יום שישי, 15 במאי 2015

פרופ' רחל בלס על "הפירוש המוטטיבי"

פרופ' רחל בלס ביקרה בקבוצת הקריאה שלנו פעם שנייה, למפגש שעסק יותר בטכניקה פסיכואנליטית. שבוע לפני כן קראנו את מאמרו של סטרייצ'י שמדבר על הפירוש ההעברתי. הוא קולח ורענן ורלבנטי כאילו נכתב עכשיו. דיברנו על הזדהות השלכתית ועל ההבדל בין קליין וביון. אצל קליין הזדהות השלכתית היא מצב בו אני מזהה אדם עם אובייקט פנימי שלי, ומכך נגזר לדוגמא שאם אני מזהה את השכן גס הרוח עם הצד האגרסיבי שבי, קשה לי לעבור דירה ולהתרחק מהחלק שלי שזיהיתי אצלו. זה כמו להתרחק מחלק מעצמי. עוד דבר הוא שאחרי שאני מפקיד חלק שאני רוצה להיפטר ממנו אצל אדם אחר, אני חש שעשיתי פעולה אלימה כלפיו, זרקתי עליו משהו רע, ולכן אני חושש שהוא ינקום בי. המושג הרווח בארץ לגבי הזדהות השלכתית דומה יותר לאחת מהגרסאות שביון מציג. ביון קיבל את המשגותיה של קליין והוסיף עליהן. הוא מוסיף על קליין את הדגש של השפעת ההשלכה על האדם שעליו הושלך; איך, למשל, ההשלכה אמנם מצמצמת את מרחב החשיבה שלו. אך מעבר לתוספת מפורסמת זו ניתן לראות שביון גם פיתח את הפנטזיה הקלייניאנית אודות חשיבה. אייזקס מתארת את הפנטסיה של השלכת המיינד שלי על האחר. המיינד הוא פנטסיה. המיינד שלי עשוי מאובייקטים, וכך פנטסית התקפה על האובייקט משפיעה על על יכולתי לחשוב; החשיבה נהיית מפורקת. ביון מוסיף שהחשיבה עצמה היא אובייקט לפנטסיה. יכולה להופיע פנטסיה על המיינד והתקפה ישירה עליה.

סטרייצ'י תרגם באופן מדהים את כל 24 הכרכים של המהדורה הסטנדרטית של כתבי פרויד. ללא מחשב הוא עשה את כל הערות השוליים. כל תלונה שעלתה עם השנים על עבודת התרגום שלו והבחירות התרגומיות שלו נידונה בהערות השוליים של התרגום. לדוגמא, מתלוננים שהוא מתשמש באינסטינקט במקום דרייב. מבקרים אותו על כך שדרייב/דחף הוא פסיכולוגי יותר בעוד שאינסטינקט הוא ביולוגי יותר, ושכך הוא תרגם את הגישה הנפשית יותר של פרויד למונחים מטריאליסטיים של המדע המערבי. אבל הוא מסביר מדוע עשה זאת, יש בעיה תחבירית, בגרמנית, הוא צריך לתרגם משהו לאינסטינקטואלי, ואי אפשר להשתמש בדרייב כמילת תואר, of the drive נשמע רע (דחפי פועל).

מאמרו של סטרייצ'י על הפירוש המוטטיבי הוא מאוד טוב כי הוא עושה קישור חזק בין פרויד לקליין. הוא עושה קישור יפה בין התיאוריה לפרקטיקה, ומסביר את התיאוריה של הפרקטיקה: למה זה עובד ומה זה טיפול. הוא עושה את זה באופן שמשליך אור על התפיסה הבסיסית של פרויד וקליין, באופן שקשור גם להזדהות השלכתית אגב. יש לסטרייצ'י הרבה סוגית שקשורות להזדהות השלכתית. הוא מדבר מדוע פירוש עובד, אבל גם על מטרת הפירוש. מה מטרת הפירוש ומהם החיים הנורמליים (?). שם ניתן להגיע ללב הפירוש. מהו פירוש? למה פירוש עובד? זה המאמר שלו שנודע בנושא פירוש מוטטיבי. יש לפירוש שני שלבים. השלב הראשון מורכב מהיקשרות דחף בתוך הטרנספרנס. יש בעיה עם השימוש בסופר אגו במאמר הזה. כשהוא אומר סופר אגו הוא מתכוון לאגו. כשפרויד מדבר על האגו, רק ב1923 הוא כותב את "האגו והאיד". הסופר-אגו אז אינו ישות מופרדת, אלא חלק מובחן בתוך האגו, זה האגו-העילי, פרויד ביקש שלא לעשות הבחנות חדות. הוא מדבר בפירוש על סופר אגו כחלק מהאגו, הסופר אגו זה החלק של ההפנמה של הדמויות ההוריות בתוך האגו. כשסטיירצ'י מדבר על זה הוא לא מדבר על זה כדמות מוסרית או הורית ולכן זה לא כמו משהו שאנחנו מתכוונים אליו. כשהוא אומר שצריך להיזהר לא להפוך לסופר אגו הקמאי הרודפני זה יותר דומה לכוונה הנוכחית בסופר אגו.

הוא מתאר את כל ההתפתחות של החשיבה של פרויד ביחס לטיפול, מהו פירוש טוב. הוא מראה איך פרויד נאבק בניסיון שלו לעשות פירוש שישנה משהו. הרבה ממה שמטפלים עושים היום זה הרבה ממה שפרויד דחה בדרך. כמו שהבנו ואנחנו משתפים את הפציינט, או רק להתמקד בהתנגדות כי אז נוכל לגשת "לדבר עצמו", או מעודדים העברה חיובית, ישנם הרבה דברים שנמשכים עד היום אך פרויד דחה את כל אלו עד שהגיע להבנה לגבי הפירוש של ההעברה. פרויד חזר על האמירה הזו – אפשר לפרש רק בתוך הטרנספרנס, רק שם הפירוש ישנה. ניתן להבין מכך מדוע הקלייניאנים מפרשים רק בטרנספרנס. בסוף המאמר סטרייצ'י אומר: "גב' קליין הציעה לי שיש כנראה קושי פנימי שהאנליסט מתגבר עליו במתן הפירוש, וזהו כמובן מתן פירוש מוטטיבי. ניתן לראות זאת בפירושים של מטפלים לא אנליטיים. אבל גם אנליטיקאיים ימצאו נטיות אלו בליבם. ניתן לעשות לזה רציונליזציה, האם הגיע הרגע, כדאי לחכות כי הפציינט עוד לא מוכן. אבל מאחורי זה יש קושי במתן הפירוש עצמו, כי לאנליטיקאי יש פיתוי מתמיד לעשות כל דבר אחר: לשאול שאלות, להרגיע, לתת עצה, לדסקס תיאוריה, או לפרש באופן לא מוטטיבי, חוץ העברתי, לא מיידי, אמביגואוזי (עמום), שני פירושים הפוכים, או לתת פירוש ולהביע סייגים בבת אחת". סטרייצ'י חשף את כל הטריקים לפני שנולדנו. "כל אלו מרמזים שמתן הפירוש המוטטביי הוא אקט חושפני וקריטי לאנליטיקאי ולא רק למטופל, ובו האנליטיקאי חושף עצמו. וברגע הפירוש, המטפל חושף מידה רבה של אנרגיית האיד של המטופל, כשהיא חיה ורלבנטית ומכוונת אליו. רגע כזה שם במוקד את המטפל ואת הלא מודע שלו גם כן. יש את כל ההסברים למה לא לתת פירוש, אבל סטרייצ'י מסביר מדוע יש רתיעה לא מודעת מכך.

