתה רוצה להישאר איתי תגיד לשופט שככה אבא עושה לך - זה עוד נזק קטן יותר. יש נזק חמור יותר כשההורה משתכנע בעצמו מתוך עומס הגירושין, ומשכנע את הילד באותו סיפור. בהתחלה חשבו שזו אמת כי אלו העדים האידיאליים. יש תיאורים עשירים של הסיפור, חוזרים על הסיפור מילה במילה, וההורה המצדד חוזר על הסיפור באותן המילים, והאחים חוזרים על הסיפור באותן המילים. חוקרי נוער כבר יודעים כיום שכשסיפור מסופר באותן המילים זה כנראה רק סיפור. מקרה בו גבר האשים את האם שמכריחה את הבנות לאקט מיני איתה. גולומב שמעה את הסיפור, שיצא גם לעיתונות. גולומב שוחחה עם הבנות על נושאים אחרים, בי"ס וחברים, והן נעשו עצבניות, ואמרו שעוד לא ציירו את הציור ולא סיפרו את הסיפור, ואז כשנתנה להן, הן ציירו אותו הציור בדיוק שצוייר גם בתיק וסיפרו אותו סיפור בדיוק. זו דוגמא קיצונית בה קשה להאמין שהסיפור נכון. יש הרבה מקרי אמצע. במקרה הזה אין חדר טיפול יש המלצה. אם האם באה ואומרת שהן לא יכולות לישון אצל אבא כי הוא נוגע בהן, אז ליתר ביטחון אומרים בינתיים נעשה הפסקת ביקורים. לא חושבים באותו רגע שלנתק ילד מהורה בבת אחת, גם אם זה מוסבר לו, זה גורם לאשמה שזה בגללו, ובאמת זה קשור בו, אבל לא משהו שהוא יצר, אלא משהו שאמא כפתה עליו להגיד. בעתיד נותר לילד הזיכרון של הסיפור, וכמו שרוב הסיפורים שלנו על עצמנו הם דברים שההורים שלנו סיפרו שכך עשינו בגיל צעיר, קשה להבדיל בין הסיפור לבין האירוע עצמו. כשזה דברים חמודים שאמרו לך שעשית זה לא משנה, כשזה סיפור קשה, זה קשה. זה גורם לילד ליצור עיוות פנימי בתוך עולמו, כדי לשמור על ההורה המספר לו את הסיפור, הוא עושה שינוי בעולמו כדי לשמור על סיפור, הוא חוזר על הסיפור כמו תוכי, ונכנס לאי שקט אם לא נותנים לא לספר את הסיפור. לפעמים עדיף להפריד מההורה המאשים ולהעביר להורה המואשם. במקרים קשים כאלה, ילד יכול לקום בבוקר ולהגיד לאבא המואשם אתה הכית אותי אתה אנסת אותי, ומאמין שזה כך, אבל לוקח תיק לבית ספר וממשיך בחייו, כי זה ההורה שדואג לו. ההשפעה נכנסת עמוק בפנים, ומבחינת הילד זה לא שקר, זה לא המצאת סיפור, אלא כניעה למערכת משפחתית שכפתה עליו בלית ברירה את הדברים הללו. זה כמעט היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. זה לא זיכרון מושתל. גם ההורה המספר מאמין בכל ליבו, אבל זה לא אומר שזה היה. האם זה אומר שזה לא היה?

בעבר כשגננת הייתה מעלה חשד בהתעללות, היו מאשימים אותה בקנוניה. אבל היה סיפור על ילדה שמתה בגלל התעללות של דודים, וכעת גננות נדרשות לשים לב יתר על המידה. גננת שמה לב לציורים מטרידים והזמינו פסיכולוגית ופקידת סעד. הילד סיפר סיפור לא ברור, והאב ישירות נלקח למעצר ל4 שבועות. רק אז הוא בא לפגוש את הבת. לילדה אמרו שהוא חולה במחלה מדבקת. הילדה חיבקה את האב, ומכל הבדיקות לא היו סימנים לפחד או להנאת יתר (לפעמים יותר גרוע כשהילד נהנה מההתעללות ואז הוא בכלל לא מבין מה לא בסדר, לפחות אם זה כואב הוא יודע שזה דבר אסור). אז ניסו להבין מה לא קרה. עשו טסטים לשני ההורים. עשו תצפיות. הסתבר שהאמא שטופת מחשבות מיניות ועשתה תיעול להרבה עיסוקים חיוביים. אבל בהיחבא הייתה רואה סרטים כחולים, והילדים ערב אחד התגנבו לצפות בהם וחשבו שאחותם הקטנה לא רואה. ומסתבר שהילדה חזרה על הסרטים שאחיה הגדולים ראו, ומשם התכנים. הטראומה לאב הייתה קשה, אך יש מקרים בהם ניתן לברר מה קורה. אך יש מקרים רבים בהם בסוף לא יודעים. זה כשמדובר עוד בילדים בזמן אמת ולא 20 שנה בדיעבד. ילדים זוכרים אחרת, וכשבאים לבדוק הם מספרים אחרת. בגיל החיביון מספרים את מה שאתה רוצה לשמוע, לא אתה סיפור שלהם. ילד שבאים לשמוע סיפור שלו, הוא לא מספר מתוך ליבו, אלא ביחס למבוגר שלו הוא מספר.

התפקיד של מטפל בעולם המשפט: לפני שהיה משפט לענייני משפחה. בתיק אימוץ השופט אומר "למה ילד צריך הורה?". גולומב מתחילה להסביר על דמות הזדהות מהגיל הרך. השופט הסביר שחייבים לכלול ראייה כזו בפרוטוקול. אף עורך דין לא העלה זאת כראייה. כלומר השפה של בית המשפט ושל המטפלים שונה מאוד. בתחילת עבודתה כפסיכיאטרית גולומב, בת עשרה הרתה תחת השפעת סמים. היא ביקשה הפלה, וגולומב כתבה שהיא פסיכוטית. נשאלה האם זו באמת דעתה, והיא אמרה שהיא כתבה זאת כדי לאפשר לה הפלה, הפסיכיאטרית הראשית הבהירה לה, תפקידך לתת תעודה מקצועית על מצבה הרפואי, והוועדה תחליט מה לעשות, זה לא תפקידך. וחשוב לדעת תפקידנו.

השופטת סביונה רוטלוי מסבירה על הזווית של השופט:
מצטטת מחזה של אידה פינק, בו מתנהל משפט נגד פושע מלחמה והעדה לזכור פרטים על אירוע טראומטי בו נטבחו 400 יהודים בכיכר כעבור שנים. היא לא זוכרת את הפרטים ולא מבינה מה רוצים ממנה. התובע מתעצבן, החוק דורש הוכחות, ואני דורש אותן ממך, את שמות הרוצחים, את שמות הקורבנות, בלי זה אני חסר אונים. זאת בדומה למשפט אייכמן. ההתייחסות של השפה המשפטית מול הזיכרון והשכחה האנושיים היא בעיה ששופטים חווים יומיום מול נפגעי טראומה. אילו כלים יש לשופט להעריך עדויות, את רמת הזיכרון של העד, האם יש מושג של זיכרון טהור, האם עד שעבר טראומה יכול להיזכר בפרטים החשובים לצורך הכרעה משפטית, ואיך מי שחוותה מאות ואלפים של אירועים מיניים דומים זה לזה יכולה לתאר אותם כעבור שנים, אילו כלים יש לשופט להעריך את השפעת האני שלו על מתן אמון בעדויות. שופט אמור להיות אובייקטיבי כמו אלת הצדק שאמורה להיות עיוורת. אילו כלים יש לשופט לבחון חוות דעת של פסיכולוג בשפה ובמינוח שאינו חלק מכליו. איך השופט מתבסס על אינטואיציות, ואיך הוא מתקשה להחליט, וכיצד הוא לעיתים מזכה מחמת הספק באופן נוח יותר. לעיתים נאלצים לזכות כי אין ראיות נוספות, אבל השופט בתוכו יודע שהדברים התרחשו, אבל לא הביאו בפניו את הראיות המתאימות. התוצר הסופי של פסק הדין הוא אמת משפטית, האם היא צודקת? מהי האמת העובדתית? האם יש רק אחת כזו? האם האמת העובדתית והמשפטית זהות? איך יכול השופט להתמודד עם חוסר האונים שלו לשפוט אירועים כמו טבח או גילוי עריות.

