יום שישי, 30 בינואר 2015

פרופ' רחל בלס על "מאפייני הפנטסיה ותפקידה"

פרופ' רחל בלס היא פסיכואנליטיקאית, מרצה ב-University College London, ובעבר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית בירושלים. פנינו אליה כמומחית קלייניאנית לאחר המלצות רבות של פסיכואנליטיקאים עימם התייעצנו לקראת השנה הנוכחית, והיא למעשה בנתה לנו את הסיליבוס שאנחנו קוראים השנה. הראינו לה רשימת להיטים טנטטיבית שבנינו בעיקר לפי פופולאריות המאמרים בPEP, והיא התוותה לנו מבנה שמתחיל בתיאוריה ומבנה הנפש ואז מתמקד בטכניקה, הוסיפה לכתבים של קליין גם את בני חוגה של קליין, ואף הסכימה לבוא לבקר אותנו. היא הייתה נדיבה איתנו בכל דרך אפשרית, ועשתה מאמצים להגיע אלינו ביום של שלג. סיכום המפגש להלן אינו מדוייק, ומנסה להדביק קצב דרמטי של הסברים ושיחה לגביהם, וחלק מהדברים נכתבים בסוגריים כי מדובר בהערות שלי או שאיני בטוח שלכך הייתה הכוונה, ולעיתים השאלה חסרה ורשמתי רק את התשובה ללא הקשר.

כשהיא מתמקמת היא מניחה לצידה ערימה של ספרים עבים שתקריא מהם בהמשך. פרופ' בלס מספרת שלאורך דרכה המקצועית היא חקרה לעומק את פרויד והזה הוביל אותה להכיר את קליין, לקבל הדרכה מרחוק אצל חנה סגל, ובהמשך לעבוד בלונדון עם בטי ג'וזף וג'ון סטיינר, וכך להכיר מקרוב את החשיבה של החוג הקלייניאני בלונדון. כעת מששבה לארץ, בין היתר, היא מנחה קבוצת קריאה ירושלמית בכתבים פסיכואנליטיים של קליין ועוד, שהוקמה על ידי בוגרי המגמה הקלינית הירושלמית שביקשו העמקה והעשרה בכתבים הפסיכואנליטיים, אך נפתחה עם הזמן למתמחים שוחרי פסיכואנליזה ממקומות נוספים.

את המאמר של סוזן אייזקס "מאפיני הפנטסיה ותפקידיה" פרופ' בלס מסמנת כמאמר חשוב במיוחד ולכן באה לבקר אותנו לאחר שקראנו אותו באופן עצמאי. "אם הייתי צריכה ללמד רק מאמר אחד במשך שנה, הייתי מלמדת את זה". הרקע לכתיבת המאמר הוא המחלוקות בין החוג הקלייניאני והחוג האנה-פרוידיאני. במהלך מלחמת העולם השנייה היו מחלוקות בקרב חברי החברה הפסיכונליטית הבריטית, בין המקומיים לבין המהגרים החדשים מווינה. המקומיים היו ארנסט ג'ונס, פיירברן, וויניקוט, וגישתם הייתה קלייניאנית בעיקר. החוג הקלייניאני כלל את אייזקס, רבייר, היימן, ואחר כך הצטרפו סגל, ביון ורוזנפלד. סגל הייתה באנליזה (פרו בונו) אצל קליין והכי ותיקה. ג'וזף מבוגרת יותר מסגל אך נכנסה מאוחר יותר לחבורה (לכן סגל ראתה בה אחות קטנה). הווינאים שבאו עם אנה פרויד נחשבו בעיני הבריטים כקלאסיים יותר. המאמר של אייזקס מבוסס על הרצאה ארוכה יותר שנשאה באותם דיוני מחלוקת בשנת 1943. מחלוקת נוספת שרלבנטית להצגת הדברים על ידי פרופ' בלס, היא בין גישות פסיכואנליטיות המנסות לספק את הצורך של המטופל לבין גישות פסיכואנליטיות שאינן מנסות לספק את הצורך של המטופל, ובלס מדגישה את חשיבות העמדה השנייה, גם אם זו עמדה פחות פופולארית בימנו.