הקלייניאנים תמיד יתנו פירושי טרנספרנס. ולא רק זה, אם שמים לב, כשמטופל אומר משהו על הבוס שלו או על חברה שלו, על המטפללפרש את הדברים כמתייחסים למה שקורה בחדר וכנובעים מהפנטסיות של המטופל. . לעיתם מטפלים נותנים הקדמה לפירושיהם, "כמו שאתה מרגיש מושפל עם הבוס, גם כאן אתה מרגיש כך", וזאת על מנת להצדיק למה אני נותן פירוש טרנספרנס. המטופל מדבר על הבוס, והמטפל נבוך ולא רוצה להגיד שקופץ לדבר על הטרנספרנס. אז הוא מתרץ שהנה זה כמו שדיברת על מערכת יחסים. (כדי לאזן זאת) עדיף בכל פירוש להגיד אני. זה לא להידחף. אם אני אדבר על "כמו שאתה מרגיש שהבוס לא באמת נמצא איתך ומטיל עליך עבודות כדי להשפיל אותך, וגם אני נותנת כל מיני פירושים מסובכים כדי להשפיל אותך", אז המטופל יאמר "דווקא הבוס היה בסדר היום", או "האם זה דברים דומים באמת? לא זה לא ממש אותו דבר" אבל זו עמדת רפלקסיה. במקום זאת ניתן לומר: "כשנתתי פירוש ולא הבנת אותי אתה חשבת שעשיתי זאת בכוונה כדי שתרגיש אידיוט". ואז אין מה לעשות רפלקציה, אלא רק לחשוב כן או לא. אם נותנים למטופל לעשות רפלקציה אז זה יחס לפציינט כמו קולגה, זה לא פירוש מיידי. החשש שלנו שהמטופל יגידו למה את עסוקה בעצמך את בסרט אחר. אמנם יגידו את זה אבל זה לא צריך להפריע לך. זה פחד מאוד גדול שלנו. זה לא בלתי נמנע שפציינטים יגידו דברים כאלה. חלק מהסיבה שאנחנו פוחדים שיגידו לנו שאנחנו שמים את עצמנו במרכז זה כי אנחנו רוצים לשים את עצמנו במרכז. כלומר, לו זה היה משהו שלא נוגע למשאלה שלנו, זה לא היה מפריע לנו, זה היה רק בעייתי. אבל חלק מהיותנו פסיכולוגים זה רצוננו להיות במרכז החיים של אנשים וזה צד שמפחיד אותנו, אנחנו מתקפלים אחורה, "הו לא לא, אני רק עבורך". אנחנו מפחדים. אבל לו היית רואה ומאמינה במה שאת אומרת, שכשהוא מדבר על הבוס, הוא לא משלם לך לעזור לו עם יחסי העבודה, הרי יש אנשים שיותר מוכשרים ביחסי עבודה, את לא נמצאת שם ולא יכולה להשפיע... אמנם, יכול להיות שהמודע שלו סידר את הדברים ככה שתהיה דרמה עם הבוס. אבל הדיבור שלנו עם הלא מודע הוא החשוב, כפי שסטרייצ'י מציין בהקדמה על פרויד. השיח שלנו הוא לא עם המודע. אם הוא לא מוצא חברה, שיילך לקואוצ'ינג. היכולת של המטפלת הוא להיכנס לעולם הפנימי ולשנות את היחסים שם. הבוס חשוב. אבל היכולת לתרום נוגעת למה שקורה בפנים, אחרת תהיה שיחה תיאורטית מעניינת על יחסי עובד מעביד. אם את מאמינה... , וזו בהחלט בעיה של אמונה, אנחנו לא מאמינים שהטרנספרנס קיים. אנחנו סקפטיים, האם צריך רק "להיות בטוחה בעצמי"? אבל זה לא רק עניין של להיות בטוחה בעצמי, הרי העניין הוא שאנחנו לא מאמינים בפירושי טרנספרנס. מי אני שיש לו כאלו רגשות חזקים כלפיי, ומי אני שיהיו לו כאלו רגשות מופרעים כלפיי, במקום נייטרלי ומעודד כזה למה שיהיו לו כאלו רגשות מופרעים כאלה? אבל סטרייצ'י אומר שכשהמטופל מופרע, אז גם אנחנו, ואנחנו לא רוצים לראות את עצמנו. במקום זאת אנחנו אומרים לעצמנו שקראנו על טרנספרנס ושזה קשה, ומפרשים בלי לגעת בטרנספרנס.

לפעמים כשיש טרנספרנס חיובי ואת דמות חיובית, והמטופל רוצה שתמשיכי לתת אותם פירושים, הקשב הקלייניאני ניתן גם לאופן בו המטופל נותן לך להרגיש את הטרנספרנס החיובי, וחושף אותו בפניך. גם מה שאת מרגישה היא מניפולציה של המטופל על מה שאת מרגישה. לכן צריך לחשוב הרבה. כשאני מרגישה "וואו איזה פירוש יפה נתתי, ואיך הוא קיבל אותו", ואז אני שמה לב שכל הפירושים שלי מוצלחים ואיזה פציינט טוב יש לי, ואני מתחילה להרגיש לא נוח, למה אנחנו נהנים כל כך הרבה? טרנספרנס חיובי יכול להיות הכחשה של שני הצדדים. אין שורה תחתונה, זה לא שטרנספרנס חיובי אינו נכון ברגע מסויים, אבל תמיד צריך לנוע. הרבה דברים קורים.

