הערות על מאמרו של פרויד "השלילה" (1925)

שלילה

מעיין הציגה את מאמרו של פרויד "השלילה" (Negation) מ1925. במאמר זה פרויד מסביר את תפקידה של המילה "לא" בתחילת משפט שחושף תוכן לא מודע. פציינטים אומרים דברים על דרך השלילה: “אתה תחשוב שאני עומד להגיד דבר מעליב, אבל זו לא כוונתי", או "אתה בטח חושב שזו אמי, אבל דמות זו אינה מזכירה לי את אמי". כך המטופל מספק בעצם הצצה למשהו לא מודע. מילת השלילה "לא" לא קיימת בלא מודע, וכך עולה תוכן מודחק על דרך השלילה. בלא-מודע ניגודים קיימים בחפיפה, ושונותו של דבר אחד מדבר אחר אינה מתחייבת.


אפשר לשאול מטופל, מה הדבר הכי פחות סביר שיכול לקרות במצב מסוג זה או אחר? אם המטופל נופל בפח ועונה מה הדבר הכי פחות סביר בעיניו, הרי שהוא אומר את הדבר המודחק. כך למשל נוירוטי כפייתי שלמד שיש לאובססיות שלו משמעות, חושב שיש משמעות לאובססיה חדשה, אבל הוא שולל אותה ואומר – לא ייתכן, הרי חשבתי על זה ולכן זו לא המשמעות. כך המודעות של האובססיבי מדחיקה את המשמעות הלא-מודעת. במקרה זה יש פיצול בין האינטלקט לבין הרגש. ניתן להגיד משהו מבלי שנהיה מודעים ליתר ההיבטים שלו, הקיימים מעבר להבנה האינלקטואלית שלו. ההבנה האינטלקטואלית על דרך השלילה מאפשרת לעשות שימוש בעושר של הלא מודע, תוך כדי ביטול המשמעות הרגשית הלא מודעת והרחקתה מהמודע. אבל אולי לפעמים השלילה היא מלאת תוקף רגשי. לא מדובר בניתוק רגשי. הרגש עדיין קיים בלא מודע. המשמעות הרגשית של התוכן האינטלקטואלי עדיין מפעילה. לדוגמא, מטפל חולה ולא הגיע למספר פגישות. הדבר גורם לחרדה אצל המטופל. אולם, המטופל אומר שלא דאג כי לא חשב שקרה משהו נורא, וכך בעצם רומז שהמחשבה כן עברה בדעתו. רעיון או תוכן מודחקים יכולים לעלות למודע אם הם נשללים. רעיונות אלו עולים למודעות אך אין קבלה מלאה שלהם במודע. רק התוכן מגיע להכרה. התודעה של המודחק היא שכלית בלבד, בעוד שמה שמהותי להדחקה נשאר בלא מודע. כך בעבודה אנליטית מגיעים לשלב מתמיה, כשגוברים גם על השלילה ומביאים לקבלה שכלית מלאה של המודחק, אבל עדיין לא התגברנו על ההדחקה עצמה, וההתנגדות המהותית לא מוסרת.

הגינוי של המחשבה הוא הסימן השכלי להדחקה, כמו “Made in Germany” שרשום על מכונת כביסה, “חס וחלילה” רשום על חומר מודחק. סימן השלילה משחרר את החשיבה ממגבלותיה של ההדחקה ומאפשר לחשיבה להשתמש בתכנים הלא מודעים.

שיפוט
פונקציית השיפוט אמורה לעשות שני דברים – לייחס לדברים תכונות מסויימות כמו טוב רע רצוי ולא רצוי, ולקבוע קיומם של דברים במציאות כמו יש ואין. בשפה האוראלית שיפוט הוא הרצון להכניס משהו לפה או לירוק אותו (מזכיר את אייזקס). משם מגיע השיפוט לגבי טוב ורע. כך נוצרת הפרדה בין פנים וחוץ. מנקודת ראות זו של האגו רודף העונג, הרי שכל מה שרע וכל מה שחיצוני לאגו, וכל מה שחיצוני - הם כולם זהים זה לזה. כלומר, גם תוכן פנימי שלילי נתפס כחיצוני. אין אני ולא אני, אלא יש אני רוצה את זה ואני מקיא את זה, ומה שאני מקיא נמצא מחוץ לי.

בוחן מציאות
לאחר מכן מתפתח "אגו המציאות". הוא צריך להבחין בין משהו שקיים רק בדימיון לבין משהו קיים במציאות. בהתחלה אין צורך בהבחנה בין פנים וחוץ, כי הדימויים מגיעים מהחוץ, והדימויים כולם חדשים, ואין יכולת מוטורית להביא דברים. בהמשך כשמתפתחת היכולת להיזכר בדימויים שכבר הגיעו, ולחזור אליהם בזיכרון, יש צורך להבחין בין זיכרון לבין ממשות. בוחן המציאות הוא היכולת להבין האם דימוי שישנו באגו קיים בדימיון בלבד, או גם במציאות. השאלה היא האם ניתן למצוא בתחום התפיסה משהו שנמצא בדימיון. הלא מציאותי, הסובייקטיבי, הדימיוני בלבד, נמצא בפנים בלבד. השאלה לא רק האם האובייקט הוא בעל מידה טובה, אלא אם אפשר להביאו אל תחום התפיסה. המטרה אינה רק לאתר אובייקט במציאות, אלא לאתר מחדש את האובייקט שדומיין ולוודא שהוא עדיין נמצא. בנוסף, חזרה על דימוי אינה חזרה מהימנה, כי בזיכרון האובייקט מתעוות – מושמטים ממנו פרטים ומתחברים דברים. בוחן המציאות בודק מה הושמט ומה נוסף לאובייקט על ידי הסובייקטיבית. כך ניתן לראות את המציאות ולהשוותו לדימוי המופנם.