בלס מקדימה בכך שנורא קל לסתור את התיאוריה הקלייניאנית. איך תינוק קטן רוצה לחתוך את אמא לחתיכות? הרי הוא לא מבין מהם מספריים, אין לו מושג במוות ובסיבתיות. לא צריך להפריך זאת, זה פשוט מגוחך. המאמר הזה של אייזקס הוא תשובת הקלייניאנים לטענה זו. איך סיפור הפנטסיה קשור למה שחשבנו עד כה? איך זה כל כך מרכזי? ניתן להניח בצד את הפוזיציות המפורסמות (דיכאונית ופרנואידית סכיזואידית). בעצם אצל קלייין יש תפיסה בסיסית לגבי מניע האדם: התמודדות עם מאבק נפשי. יש השפעת סביבה, וקליין לא מכחישה זאת, אך הסביבה אינה הכרחית לקיומו של מאבק זה. בלס מצוטטת בדרמטיות מתוך הכתיבה של רבייר: "התינוק לא מזהה קיום חוץ מקיומו שלו, גם השד הוא חלק ממנו, תחושה גופנית שלו. הוא מצפה שכל רצונותיו יתמלאו. הוא רוצה את השד באהבה, ליהנות לינוק ועדיין לרעוב לו. ואם הרצונות לא מסופקים התינוק מתוודע לתלות, לכך שאינו יכול לספק בעצמו את רצונו . הוא מתפוצץ מבדידות וכעס ותוקפנות. זעם תוקפני מביא כאב גופני חונק, בכי, ורגשות אלו מביאים עוד כאב. התינוק לא מבחין בין אני ולא אני, כשהוא רעב אין עוד דברים טובים בעולם, כשהוא חנוק בכאב ורעב ודברים קשים - הוא עצמו כל הקיום. זו חוויה ראשונית כמו הכרה במוות. זו הכרה בחסר אינסופי. ותחושה זו מביאה עלייה באהבה. והאהבה מביאה שוב כאב והרס. התינוק לא יכול לשלוט באהבה ובשנאה או ברצון לשלוט והמשבר משסע את קיומו". זהו סיפור על חיי הנפש. אנו פונים כאן לחוויה הבסיסית ביותר אצל התינוק. בתודעת התינוק יש חוויה נוראית, והיא בעייתית רק בגלל האהבה. גילוי התוקפנות מייסר כי אני אוהב את האובייקט.

יש בכך עיוותים. החלב החסר, אין משמעו שאין כל טוב בעולם. הרי העולם אינו רק חיי התינוק וחווייתו. הרי זה לא מציאותי. אמא לא באמת נעלמה לתמיד. לכן לא היעדר החלב בעייתי. לא הרעב הפיזי. אלא המשמעות שניתנת להיעדר החלב. ריבייר וקליין מדברות על כך שחלב אינו אוכל אלא גם מקור הטוב והאהבה. בחלב מאוחד כל הטוב והסיפוק. וכשאנחנו בורחים מהאהבה ושונאים זה רק כדי לשמור על האהבה טהורה, במקום רחוק מהישגנו. דון ג'ואן שאומר "זה לא את זה אני" מציל את האהובה מעצמו, ועובר לאובייקט הבא שיציל מעצמו. התוקפנות עולה מתוך האהבה. הטיפול נובע מזה. לא מספקים משמעות לחוסר. אלא פוגשים עולם פנימי חרד בגלל האהבה שיש, ודרך מפגש חי זה, ניתן לפגוש את המשאלות והתוקפנות והחשש לחיי האובייקט, ולאפשר אותם חיים פנימיים. מי שמרגיש שאין דבר טוב, מגיע לטיפול, טוען שאין טוב בעולם, ושומר כך על העולם מעצמו. או אם חש שהרס את הטוב שיש, הוא מעדיף להיות מנותק רגשית, אחרת יגלה בתוכו גופות וזה יהיה קשה מדי. בתוך טיפול באינטראקציה עם המטפל יש אפשרות לפגוש צדדים אחרים שעומדים מאחורי זאת. לגלות שזה לא שאין כלום טוב, אלא הרסתי את מה שהיה. למעשה זו תיאוריה אופטימית. שום דבר אינו אורגאני כמו פסיכוזה, ולא מדובר בהיעדר חלב, אלא באישיות דינאמית שיכולה להשתנות. כל ניסיון להיטיב עם המטופל רק יהרוס. להרגיע את המטופל לגבי תחושות קשות אלו, זה להפחית מפגש עם זעם, וכך מרחיקים מהמגע עם מה שצריך לגעת בו.