נראה שיש פה כמה טיעונים שנסמכים על נסיבות לא עדכניות לעבודה של פסיכותרפיה בימנו. שאולי באנליזה של כמה פעמים בשבוע זה הרבה יותר קל לתת פירוש טרנספרנס. או שבמאמר של סטרייצ'י נראה כי הסופר אגו הוא מחמיר וצריך להקל אותו, והמשימה היא לרכך סופר אגו ארכאי, כפי שהיה נכון לחברה ההיא. אבל יש גם משמעות לתחושה הזו של החוסר רלבנטיות. לפציינט יש אינטרנס לגרום לך להרגיש שאת שמה את עצמך במרכז, כדי שתפסיקי לתת פירושים טובים על טרנספרנס, תחזרי למה שעשית קודם שלא עזר בכלל. זו התנגדות בסיסית. הרעיון אצל פרויד הוא שאילו לא הייתה התנגדות בסיסית היינו בריאים. יש אינטרנס מכיוון זה. באופן יותר קלייניאני, יש אינטרס, ורואים את זה הרבה אצל סגל וג'וזף, להגיד לך "תהיי איתי, עזבי את הדברים הלא קשורים האלה, תעזבי, למה את מדברת עליך, על פרויד, תהיי איתי". האמירה הזאת "תהיי איתי" מבחינה קלייניאנית היא בעייתית. הערות כמו "ממי קיבלת את זה ממדריך שלך את הפירוש הזה? קראת את זה לאחרונה?". כלומר: "תהיי ספציפית אלי, אל תהיי עם אחרים, את תוכלי להבין אותי יותר טוב לו יהיה רק זוג, אם יהיה מדריך או ספרים של פרויד וקליין זה יפריע להבנה." אבל זה שקר. נחשוב פחות טוב בלי מדריך, וזה טוב שניקח פירושים מהמדריך, אמנם לא קופי פייסט, אבל זה טוב שיש את פרויד וקליין.

הפציינט רוצה לשכנע אתך שהמעורבות שלך עם עצמך ועם אחרים פוגע בהבנה אותו. זה ניסיון להרוס חשיבה, כי חשיבה קורית אם אני עם עצמי. במאמרה "שימוש ואביוס של ההעברה הנגדית" סגל מתארת זאת כך, היא מדברת העמדה הבסיסית של הטיפול, מצד אחד צריכה להיות עמדה רגישה, ומכילה, כמו אם, אך מצד שני חושבת ומבינה כמו אב. היא גם מכילה, אבל היא גם אקטיבית, נותנת הבנה על ידי פירוש, וזה שילוב של פונקציה אמהית וגם אבהית המעורבות. החלק האמהי והאבהי בתוך האנליטיקאי צריכים להסתדר ביניהם. זה קשור לזוג טוב שהפנמתי. לא מתרחקים מהפנטסיה גם בתוך המטפל. אם יש לי פנטסיה של זוג טוב זה עוזר לי לחשוב. הסידור הזה של אובייקטים פנימיים מאפשרים לאנליטיקאי להבין. אבל זה גם מסיח. המצב המשולש מותקף על ידי חלק הרסני של המטופל. זה נכון שהזדהות השלכתית משמשת לתקשורת, אך לא רק לשם כך, ולעיתים רק מעט מאוד לשם כך. זה משמש גם כדי לבלבל את המטפל ולתקוף את השקט הנפשי של המטפל בהקשר של המצב המשולש. היא מתארת פציינטית שהייתה מתלוננת על אדם אחר כל הזמן, אבל סגל הייתה מרגישה נורא בזמן שמישהו שלישי היה מותקף, הייתה מרגישה דבוקה לכיסא. סגל כותבת: הבנתי מדוע חשתי באופן כל כך בלתי נסבל כשהדביקה אותי לכיסא וקיללה מילולית מישהו אחר. כי היא תמיד תקפה אובייקט מדומיין חיובי פנימי משלי. היא תוקפת שלישי, אבל היא תוקפת את האובייקט הטוב שבי. זה לא באופן אבסטרקטי נאמר כך. היא תקפה את השיטה האנליטית ואת הגרסא שלי לפירושים קלייניאנים. לעיתים זה נראה אצל מטופלים כחיבה אישית למטופל אך שינאה לשיטה הטיפולית, "אתה אחלה, אבל הטיפול לא עוזר לי". צריך להבין את זה. אם לוקחים פנימה את האמירות, אני חושב שזה עליי, אבל זו לא אמירה חוץ העברתית. אני יכולה להבין שיש התקפה על החשיבה שלי. היא שונאת את החשיבה שלי. כדי לעשות את זה, וזה קשה בתחילת הדרך כמטפל, צריך להאאמין שהחשיבה שלך שווה. לפציינט יש אינטרס לשכנע אותך שלא. יש את השכנוע שאתה על כיסא גבוה וסתם כך. יש שנאה כלפי הזוג הקיים בי באקט החשיבה. הפציינט שונא את האובייקט האנליטי שהאנליטיקאי קשור אליו. לא תוקפים את הפסיכולוגיה, אלא את הקשר שלי עם פרויד. זה נוגע בפנטסיות הפנימיות שלהם. כמו שפציינט ניסח: "אני שונא את פרויד שבראש שלך". זה נתפס כאובייקט שלישי שנתפס כמפריע את המשאלה של הפציינט לדיאדה. צריך להיות מסוגלים לראות את זה כהרסני. צריך להבין שהמטופל מופרע. הוא מדבר על דברים נורמליים, אבל הוא חש דברים קשים כאן איתי.