פרויד עוצר כאן כדי להסביר איך מחשבות נוצרות. ייצורו מחדש של רושם באמצעות כושר הדימיון אינו בהכרח חזרה נאמנה עליו. כמו שתינוק רוצה בקבוק ומקבל אותו. ואז הוא זוכר אותו כשקיבל אותו רק בחושך. הבקבוק נזכר באפלה. התינוק צריך לזהות את הבקבוק הזה גם כשמגישים לו אותו באור. יש התפתחות בתפיסת המציאות ששונה ממה שהיה במה שנרשם בזיכרון. כך נוצרים רשמים חדשים שמפתחים את העולם הפנימי. בוחן המציאות מאפשר להעשיר את הרושם הפנימי מהעולם החיצוני. אוביקטים שהביאו פעם סיפוק במציאות הולכים לאיבוד. המציאות משתנה ואנחנו מייחסים את אותן תכונות לאובייקטים שמשתנים, או מייחסים את הטוב לדבר הלא נכון - לבקבוק ולא לאמא שהביאה אותו. כדי שיווצר בוחן מציאות, האובייקטים צריכים לתת סיפוק, כדי שבכלל נשאל האם הם קיימים בחוץ או לא, טרם שאבדו לנו. הדבר שמעורר חשיבה על המציאות הוא מה שהיה טוב ואינו עוד.

תפיסה אקטיבית
שיפוט הוא פעולת חשיבה מהי הפעולה המוטורית המתאימה. היא שמה קץ לדחיינות החשיבתית ועוברת לאקט. החשיבה היא כמו גישוש מוטורי ללא תוצרי לוואי. האגו עשה גישוש זה בעבר בפועל וכעת הוא עושה אותו רק בחשיבה. התפיסה אינה תהליך פסיבי בלבד. התפיסה נטענת בקטקסיס, ולפעמים אנחנו פועלים על העולם דרך התפיסה שלנו. לפעמים אנחנו מפשיטים עם העיניים, אוכלים עם העיניים, ממששים עם האוזניים, טועמים עם חוש הריח. יש גם את ההטייה של הקשב לאובייקט מסויים, להגדרתו, לאפיונו לקראת פעולה לקראתו – לקרבו או להרחיקו. הקליטה האקטיבית של האובייקט מאפשרת להחליט מה אני עומד לעשות לגבי האובייקט – להשיגו, להרחיקו. החיפצון דורש פעולה אקטיביות של הגדרת האובייקט לפעולה עליו – מושא לתפיסה. יש הטענה של השרירים בציפייה למרקם ולטעם ולקונסיסטנטיות של האובייקט. כמו שחושבים על לימון ומריירים. האגו שולח כמויות קטנות של אנרגיה למערכת התפיסה ודרכן דוגם את המציאות.

החשיבה נגמרת בפעולה. למעשה פרויד תוחם את החשיבה -היא מתחילה בשיפוט של משהו טוב, ואז בוחן המציאות שהוא נמצא בחוץ, ואז שיפוט הפעולה הרצוייה – להביאו או להרחיקו, ואז הפעולה מסיימת את החשיבה. כי החשיבה רק דוחה את הפעולה. כשהחפץ אינו, נותרת רק המחשבה שמחליפה את הפעולה.

חקר השיפוט מראה כיצד החשיבה נובעת משילוב בין הדחפים הראשוניים. השיפוט הוא פיתוח מועיל של משהו שבמקור היה הכלה באני או הקאה. החיוב של ההכנסה לאני משתייך לחבירה ולארוס. את השלילה, יש לשייך לכוחות ההרס – הטנטוס. שלילת הכל שקיימת אצל פסיכוטים היא התרה של האינסטינקטים שבדרך כלל כרוכים זה בזה, המתרחשת כשהליבידו דועך. כך ניתן לראות את דחף המוות בטהרתו, כשלילה טהורה. דחף המוות שולל הכל.

כוחה של השלילה 

ההישג המושג בהתפתחות השיפוט נעשה אפשרי רק אחרי יצירת סמל השלילה. השלילה מאפשר מידת חופש ראשונית מתוצאות ההדחקה, ומהכוח המעוות של עיקרון העונג. השלילה בעצם משחררת את המחשבה מההדחקה של כל מה שלא מקובל, וגם מההשוואה בין כל מה שאינו טוב ואינו אני. כך ניתן לתפוס את המציאות כפי שהיא ולחשוב על דברים טובים שאינם כחלק ממני. בעצם השיפוט נובע מהשלילה. בלי השלילה לא מתאפשר למחשבה חופש מספיק מעיקרון העונג ועיקרון ההדחקה כדי להתקיים.

מחשבותיי:
המאמר מדבר על השלילה כבסיס לדיאלקטיקה - שני רעיונות השוללים זה את זה ומוגדרים על דרך השלילה. השלילה חייבת להתקיים כדי לקרוס. יש לה כוח מסויים של שחרור ואז היא קורסת מול הפירוש. השלילה אפשרה לחומר מודחק להגיע למודעות, וככה היא בסיס השיפוט והמודעות. כך למשל מטופל שהוא גם פסיכולוג יכול לפרש את עצמו היטב ולעשות אינטגרציה לכאורה בין דבר והיפוכו - אני אוהב את אמא ואני כועס על אמא - אבל בגלל שהוא פסיכולוג שיודע שדברים כאלה אמורים להתאפשר, הוא בעצם לא מזדהה לרגע עם אף צד. כדי להגיע לחוויה הרגשית הלא מודעת - של אהבה וזעם הכרוכים זה בזה, הפועלים בבת אחת לפרק ולחבר את אותו אובייקט. מטופל כזה שרואה שמצד אחד ומצד שני ומצד שלישי, לא באמת רואה אף צד.

התפיסה האקטיבית הטעונה באחיזת ליבידו מזכירה לי את ההיבטים השונים של החשיבה לפי ההסבר הבודהיסטי. כעס, היקשרות, מיינדפולנס, ועוד אחרים, הם היבטים שאנחנו משליכים על המציאות. די ברור שאני מגזים את יופיו של אובייקט שאני קשור אליו. די ברור שאני צובע בשחור אובייקט שאני כועס עליו. אבל מה שמעניין יותר הוא שאני צובע בסובייקטיביות הנייטרלית שלי אובייקט שאני מיינדפול אליו, צובע אותו בהדגשה תפיסתית. 

מחשב מסלול להארה

הפוסט הזה משלב איזושהי תפיסת עולם בודהיסטית עם תיאוריה פסיכואנליטית של יחסי אובייקט.