לא מדובר בעולם קונקרטי של היעדר חלב, אלא במתן משמעויות. היעדר חלב זה לא כאב בטן, אלא זה אומר משהו עלי ועל הקשר שלי עם אחרים. זו הרגשה של האדם כמו מוקד של משמעויות. לכן הפירוש חשוב, ונוגע במשמעות שהאדם נותן. אנשים נותנים משמעויות שונות לאותו אירוע. כמו אמא שנתנה הרבה חלב, אבלך התינוק לא סובל שהטוב בידי אמו, ולא אומר לעצמו "זה היה מזין" אלא "אני נתתי לעצמי". אלו פירושים למה שקיים ולא קיים. המציאות לא במוקד כאן. לא עוזרים לאנשים בדיבור אלא מתעסקים עם המשמעויות הפנימיות ועוזרים לאדם להתחבר. זה לא רק דחף.

במאמר של אייזקס יש ויכוח מרומז, לגבי מיהו היורש האמיתי של פרויד – האסכולה האנה פרוידיאנית או האסכולה הקלייניאנית. ולכן ההומאז' שנעשה לו במאמר בהפניות מרובות. העולם מלא משמעות. זה לא ש"לא היה חלב", אלא ש"אמא לא נתנה לי". אבל האם זה יתכן שהתינוק הוגה כזו מחשבה? בעמ' 83 במאמר, תחת הכותרת "קשיים בהתפחתחות מוקדמת שמקורם בפנטסיה". מתייחסת אייזקס לפרויד, שמתאר פרצוף מכורכם של תינוק שהורם על ידי זר. פרויד מתרשם שהתינוק מגיב בכאב, ואייזקס מדגישה: זהו כאב נפשי. לכאב נפשי יש משמעות, זו פנטסיה. אולם יש הבדל בין פנטסיה של פרויד וקליין. אצל פרויד אם יש פנטסיה שאני פגעתי באובייקט, אשליך וארגיש שרוצים לפגוע בי. אבל אצל קליין, בגלל הדגש על העולם הפנימי, שהפנטסיה מבטאת משהו הקבוע במבנה הנפש, אז כשאני פגעתי באמא בפנטסיה, למעשה פגעתי בעצמי. כי האמא הזו היא אני, אובייקט אמא שבתוכי. כלומר, אצל פרויד יש יותר פחד מהעולם, בעוד שאצל קליין אין דרך לברוח מזה. כיוון שהמוקד הוא מנטלי, הרס אובייקט אמא, פוגע בפונקציות המנטליות שלי - היכולת לחשוב ולתפקד – כי התקפתי אובייקט אמא. כאן העיר כפיר על הדימיון להתקפות על החיבורים לפי ביון, ובלס כובשת את כעסה בחיוך: "ביון רק פיתח את זה!". היא מסבירה שביון הדגיש פנטסיות על עצם החשיבה, חיבור בין X לY. אבל זה נמצא בחשיבה הקלייניאנית מהרגע הראשון. והיא מקריאה מקליין: "כשהילד חש ששיסע את אמא, חיי נפשו מפוצלים ומתפוררים". הוא מתפורר נפשית. זה לא שקודם חיי נפשו התפרקו ואז הוא מפרש שפירק את אמו. אלא בגלל שהוא רוצה לשסע את אמו ועושה זאת בדימיון, וזה מוביל להתפרקות נפשית. ואנחנו יכולים להתבונן בדיסאינטגרציה זו בקליניקה. אבל הילד חווה זאת כך ש"אמא בתוכי בחתיכות". חשוב לראות את ההקשר הרעיוני אצל קליין. אם מצטטים מביון הולכים להקשר רעיוני אחר לגמרי.