קשה לעבוד באופן קלייניאני בלי מסגרת, הדברים נשמעים מופרעים, הפציינטים אומרים שאתה מופרע, ואז בהדרכה גם המדריך אומר שאתה מופרע. האם כזה טרנספרנס חי ובועט באותה מידה בטיפול שבועי? במאמרים על טכניקה שסטרייצ'י נוגע בהם, פרויד שואל איפה טרנספרנס היה לפני הפסיכואנליזה. הוא תמיד היה. חולי נפש עם טרנספרנס שלילי היו נזרקים, ובעלי טרנספרנס חיובי היו מתרפאים היטב לכאורה. אבל זה ריפוי שלא שווה כלום כי הוא לא בעולם האמיתי, אלא רק במסגרת הטיפולית. אינהרנטית למאמר של סטרייצ'י היא שכל הזמן יש טרנספרנס, זה לא שבאנליזה יש טרנספרנס ואז אפשר לשאול האם מתאים שבפעם בשבוע יהיה טרנספרנס. אנחנו כל הזמן חיים טרנספרנס. אנחנו רואים מישהו שאנחנו עוד לא מכירים, מרגישים שהוא נחמד, שהוא אוהב אותי או לא. אנחנו באים לעולם ומשליכים לתוכו, וככל שאנחנו פחות בריאים אנחנו משליכים עצמנו יותר לתוך העולם. הטרנספרנס תמיד קיים. מה שייחודי מול האנליטיקאי, הוא שיש הזדמנות של האנליטיקאי לפרש את הטרנספרנס. גם ההימשכות והרציפות חשובות. אבל לפעמים גם הירקן נותן פירושי טרנספרנס: "אני רואה שאתה לא סומך עלי, אמרתי לך שהמלון הזה אחלה". או ירקן אינטרסובייקטיבי: "זה מעליב אותי שאתה שואל אם הירקות טובים". מה שמיוחד, זה שבדרך כלל הירקן יתקן אותך, אתה לא סומך עלי אבל תראה רוב האנשים סומכים עלי, איך הייתי מתקיים כאן אם הייתי מרמה, או שלחלופין, הוא נותן לך להמשיך לנהוג כפי שנהגת עם ההשלכות שלך ולא נכנס לזה ואתה ממשיך לראות אותו ככה. אבל מה ייחודי בטיפול? אז ברור שעדיף לפחות חמש פעמים בשבוע. בהערות מאוחרות על טכניקה, סגל אומרת: "כמובן שהדבקות היתרה בשיטה האנליטית לא צריכה להפוך לנוקשות, עם מטופלים מסויימים צריך 7 פעמים בשבוע". כלומר, היא אומרת בקריצה, יש פתיחות גם ליותר מ5 פעמים בשבוע. זה ברור שעדיף יותר פגישות בשבוע. לעבוד עם פחות פעמים בשבוע זה כמו לעבוד בתנאים יותר קשים. זה מכשול שאנחנו שמים לעצמנו בפני המשימה שלנו. עולה השאלה האם זה כמו בטיפול קבוצתי, כשיש הרבה טרנספרנסים בקבוצה שקורים בבת אחת, והמטפל הקבוצתי יכול להגיד הנה אתה מתייחס אליו ככה. אבל זה לא יעבוד, כי מה שקורה זה שמשליכים ואז או שמתקנים או שמשאירים את ההשלכה כפי שהיא. אבל כאן המטפל בשלב הראשון נותן מרחב לאותו עולם פנימי להיות, בלי לתקן. פרויד ב1911 וב1912, ומדבר על כך, לא מתקנים את הפציינט, לא אומרים למטופל כן או לא. אני לא באמת רודפני או אני באמת כזה. הדבר הזה מתחיל להתהוות. זה מאפשר להעברה לתפוס תאוצה. וזה ייחודי לטיפול. אם אתה לא סומך על מישהו, כי אתה משליך עליו שהוא רמאי, אז אתה לא הולך אליו יותר. או שאתה הולך והוא כל הזמן לא נענה לזה, מוכיח לך אחרת. אבל כאן יש מרחב לזה, ואתה מרגיש, לדוגמא, שהמטפל רוצה להרעיל אותך. הרי "לא סומך" זה כללי, זה לא פנטסיה. זה סיכום של כל מיני דברים. אבל מה עומד מאחורי אני לא סומך? למה שמטופל ירגיש שהוא לא סומך? אולי כי הוא חש שהמטפל לא כשיר, או כי אין למטופל תחושה של אפקט של הטיפול. אולי המטפל מנסה לעשות עלי קופה. אבל מה עומד מאחורי זה. זה קשה על פי התפיסות הללו אם אנחנו נכנסים למעגל שהמטופל מזמין אותנו להיכנס אליו. נגיד אם הפציינט אומר "אתה רק אומר לי דברים אינטלקטואלים". אם זה נכון אז אי אפשר לפרש את זה. גם אם הוא גרם לי וגם אם זה מה שאני נוטה לעשות. אבל מה שמעניין הוא שפציינטים משליכים ובוחרים כדי להצליח במקום שזמין להצלחה. אז אם אנחנו מרגישים אשמה אנחנו אובייקט טוב להשלכת אשמה, אז אני אומר שזה שלי, אבל הפציינט משתמש בזה. הפציינט אומר שאת לא כשירה, את לא יודעת מספיק. אבל מה זה אומר? זה לא פנטסיה. אין פנטסיה אינפנטילית של "לא כשיר בתור פסיכולוג". אז אני צריכה לחשוב מה זה בפנים. בחשיבה על פנטסיה פנימית בעולם הקלייניאני, זה "את לא יודעת לתת חלב". "את לא יודעת לעשות את זה", "החלב לא מספיק טוב". למה שאני אחשוב שהחלב לא מספיק טוב אם הוא טוב? כי במקום להגיד שום חלב לא מספק אותי ולהיות חמדן, אני משליך אחריות החוצה, ואומר "אין חלב". הבעיה שלי היא דינאמית, כמו חמדנות. אני יודעת שרציתי לחסל את האחים שלי שקיבלו חלב גם, אז אני יודעת שלא מגיע לי חלב, אז אני אגיד שאין, וככה אני אשאר רעבה, ושנינו נסבול אבל יותר טוב ככה. מה הערך של זה? פירושים נוסח "אתה מרגיש שאני לא כשיר להיות פסיכולוג" הם כלליים, "נו כן הרי זה מה שאמרתי, אתה לא כשיר להיות פסיכולוג". "והנה דוגמא, שאתה חוזר על הדברים שלי". אבל אנחנו צריכים להיכנס ללב הסיפור. שם ניתן לאותה פנטסיה לקבל את הצורה. הוא מספר על איך שאני לא כשירה ואני מנסה להבין איזו מין אמא הוא רואה. האם הוא הרגיש שנתתי פירוש טוב ואז הוא אומר לי שזה לא טוב, או שהוא כבר הרגיש שזה רע מלכתחילה. אני אקשיב לניואנסים, האם הוא מרמז לי שזה לא טוב, או לגמרי יודע. האם הוא מרגיש אשם על זה שהוא מאשים אותי. או שהוא התנתק מהאשמה לגמרי ושם אותה בתוכי, שאני ארגיש אשמה על זה שאני לא כשירה ולא יודעת לטפל בו. ואז גם האשמה על מה שהוא עושה למטפל מושלכת. שמים לב לכל הניואנסים הללו. אם אני ככה קשובה, האמירות שלי, עוד לפני הפירוש, פותחות את זה. יכול להיות שהוא חושב שיש לי מה להגיד אבל לו אני לא נותנת. "אני רואה שאתה לא אומר לי, מה יש לך להגיד". אז אני יכולה להגיד, "אתה מרגיש שיש לי דברים טובים לתת לך שיכולים ממש לרפא ולשנות, אבל אני שומרת אותם לעצמי ולא נותנת לך אותם". זה תלוי בפציינט. אני יכולה לפרש, "אתה מרגיש חור ענק בתוכך, ואתה מרגיש את הפירושים שלי, שאני מטפטפת פירושים לתוכך וזה משאיר אותך כל כך רעב וצמא, שאתה רוצה להרוג אותי". אני יכולה לתת פירושים על הרמה הגופנית שיותר קרובים לפנטסיה האינפנטלית ממש. זה לא שהוא חשב את זה קודם. מודרכים לא רוצים להגיד דברים מופרעים כאלו, אבל מוכנים לעשות זאת, ואז מזועזעים כי הפציינט נענה לדברים הללו. אנשים מתחברים לזה איכשהו.