בסוף השבוע האחרון הייתי עם חברתי הטובה רוני בקורס "Lamrim" בצפון. Lamrim הינה סקירה שיטתית של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי. את הקורס ארגנה עמותת ידידי הדהרמה, והמנחה היה גלן סוונסון - מורה אוסטרלי שמתמחה בהצגה תמציתית ובהירה של החשיבה הבודהיסטית. זו הפעם השנייה שאני שומע להמלצה של רוני על קורס כזה ובדיעבד מודה לה ולעצמי על כך.

קיבלתי בקורס תמונה כללית של העולם הבודהיסטי ממעוף הציפור, כמו מפת ניווט. אפילו שבעבר יצא לי להקשיב לקורס מוקלט מאוד טוב שכלל סקירה כזו וגם העמיק בכל רעיון, הפעם היה משהו מאוד תמציתי שאפשר לי להחזיק את הרעיונות בראש בבת אחת, וזה אפשר לי גם לבחור במה אני רוצה להתמקד ומה אני רוצה לקחת מהעולם הזה. וגם כל מורה הוא קול בראש שמפנימים בצורה אחרת.

חוץ מהסקירה המובנית, עשינו גם מדיטציות, כמה פעמים ביום, ויש לזה אפקט מצטבר של צלילות בחשיבה. כלומר,  כשהתיישבתי בפעמים הראשונות, אחרי תקופה שלא תרגלתי מדיטציה, הראש שלי רץ לכל הכיוונים, הגוף שלי חרק ודאב, והדבר האחרון שיכולתי לעשות היה להירגע ולהתמקד בנשימה.

כמה ימים לאחר מכן הצעתי לרוני שניפגש בבית קפה כדי לכתוב מחשבות על הסופ"ש. סיפרתי לה מה הבנתי ומה לא, והיא אמרה איך היא מבינה את זה, ואחרי כמה דברים שנאמרו עצרתי אותה וביקשתי לכתוב את הנקודה האחרונה טרם שתתפוגג מדעתי. שאלתי אותה איך תלות הדדית מסתדרת עם נפרדות. לכאורה, אני אמור לקלוט את האופן בו הסובייקט והאובייקט אינם נפרדים זה מזה, ומצד שני אני אמור להפריד בין האובייקט לבין התפיסות שלי לגביו. ראשית רוני תיקנה שהמושג המקובל הוא התהוות תלויה - dependent arising, והפנתה אותי לטקסט מעמיק יותר הסוקר את הקשר בין ריקות להתהוות תלויה. לאחר מכן היא לקחה את הפלאפון שלה בידה והסבירה שאם כשאני מסתכל על הפלאפון הזה אני תופס את האופן בו הקיום שלו תלוי בהקשרים רבים, כגון הילד הסיני שהכין אותו, אז אני יכול לתפוס שקיומו נפרד ממני אך אינו עצמאי. כלומר, אם אני מסתכל על הפלאפון כאובייקט שקיים באופן עצמאי, אני יכול להחפיץ אותו, להיות הבעלים שלו, להשליך עליו את הפנטזיות שלי והצרכים שלי, כאילו הוא יכול להיות מוכפף לשרת את צרכיי. אבל אם אני קולט שהפלאפון הוא פרי עבודה של מישהו, תוצר סבל, תוצאה של חשיבה ומאמץ של אנשים רבים, אז הפלאפון אינו מנוכס בקלות לתוך עולמי. זה כמו גבר שלא רוצה לדעת על ההיסטוריה הרומנטית של זוגתו כדי שיוכל להציב אותה בפנטזיה הרומנטית שלו מבלי שההקשרים האחרים שבהם היא קיימת יפריעו לשימוש בה, כאובייקט הקיים באופן עצמאי. כלומר דווקא התפיסה של משהו כקיים באופן נפרד מאפשרת הכפפתו לתפיסה הסובייקטיבית שלי, ודווקא התפיסה של קיומו התלוי בדברים שאינם בשליטתי אינה מאפשרת זאת.

למעשה כל הזמן הקשבתי וחשבתי על יישום רעיונות אלו בעולם הטיפול. לדוגמא, מטופל מפצל את תפיסת האובייקט ומשליך על האובייקט את הפנטסיה שלו. לדוגמא, המטופל חושב "אמא לא הניקה אותי ואני חושב שהיא הזניחה אותי ושהיא אמא לא מספיק טובה". הפיצול כאן הוא הכחשה של הדברים הטובים שאמא עשתה למענו. החיפצון הוא זה שהמטופל קורא לה אמא ושופט אותה רק על תפקידה כאמא ולא רואה אותה כאדם עם הקשר חיים נפרד משלו. המטפל עוזר למטופל לראות את התלות ההדדית בסיטואציה. כך למשל הוא יסייע לחשוב על האפשרות שהמטופל היה תינוק קשה ורגיש שלא רצה לינוק, או שאמא הייתה אמא צעירה שלא עמדה בתסכול של לנסות להניק ולא להצליח לאורך זמן. זה מין תרגיל אינטלקטואלי כזה שפותח אפשרות אחרת לחשיבה, בה השיפוטיות מיטשטשת, והיחס בין אובייקט וסובייקט נעשה מורכב יותר. אבל יש בסוג כזה של פירוש גם פיצול של הסיפור מהרגע הנוכחי. במקום זה, אפשר גם להגיד שהסיפור על האמא עולה עכשיו בטיפול דווקא בגלל שהמטופל מרגיש שפירושים של המטפל לא עוזרים לו, ושהסיפור נועד להעביר מסר סמוי זה. הפירוש של המסר הסמוי על יחסי ההעברה בהווה הופך את עצם הסיפור על האמא לאובייקט שהקיום שלו תלוי בהקשר הנוכחי. בפרשנות הזו, הסיפור כפי שסופר דווקא כעת הופך למוקד, ולא מה שאמא עשתה לפני 50 שנה. באופן זה, הסיפור הופך להיות משהו חד פעמי בעל משמעות יחסית. לפני כן הסיפור שימש את המטופל כהצדקה שלא ניתן לערער עליה לתחושת הקיפוח שלו לאורך כל חייו. אחרי הפירוש שהמטפל הציע, הסיפור הופך למסר חד פעמי שהמטופל מעביר למטפל בהקשר ההווה. כמובן שהמטופל מרגיש מקופח יותר כשהמטפל לא מצדיק את המטופל בקורבנותו, אלא נותן פירוש העברה ובכך חותר תחת תחושת הקורבנות המולדת של המטופל ומראה לו איך הוא מתמקם כקורבן באופן אקטיבי בהווה. אבל לא שאלנו מהם החסמים בפני ההארה, אלא רק איך ראיית דבר כתלוי הקשר מאפשרת להפסיק לפצל אותו.