אם האמא מתה בתוכי, כיצד אני שורד זאת? פרויד התנגד לפחד ממוות. רבייר, בתגובה טיפולית שלילית: המטופל לא רוצה להירפא. כי אז ידע שהרג את האובייקט. אולם הוא לומד שהדרך היחידה להציל את האובייקטים זה להתרפא. התינוק נולד עם בדיקת מציאות. ולכן תמיד יש חלק לא פסיכוטי שיודע שהאובייקט לא מת. השאלה אם יש מקום מול הפנטסיה. זה מה שהטיפול מנסה לאפשר. לכן הקושי עם הגישות ה"מיטיבות". אנחנו (הקלייניאנים) לא רעים וקשוחים, אלא שכל ניסיון להגיד זה לא כל כך נורא פה בחוץ מונע מפגש עם החלק בנפש בו הכל נהרס.

בטי ג'וזף מתארת פציינט שותק. מטפלים רבים יעודדו את המטופל לדבר. הקלייניאנים לא. לא שואלים "איפה אתה" וכד'. בתיאורה, ג'וזף קולטת שהיא מהמהמת כדי לדחוף את המטופל להמשיך לדבר. היא מונעת כתוצאה מהשלכת המטופל עליה, היא חשה שפיצל מעצמו דאגה לעצמו ויכולת פעולה לגבי מצבו. לכן חשה שיוכל לדאוג לעצמו רק אם היא תיזום. אולם הוא שונא ליצור קשר עם החלק הזקוק והאוהב בעצמו ולגרום לו לנוע בתוך עצמו. היא מבינה שאם תדחוף אותו, במיטב הטאקט האנליטי, הוא ניצח והפסיד. בכך שהיא תדחוף אותו היא תאשר למטופל שאין אובייקט מושך דיו שיגרום לו לצאת מעצמו, והחלק במטופל שיכול ליזום יישאר בלתי נגיש. כזו שתיקה (מציקה) קורית לנו רק כשאנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו. (לא ליזום) זה כמו לומר למטופל "אני אדם נפרד עם חיים ומחשבות ושפה משלי, ואתה רוצה להשליך עלי חלקים ממך כדי להתמודד עם עולמך. ואם אני אענה אז אין משמעות לפירוש. אני יכול לפרש רק כשאני עומד בנפרד". רק אז אני מסוגל להכיל את הרגשות ולהבין אותם.