ביסוד כל התפיסה הזו יש את העמדה שהמטופל רואה את המציאות. גם המטופל הכי פסיכוטי, המציאות קיימת מההתחלה. בדיקת המציאות לא משהו שמתפתח זה משהו שקיים מההתחלה. גם אצל פרויד. אז כשהפציינט חושב שברמה מסויימת אני מטפטפת בכוונה כדי לגרום לו סבל, חלק ממנו יודע שזה לא נכון בגלל בדיקת המציאות. אנחנו צריכים להקשיב לחלקים המופרעים, אבל יש לי שיח עם מישהו שמבין, אבל כמעט ואין לי שיח זה עם הצד המודע שביקש משהו אחר ולא מעניין אותו מה שאני עושה והוא לא מעניין אותי, והוא מפריע לטיפול. אם מטופל אומר שזה לא נכון, זה לא מזיז לי, אני צריכה להקשיב לסיפור השלם. גם אם מאשרים את מה שאני אומרת זה לא מזיז לי. זה לא עניין של ביטחון בעצמי שאני יודעת שכל מה שאני אומרת זה בסדר. זה עניין של יצירת מרחב של חשיבה, שיש לי מקום שבו אני חושבת בעצמי, לכן זה קשור לנושא ההזדהות ההשלכתית ולהגדרה המדוייקת שלו. אני צריכה לחשוב בעצמי. כמו שחנה סגל תיארה, אני מכילה, אבל גם יושבת וחושבת, ואם יש לי את המרחב. קלייניאנים נשארים בהדרכה עד גיל 90 כי כל הזמן צריך לבדוק את עצמך. יש בדיקה עצמית. קלייניאנים חושבים שצריך לכתוב ורבטים, אחרי הפגישה. לרשום במהלך הפגישה זה מפריע. הקלטה יוצרת גודש של חומר. לא צריך הרבה חומר כדי להבין מה קורה. (פרופ' בלס מספרת שיש לה פנטסיה שלא יהיה לה מה לומר יותר, אז תמיד מכינה הרבה יותר, נותנת הרבה חומר לקרוא, ואומרת תנו לי כמה שעות כי אולי ייגמר החומר, ומספיקים רק שורה מתוך זה, כי אפשר להישאר הרבה זמן בתוך זה). יש הרבה הדרכה ובה מתרגלים לחשוב ככה, כשהפציינט אומר אני לא סומך, צריך להתרגל לפתוח ככה את החשיבה, ולפנות לעולם הפנטסיוני. זה קורה באנליזה של מישהו בעצמו כשהעולם מתחיל להיות יותר חי, בהדרכות וקריאה. העולם הפנימי צריך להיות יותר נוכח. במאמרה, "שימוש ושימוש לרעה בהעברה נגדית", סגל מביאה הדרכה, מקרה מצחיק לגבי מטופל שחש הטבה במצבו. כשהיא אומרת שהפציינטים הם נגד החשיבה שלנו, גם המטפל עצמו יכול להיות בן ברית כנגד חשיבה. הלא מודע שלנו יכול להיות בעצמו לא טוב. היא מביאה דוגמא: אנחנו יודעים כעת שרוב ההעברה היא לא מודעת, ושהרגשות המודעים נגזרים מהלא מודע. אך כך גם לגבי ההעברה הנגדית. וצריך להיזהר לא לבטוח יותר מדי בהעברה הנגדית שלנו. הרעיון של העברה נגדית נעשה קל מדי. זה נעשה תירוץ לאקטינג אין – "המטופל השליך את זה עלי", "הוא גרם לי לעשות את זה". מסופר שבהדרכה קבוצתית מודרכת אומרת לקליין "הפציינט השליך את הבלבול שלו לתוכי" וקליין מגיבה "לא יקירי, פשוט היית מבולבל". ג'וזף שהייתה נוכחת אומרת שלא נראה לה שקליין אמרה כאן "יקירי".