תהליך השפיטה: שונה לחלוטין מהתהליך הטיפולי. מטרתו לפתור סכסוך בעזרת כלים של פרוצדורה וראיות שמשדרות יציבות ושקיפות. יש הגנה על ערכים הוגנים כמו שלמות האדם וגופו או כבודו. ההליך פומבי ולעיתים חסוי. אין קשר בין השופט לנאשם. אין יחסי אמון, יש דמויות נוספות שמשתתפות. חלות עליו מגבלות של זמן. לא יכול לנתח עדויות שמונה שנים. חייב להחליט בסוף. לא רק להמליץ. תהליך רציונלי מובנה, חיפוש אחר קוהרנטיות לעומת סתירות. האמוציות אינן חלק מהראיות. לעומת זאת, התהליך הטיפולי נועד לעזור למטופל למצוא מענה למצוקות קיומיות, שיח בין שניים, המבוסס שנים, יש בו טווח רגשות, ואין דרך אחת לסיומו ואין צורך באובייקטיביות, ואין חשיבות לדיוק בעובדות. אז איך אפשר להגיע לקישור בין העולמות?

יש כללי פרוצדורה וראיות מאוד מובנים שמאפשרים לשופט באופן שווה להתייחס לעובדות ולראיות שמובאות בפניו. הכלים מבוססים על השכל הישר. אבל גם על ניסיון קליני בנפגעות שהתקבל כבר בפסיקה. כל הרעש הציבורי לגבי המקרה שבגללו נפגשים כאן: המחלוקת בין הפסיכולוגים הקוגניטיביים ומדעי המוח לבין הפסיכולוגים הקליניים פוגעת בשורש האפשרות של מערכת המשפט לנהל ולקיים את תפקידה. אנו בנויים על שמיעת עדויות וזיכרון של אנשים. הקליניקה של העשורים האחרונות עזרה למערכת המשפט לפתח כללים של ראיות. לאחר שמוגשות הראיות השופט צריך לנתח את העובדות שבפניו והוא קובע את אמת העובדתית, אז נכנסות התרשמויות מהעדים ואז יש פרשנות והתאמה של העובדות לחוק. וכאן נכנסים אלמנטים של שונות בין שופט לשופט לגבי הפרשנות ולכן התוצר הסופי של האמת המשפטית משתנה משופט לשופט. המשפט דורש מעדים להביא עובדות, לתאר התרחשויות בדיוק רב, אחרת איך נקבע את האמת העובדתית והמשפטית. נדרשות ראיות חפציות, כמו סדין עם זרע או DNA, או צילומים. הראיות חלקן ישירות וחלק נסיבתיות ומצטברות כמו פזל כדי לאפשר בסופו של דבר להרשיע או לזכות. נסמך על זיכרונם של עדים כי אין כלי אחר. ניסיונם של מדענים לדבר על כך שלא ניתן לסמוך על זיכרון, כפי שמדובר השכם וערב, כי יש סוגים שונים של זיכרונות, והזיכרון הטראומטי כעבור שנים הוא זיכרון "משוחזר" או "מושתל", וזהו "טרנד שכיח". אבל מה עושים בגילויי עריות, כאשר המתלוננת יכולה להתלונן עד גיל 28. איך מתמודדים עם תלונות בדיעבד ככה? אין ראיות חפציות, אין תיעוד בזמן אמת, אין עדים, הילדה לא שיתפה כי לא ידעה שזו התעללות או היתה מאויימת. מה עושים עם הזיכרון שלה שאינו רציף ולא רווי בפרטים והיו כל כך הרבה מקרים רבים? מה עושים עם עדויות של מטפלים שטיפלו בילדה או באישה ולא זיהו שמדובר בגילוי עריות. יש רבים כאלה. לצורך טיפול במקרים האלה נדרשת התמקצעות כמו גם אצל חוקרי משטרה. מה עושים עם הכחשה של אב, או עם הכחשה של אם שתומכת באב. מה עושים כשמגיעה חוות דעת שקיימת אפשרות להשתיל זיכרונות בזיכרונה של אישה. ההיה או חלמתי חלום? במקרה הנידון המתלוננת ביקשה להיקרא בשמה, ורד. היא חיה במשפחה בה 3 אחיות ישנו בחדר אחד. ההורים התפרנסו ממאפיה. האב התאהב באם כשהייתה בת 4. ורד הייתה תלמידה מצטיינת שכתבה רבות. בכיתה ט' עזבה את הלימודים, והתחילו בעיות התנהגות. לאחר גיל 11 האב השפיל אותה בכינויים מיניים. לא שירתה בצבא, הלכה לטיפול והדברים לא עלו בטיפול. גם כשהעלתה מחשבות כאלה, הפסיכולוגית אמרה לה אדיפוס שמדיפוס. היא עברה לניו יורק ועבדה כנערת ליווי, חלמה שאביה מנסה לשכב איתה, ונזכרה פתאום שחלמה את החלום הזה פעמים רבות מאז גיל 13, וסיפרה אותו רק פעם אחת לבת דודתה, היא תיעדה זאת ביומן שלה, בלי תיאוריה המקרים הספציפיים אלא רק מחשבות על כך, וביומן תואר אקט מיני. היא הגישה את התלונה למשטרה בשלב זה בישראל. התיק עבר מספר גלגולים. דעת הרוב של רוטלוי עסקה בכך שהתביעה לא הגישה חוות דעת מומחים, ולא יכלה להזמין חוות דעת. לקח עוד 4 שנים של ערעור לעליון, חזרה למחוזי עם חוות דעת, ולפני חודשיים ניתנה ההחלטה. הטיעון המרכזי בדיון הנוסף ובגילויי הדעת שמילאו את העיתונות באופן לא מקובל. מגלי הדעת לא קראו את הפסיקה, לא קראו את העדויות והעימותים. הם הביעו דעה שלא בתחומם בלי להבין. הטיעון המרכזי הוא שמי ששכחה במשך שנים, הזיכרון שלה פגום. אבל כאן מוכח שלא הייתה סוגסטיה של מטפל לפני. זה לא המקרה של שכחה. הדברים היו בה והדברים נגלו בראיות מאוד מובהקות. בוודאי שהוגשו חוות דעת. התסמינים שעלו מהתנהלותה כנערה וכעדה וכאישה חיזקו את מה שהשופטת דלתה מתוך הראיות. לשמחת רוטלוי כך היה. הייתה משוכנעת שיש להרשיע. האם החלום הוא ראיה? לא, חלום לא יכול להיות ראיה, כי ניתן רק לתארו ולא להביאו. החלום היה טריגר ששיחרר דברים רבים ששינו את תגובותיה בזמן אמת לדברים שחוותה וחשבה עליהם הרבה שנים קודם. הראיות המרשיעות היו יומן בו היו מחשבות ותחושות שלה. כתיבה ביומן שוללת אפשרות להשתלת זיכרון. היא מאששת את העניין שקודם לכן זה היה. אין להשתלת זיכרון ביסוס בחומר העובדתי. היו עדויות של האם והאחות. היו עדויות על מצבה הנפשי בעת שהייתה נערה, התקפי חרדה, דלקות. היו סימפטומים שאופייניים לנפגעות ונפגעי עבירות מין בתוך המשפחה. הייתה גם "ראשית הודאה", משהו בתגובה שלו לאחותה סימן אשמה. הייתה גם הוראה של האב לבנות שהן חייבות לישון ללא תחתונים, דבר שהוא הכחיש והאחיות אישרו. זו ראייה המצטרפת לראיות נוספות. הנאשם שיקר שקרים משמעותיים שערערו אמינותו.