קליין כותבת על גברת א', המתאבלת על בנה שמת, אך לא מקבלת שבנה מת, אלא חושבת ש"בן של מישהו מת", וכך היא מגיעה למחשבה שבן של אמא שלה מת, ואז היא חשה שפגעה באמה. תחילה גברת א' מרגישה שהכאב שלה הוא אקט נקמני מצד הוריה, על כך שהיא הרגה את אחיה בפנטסיה. כשיורדות ההגנות המאניות היא בוכה ומשתחררת מעט השליטה בהשלכות של האובייטים. לאובייקטים הללו יש יותר מקום לנוע. כשהיא מתחילה להתאבל גם האובייקטים הפנימיים של הוריה של גברת א' מצטערים יחד איתה. הם חולקים איתה את האבל כמו הורים ממשיים. כשהתחילה להתאבל חשה הזדהות משותפת באבל, וסימפטיה מצידם. וכך חשד וכאב פחתו והצער גבר. דמעותיה נחלקו עם הוריה, הם ניחמו אותה, והיא אותם. קליין כותבת מקרה זה על עצמה למעשה.
...
הביטחון והאמון נובעים מהמשאלות והפנטסיות של התינוק. אצל איש העכברושים שהיה תמיד בספק, פרויד כותב: אדם שמטיל באהבתו הוא, יטיל ספק בכל דבר פחות מזה. האם כיביתי את התנור או שרציתי לפוצץ את הבית? אני לא בטוח באהבה כי אני יודע שהיחס שלי לחלב לא טוב. לו היו רואים אותי לא היו רוצים לתת לי את החלב. לכאורה יש לו סיבה טובה לפחד לפגוע כי הוא חושב על זה. אחד הסימפטומים הוא להיות עסוק בבדיקה האם פגעתי. כך הוא מרגיש שהוא משלם את המחיר, או מרגיש טוב עם המצפוניות שהוא מפגין.
...
במאמר של אייזקס: איך לתינוק יש דברים כל כך מורכבים להגות? –הקלייניאנים הקדימו את זמנם בתיאוריות של לשון ותודעה. אמנם ילד שלא ראה מספריים לא חושב שהוא חותך את אמו לחתיכות. ילד שלא מבין פעילותו ולא ראה אש, לא מאמין ששף את אמו. אבל התינוק חווה חוויות פיזיות של דברים יוצאים ונכנסים, של כאבים גדולים. הוא צועק וזועק עם פנים אדומות. כשמבוגר אומר בערתי מזעם, הוא יודע על אש. אצל התינוק החוויה הפיזית היא בעלת משמעות של בעירה מזעם, אבל רק כשידע מה זה בעירה הוא ידע לתאר זאת במילים. כשאנחנו רואים אש אנחנו מתרגשים כי יש בה משהו קדום יותר שחשבנו עליו. יש אמירות לא ורבליות. תינוק שבוכה אומר "אני בוער באש" לפני שהוא מסוגל לחשוב זאת במילים. לשאלתנו, בלס מבהירה שזה שונה ממנטליזציה ואט'צמנט, מנטליזציה זה בעיקר לחשוב, בעוד שבפירוש הקלייניאני לא מדובר בלתת מילים אלא לגעת במשמעויות, ובעולם פנימי של משמעויות.

הפנטסיה כרוכה במציאות. הפנטסיה מתרחשת. בגלל המנטליות של תהליכים אלו, הילד שהורג את אמא בפנטסיה באמת הרג את אמא בפנטסיה, ויש לכך תוצאות. הוא באמת פירק את תודעתו, את האובייקט של אמא. זה דבר שמשפיע על אופי הטיפול הקלייניאני. עבודה קלייניאנית לעיתים נתפסת כפירוש יותר מוקדם, או שמדברים על השד הטוב והשד הרע, או חושבים שיש תוקפנות בכל דבר. אבל יש משהו אחר לגבי העבודה שמאוד מושפע מתפיסת הפנטסיה. הפנטסיה באמת מתרחשת. פרויד מאז 1910 הדגיש את השפעת הטרנספרנס, ורק הטרנפרנס משנה ויש לפרש בתוכו. צריך לזמן את הרוח כדי לגרש אותה. אם מדברים על דברים אחרים שקרו מחוץ לכאן ועכשיו, זה כמו לדבר על מישהו אחר שפועל, ומדברים באופן מודע ומושכל על סכמות. צריך תמיד לדבר על "וזה קורה גם כאן איתי". להראות שהסכמות הן דבר לא מודע וחי בכל מקום. זה באמת קורה עכשיו. במקום לפרש "אתה מפחד שכאשר אתה כועס עלי אני לא ארצה להיות איתך", הפירוש יהיה "כאשר כעסת אתה מרגיש שהרגת אותי", ואכן מרוב כעס המטופל גרם לי להיות נחמד אליו במקום לפרש. הפסקתי להיות המטפל, הפכתי להיות מי שמונע ממנו להבין את עצמו ואת הדברים שממש קורים. זה לא "רק" פנטסיה.