האם למטופלים פסיכוטיים עם השלכות קשות שורדים כזה טיפול? יש תחושה שצריך להיות מאוד עדין. כשמביאים את האמת בפנים קשה להם. אך זה ממש לא ככה. לדוגמא מטופלת שרואה את העולם כרודפני, והתחושה שלהגיד משהו על ההשלכות שלה הוא יותר מדי, היא תעזוב את הטיפול. צריך לזכור שכשהיא משליכה שהעולם רודפני ופוגעני, זה אקט תוקפני בפני עצמו. ההשלכה עצמה היא אקט תוקפני. היא אומרת שאנשים רעים אבל הם לא, אז היא הורסת עולם טוב, זה לא יפה מה שהיא עושה. אפשר להגיד שהיא מסכנה כי היא חיה בעולם רודפני. אבל מצד אחר היא מסכנה אבל היא עושה את זה, היא בוחרת לראות את העולם כרודפני. אולי כדי שלא לראות את עצמה כהרסנית ויותר נוח לראות אותם כהרסניים. אולי היא חושבת שגנבה משהו וכולם רוצים את זה ממנה. אולי כי היא מרגישה ריקה מתוך אשמה שיש לה והיא מתקנת את זה ודווקא רוצים את זה ממנה. יש כל מיני אופציות וצריך להתאמן בלחשוב, בלפתוח את הסיפור, אחרת זה הופך, גם אם לא רוצים, לCBT. להגיד "את שמה לב שכשאת נכנסת ללחץ את רואה את כולם כמלחיצים" זה דינאמי שהוא בעצם CBT שאומר בעצם "תספור עד 10". אפשר לקחת את זה הלאה. אבל התיאוריה הזו היא בתוך הראש של המטפל או בהדרכה. עוסקים בזה שיש למטופלת משאלות הרסניות כלשהן. כמו אנשים שכל הזמן מפחדים מביקורת, שהם בעצם אנשים ביקורתיים בעצמם וחושבים שכולם ככה ומשליכים החוצה את הביקורתיות שלהם. אבל אני לא מדברת עם המטופל כמו קולגה ולא מתארת לו את האישיות שלו. לא אומרת לו אתה בנאדם כזה או אחר. אז איך זה עולה? חייבים להקשיב לזה בתוך הטרנספרנס. אחרת שנינו מסתכלים ואומרים "באמת זה מעניין שנהגתי ככה". אני שמה לב שהפציינט חושב שאני רודפת אותו. לדוגמא בהעברה הנגדית אני חשה שאסור לי לתת פירושים, אני חשה רדופה בעצמי, אסור לי לעבוד, אם אני רק אפתח את הפה מישהו ימות מולי. אני ארגיש ככה את הקאונטר טרנספרנס. אני אשתמש בתחושה שיש לי שאסור לי לזוז. אני אגיד משהו כמו "את רוצה שגם אני ארגיש את החוויה הזו שלך". היא יוצרת מצב שאסור לי לזוז ואם אני זזה זה יהיה הרסני. ואולי הרודפנות שהיא מייחסת לאחרים נועדה למנוע ממנה להיות ולזוז כדי שהיא לא תעשה דברים רודפניים, אבל המחיר של זה הוא שאת לא יכולה לתת לה משהו טוב. אז הייתי משתמשת בכל העולם הפנימי שיש בינינו. "יש בי כל כך הרבה דברים הרסניים שאם הייתי זזה כרגע זה היה הורס הכל". זה מתחיל כבר להיות פירוש. זה חי. זה לא "בואי נסתכל ביחד על הסיפור שסיפרת". אולי הייתי אומרת "את אומרת לי שיש בי משהו נורא מפחיד עבורך, שאת אומרת לי בדרך שלך שאני לא אגיד יותר מדי, ואני פתאום אתעצבן ואגיד הכל בבת אחת, ואני מסוכנת, אני עלולה להתפרץ". אלו דברים שהמטופלת משליכה לתוכך. אני מפרש את הדברים המושלכים לתוך המטפל. אבל בהמשך אפרש גם את האובייקטים הפנימיים אצל המטופל. המטופלת יכולה לבטל: "לא אני לא רואה אותך ככזו תוקפנית", אני יכולה לפרש: "מאוד חשוב לך להגן". בן השיח שלי הוא העולם הלא מודע. הוא מרגיש הרבה יותר טוב כשאני מדברת איתו. סגל מדברת על זה מאוד טוב ב"הערות מאוחרות על טכניקה". היא אומרת שמספרים שצריך ללכת לקראת פציינט קשה. אבל דווקא לגבי הבורדרליין ופסיכוטי העולם הלא מודע הרבה יותר אקטיבי. וללכת איתו זה להגיד לא להתייחס לדברים הללו בגלל הסערה של העולם הפנימי. זה להגיד לו שאני מפחדת מהסערות של העולם הפנימי.

כשאנחנו מפרשים קלייניאנית את הטרנספרנס, יש לנו בראש את ההזדהות ההשלכתית, וזו נקודת שוני בין פרויד וקליין. את לא רק אמא של המטופלת, את חלק ממנה. יכול להיות שכשהיא מתקיפה אותך היא מתקיפה חלק בה, והאמא גם חלק בה. יכול להיות שהיא ראתה את החולשה של המטפלת כהרס של עצמה. זה לא שאם המטפלת תיהרס המטופלת תישאר ללא טיפול, אלא המטפלת היא חלק ממנה, ויש פנטסיה שזה בשליטתה, וכשזה קורה בלי שליטה של המטופלת זה נעשה מאיים כלפי עצמה. לדוגמא המטפלת היא מעמידה גבולות, היא מרסנת את ההרסנות של המטופלת. המטופלת תוקפת זאת ומבקרת את הריסון. היא שונאת את החלק בה שהגיע לטיפול, ומתקיפה את זה במטפלת. זה משנה אם רואים את זה ככה. ואז הרצון הוא לא שהיא תבין שאת האמא, אלא שהיא תשיב את אותו החלק אל עצמה. ככה היא עושה ספליט, המטפלת היא החלק שרוצה שהיא תחייה. יש למטופלת פנסטיה שהיא יכולה להתרחק מהחלק הזה, שהיא יכולה לשים את החלק הזה שאכפת לו מהחיים בתוך המטפל וללכת לדרכו. נורא חשוב לפרש זאת כי אחרת זה נהיה מציאות, והמטפלת נהיית באמת אותו חלק, ואז בנפשה היא נשארת רק עם האובייקטים ההרסניים בלי האובייקט המרסן. לכן קלייניאנים לא סובלים אידאליזציה.