דוגמא נוספת. המטפלת משתעממת מהמטופלת שמדברת לאט. בהדרכה, המדריכה תנסה לברר עם המטפלת "איפה זה פוגש אותך", כלומר, למה השעמום תלוי באופן ספציפי במטפלת, ואינו שעמום אובייקטיבי שכל מטפל היה חש מול מטופלת זו. המטפלת מתחילה בהתנגדות להדרכה - "נו, היא מדברת נורא לאט, זה באמת משעמם". המדריכה מקשה ומציעה תגובה סובייקטיבית אחרת שתיתכן במצב זה: "אז למה את לא במתח לגבי סוף המשפט?", המטפלת מתוודה במשהו שלא היתה רוצה שיוודע למטופלת: "האמת היא שאני לא כל כך סקרנית, גם כשאני לא יודעת איך המשפט ייגמר, אני רוצה להתקדם כבר, זה לא מסקרנות, אלא מחוסר סבלנות". המדריכה ממשיכה לחפש את ההקשר הלא אובייקטיבי: "הדיבור האיטי מעורר בך חוסר סבלנות?" המטפלת: "כן." המדריכה: "לאן את רצה, את לא חושבת שאת צריכה לטפל בה?" - כלומר, המדריכה חשה שהמטפלת מתנשאת על המטופלת שלא בצדק, וחושפת את האגו של המטפלת בעקיצה. המטפלת היא זו שנדרש לה זמן לפתח סקרנות וחיבור רגשי עם המטופלת, והיא מעדיפה לרוץ לתוצאה. אבל התוצאה לא תקרה עד שהיא לא תפתח את הקשר הרגשי. גם המדריכה נדרשה לסבלנות כלפי המטפלת ובחרה בטיזינג, אבל אולי בהקשר של קשר ההדרכה הדבר עושה פעולה אחרת, משום שהרצון להתפתח ברור יותר אצל המטפלת מאשר אצל המטופלת. כלומר, הסיטואציה הזו מדגימה כיצד תהליך ההדרכה שמלווה את הטיפול מסייע למטפלת להפוך תפיסה של אירוע כאובייקטיבי, ברור מאליו, לתופעה אינטרסובייקטיבית העולה בהקשר יחסים חד פעמיים. השעמום, התחושה של המטפלת שעליה להגיע לתוצאה, חוסר הקשב, חוסר האמפתיה, השיפוטיות כלפי הקושי של המטופלת להיפתח ולהתפתח, כל אלו הופכים להיות משהו שהמטפלת מביאה לסיטואציה, ויכולה להחליף בגישה אחרת. איך גישה זו עוזרת למטופלת? מה מאפשר או לא מאפשר למטפלת לקבל את ההדרכה? -בעיניי זה כבר עניין של חמלה ולא של חכמה - כלומר, איך מעבירים חכמה לאדם אחר כדי להפיג את סבלו באופן שיוכל לקבלה.

הרעיון הוא שככל שמשהו שנתפס לרגע כאובייקטיבי בעל תכונות מהותיות, כך ניתן להכפיף אותו יותר לפנטזיות שלי. האמא שנתפסת רק כאמא משמשת כאובייקט המשרת את פנטזיית המקופחות שלי. הסיפור על אמא שנתפס כקשור לגמרי לאמא בלי עיוות סובייקטיבי משמש באופן דומה להצדקת תפקיד מקופח מול המטפל. מנגד, כשרואים את אמא כבנאדם שנמצא בהקשר רחב יותר, או כשרואים את הסיפור על אמא כסיפור שעלה בסיטואציה העברתית ספציפית - כך יש פחות יכולת להשתמש באמא או בסיפור על אמא כאובייקטים בפנטזיה שלי, ויותר צורך להתייחס להקשר ההווה ולמשמעותו האינטרסובייקטיבית. כשהמטופלת נתפס כמשעממת באופן מהותי, והשעמום לא מובן כתופעה שהמטפלת מפרשת באופן סובייקטיבי כמשעממת בגלל שהיא דורשת מהמטופלים שירגשו אותה ויגייסו אותה רגשית לפני שהיא תהיה מסוגלת לטפל בהם, אז המטפלת יכולה להשליך על המטופלת את האיטיות שלה בהיפתחות והתפתחות רגשית. המטופל שאינו נטוע בהקשר מרובה פרספקטיבות ויחסים נוח יותר לשימוש והכפפה בעולם הפנטזיה המפוצל של המטפל.

אינני מבין עדיין מדוע הדברים מובילים למיקוד בנקודת המבט על ההווה, אך נראה לי שזה גם נגזר מתפיסת התלות ההדדית. משהו בכך שהסובייקט אינו קטגוריה יציבה לאורך זמן, משום שהוא תלוי הדדית בהרבה הקשרים, הופך אותו לפרספקטיבה שקיימת רק עכשיו, ולכן כל התייחסות לעבר יכולה לייצר אשלייה של עצמי מתמשך ויציב.