סגל, ב"על החלפת מודל הנפש": רואה פציינט עם אישיות גבולית הסובל מהלוצינציות. יום אחד סיפר לה שכשעבר בין חדר הטיפול לחדר ההמתנה, הוא נעשה חרד וחשב שאין שומר בדלת ואין מה שימנע ממנו להיכנס ולהפריע לטיפול של המטופל שלפניו. בהמשך הוא מספר שהוא חושב שהוא יכול גם לשכב הפוך על הספה. המטופל מצחקק ונבוך. הוא נעשה נבוך כי חשב שאתמול בלילה היה הפוך על המיטה באופן זה עם חברתו. סגל מבינה שיש פה משאלת שליטה אדיפלית בה. המטופל מספר על חלום בו הוא מסביר לחברה שלו על ההלוצינציות שלו. "אני חולם על מכונית והנה היא מופיעה". המטופל נכנס אבל אין מוט (poll) מחיצה בין החלק הקדמי והאחורי. הוא התחיל ליפול אחורה בתחושת פאניקה קיצונית והתעורר בחרדה. המוט (poll) המפריד קדימה ואחורה הוא סמל פאלי, וגם סגל היא פולניה, ושמו של בעלה פול. ללא האב, הפין בתוך הנרתיק, אין מה שיעצור אותו. סגל היא דמות אימהית והמטופל הוא ילד אדיפלי שרוצה לשכב איתה. סגל ממשיכה בהסברה שהנקודה בהיעדר המוט המפריד – אין שום דבר המונע הזדהות השלכתית טוטאלית, שכל המיינד שלו ייכנס למיינד שלה. בחוויה שלו זה באמת יכול לקרות, ובאמת קורה בהלוצינציות. הוא שם את המיינד שלו בתוך המיינד שלה. וזה מפחיד שהיא תחזיר לו ותיכנס לתוכו והוא לא יוכל להיות מי שהוא. הוא לא רוצה מיזוג. אנחנו רוצים לראות את העולם הטוב סביבנו, ולא רוצים לכפתו את עצמנו. אנחנו אוהבים את האובייקט בפני עצמו. אנחנו כבר דפרסיביים מההתחלה. אז יש הרבה סיבות לכך שהמשאלה להיכנס לא תהיה רק משמחת. מה שאמור להיות מודעות נחווה אצל מטופל זה כעובדה חיצונית. אני הוזה מכונית והנה היא. סגל עוברת למשהו שמתרחש באמת ועובדת עליו.

אנה פרויד הייתה שואלת מי אני בטרנספרנס. קליין תשאל איזה חלק במיינד שלו אני עכשיו ולמה הוא עושה לי את מה שהוא עושה לי. לכן המחשבה על לתת דברים למטופל מפריעה לקשב שלנו. צריך להיות קשוב למה הוא עושה לי, כדי שאני אוכל להחזיר את זה כדי שהוא יהיה בנאדם. אני לא רוצה לגזול ממנו. את ההכרה בזה שהוא רוצה מהעולם על ידי כך שאני אמנע ממנו חרדה. המילים הן הדברים הקרובים ביותר לחוויה זו. בז'רגון הפסיכולוגי של ימנו לפעמים צריך "לשרוד את המטופל". במקום זאת ניתן לפרש "אתה מרגיש שאני נותנת לך משהו אחר ואתה לא תרשה שזה יהיה". כי אולי בחוויה של המטופל לא שרדתי. אולי המטופל לא רוצה שאני אשרוד. האפשרות לשים במילים היא הכוח להראות את היותי קיימת ונפרדת. נפרדות היא תנאי מוקדם לטיפול. גם להרגיש שאני קיימת שהוא ולא הרג אותי במיזוג זה תנאי לטיפול.

סגל ב"הגורמים המרפאים בפסיכואנליזה" מוסיפה פוסטסקריפט מכנס בו השתתפה בנושא "חוויה מתקנת": המציגים האחרים דיברו על אהבת המטופל ועל הברית הטיפולית. ואכן טיפול הוא חוויה מתקנת. השלכת הפנטסיות על מטפל שלא מזדהה איתן ומופעל על ידיהן היא חוויה מתקנת. כמו באהבה על המטפל לחוש יחס חיובי למטופל. אך יש דרכים נכונות להראות אהבה. דרך הבנה.

סגל מעירה ממקום שרק לה מותר ומעוררת סערה: וויניקוט מעודד את המטפל להית ההורה, וזה שקר.