השאלה היא איך לפרש. איך לאפשר למישהו להחזיר לעצמו את החלק הזה. איך לעשות את החלק המוטטיבי הזה. המערכון "stop it" של בוב ניוהארט זה האנטי תיזה הקלייניאנית. צריך להבין מה קורה בתוכה כשהיא עושה את הספליט הזה. חלק במטופלת רוצה להרוס וחלק רוצה לחיות. אבל אסור לתת לצד שרוצה לחיות יותר מדי מקום. למה? אולי כולם רואים את היופי שלה מבחוץ, אך מבפנים היא חשה כמפלצת. מה זה אומר בעולם הפנטסיה? כיצד דוגמא של אידאליזציה של ילד כמחייה של האמא נחווה בפנטסיה? יש נטייה לתת הסברים גנטיים, כמו כשאמא הניקה אותה היא נתנה לאמא חיות ולא קיבלה חיות. זה לא משנה אם הייתה אמא או חלב. מה שחשוב זה מה זה עשה לעולם הפנטסיוני שלה. 99% מהזמן אין לנו אינפורמציה אובייקטיבית על הפציינט. מה שאנחנו רואים זה הפנטסיה וזה מה שחשוב. לא משנה אם הייתה אמא בדיכאון או שהיא רק דמיינה את זה, או שזה רק הנרטיב המשפחתי. מה שחשוב זה איך שזה עיצב את העולם הפנטסיוני. מה זה הפנטסיה? נגיד הפנטסיה היא שהילד ילד את ההורה ולא ההיפך. יכול להיות שזה בגלל מצב משפחתי, ויכול להיות שזה נטייה של הילד. יכול להיות שהמטופלת חושבת שהיא נפלאה ויש לה כוח עצום. הפנטסיה היא שלא הייתי תינוקת נזקקת, אלא הייתי סופר תינוקת, והיו זקוקים לי עוד בינקותי. אבל זה מפחיד ולא טוב. כי יכול להיות שלא בא לי להיות סופר תינוקת, ורציתי להיות סתם תינוקת. סופר תינוקת זה לא מצב מציאותי. זה מצב שיש בידיי הרבה כוח כשאני נדרשת לעשות משהו שהוא מעבר לכוחי ואני לא רוצה. אם יש בכוחי להחיות אז יש בכוחי להמית. החלקים התוקפניים בי הם יותר מסוכנים אז, ויכולתי להרוג את אמי, ובמקרה נתתי לה לחיות. גם אם אני יודע את כל הסיפור צריך להרחיב את איזור הפנטסיה. המטופלת מאשימה את המשפחה שהם עושים לה אידאליזציה, אבל אולי זה הצד בה שחושב שהיא באמת כזו ושזה מסוכן. אלו דוגמאות היפותטיות, אבל כשנכנסים לתוך עולם הפנטסיה זה פחות סכמטי ויותר קל לתת פירושים אישיים ולא מרוחקים.

הצעד השני של הפירוש: כיוון שיש לנו נטייה, לתת למטופל להרחיב את העולם הפנימי, ואנחנו כל הזמן יודעים משהו על המציאות, בשלב מסויים, הפירוש של מה שקורה, יביא לסוג של תובנה, שזה בא ממני, זה שלי. כי יהיה כזה פער בין מה שהפציינט אומר ורואה בתוך הסיטואציה הטיפולית לבין מה שהוא יודע שיש שם, הוא יבין אה זה אני, וזו לא תהיה הבנה אינטלקטואלית. הפציינט יודע שיש פער בין מה שהוא קולט וקיים באמת, לבין מה שהתהווה בעולמו הפנימי, והפירוש יכול להפגיש את זה והוא יוכל לחוות את זה כשלו. הפנטסיה תשתנה לכך שיש בי צדדים תוקפניים. הוא חושב שאני רוצה להרעיל אותו אבל לומד שאני נותנת אוכל ממש טוב. אבל זה לא מרגיע אותו כי הוא כזה חמדן. כל זה קורה בינינו. אבל גם סיפור חייו הוא בינינו כרגע. כל מה שחשוב קורה בינינו. מספיק שהוא יבין שהוא רוצה דברים טובים, ושהוא חמדן ושזה יושב אצלו, ואז מספיק שהיחס שלו לכל האנשים האחרים מחוץ לטיפול ישתנה. כי מי אני כמטפל, לא האדם הפרטיקולרי שהוא אני, אלא המיכל של כל הדברים הללו. גם קודם ידעתי במידה מסויימת שאני חמדן, אבל הסתרתי את זה מעצמי, כי חשבתי שאם הייתי נותנת לעצמי לדעת שאני חמדן אני אהרוג כמה אנשים, והמחלה היא בהסתרה. אבל גם אם אני יודע שאני חמדן, ואני קצת הורג את המטפלת, היא נותנת לי לתקן, ויש תחושה שאפשר לחיות בעולם הזה. מהו התיקון? למה הסתרתי את התיקון? למה לא פשוט אמרתי שכל הזמן אני רוצה עוד? כי אני יודעת שיש רצחנות בחמדנות הזאת, ובגלל האהבה שלי לאובייקט אני נמנעת ממנה, אני לא רוצה להרוג את האובייקט. בפתרון שלי אין לי הרבה אהבה לאובייקט, אני חושבת שהוא רוצה להרעיל אותי, אבל לפחות אני לא הורגת אותו. החיים שלי נוראיים אבל אני לפחות לא רוצחת. זה לא הישרדות של האובייקט. זה עוד מפרויד. אנחנו מגלים שזה עולם נפשי, זה לא קרה באמת, יש לי את המשאלות הללו בתוכי, ואף אחד (עוד) לא מת מהן.

צריך לתת מרחב כדי שיהיה מפגש בין העולם הפנימי לבין המציאות. צריך שהטרנספרנס הזה יצמח, יהיה עם יותר בשר. אז יש את המרחב שבו צריך לתת לו לחיות. סטרייצ'י עושה באופן סכמתי פירוש ביניים שנותן מקום להרחבה. סטרייצ'י אומר על השלב השני של הפירוש: המצב האנליטי כל הזמן מאיים להתדרדר למצב אמיתי. אבל זה בעצם אומר את ההיפך ממה שנראה. הפציינט אומר "בחייאת תהיה אמיתי תפסיק עם כל השטויות". אבל כל הזמן יש סכנה שזה יהפך למשהו אמיתי. אמיתי זה פנטסיוני לפי סטרייצ'י. כי בעולם האמיתי אנחנו כל הזמן חיים בפנטסיות שלנו. בעולם האמיתי שלנו אנחנו כל הזמן משליכים את העולם הפנימי שלנו. לא רק המטופל שסובל מבעיות ואנחנו כולנו בסדר. הבנאדם הממוצע גם הוא תמיד משליך. אבל כשאנחנו רואים, אנחנו משליכים פחות ופחות כדי לראות את העולם איכשהו. כולנו משליכים, אבל האדם היחיד שנשאר אמיתי בתוך זה הוא האנליטיקאי. "תהיה אמיתי, הנה הבאתי לך שוקולד ליומולדת אולי תהיה אמיתי, תאכל", או במילים אחרות "תשתף פעולה עם הניסיונות שלי להזדהות השלכתית, ואז תוכל להיות האובייקט של הפנטסיה שלי, ואז אני לא אצטרך להשתנות". "המצב האנליטי תמיד מאיים להדרדר למצב אנליטי, אך זה אומר ההיפך ממה שנראה. הפציינט תמיד מאיים להפוך את האובייקט האמיתי האנליטיקאי, למופנם ולהפוך אותו לאימאגו. כך המטפל הופך לאדם כמו כל האנשים שהוא פוגש בחייו – לאובייקט פנטסיה. האנליטיקאי אז מפסיק להחזיק בייתרונות הייחודיות שנגזרות מהמצב האנליטי. הוא יוכפף לכל התנאים של הסופר אגו, ולא יוכל לפעול שוב בדרכים שהורשה בהן מתוקף האופי המוזר של המצב האנליטי".