נקודה נוספת שחשבתי עליה בעקבות הקורס היא הקשר בין יכולת הריכוז שהמורה הדגיש, לבין האובייקט הטוב המחבר שחושבים עליו בטיפול. המורה דיבר על זה שהארה היא הכרה מתמדת בתלות ההדדית ביני לבין יתר הדברים, וחמלה מלאה כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. הוא הסביר שהחמלה נובעת מההכרה הזו, ושההכרה אינה אינטלקטואלית אלא הפנמה מלאה בכל היבטי חווייתי, ושההפנמה הזו נוכחת תמיד וניתן לראות בה את כל ההיבטים של המציאות המורכבת. כלומר, האדם המואר אינו מפצל כלל, אינו מכחיש ואינו משליך כלל. המורה הסביר שכדי להגיע להארה יש צורך להתאמן בשלושה שדות עיקריים. השלישי הוא חוכמה. חוכמה משמעה ההבנה שדברים קיימים זה בהקשר של זה, ולא קיימים בפני עצמם. ניתן להבין זאת באופן אינלטקטואלי, כמו שמבינים שההגדרה של אובייקט הוא משהו שסובייקט מתייחס אליו, ושהיחס הסובייקטיבי כרוך בדרך כלל בהגדרה פונקציונלית או ויזואלית, שהיא הגדרה מאוד לא ממצה של הדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כאובייקטים - שולחן אינו משטח עם ארבע רגליים ששמים עליו כוסות קפה - ההגדרה הזו חסרה מאוד כקטגוריה, וגם אם היא נכונה לגבי שולחן ספציפי, היא ממש לא מסבירה את כל יתר ההיבטים שלו. העולם אינו מורכב מדברים שאנחנו רואים ומשתמשים בהם, אלא מדברים שקיימים באופן נפרד מאיתנו בהרבה הקשרים אחרים. אם כן, חכמה היא ההבנה שהאופן בו דבר נתפס על ידי הוא תלוי הקשר. התרגול השני בדרך להארה הוא ריכוז. ריכוז הוא היכולת להחזיק רעיון בראש לאורך זמן, להפוך אותו ב360 מעלות ולראות אותו בהיבטים רבים. זו היכולת להפנים רעיונות, ולא להשאיר את ההבנה בחלקיותה, אלא להיות מסוגל להישאר בחקירה ממושכת של האובייקט ולחוות אותו במלואו. זה כמו ההבדל בין לשבור סוכריית ורטרז אוריגינל עם השיניים וישר לקחת עוד אחת, לבין היכולת למצוץ את הסוכריה עד תום ולחוש את הטעם המתמשך והמתהווה שלה עד כדי מיצויו. זה הדבר שהופך תובנה חולפת על טבעם התלוי הדדית של הדברים, להארה, שבה תופסים את המציאות כפי שהיא באופן מתמשך, ובכל מצב מחדש. והדבר הראשון שצריך לעשות בדרך להארה הוא לשמור על אתיקה. המורה לא הסביר יותר מדי למה, זה נראה לו ברור מאליו שמי שיש לו חכמה לא פוגע באנשים שקשורים בו הדדית. אבל אני חושב על זה מהכיוון של בורות. עבור מי שאין לו חכמה, אתיקה היא השקעה בהארה. אם אני פוגע באחר, אני מאוד לא רוצה לחשוב על זה שהוא ואני כלים שלובים, ואם אני נותן לו משהו טוב יש לי אינטרס להבין את האמת לגבי הקשר ההדדי ביננו. באופן הזה אתיקה היא מוטיבטור או אינהיביטור להגיע להארה עבור מי שטרם הגיע אליה.

אם רוקי ורמבו ילחמו זה בזה מי יינצח?

הנושא של ריכוז הוא זה שהיה הכי משמעותי עבורי בקורס. מה שחשבתי בהקשר הזה הוא שאני מאוד גרוע בריכוז. הבלוג הזה הוא עדות לכך. המחשבות עולות בי בקצב מהיר ואני נזרק מאחת לאחרת, נשאב לתוך רגשות, עף החוצה לאינטלקט, נלחץ לגבי האגו שלי, נבהל שאני לא מבין משהו, לוחץ על עצמי לעבוד עם השכל ומחזיק רעיונות בכוח עד שאני חונק אותם, אבל לא באמת רואה אותם. המיינד שלי כמו מכונת פינבול. אז אני יודע לרכוב על הגל, להבין את המשמעויות הרגשיות של זה, להנות מהעושר של זה. אבל חוט המחשבה שלי מאוד שברירי ומופרע בקלות. כך לדוגמא, בטיפול אני יכול להגיע לתובנה, והמטופל ימשיך הלאה ויעלה דבר נוסף והתובנה תידרס על ידי הרעיון הבא שמעורר בי תגובה רגשית אחרת. למעשה אפשר גם לומר שיש משמעות להעלאת הרעיון הבא טרם שקיבל מקום להבנה, ושהמטופל מעלה את הרעיון הבא כדי לטשטש את המשמעות הרגשית של הרעיון הקודם שהעלה. ניתן לומר שהמטופל תוקף את החיבורים הרגשיים בכך שהוא לא נותן לי להתחבר רגשית לרעיון המשמעותי הראשון שהעלה, ולא נותן לרעיון לחבר ביני לבינו. כך הוא שומר את שנינו בקשר בו לדברים אין מובן יחסי סובייקטיבי ותלוי הקשר, אלא הכל נשאר דחוס ובלתי מפורש, כאילו הסיפור הוא אובייקטיבי. הדבר שנאמר והמובן שלו דחוסים זה לתוך זה, וכך אין הכרה בריבוי המובנים של הדבר, ולא ניתן להבין כיצד הרעיון ומשמעו תלויים בהקשר. לעומת זאת, ריכוז הוא היכולת להישאר עם הרעיון החשוב שהמטופל העלה קודם ולא להמשיך לרעיון הבא. להישאר עם הרעיון לאורך זמן, להפוך אותו מכמה כיוונים, להבין את היחס שלי אליו. נגיד שהבנתי שהטיפול הוא שחזור של איזשהם יחסים מוקדמים עם ההורים, לחשוב איך יוצאים מהמלכוד הכרוך בדבר מבלי לשחק בו תפקיד קונקורדנטי או קומפלמנטרי. כלומר, זה קשה לצאת מדינאמיקה כי אם ההורה היה מתעלל, זה לא מספיק להיות ההיפך מההורה המתעלל ולמלא תפקיד של מושיע - כי שני התפקידים הללו משאירים את המטופל בתפקיד הקרבן. כדי למצוא תפקיד אחר, שרלבנטי יותר להווה, המטפל נדרש לחשוב על היחסים המוקדמים מכמה כיוונים, להבין מלכודת כמו זו שתיארתי, לפרק אותה לגורמים, להבין מה המתח שהיא מייצרת, לייצר זווית ראייה חדשה, לחשוב על כיוון פעולה הנובע מזווית הראייה החדשה, לנסות לחשוב איך כיוון פעולה זה משפיע על המטופל שתופס את התגובה מזווית הראייה שלו, לחשוב האם אני פועל מתוך עצמי באקטינג-אין או שאני רואה את המציאות באופן מורכב, להשתהות עוד קצת כדי לראות אם אני עדיין מרגיש ככה. היום אני רץ על כל התהליך הזה ברגעון, ובדרך כלל עונה באופן ספונטני ומבין אותו בדיעבד לקראת התגובה הבאה. ברור שהמשמעות מובנת רק בדיעבד, ושחייב להיות אקט, אבל ככל שניתן לחשוב יותר ניתן לפתוח את הקשב למשמעויות אפשריות, ואז ההתערבות פחות מצמצמת את התגובות שיכולות להיות לה. אפשר לקרוא לחוסר היכולת לחשוב חוסר ריכוז, פרגמנטציה, או פיצול.