שוב לגבי שתיקות, סגל: מטופלת ששותקת נותנת לי לחוות איך זה להרגיש מנותקת ולא תקשורתית. אחר כך סגל פירשה שהשתיקה היא להרגיש מול אובייקט חסר חיים. אחר כך הפירוש היה שהשתיקה תוקפנית ומשליכה תחושות של כישלון וחוסר מתאימות על המטפלת. המטופלת רצתה להיפטר מתחושות אלו בעצמה ולהנות לנקום. בכל פעם נוצר מעגל אכזרי – היא מחדירה לי ואני צריכה להחדיר לה. ואת הדינאמיקה הזאת צריך לפרש. זה לא "קשב מרחף". צריך לפרש הרבה. לא מזמינים את המטופל ששותק לדבר, אלא מפרשים. האם הוא חושב שאני חושבת כשהוא שותק? אין לו מושג. זה בלא מודע.

אחוז גדול מהפירושים של המטפל יכול להיות לא נכון, אני אומר מה אני חושבת, אין אי-תחושה, מרגישים גם את זה וגם את זה. אולי הוא חושב שאין לי מושג מה אני עושה פה, או שאין לי רצון חיים משלי. אז אני מנסה, לא שואלת. ואם אין לי מה לומר אני שותקת. (ואם מפריע לו שאני שותקת): "אסור שיהיה פה מקום לחשיבה, אתה תדאג לזה". זו שיטה מאוד ספציפית, זה לא אינטואיטיבי. צריך ללמוד איך לפרש ואיך לתפוס את הדבר באופן חי ולפרש בתוך העכשוויות.

לגבי פסיכותרפיה שבועית, (זה בעייתי כי אז יכול להיות) פירוש עומק שמטופל צריך לשאת כמה ימים. המטפל צריך להיות מוקף בעמיתים תומכים כדי לטפל כך. להאמין שזו האהבה המתאימה. להאמין שהכוח המרפא הוא האמת לגבי החוויה הלא מודעת. השאלה לגבי התאמה לטיפול היא האם נשארה מספיק אהבה בתוך המטופל. זה הרצון לפגוש את העולם, לגלות את האמת – זהו אינסטינקט החיים. סגל, בפוסטסקריפט על טכניקה: אם למטופל לא ברור מה נכון ומה לא, עלינו להחזיק את הסטינג, את הגבולות.

הנה הרצאה מצולמת ישנה יותר של בלס ביוטוב:


....
הפירוש אינו נכון או לא נכון, אלא תהליך, זו חוויה עכשווית, המטופל יכול להקיא את המילים, הוא לועס את המילים כל כך הרבה עד שזה מאבד כל טעם.
...
המטופל לא רוצה להתרפא. אם היה רוצה הוא היה בריא. הוא חולה כי יש דברים שהוא לא רוצה להכיר בעצמו. אם ידע כמה הוא אוהב הוא יצטרך להרוג את עצמו. אז באים לטיפול כדי להתעלל במטפל. כך המטופל אומר לסופר אגו שלו שהוא עושה ככל יכולתו. כדי לרפא אובייקטים פנימיים אבל לא את עצמו. אבל אם הוא אדם חי הוא רוצה גם לחיות. אבל יש בו גם דברים שרוצים להרוס. אחרת כוחות החיים היו מרפאים בעצמם.
....


הערותיי:
בעיניי, המיוחד במפגש עם פרופ' בלס היה בחדוות הידע שלה, ברצונה שנבין דברים לא רק בסקירה אלגנטית מרחוק, אלא באופן שבו הם נעים ביחד באופן חי במחשבתה. כך למשל כשהניחה את הספרים לצידה, או כשפתחה והקריאה מהם בפאתוס, או כשענתה לעומק על שאלותינו הגולמיות, הייתה תחושה כאילו אחד מאנשי קולומבוס מספר לנו בשובו על העולם החדש שחקר, שחשוב שנבין היטב ולעומק כל פרט, כי הנחות היסוד שלנו לגבי העולם שלנו ישתנו אם נבין באמת. כזה סוג של להט היה בדבריה ובנכונותה להסביר כמו שצריך.

אין תגובות:

פרסום תגובה