יש הבדל גדול בין חוות דעת מומחה, שמעיד ולא צריך אפילו לבדוק את האישה, אלא מקבל את הראיות המוצגות בפני בית המשפט. חוות הדעת אומרת על הסתברות, שבמקרה הנידון אם יש כך וכך תסמינים של תסמונת מסויימת, אז במקרה זה יתרחשו 80% מהתסמינים. אז אין קביעה שהאב ביצע את העבירה, אלא שיש סבירות גבוהה.

לעומת זאת המטפל מעיד על הטיפול. יתכן שהטיפול לא חקר בעניין ולא היה אמפתי. זה שני דברים שונים, ואסור לערבב אותם, כי זה פוגע בראיות שמוגשות לבית המשפט.

דיון:

טריאסט: החלום הוא קו פרשת המים בין ההתנהלות הפסיכואנליטית והמשפטית.

מהקהל: החיפוש הוא אחר קוהרנטיות, אבל יודעים שנפגעות התעללות וטראומות אינם קוהרנטיים למרות שהמעשים היו. תשובת רוטלוי: זה באופן כללי, לא במקרה של גילוי עריות. זה מה שעושים עורכי הדין – למצוא סתירות וקוהרנטיות.

מהקהל: יש זלזול בזיכרון המושתל. מחקר של ידין דודאי מראה שקל מאוד להשתיל זיכרון. מדברת מצד אחד על אמת ופרשנות – איך זה שהאמת ניתנת לפירוש. תשובת רוטלוי: לא מזלזלת, זה טרנד מסוכן בנפגעי עבירות מין. מכירה מחקרים שעסו בזה שלא עסקו בנפגעי תקיפה מינית. לא ניתן לבסס תיזה על בסיס הקורבנות הספציפיים. לא ניתן לעשות ניסוי או בדיקות על נפגעת. נפגעות ונפגעי עבירות יש זכויות ולא ניתן להעמידם בבדיקות של MRI בימנו. אי אפשר לזרוק את הטענות הללו, חייבים להתייחס לראיות. אם הראיות לא מאפשרות אפשרות של השתלת זיכרון, הוא לא יכול להתייחס להיפותיזות מסוג זה. הפרשנות המשפטית של החוק יכולה להיות שונה. אך הפרשנות של העובדות גם יכולה להית שונה, ואין אמת מוחלטת במשפט, כמו שאין צדק מוחלט. דוגמא מתחום הספרות: פורסמה ביוגרפיה על קפקא בה היה מפתיע במכתב שקפקא כתב לאביו ומעולם לא שלח, והכותב כותב: יש דימיון רב בין המכתב הזה בין התלונות של העלאת זיכרונות כדי להאשים הורה. אולם מדוע להטיל דופי במכתב שלא נשלח ולא שימש להתלונן? זהו טרנד. יש רגרסיה מאוד גדולה בהתנהלות של מערכת בתי המשפט בהתייחסות לנפגעות תקיפה מינית. ב30 השנים האחרונות הייתה גדילה בהבנה ושינוי בחקיקה ופסיקות המגלות הבנה למורכבות הזו. עכשיו נוח לחלק מהשופטים להיתלות באפשרות הזו ולהגיד שיש ספק, אני מאמין לה אבל יש לי ספק "אפילו שהספק מלווה בספקות".

מהקהל: שמעתי הורדת אחריות מהמטפלים. אם יש פנטזיה פסיכוטית על התעללות האם אפשר להפליג איתה ולא לשים את בוחן המציאות שם, ואם באמת הייתה התעללות ואין התייחסות למציאות, המטופל יכול לחוות טראומה שניה כשהוא מספר עליה ולא מקבל תמיכה. איפה בכל זאת צריך לבוא לידי ביטוי בוחן המציאות? רולניק: הרצון להתמקם במקום פחות אנליטי ויותר אובייקטיביסטי, האם מדובר בסיפור שבעבר הרחוק, 30 שנה ויותר, או שמדובר בפשעים שקורים בזמן הווה. אם מובא לידיעתנו שמתבצעים פשעים מוטלת חובה מסויימת. בניגוד לחיסיון עו"ד ולקוח, החיסיון בין מטופל לרופא אינו מוחלט, מחוייבים לדווח על כוונת רצח וכו'. בעבודה עם פדופילים רולניק מפסיק אנליזה כשמתואר פשע, מסיים את ההתקשרות האנליטית עם פושעים, ולא נותן רישיון לפרוורסיה באנליזה.

מהקהל, יעל דשא: לגבי האחריות שלנו כמטפלים, לרוב אין לנו לוקסוס של עובדת של ידיעה אובייקטיבית ואנחנו נמצאים במרחב ביניים בו יש לתת אפשרות גם להיה וגם ללא היה. מעירה שהרבה נפגעי גילוי עריות ופגיעה מינית מגיים לטיפול מספרים דברים שכן זכרו, והדברים לא זוכים לרישום בטיפול. הדבר קורה בגלל קושי להאמין בגילוי עריות, בגלל עמדת המטפל לגבי הקיים והבדוי, במיוחד בנושא בעל עוצמות מאיימות שאינו ניתן לחשיבה רגשית ומנטלית. יש כוחות שפועלים על המטפל באותו זמן – העברה נגדית וכו', ששוללים ממנו את המקום של ההשערה שאולי כן היה. מקריאה מכתב ממטופלת שעברה גילוי עריות וקראה מאמר על טיפול בו המטופלת נזכרה והמטפל לא האמין לה, ואמר לה "את מתנחמת באפשרות שלך להיות קורבן". בתגובתה לשאלה היה או לא היה, היא כותבת ומרשה להקריא: בתור בוגרת פגיעה מינית הידיעה שהיה כלל אינה מנחמת, יותר מנחם לחשוב שלא היה, מאשר להסכים שהיה, שנים רבות נאבקתי ברסיסי הזיכרון ולחפש אישור לכך שלא קרה. יותר קל היה לי לחשוב שהמצאתי ושאני מטורפת מאשר שהדבר התרחש. היה או לא היה הוא מאבק בחוויית החיים של קורבן. היה הוא עסקת חבילה עם אשמה בושה נגועה בחוסר אמון בחברה, דיסוציאציות שפורצות במקומות לא צפויים, ללמוד לקבל את השפעת הפגיעה, ללמוד לחיות עם הנכות,, תמיד להחזיק, הדעת לא סובלת את האפשרות שאכן היה. הגוף והנפש מתגייסים לדחיית האפשרות הזו. ומנגד יש השתוקקות למישהו שיהיה שם ויגיד היה ואת לא אשמה. גישתו ההודפת של המטפל משחזרת את הפגיעה, התחושה העמומה שהיה משהו בלי זיכרון ממשי גורמים לצונאמי בנפש, רק לאחר שניתנה לי האפשרות להאמין שהיה, התמונות הפכו לסרט כואב ומיותר, ורק אז התחילה ההחלמה, חובתו של כל מטפל עם כל ספק לאפשר זכות קיום לאפשרות שהיה."

טריאסט לסיכום: נזכר בסרט המכה ה81, אדם שבשואה הולקה 80 מלקות, וה81 הייתה שכשהוא סיפר את הסיפור לא האמינו לו.

נ.ב.
- אני מנסה לכתוב בלי לחשוף מקרים, כי אני לא בטוח מה רמת ההסוואה שנוקטים בה מרצים מהדור הישן כשהם בפני פורום מקצועי לכאורה. זה פוגע בתיאורים קריטיים אך ככה נראה לי נכון לבינתיים. כמו שאמר לו ארון בכנס שלו, יום אחד לא רק שנבקש הסכמה אלא נבקש גם התייחסות מהמטופל.