למעשה, היכולת שהתייחסתי אליה תחת הכותרת ריכוז - להתרכז ברעיון, להתחבר אליו רגשית, לראותו מכל הכיוונים, להפוך אותו לתלוי הקשר, להבין את היחס שלי אליו ושל המטופל אליו, להבין איך הרעיון הזה משמש את שנינו, מה זה אומר על כל אחד מאיתנו, לא לנסות דווקא להבין את הרעיון אלא את כל מה שהרעיון קשור אליו, ולהחזיר תשובה שנוטעת את הרעיון הזה בהקשר הרחב שלו - זו אינה רק יכולת קוגניטיבית של הדיפת גירויים חדשים. יכולת זו היא גם היכולת להחזיק בתפקיד האובייקט הטוב והמחבר שמקבל פיצול ומחזיר אינטגרציה. חוסר ריכוז הוא גדיעה של הרעיון באיבו, וניתן להבינה כמתקפה על החיבורים. כאשר חושבים על משהו לאורך זמן ומעלים היבטים רבים שלו עושים אינטגרציה. כאשר חושבים עליו לרגע, מנסים לבלוע או לירוק אותו בלי ללעוס בכלל, זה פיצול. לפעמים זה מספיק לחזור על אותו רגע הרבה פעמים כדי להבין אותו כתלוי הקשר, אבל לפעמים אפשר גם לחוות כל אינסטנציה של החוויה יותר לעומק יותר בעוצמה, וכך לא להידרש לחזור עליה שוב ושוב.

הערת אגב לגבי משהו שמעסיק אותי לגבי האובייקט הטוב. אובייקט הטוב הוא אובייקט מחבר, שמטהר את הסבל שנגרם מראייה מפוצלת של העולם - בה אנחנו רודפים אחרי הטוב והודפים מאיתנו את הרע. האובייקט הטוב מטהר את הסבל בכך שהוא מחבר לתפיסה הצרה שלנו היבטים נוספים של המציאות - כמו האופן בו הרע כרוך בטוב או שהרע והטוב הם תלויי הקשר, וכך הוא מאפשר לנו חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. האובייקט המחבר מסייע לנו לראות היבטים נוספים של הסיטואציה (כמו במנטליזציה), את האופן בו אנחנו מכחישים את המציאות (כמו בהשלכה), ואת האופן בו אנחנו מתעלמים מהאופי המרכזי של הקיום האנושי - היותנו נפרדים וגם תלויים. לפעמים זה מבלבל אותי מאוד לחשוב על האובייקט הטוב כאובייקט מחבר, כי הוא בכל זאת עושה ספליט מסויים כשהוא מעדיף את הטוב על פני הרע, ואת האינטגרציה על פני הפירוק, ובמובן הזה הוא קצת מכחיש את המציאות שבה אין עדיפות כזו. אבל בלי העדפה כזו לחיבור אנחנו לא נוכל לשאת במציאות המפרקת. דבר נוסף שמבלבל אותי לפעמים לגבי האובייקט הטוב הוא שהוא מציב גבולות, אומר לא, ומפעיל שיפוט. לדוגמא, לפעמים מטופל פרברטי יכול לתקוף את הנפרדות של המטפל, להכניס לתוך המטפל רעיון פרברטי שפועל כמו סוס טרויאני המפרק חיבורים רגשיים אצל המטפל. סוס טרויאני כזה יכול להיות איום, ריגוש מיני, סוד אסור, עיוות אתי, וכו'. המטפל נדרש לשים גבול מול סיטואציות כאלו, כדי לשמור על עצמו וכדי לשמור על המטופל מהשחתת הקשר הטיפולי. איך האובייקט המחבר יכול למלא תפקיד שומר מסוג זה? איך הוא יכול להדוף חודרנות והשחתה? המטופל יכול להתרעם על כך שהמטפל שופט אותו, או מגנה את התנהגותו, או שהמטופל יכול להגיד שהוא מצפה שהמטפל יכיל אותו באופן נייטרלי ומה פתאום המטפל מתגונן או מצטדק. אבל זו לא התגוננות, לא הצטדקות, לא שיפוטיות - זה שיפוט. התגוננות, צדקנות ושיפוטיות כולם כרוכים בהכחשת חלק דומה לזה שהציג המטופל גם אצל המטפל. לעומת זאת, שיפוט הוא היכולת להבין מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, ההבחנה בין אמת וכזב, להבחין בהבדלים בין אני ואחר, ולהבחין בין טוב ורע. כלומר שיפוט זה הוא חיבור למציאות, ורק מי שאינו תופס נפרדות ותלות באופן בו הם קיימים עלול לראות בשיפוט כאקט מפצל. שיפוט זה מאפשר למטפל להציב גבול בפני הכחשת הנפרדות בינו לבין המטפל, לסרב להשחתת הקשר הרגשי בינהם, לסרב למתקפה על מרחב החשיבה הנפרד שלו. באמצעות השיפוט המטפל יכול להישאר עדיין קרוב לחוויה של המטופל באופן לא שיפוטי ולסייע למטופל לראות את הפיצולים שהמטופל עושה. שיפוט מראה למטופל כיצד הוא מכחיש את הטווח הארוך (אולי כעת אתה מרגיש שאתה חייב לספר לי אבל איך זה ישפיע על הקשר ביננו בהמשך) כיצד הוא מכחיש את המציאות (לכאורה אני אמור למלא את תפקידי עבורך אבל בעצם אתה מבקש ממני להתעלם מהעמדה האתית שלי ובעצם לבגוד בתפקידי עבורך) או כיצד הוא מתכחש לרגש (לכאורה אתה לא זקוק לי והבעיה היחידה שלך היא שאתה בטיפול). כלומר, הצבת הגבול וההתעמתות יכולות להיעשות בשירות החיבור הרגשי והחיבור למציאות. כל עוד המציאות היא של קיום נפרד אך תלוי הדדית, כל דבר שמקרב את התפיסה להכיר במציאות זו הוא האובייקט הטוב, וכל מה שמרחיק משם הוא פיצול.