בהזדהות השלכתית קלייניאנית, אני מזדהה עם החלק שהשלכתי. כך לדוגמא אני מפחד שמי שהשלכתי אליו הרסנות בזעם יחזיר לי ויחזיר לי את החלק הזה. יש תמיד מלחמה עם חוסר נפרדות, מול חלק נרקסיסטי. כמישהו משליך על העולם הוא לא נותן לעולם קיום משלו. יש סכנה שהעולם יהפוך לעולם פנטסי. הפירוש שנותן תוקף לעולם, נותן לעולם קיום שנפרד ממנו. הדיבור על הפירוש, על ההחזרה של ההזדהות ההשלכתית, הוא דיבור על נרקיסיזם. האדם כל הזמן שם את עצמו בתוך העולם. תפסיקי לחשוב, יש רצון להשתלט באופן נרקיסיסטי. הכיוונים הספציפיים של קליין, כמו בצרות עין והכרת תודה, בדיבור על אידיאליזציה, שהיא סוג של הגנה שאומרת "הכל נמצא אצלי, אין מה לפחד, אני לא צריכה לראות את המגבלות שלי ושל האחר, אבל זה מתוך פחד מהתוקפנות שלי, אבל כשאני מסוגלת לקחת חזרה את התוקפנות שלי, אני מסוגלת לראות את עצמי כפחות אידיאלי, ואת העולם כפחות אידיאלי, אבל לחיות עם כוחותי". בפירוש יש ניסיון להחזיר חלקים לעולם הפנימי. זה מחזיר לאדם את הכוחות.

כשאנחנו מנסים להיות קוהרנטים אנחנו בעמדה הדפרסיבית, אבל כולנו גם בעמדה הפרנואידית סכיזואידית. זה לא רחוק מאיתנו, הקלייניאנים מדברים דרך דוגמאות, כי אפשר לחוות דברים באופן מיידי. על הסוגים השונים של הזדהות השלכתית יש מאמר של ג'וזף בספר שלה. זו הרצאה שנתנה בארץ ב1984, שם היא מדברת על רמות שונות. ההזדהות ההשלכתית הדיכאונית היא קומוניקטיבית. המוקדם יותר הוא היותר הרסני וכו'. היכולת להשתמש בהזדהות השלכתית באופן טוב משתנה לפי רמות.

לדוגמא מטופלת "וויניקוטיאנית" לכאורה, שלא מחוברת לרגשות שלה ובאה לטיפול מתוך תחושת ניכור לעצמה ולסביבה. ניתן להסביר בקלות כל מיני הסברים גנטיים כמו שעשו לה פרצופים כילדה ודרשו תגובה. אבל במקום זאת נשאל מה הפנטסיה שלה, מה המשמעות שהיא הקנתה למציאות כזו. קלייניאנים לא ידברו על אמא חודרנית כמו וויניקוט. אלא על פנטסיה ש"אני חייבת להיענות". אנחנו לא יודעים את המציאות. אבל נשאל למה שיהיה לי רעיון שיספקו אותי רק אם אני אענה. זו מחשבה על הכוח הרב שיש לי. אם אני עושה הרבה הזדהות השלכתית אני באמת תלויה באובייקט. יש לי פנטסיה שאני תלויה באובייקט. דיסוציאציה עלולה להיות קשורה לפנטסיה שלחלקים שלמים שלי אני לא נותנת לחיות, כי אני לא חיה, כי לא מגיע לי לחיות, כי הרגתי. ג'ואן רבייר מספרת על אדם שמסתובב וחי את חייו באופן נורמלי, אבל יודע שאסור לו לחיות. ואז את החלקים שכן חיים בו הוא שם אצל אחרים, או שהוא כל כך משקיט אותם שהוא עושה אקט של רצח, ואם הוא מוציא משהו חי בטיפול הוא רוצה לחזור לזה, כי הוא לחזור לחלק הזה, ואז יש פחד שהמטפל שולט בחלקים החיים שהופקדו אצלו. אבל אם יש סכנה בלהרגיש אז למה לפעמים הרגשות עולים? ואולי יש שם סכנות, אם הוא חי הוא פוגש את האשמה שלו, כי אסור לו לחיות, אם הוא חי הוא צריך למות. אם אני יודע שרק רציתי לרצוח, אז אני חש שאסור לי לחיות. לדעת את זה, לשמוע את זה, זה יכול להיות מקל. זה תרגיל חשיבה חשוב, לחפש לא את הגניטיקה של ההתנהגות, אלא את הפנטסיה. פירושי טרנספרנס עושים לנו דפיקות לב. אבל יש מטופלים שמגיבים רק לזה. זו "טעות הייחוס הבסיסית" לייחס לעצמי כגורם למה שקרה. אבל אני מדבר על משמעות, ולא על האירוע שקרה. אני לא מדבר לע מה שקרה למטופל עם הבוס, האירועים לא קורים עם הבוס, האירוע הוא איתי, ובו יש סיפור על הבוס.

הערותיי:
דיברנו עד מאוחר ונגענו בעוד ועוד דברים שלא כתבתי, שאלות קטנות, אי הבנות שרצינו לדייק, תחושות שלנו בשלב הנוכחי בהתמחות ובקריירה, הייתה תחושה של התפלפלות בבית מדרש, שכל דבר חשוב ולכל שאלה יש טעם, והתשובות של פרופ' בלס מלאות עומק ומחשבה. תהיתי מה יהיה איתי, האם יום אחד אהיה גם אני גדול בתורה, והאם צפייה מרובה בטלביזיה לא פוגעת לי בשאיפות....




אין תגובות:

פרסום תגובה