- הכנס היה מוצלח במיוחד. לא בגלל הדברים החכמים שנאמרו בו, אלא בגלל היכולת לשאת מורכבות. נוכחותה של השופטת רוטלוי שחררה את הפסיכואנליטיקאים לעסוק במלאכתם, ולא לעסוק בשיפוט. גם ד"ר גולומב שיחררה את המטפלים להתמקד במורכבויות של הסובייקטיביות, ולא לעסוק בקבלת החלטות עבור ועדות ושופטים. ניתן להשוות זאת לכנס "היה או לא היה" בו המטפל האמריקאי שהציג מקרה מתקופת ההתמחות שלו בשנות ה80, הותקף באופן נחרץ על כך שלא צידד במטופלת כמתלוננת, אלא בחר לפרש את החלום על גילוי העריות במסגרת ההעברה מולו. הכנס ההוא היה צדקני, תוקפני, והמטפל יצא ממנו נאשם ומתנצל. בכנס הזה הצליחו הדוברים לשמור על מורכבות בחיפוש המקום של הסובייקטיביות בסיפור. יעל דשא שהקריאה את המכתב של המטופלת שנכתב עבור הכנס ההוא, והוכיחה היטב את המטפל על הריחוק האנליטי שלו, הפעם נשמעה פחות מחוברת לדיון. כי היה דיון.

- כשהייתי בסמינר על טראומה מינית אצל מטפלת ותיקה שהיא ראש מכון חשוב לנפגעות טראומה מינית, היה לה חשוב מצד אחד להרחיב כל הזמן את ההגדרה של טראומה מינית, ולהסביר שמה שנראה לפעמים כבורדרליין הוא למעשה טראומה מורכבת. מצד שני היא שמרה על הקטגוריה האקסקלוסיבית של טראומה לעומת דברים אחרים כמו בורדרליין. כלומר גם אם בהווה לא רואים טראומה, אבל יש הרבה מצוקה, אז אפשר להניח שהייתה טראומה בילדות, ואם לא התעללות אז לפחות הזנחה פושעת. בעיניי זהו שיח של כוח, שנסמך על אשמה וקרבנות. יש כאן ניסיון להגיד שיש אנשים שעשו להם משהו והסבל שלהם זוכה לאהדה, ואנשים שבאו דפוקים מהבית (ועד שלא מנסחים את הסבל שלהם במונחים של טראומה נרקיסיסטית לדוגמא), לכן אין אמפתיה כלפיהם. למי שפגעו בו מבחוץ יש זכות לקבל הכרה, ועל מי שמופרע מבפנים אין שום חמלה. את הרעיון הזה ניתן לפתח עוד, אבל צריך לעשות זאת בעדינות שאין בידי כרגע, כדי לשמור על מורכבותו. ידוע שרכיב טיפולי חשוב מאוד הוא ההכרה ש"מה שקרה לך היה לא בסדר", אבל האם רכיב זה לא בא להתמודד עם ההנחה מראש של אשמה במקרה ו"אתה לא בסדר"? כלומר, "אתה לא בסדר" מרמז על אשמה של מי שסובל.

על "מאפייניי הפנטסיה ותפקידה" לסוזן אייזקס (1948)

פוסט זה מסכם את מאמרה של סוזן סאת'רלנד אייזקס "The Nature and Function of Phantasy" משנת 1948, שנכתב בשיתוף עם פולה היימן, ג'ואן ריבייר ומלאני קליין. המאמר פורסם מעט לפני מותה. את דעותיה על פנטסיה לא מודעת הציגה בשנת 1943, באופן שערער על הסברות המקובלות לגבי התפתחות הילד מאז פיאז'ה. אייזקס הדגישה את חשיבות הפנטסיה הלא מודעת, כאופן בו אנחנו חווים אינסטינקטים פנימיים ותגובות למציאות, והדגישה כי הפנטסיה הלא מודעת נוכחת אצל כולם לאורך כל החיים, ובאה לידי ביטוי באופן מרכזי באנליזה. דיון בנושא זה היה במחלוקת קשה בין תומכי מלאני קליין לתומכי אנה פרויד במסגרת החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ולצד מחלוקות אחרות הוביל להתגבשות הנפרדת של האסכולה הקלייניאנית, אסכולת האגו והאסכולה האמצעית. בעיניי ניתן לראות בכתיבה מידה מסוימת של אפולוגטיקה הרלבנטית לדיון זה, וגם ניסיון לסכם באופן בהיר פרויקט חיים. כמו כן ברוח זמנה יש דגש על ההיבטים המדעיים החדשים של התחום, וניסיון להדגיש את המתודה המחקרית שהיוותה בסיס לדבריה. .

רקע:

• שיטת המחקר: אייזקס פותחת בכך שפנטסיה היא נושא רווח שנידון בפסיכואנליזה במובנים שונים, ושהבשילה השעה להגדירו באופן עמוק ומקיף. מאמרה שואף לקשר את "סדרת העובדות הנצפות" שמקושרות למושג זה. היא מתחילה בכך שלא ניתן לצפות בפנטסיה לא מודעת אלא רק להסיק לגביה. היא מתארת את שיטת התצפית הפסיכואנליטית שהייתה רלבנטית החל מפרויד וזכתה לדגש רב בלמידה של התפתחות הילד בשנים בהן אייזקס פעלה. אייזקס מפנה לעבודות מעקב ותיעוד אחר תינוקות, שערכו חוקרי התפתחות בגיל הרך כגון ביילי, מידלמור, גסל, גודאינאף, וכן וויניקוט, שבתקופתה מהוות state of the art, ומרחיבה עליהן יותר משארחיב כאן. היא מתארת את המתודה של המחקר ההתפתחותי ככזו הרלבנטית לפסיכואנליזה בכלל. שלושה עקרונות עיקריים שהיא מסמנת הם: 1) רישום קפדני של פרטי ההתנהגות הנצפית, 2) רישום של ההקשר בו ההתנהגות הנצפית, 3) והתייחסות להתנהגות כחלק מרצף התפתחותי של הבשלת יכולות ומשמעויות. כך לדוגמא מתאר וויניקוט בפרטי פרטים את האופן בו האם מניקה את התינוק וכיצד התינוק מגיב בשפתותיו ובעוויות פניו, כשהוא צופה בהם כבסיס לכל פירוש עתידי. פרויד מתעד את כניסתה של המטפלת לחיי הילד והפרידה מהאם כהקשר לכך שהתחיל להפגין התנהגות משחקית חדשה לפזר את הצעצועים ברחבי החדר, שוב כבסיס למתן משמעות להתנהגות. ולגבי ההמשכיות הרי שהפקת דיבור רציף אינה מפציעה בבת אחת, וטרם לכך ישנה הבנת דיבור והפקת חלקי דיבור, וכל התנהגות כזו חייבת להתפרש על רצף התפתחותי. אגב, כך גם הפנטסיות חייבות להירשם בפרטי פרטים, להיות מנותחות בהקשר, ולהיות מובנות כמשקפות נקודה על רצף התפתחותי. וכמו הבנת דיבור טרום היכולת להפקת דיבור, גם הפנטסיות קיימות בבת אחת בעת שהתינוק נשלט על ידי דחפים שאינו יכול לתת להם מילים ומשמעות מילולית, והן אינן רק ניסוחים בדיעבד של תחושות מהעבר.
• שיטת הפסיכואנליזה: השיטות המחקריות של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, משותפות גם לפסיכואנליזה. האנליסט גם הוא מקשיב גם למה שנאמר אבל גם להקשר ולדגש ולמותאמות של התוכן לסיטואציה ולתהליך. חזרה על תיאורים קודמים בהקשרים חדשים ובאפקט שונה היא בעלת משמעות בעיניי הפסיכואנליטיקאי. לעיתים ישנו שינוי בכינוי של אנשים, ובניסוחים של נסיבות. שינויים אלו ממחישים את אופי הפנטסיות המעצב את התוכן שעולה. כך גם הכחשות של צדדים במציאות וזיכרון סלקטיבי מבטאים פנטסיות לא מודעות. בעצם כל ההתנהגות רומזת לאופי ולפעולה של הפנטסיה. צורת הדיבור וחיתוך המילים והמחוות ושינויי המצברוח, אלו הם ההקשר לאסוציאציות החופשיות והחלומות שהמטופל מעלה כתוכן. (זאת בדומה לדגש של קריסטבה על הרובד הסמיוטי שקדם לרובד הסימבולי, וכולל את כל המחוות התקשורתיות הלא מילוליות כגון נימה ופרוזודיה ומחוות). פרויד גם הוא ניתח את הדיבור יחד עם התוכן. המטרה היא להבין את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני. זוהי קריאה צמודה של התפתחות. (כך גם קריאת הוורבטים של פגישה, קריאה צמודה, המניחה שכל מילה פותחת מניפה של אפשרויות משמעויות (כמו סיפור מתח שבכל רגע יש בו כמה חשודים, גם לאחר שכמה חשודים נפסלו, הרי שהקריאה של המשך הסיפור נקראת לאור החשדות הקודמים) ישנה השפעה הדדית בין התפתחות הפנטסיה וההיכרות עם העולם החיצוני. כל התנהגות היא חלק מהתפתחות עם עקבות בעבר ומסלול לעבר העתיד. המטפל הוגה תמיד באופן בו הפנטסיה קשורה בשלב התפתחותי האינסטינקטואלי. מכניזמים נפשיים שונים מקושרים הדוקות לפנטסיות הספציפיות להם. פרויד עבר עם מבוגרים. קליין עבדה עם ילדים במשחק ובתצפית התנהגות. משחק מניפולטיבי והעמדות פנים ממחישות פנטסיות.
• העברה: יש לחקור קונטקסט פרטים והמשכיות ביחס הרגשי למטפל. פרויד זיהה העברה של רגשות ותהליכים רגשיים שנחווה מול אנשים אחרים בילדות ובעולם החיצוני אל הקשר עם המטפל. המטופל תופס את המטפל באופן המשתנה לפי שינויים בעולמו הפנימי. לכן ההעברה מייצגת פנטסיה כמעט לגמרי. העברה מוכיחה קיומה של פנטסיה בעולם. שינויים ביחסי ההעברה מלמדים על פעולות הפנטסיה במצבים מסויימים. ניתן ללמוד על הפנטסיה בעיקר בניתוח ההעברה. איתור מקור הפנטסיות הוא הגורם המרפא.
• החיים הנפשיים לפני גיל שנתיים: ניתן לצפות בגיל הרך מאוד ולהניח כל התנהגות כחלק מסדרה מתפתחת וכך לפרשה. משמעות הפנטסיה מתגלית בהעברה מול ילדים כמו מול מבוגרים.  ניתן לחלץ השערות סבירות לגבי פנטסיה ולמידה בגיל הרך

טבעה ותפקידה של הפנטסיה:

• השימוש הרווח במונח פנטסיה: פרויד גילה את קיומן של פנטסיות לא מודעות. השינוי באיות מפנטזיה לפנטסיה נעשה בתרגום לאנגלית של כתבי פרויד, מFantasy לPhantasy, על ידי המתרגם, כדי לסמן שמדובר בעיקר במובן של פנטסיות שאינן מודעות, ולא ברצונות ומשאלות שאדם יכול להביע במודע. ההתייחסות לפנטסיה בניגוד למציאות אובייקטיבית מרמזת ששאין מציאות פנימית שקיימת באופן עובדתי. הנגדה בין מציאות לפנטסיה שוללת את אופיה הדינאמי של הפנטסיה. התאמה למציאות אינו הקריטריון העיקרי להבנת הנפגש, אלא רק חלק ממנה, ולכן מה ש"מדומיין" ו"לא מציאותי" בהחלט חשוב בחקר הנפש. הנגדה בין פנטסיה לבין מה שקורה באמת מפחית בחשיבות המציאות הנפשית ותהליכיה. פרויד פתח עידן חדש של הבנה לפיה, לעולם הפנימי קיום מתמשך וחי של מציאות פנימים עם חוקים דינאמיים ומאפיינים משלו. אין להתייחס לפנטזיה לפי הסטנדרטים של המציאות, ולייחס להם ממשות - זה יוביל לאשמה נוירוטית לגבי פשעים שלא התבצעו. כך כדי להבין את החלום עלינו לוותר על האפליה כנגד המציאות הפנימית ולטובת המציאות החיצונית. אפלייה זו נהוגה באגו של התרבות המערבית. 
• פנטסיה כתוכן עיקרי של תהליכים נפשיים לא מודעים: ראיות עדכניות דורשות צעד אחד קדימה בהבנת הפנטסיה. פרויד לא ניסח את תובנותיו במונחים של פנטסיות דווקא. אך ניכר כי פנטסיות הן התוכן העיקרי של הלא מודע. האיד בקשר עם האינסטינקטים ונותן להם ביטוי מנטלי. ישנה השפעה הדדית בין הלא מודע לתת מודע (preconscious, התת מודע, או הסמוך למודע, הוא בעצם מה שנגיש למודעות גם אם אינו נחשב ברגע מסויים), ונגזרות הלא מודע וכח החיים מתבטא בלא מודע ומושפעת מהתת מודע (הדדית). פנטסיה היא הקורלאט המנטלי של האינסטינקט.  בתחילת עבודתו פרויד התייחס לצרכים אינסטינקטואליים ליבידינאליים, ובהמשך עבודתו ואצל ממשיכי עבודתו עלה הצורך להתייחס גם לדחפים הרסניים. דחפים ליבידינאליים והרסניים ראשוניים הם התחלות של הפנטסיות. במהרה פנטסיה הופכת להגנה בפני החרדה שהם מעוררים. הפנטסיה היא גם אמצעי לאינהיביציה של דחפים וכלי לביטוי משאלות תיקון. פנטסיות אינן מקושרות בהכרח להגשמת משאלות. פנטסיות משרתות גם הכחשה, שליטה אומניפוטנטית באובייקט, נותנות ביטחון, מאפשרות תיקון וכו'. בסופו של דבר כל אלו הם סוג של מילוי-משאלות מסוגים שונים. פנטסיות מייצגות את תוכן הדחפים והרגשות ברגע נתון:  משאלה, פחד, חרדה, ניצחון, אהבה, צער. השינוי בפנטסיות מונע מאינטראקציות בין דחפים, עליות וירידות באינסטינקטים, מציאות חיצונית וכו'. שינויים אלו מתעתעים ומצבים מנוגדים מתרחשים בבת אחת כקליידוסקופ. ניסוח הפנטסזיות במילים מכניס אלמנט של התת מודע, שהוא יותר מאוחר (התפתחותית). את הרצון בשד התינוק חווה כ"אני רוצה לינוק פיטמה". או במקרה חרד יותר "אני רוצה לטרוף אותה".או אם הוא מנסה למתן תוקפנותו כלפי האם: "אני רוצה אותה בתוכי". ואם האגרסיביות מעוררת חרדה "אני עצמי אחתך ואנשך על ידי אמא". מול אובייקט מופנם "אני רוצה להקיא".  או מול רגשות חיבה: "אני רוצה ללטף את פניה". בעת תסכול "אני רוצה לנשוך ולשסע את השד". במקרה של שתן צורב "אני רוצה להטביע ולשרוף אותה". מול אובדן "אמא הלכה לנצח". מול רצון להשיבה "אני רוצה להחזיר אותה עכשיו". מול משאלה אומניפוטנטית אוטו-ארוטית המלווה במציצת אגודל: "אם אמצוץ אגודל ארגיש שהיא פה איתי". אם לאחר קריעתה לגזרים הליבידו מתעורר שוב הוא יחווה "אני רוצה לחבר את החלקים שלה" או  "אני רוצה להזין אותה כמו שהיא הזינה אותי". פנטסיות אלו באות והולכות עם אינסטינקטים וגירויים חיצוניים ומתקיימות זו לצד זו באופן שאינו מוציא ושולל. למעשה החוויה האומניפוטנטית היא לא של רצון אלא של ביצוע. זה לא שאני רוצה לקרוע אותה לגזרים, אלא שאני חווה שבפועל אני קורע אותה לגזרים. הדחף נחווה כמגשים את עצמו. הדחפים והרצונות ממלאים את כל עולמו כשהם נחווים. רק לאחר מכן מבחינים בין משאלה ומעשה. כך מתאפשר סיפוק הזייתי (של הצרכים האינסטינקטואליים) על ידי הפנטסיה. 
• הזייה והפנמה ראשונית: פרויד הניח שמשאלות ודחפי התינוק מדומיינים כמו חלום בתחילת החיים. מה התינוק הוזה בחלומו? את הפיטמה, את השד, ולבסוף את האם, כדי ליהנות ממנה. מציצת אצבע מדגימה שפנטסיה אינה רק במחשבה או תמונה בראש. הסיפוק ההזייתי פועל טוב יותר כשהמתח הדחפי נמוך, ולא לוחץ. השד כרוך בפנטסיות הראשונות. אולם פנטסיה זו קורסת מול תסכול שלא ניתן להתכחש לו עוד. האגו אוטו ארוטי ומספק את עצמו (מדמיין האכלה במקום לנסות להשיגה מהעולם החיצון). אולם כעבור זמן הוא מוכרח לחוש את האינסטיקטים ככואבים.  אובייקטים מענגים מופנמים (כדי שיוכלו לשמש בפנטסיה). בעוד שהאגו משליך על העולם את כל מה שמכאיב.
• קשיים התפתחותיים מוקדמים הנובעים מפנטסיה: פרויד ציין שכשהתינוק מועבר לידי זר הוא בוכה עם הבעה של כאב על פניו. התינוק טועה לחשוב שלא יראה עוד את אמו. בהמשך לפרויד ניתן להבחין כי זהו כאב נפשי. כאב נפשי נושא משמעות, והוא למעשה פנטסיה. היעדרות האם מפורשת לפי שינאה וחוסר סבלנות לתסכול וכך נצבעת בפנטסיה הדומיננטית. כך כשילד מסרב לאכול, ניתן להתייחס לחרדת הרעלה הקשורה לגמילה, שלב התפתחותי בו התסכול מרעיל את הילד ונחווה כחולי. הפנטסיה משמרת יחסים אלו בלא מודע ומשתחזרת. התסכול בעת הגמילה מלווה בפנטסיה על אם מתסכל ומכאיבה. ארנסט ג'ונס מתאר תצפית על ילד שרואה את אמו מניקה אח קטן יותר, ומשליך פנטסיה תוקפנית על השד באומרו "עם זה נשכת אותי" בהתכוונו לפיטמה. כלומר הוא ביטא במילים פנטסיה שהייתה לו בשלב מוקדם יותר טרום מילולי. 
• פנטסיות ומילים: פנטסיות מוקדמות נחוות באופן רחוק מאוד מהיגיון מילולי. הן באות לעיתים לידי ביטוי במשחק ובאנליזה. פנטסיות קודמות למילים ומתקיימות עצמאית ממילים גם אצל מבוגרים. פנטסיות ויזואליות נושאות משמעויות שלא ניתן לשאת במילים. כמו שבאמנות המון משמעות יכולה להיות מיוצגת בקומפוזיציה של צבעים וצורה. כמו שנימה ומחווה נושאות הרבה משמעות מעבר למילים, לעיתים המשמעות עוברת ללא מילה, ולעיתים המשמעות עוברת בניגוד למה שנאמר.  מתואר שיר קצר, בו אישה עושה עיניים לגבר, והגבר נענה במבטו, ואין מילים אך לא ניתן לומר שאין שיחה. פנטסיות הן רגשות ודימיונות, והן החומר של החוויה. מילים רק מתייחסות לחוויה. מילים אינן זהות לחוויה ואינן יכולות להחליף חויה. הן מעוררות חוויות, ומסמנות חוויות, אך הן אינן החומר העיקרי של החוויה. מילים שייכות למודע ולא לפנטסיות. פרויד: כמו שאנחנו אוהבים אנשים ולא את השמות שמסמנים אותם. לדידו של פרויד, חשיבה ויזואלית קודמת לחשיבה מילולית. בהיסטריה יש שימוש במחוות ושפה טרום מילולית לבטא רגשות ופנטסיות. לסימפטומים יש משמעות תקשורתית גם כן. שינוי סימפטומים גופניים מבטא שינוי בפנטסיה, בהתאם לגירויים פנימיים וחיצוניים. ניתן לצפות בזאת יותר ישירות בילדים צעירים. אז הפנטסיה שולטת בהם טרם יכולת ניסוח במילים. כך לדוגמא ילדה שמגיבה בהתקף חרדה ובכי לנעל של אמא שלה, ורק אחרי שהיא גדלה ולמדה לדבר היא שואלת איפה הנעל ההיא ואמה אומרת שהיא זרקה אותה כי הילדה פחדה ממנה, אז הילדה אומרת שהיא פחדה שהנעל תבלע אותה. במקרה זה ניתן לראות שוב כיצד הפנטסיה היא טרום מילולית וקיימת באופן ניתן לתצפית, ואף ניתן לניסוח מאוחר יותר בחלק מהמקרים במילים.