לאחר מכן שאלתי את רוני גם מה ההבדל בין ריכוז לבין הדחקה. היא הזכירה לי שהשאלה נשאלה בקורס. שההבדל הוא שבהדחקה יש תגובה אברסיבית למחשבה או לתחושה שעולים בנו, בעוד שבריכוז אין היקשרות חיובית או שלילית לרעיון, והדחייה שלהם נעשית בלי פחד לאבד רעיון מעניין או כורח לברוח ממחשבה מטרידה.

בכל מקרה, הדגש של המורה על טיפוח הריכוז כדי להגיע להארה התחבר אלי גם במקום אישי בו חשבתי על שיפור היכולת שלי כמטפל. החלטתי לתרגל מדיטציית שאמאטה כדי להגביר את יכולת הריכוז שלי. אני צריך להצטרף לקבוצה או להקים אחת כדי שזה יקרה. בינתיים זה מה שאני עושה: אני יושב זקוף ככל הניתן, עם עיניים חצי עצומות, מדליק טיימר של 20 דקות, נושם, סופר מ1 עד 10, הספירה נעשית כשאני מגיע לסוף השאיפה, בתשומת לב לשיא ההתנפחות של הבטן. כשאני מתבלבל בספירה אני חוזר ל1, כשעולות מחשבות מעניינות או מחשבות על דברים שאני צריך לעשות אני אומר להן "לא עכשיו" ומנסה להישאר בהתבוננות בנשימה ובספירתה. אני מנסה לא להרעיש עם הספירה, ולא להגיד את הספרה יותר מפעם אחת. כשאני מסיים אני אומר לעצמי ולמי שכיוון אותי בדרכי תודה. אני מתכנן לעשות זאת כמה שבועות או חודשים עד שאני אצליח לספור עד 10. ואז להוריד את הספירה ולהתרכז בחוויה היותר ישירה של הנשימה. עד שאוכל באמת לא להיות מופגז מחשבות ולהתרכז במה שאני חושב עליו. ואז יש המשך תוכנית.

(כאן חסרה) אילוסטרציה של תשעת השלבים של מדיטציית שאמאטה, בה הפיל הוא המיינד, הקוף הוא הקונספציה, הארנבת היא הרוגע, והצבע הכהה שמתבהר לאט לאט הוא הבורות, והאדם עובר מלרדוף אחרי המיינד שמובל על ידי קונספטים שצבועים שניהם בבורות, למצב בו הוא מוותר על הקונספציות ומוביל את המיינד לעבר הארה, ואז חוזר לתת את חכמתו למי שטרם הואר.

מה עושים עם הסימפטום?

בפוסט הזה אסכם פגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' עם אבי ריבנציקי שדיבר איתנו על כתבי פרויד. הנה זה מתחיל: הקריאה בפרויד אינה היסטורית, אלא רלבנטית לקליניקה עכשווית. אבי ריבניצקי קורא אותו בגישה לאקאניאנית. לאקאן חוזר לפרויד, מתוך ההבנה של לאקאן שההתרחקות מפרויד הייתה רגרסיה אתית. הוא מבין שבהתרחקות מפרויד נלקח מפרויד וגם נלקח מהפסיכואנליזה העוקץ החתרני, והיא הפכה שיטת פסיכותרפיה – שיטה ליישר אנשים לפי איזו נורמת בריאות. מטרת הפסיכואנליזה של פרויד אינה להבריא אנשים, היא אחרת מזה. לא ניתן לתפוס את "הלא מודע" (1915) של פרויד בלי ההקשר החברתי פוליטי של היום, כי זו לא קריאה היסטורית, זה לא טיול במוזיאון, אלא משהו חי ופועם.

כשאנחנו מבקשים מריבניצקי לדבר, הוא אומר שאנחנו הופכים אותו לאנליזנד – זה שמדבר. ואז השאלה היא האם אנחנו מקשיבים. הלא מודע הפרוידיאני אינו מכאני. הוא מתקיים רק בתוך השיח. הלא מודע הוא לא מודע משום שיש מישהו ששומע. הוא לא יופיע בכל תנאי, צריך תנאים. הוא יעשה אפקט בכל תנאי, גם לבהביוריסט, והוא יקרא לזה טעויות. אבל על מנת לשמוע צריך מישהו שמוכן לשמוע. המאמר "עצות לרופא" של פרויד ממקם משהו לגבי התנאים בהם משהו מהלא מודע יכול לצוץ וגם להישמע. הלא מודע צץ ביומיום – למי שעובר אנליזה. אם אנחנו עוד לא עוברים אנליזה – למה אנחנו מחכים? לא צריך להיות משהו כדי ללכת לאנליזה, זה דווקא חוסך כסף, זו השיטה הזולה ביותר שיש. איך ללכת לאנליזה שנים רבות חוסך כסף? -הדבר הוכח במחקר של שנות ה70, שאינו ממומן על ידי חברות ביטוח ופארמה שמטות את התוצאות, ובמחקר זה גילו שאם לוקחים קריטריונים תפקודיים ועלותם, הסתבר שאנליזה היא זולה יותר. זו אמנם לא סיבה ללכת לאנליזה, אך הדעה הקדומה אינה נכונה. האנליזה לא חייבת להיות יקרה או 4 פעמים בשבוע, לא חייבת להיות ממוסדת.