• פנטסיות וחוויות חושיות: מילים הן פיתוח מאוחר יותר לחוויות עולם הפנטסיות. הפנטסיה הראשונה שממלאת משאלה בהזייה קשורה בתחושה.  חייב להיות עונג כדי שהתינוק ישרוד. אם אינסטיקט היניקה לא מוביל לעונג התינוק נעשה חרד מאוד. בלא מודע הפנטסיה נקשרת לאובייקט עצמו, בתת מודע היא נקשרת לרעיון המילולי המשוייך לאובייקט, וכך מתאפשרת הפשטה. כך יש מעבר מתהליכים ראשוניים למשניים. שינויים בסביבה נחווים ככאב. חום, מגע מיוחל, יניקה וחופש מגירוי חיצוני מובילים לעונג. הפנטסיות המוקדמות נושאות תחושות ורגשות בלבד. בתחילה כל הפנטסיות מורגשות בגוף בטרם שיש להן דימוי ויזואלי או פלסטי. כך ילדה שסירבה לאכול ופינטזה על חיות טורפות כל הזמן, קיבלה פירוש לפיו דחף הרעב היה מקור הפנטסיה ולא נשיכות ממש על השד, רק התחושה. תחושות מגוונות וגירוים חיצוניים נשזרים בפנטסיה. פנטסיות אינן נובעות מידע בעולם החיצוני. מקורן באינסטיקט. אינהיביציה של אכילה מקושרת אצל תינוקות (לפי דיווחם לכשגדלו) לפחד להרוס ולקרוע את השד. אין צורך בידיעה שקריאה לגזרים היא קטלנית או להבין מוות. ההרסנות טבוע באינסטיקנט. לתינוק אין גוף-נפש אלא רק יחידה אחת. יניקה ופנטסיה על יניקה הן אחת. אהבה אוראלית היא בולענית. הפנטסיה לא נסמכת על התנסות אלא על דחף. ההתכוונות לאובייקט מובנית בדחף עצמו. קשיי שליטה בשתן נובעים מפנטסיות על הרסנות וסכנה בשתן. הפנטסיה לא ניסמכת על ניסיון במציאות או על תגובות האם להרטבת המיטה. הרצון להטביע, לשרוף, הם ביטויים של תחושות ורגשות, שריפת השתן והכעס לדוגמא. המתקפה האומניפוטנטית עוזרת לתינוק להתגבר על חוסר האונים שלו. מים זורמים ואש בוערת לעיתים מתקשרת לפנטסיות אלא ומאפשרות למלל אותן אצל הילד שכבר נחשף לתופעות אלו בעולם החיצוני. בשיא הסדיזם השתני התינוק חש שהוא יכול להציף ולשרוף את האמא הרעה (המתסכלת) בשתן. זוהי גם תחושתו - מוצף ונשרף בזעם שלו. ומצד שני, לעיתים יש חוויה שהשתן והצואה הם מתנה רצויה לאם. פנטסיה שאינה נובעת משביעות רצון האם מעשיית צרכים בעיתם. הרצון לתת אינו נובע משביעות רצונה. אלא מתחושה שהאכילה אותו והוא רוצה לגמול לה. הפיפי והקקי הופכים לכלי לאהבה ויכולת. יש לתינוק מעט כלי ביטוי ולכן הוא משתמש בכולם כדי לבטא רגשותיו והפנטסיות שלוץ תפקידם נקבע לפי הרגע והצורך והרגש השולטים. הם תופסים מקום של שינאה או אהבה לפי הפנטסיה. התיאוריות הילדיות עושות שימוש בכלים שבידי הילד כדי להבין את העולם, כך לדוגמא בגופו. לפי תיאוריות ילדיות אלו, תינוקות עשויים מאוכל או מצואה, ההורים מזדווגים בהאכלה הדדית וכו'. ישנן תיאוריות ילדיות על הזיווג ההורי ומשמעות שניתנת לו גם מבלי שלמד על כך מהעולם החיצוני. מתואר ילד שנכנס להתקף בכי ונרגע רק כשראה את הוריו מתנשקים. הפנטסיה שלו היא שהסקס שלהם הרסני זה לזה. בעת כעס הוא מקווה שאבא יכניס קקי רע לאמא. זהו סדיזם אנאלי. אלו תיאוריות אינפנטיליות שלא נסמכות על ניסיון חיצוני באירועים. הפנטסיות נסמכות על דחפים ורגשות שלו. פנטסיות אלו וביטויין הן חלק מהתפתחות ידיעה והרגשה בכל שלב. 
• הקשר בין הפנטסיות לתהליכים ראשוניים (בחשיבה):פנטסיות ראשוניות קשורות לחוויות חושיות ולפירושים של תחושות גופניות. יש יכולת לתהליכים ראשוניים בתחילה. בתהליכי חשיבה ראשוניים אין קואורדינציה של הדחף, אין תחושת זמן, אין סתירות, ואין שלילה, ואין מציאות חיצונית. הכל נחווה כהכל או לא כלום. היעדר סיפוק נחווה כרוע בעל קיום חיובי. אובדן ותסכול הם תחושות בעלות קיום חיובי. היעדר נחווה כישות. חשיכה נחווית כמסך המכסה, ואור כהסרת המסך. האם הרעה אינה רעה כי היא אינה מסירה כאב, אלא היא מזוהה כמייצרת כאב, כמכאיבה. החוויה של לא לראות את אמא לעולם היא אבסולוטית, ולא נסמכת על תפיסת זמן ומושג פילוסופי של נצח. עם חוויות תסכול וסיפוק מהסביבה התהליכים הראשוניים מאבדים מרכזיותם בנפש. עם צמיחת הזיכרון והציפייה, הם מקבלים מקום פחות מרכזי. משחק מסתגל למציאות ומגיע לפנטסיה בבת אחת. תהליכים ראשוניים אינם קיימים באופן בלעדי.תהליכים משניים מתחילים יחד עם התהליכים הראשוניים אך מבשילים מאוחר יותר ולכן מכונים כך. 
• אינסטינקט, פנטסיה ומנגנוני (הגנה): מה ההבדל בין פנטסיות הכלה למנגנון ההפנמה? זהו בלבול שכיח בנושא הפנמה והשלכה. מנגנוני ההשלכה וההפנמה הם דרכים בהן הנפש פועלת ומטפלת בקונפליקטים ומתחים. מנגנון ההפנמה קשור מאוד לפנטסיות אוראליות של בליעה וטריפה. למנגנונים מובן רחב יותר בעוד שהפנטסיות הן ספציפיות. פנטסיה היא החיבור האופרטיבי בין האינסטינקט למנגנון. אינסטיקט הוא תהליך על הגבול הפסיכו-סומטי. הוא מחובר לגוף ופונה לעבר אובייקטים חיצוניים קונקרטיים. יש לו ייצוג במיינד שנקרא פנטסיה.  למרות שהן נפשיות, גם הפנטסיות עוסקת בגוף, בכאב ובעונג, ומכוונות לאובייקט כלשהו. פנטסיה אינה מוחשית אך היא אמיתית בחוויה של הסובייקט. קשיי הזנה ועשיית צרכים קשורים בפנטסיה. כך גם קונברסיות, טיקים, טנטרומים, גניבות, שקרים, בעיות פסיכוסומטיות וכו'. גם מניירות ודיבור מעוצבים לפי פנטסיות. אנליזה משנה ביטוי של פנטסיות זמנית או באופן קבוע. בזמן דיכאון לדוגמא, כל התגובות וההתנהגות משתנים בהתאם לפעולת האנליזה. כל המחוות והמאפיינים הפיזיים הם ביטויים לפנטסיות דומיננטיות. באנליזה מפרשים ומבינים איך מגוון פרטים זה מסמן סט פנטסיות, כלפי הגוף ותכניו, כלפי אנשים ויחס גופני וחברתי אליהם כעת ובעבר. גם ביטויים חברתיים כמו יחס לכסף ולזמן מבטאים פנטסיות. פרויד חקר את "היוצא מן הכלל". זהו אדם המתיר לעצמו לחצות גבולות ולא לקיים דרישות החברה ממנו. לדוגמא הוא מציג את המלך ריצ'רד הנכה, שחש שנגזל ממנו יופי וחן ולכן הוא יכול לגזול בחזרה. זוהי פנטסיה רווחת, תלונותינו נגד מנת חלקנו. מטפל מתאר מטופל שמצליח להתמודד באנליזה ומגיע לרמת תפקוד טובה ומתגייס לחיל האוויר המלכותי במלחמה. הוא מצליח אך מסרב להתקדם. המטפל מפרש כי בפנטסיה, האלימות שלו ניתנת לריסון רק אם יוותר על אמביציה. גופנית הוא אינו מסוגל לדמיין שגם הוא וגם אבא יהיו פוטנטיים. ישנם תהליכים ונסיבות שחברו יחד כדי ליצור פנטסיה דומיננטית זו. המחשבה היא שרק דבר אחד יכול להיות טוב. פנטסיות אלו לרוב מתוקנות על ידי המציאות או מטוייחות כדי לאפשר תפקוד. פנטסיות הן דברים מופשטים. אך הן מובילות להשפעה ממשית על רגשות והתנהגות. רגשות ובוחן מציאות נסמכים על השילוב בין אינסטיקט והפנמה. עצם הברירה, מה להפנים כרצוי ומה להותיר בחוץ היא שיפוט והבדל בין פנים וחוץ. זוהי פנטסיה המנסחת את האינסטינקט כשפה. פנטסיה היא הקישור בין דחפי האיד למנגנוני האגו. זהו ייצוג הדחף הסתמי בחיי הנפש. זוהי החוויה הסובייקטיבית של המנגנונים.
• מה שמופנם הוא אימאגו, או תמונה. אין לזה תיאור של התת מודע. כיצד נדע שהפנמנו רק אימאז' ולא אובייקט ממשי? הפנטסיות הראשונות כרוכות באינסטינקטים אוראלייםם וחושי ריח, טעם, תנועות ועיכול. תמונות כמעט ואינן נראות אז. הפנטסיות נחוות דרך הגוף כחלק ממנו. החוויה היא בתוך הגוף קשה לייחס אותה למציאות חיצונית. הראייה והמישוש גוברים ומייצרים הבחנה מרחבית. התמונות על גיל 4 הן חיוניות וקונקרטיות ומבלבלות עם תפיסה של העולם החיצוני. במקום זאת הן נחוות כחוויות סומטיות (כמו סינוור) הקשורות ברגשות ונוטות לתגובה מיידית. ככל שהתפיסה הוויזואלית מתפתחת ישנה הבחנה ואינטגרציה של מרחב. ואז מופרדים העולמות הפנימיים והחיצוניים. ההיבטים הקונקרטיים הגופניים של התפיסה עוברים הדחקה. ההיבטים הוויזואליים נפרדים במודעות מההיבטים הגופניים של רגש ומיניות. במודע המראות שאנו תופסים אינם ייצוגים של הגוף. המראות שאנו תופסים נחווים במודע כייצוגים של אובייקטים חיצוניים המזוהים כחיצוניים. אולם כוחן של תמונות אלו להשפיע על המיינד נובע מהקשר לאסוציאציות גופניות שהודחקו ללא מודע. הלא מודע כולו בו יש משאלות ופנטסיות המחברות אל האיד. ומשמעותן של התמונות הוא רפרור לאובייקטים שבפנטסיה נחווים בתוך הגוף.
• "It's unfortunate that what we find pleasing to the touch and pleasing to the eye is seldom the same"

• נהוג לדבר על אימאגו שהוא תמונה לא מודעת. אימאגו הוא אדם או חלק מאדם ראשוני. תמונה יכולה להיות חפץ או מצב, אדם או דומם. אימאגו כולל את ההיבטים הגופניים הלא מודעים שקשורים לאדם הזה בפנטסיה. בתמונה היבטים סומטיים מודחקים לרוב.
• כל המנגנונים נחווים כפנטסיות. התוודות אובססיבית נחווית "אם אני אגיד את זה אף אחד אחר לא", או לפחות "אנצח בלהיות הראשון שמזהה את הבעיה". הכחשה היא הפנטסיה "אם אני לא אודה בזה זה לא נכון" או לפחות "אף אחד לא יידע". זה כמו להעדיף להשאיר אוכל מקולקל בתוך הבטן ולהוציאו בצואה מאשר להקיאו במילים. 
• פנטסיה זיכרון חזותי ומציאות: פנטסיה מתרגמת דחפים ומתווה את הבסיס לשיפוט ובוחן מציאות. פנטסיה מאפשרת ותומכת ידיעה של המציאות והתפתחות האגו. הפנטסיה מחברת את המיינד החווה עם המציאות החיצונית. המיינד החווה הוא הרגשי תחושתי, זהו הלא מודע שהודחק. האגו הוא חלק מהאיד שהותאם לחוץ, לסיפוק צרכים. לחוויות חיצוניות יש השפעה עמוקה דווקא בגלל המשקל של האובייקטים והסביבה בפנטסיה. (נשמע כמו אפולוגטיקה בפני אסכולת האגו). הלידה, הנשימות הראשונות ,ההאכלה הראשונה, כל אלו מציפים את התינוק בחומר לחשיבה ולפנטסיות הראשונות. תפיסות חיצוניות משפיעות על תהליכים מנטליים מלידה גם אם אינם נתפסים כחיצוניים בשלב זה. העולם היצון שאינו מספק נשנא ונדחה. ניתן ללמוד אותו כדי להתגונן בפניו. אולם רק כשחווים סיפוק ליבידינלי ניתן להכירו באהבה, ולשחק עימו כדי ללמוד להבינו. אולם ניתן ללמוד רק כאשר יש יכולת לדחות סיפוק. פנטסיה משככת את ההמתנה לשד. כשההזייה קורסת מול הדחף המגבר פונים לבכי וקריאה לשד. בצורות מפותחות פנטסיה וחשיבה על המציאות הן דרכים נפרדות להשיג סיפוק. אולם אופיין השונה אינו מרמז שהן עצמאיות בפעולתן. חשיבה מציאותית לא תתיכן ללא תמיכה מקבילה של פנטסיות. אנו ממשיכים להפנים בחושי הקליטה שלנו. אלו מטאפורות המייצגות מציאות לא מודעת פנימית. כל הלמידה המוקדמת נסמכת על הדחפים האוראליים. לאט לאט היד והעין נפרדות מהפה ככלי חקירה של העולם. אך מטרתן ללעוס ולאכול חפצים כי היד והעין עוד משרתות את הדחך האוראלי. סיפוק עצמי הוא חוסר יכולת ללמוד. היד והעין שומרות על משמעות אוראלית לאורך החיים. לפי קלייןם הזדהות ראשונית היא המקדימה של היכולת לסימבוליזציה. הזדהות ראשונית מחפשת בכל אובייקט את איברי התינוק ותפקודיהם. עיקרון העונג משווה בין אובייקטים דרך היותם מושאי עניין. הפונקציה הסמלית של חפצים חיצוניים מאפשרת שילוב פנטסיה באגו. וכך מתאפשרת סובלימציה ומשחק ומניפולציה. הסמלה היא גשר בין עולם פנימי ועולם חיצוני. פנטסיות מובילות לעניין ולמידה של העולם החיצון. כל עניין במציאות הוא במידה מסויימת סובלימציה של פנטסיה. רק בזכות סיפוק פנימי ואיפוק מצליח הילד ללמוד על העולם החיצוני. חובה להביט בפנטסיה כחלק מהתפתחות קוגניטיבית לצד יכולות מחשבה ותפיסה. במשחק הילד משחזר בכאילו אלמנטים מהעבר המייצגים צרכיו בהווה. זה הבסיס ליצירת היפותיזות לגבי העתיד. באופן זה פנטסיות בונות ילדים להיות לא רק אמנים אלא גם מדענים. 

ולסיכום:

• פנטסיות הן התוכן העיקרי של הלא מודע. 
• הן בעיקר אודות הגוף ומייצגות כוונות אינסטינקטואליות כלפי אובייקטים.
• פנטסיות הן ייצוגים מנטלים של אינסטינקטים ליבידינאליים והרסניים, ותפקידן הגנתי, וגם ממלא משאלות, ומבטא חרדות
• סיפוק עצמי דרך הזייה הוא הבסיס לחיי הנפש
• דרך חוויה בעולם החיצוני פנטסיות נעשות מפורטות יותר ומורכבות יותר וניתן אף לבטאן במילים, אולם הן לא נובעות מהניסיון בעולם החיצוני
• פנטסיות אינן תלויות במילים למרות שלעיתים ניתן לבטאן במילים
• הפנטסיות המוקדמות נחוות כתחושות, מאוחר יותר הן תופסות צורה של תמונות פלסטיות ותיאורים דרמטיים (נרטיביים)
• פנטסיות הן בעליות השםעה גופנית ונפשית, לדוגמא בסימפטומים קונברסיביים, אופי, סובלימציות וכו'
• פנטסיות מקשרות אינסטינקטים ומנגנוני אגו, ולכל מנגנון אגו יש פנטסיה שהיא האופן בו המנגנון נחווה. 
• התאמה למציאות וחשיבה על המציאות נסמכת על תמיכה של הפנטסיה, והפנטסיה מחברת את המיינד החווה, הרגשי והאינסטינקטואלי שהודחק, למפגש עם המציאות
• לפנטסיות לא מודעות השפעה מתמשכת לאורך החיים

הערותיי:

המאמר לא מסביר מדוע אם כן הטיפול הוא בדיבור ולא במגע או באומנות וכו'