ב"עצות לרופא" פרויד מתאר את האסוציאציות כצאצאים של הלא מודע שנמצאים בסף המודע. בקשה של האנליטיקאי לייצר כמה שיותר אסוציאציות מאפשרת גישה אל הלא מודע. אך מה הקשר בין הלא מודע לאסוציאציות? כיום לא חושבים על זה לעומק, אך פרויד נדרש לחשוב על כך. פציינט מגיע עם תופעה, לרוב גופנית, כמו התקף חרדה. הערת אגב, מושג הדיכאון הוא כמו פח זבל, וקוראים לכל דבר דיכאון בימנו, פשוט כי התרופה היא ל"דיכאון”. אבל אדם חש מועקה ויכול להגיע לחדר מיון כי הוא חווה אותה דרך הגוף. כך גם ביישנות נחווית בגוף. אמנם תופעה כמו "חוסר כיוון בחיים" – זה עוד לא בגוף, צריך לעבוד קשה כדי ליצור סימפטום, וזה טרום סימפטום. כך אדם בא ואומר שהוא "לא מעז”. אם היה מנסה לגשת לבחורה והייתה מתהפכת לו הבטן – יש לו כבר סימפטום. אבל מי שבא ואומר שלא בא לו כלום, יש לו בעייה באיווי, זה לא מה שבחברות הפארמה מכנים דיכאון. זה בשלב שזה עוד נגטיב של סימפטום, ועוד לא התפתח לסימפטום. פרויד היה צריך להוכיח שבאמצעות דיבור אפשר לגעת בגוף. היום זה כבר שוב לא בנאלי, כי היום רוצים להחזיר את הנפשי לגוף. הפרעה מודרנית כמו הפרעת קשב וריכוז היא ניסיון להחזיר את הנפשי למימד נטול נפשי. הפרעת קשב היא כאילו יש לך הפרעה במוח, ובעבר אכן קראו לזה minimal brain damage, עד שמצאו לזה שם יותר נחמד. זה באותו כיוון אנטי פרוידיאני.

לדוגמא יש הפרעה שנקראת "שחיקה בעבודה" – burnout – ובאירופה אתה מקבל 6 שבועות בספא טיפולי שממומן על ידי אותה חברת ביטוח, שמוביל לרגרסיה ופנסיה מוקדמת – זה פופולארי מאוד באירופה. וכך, גיל הפרישה הממוצע באוסטריה למשל, שם ריבניצקי מלמד, הפך אט אט ל57. זה אנטי פרוידיאני כי זה לא קשור לשפה, לא קשור לחברה, אלא רק לנוירון השחוק של אותו אינדיבידואל. אבל איך 70% מכיתת לימוד משתבשת באותה צורה? איך זה שהממוצע הוא burned out? אצל פרויד הסימפטום מדבר. הסימפטום הפרוידיאני הוא מסר לאחר, וזה הרעיון הפרוידיאני. מאחר והוא מסר לאחר, הוא כפוף לשפה, ונתון להשפעה של השפה. את זה פרויד היה צריך להוכיח. הלא מודע שהוא בנה מתבסס על הקליניקה הזאת.

כשאומרים לאדם תגיד כל מה שעולה בדעתך, הוא מנסה לומר מה שהוא מתכוון, אבל בדרך יוצאים לו עוד דברים, מעשי כשל, טעויות, אבל הוא לא שומע כי הוא תפוס באגו שלו. הוא תפוס בהזייה שלו שהוא שולט על דיבורו. אצל פרויד שפה זה לא קומוניקציה. ההיבט העיקרי של השפה אינו דרך של תקשורת. האדם הנוירוטי חושב שהוא אדון לשפה, כאילו הוא אדון למילים שיוצאות מפיו. אבל הסובייקט שסוע - זה מושג לקאניאני. הסובייקט אינו יחידה אחת, אלא הוא מורכב ממודע ולא מודע. כל אחד חושב שהמודע שלו שולט על מה שהוא עושה. אבל הרי כל יום כל אחד חווה שהוא לא שולט על מה שהוא עושה. כמה שנותנים לאדם לדבר יותר חופשי, הסיכוי שיצא משהו מעבר לכוונותיו הוא יותר גדול. אבל זו הזמנה מאוד מורכבת להגיד לאדם תגיד מה עולה בדעתך.

לפני שאומרים את זה יש תנאים שפרויד מפרט ב"עצות לרופא". פרויד אומר שהכלל היחיד הוא תחת כלל היסוד הפסיכואנליטי (“נסה לבטא במילים את כל מה שעובר בדעתך ובליבך מבלי סינון ועריכה”), וכל יתר הכללים כפופים לו או נגזרים ממנו. אין סטינג מעבר לזה. יש כיוון אתי בלבד. הכיוון האתי הוא לחקור את הלא מודע. מה שעוזר לכיוון הזה מועיל, מה שמפריע הוא התנגדות או העברת נגד. התנגדות זה מצד הפציינט, והעברת נגד זה מצד האנליטיקאי.

אכפת לנו מהלא מודע אך ורק כשאנחנו מקבלים את ההנחה של פרויד – הנחה שהוא מקבל בוודאות. הוא מניח שהלא מודע נושא בתוכו את הסיבתיות הנפשית. התוצאות שאנחנו נהנים או סובלים מהן אינן תוצאה של ההחלטות המודעות שלנו אלא תוצאה של הלא מודע. אנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים מה שאנחנו בוחרים. זו אמירה קשה. למרות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים, הרי שמה שאנחנו בוחרים עדיין באחריותנו. יש לציין זאת כי נעשה שימוש לא טוב בזה שהלא מודע כאילו לא באחריותך. הריפוי האנליטי מביא אדם לקחת אחריות על דברים שאינם בשליטתו.

למשל מחלה שפרויד אמר שלא כדאי לרפא אותה כי יש לה את כל הסימנים של מחלה – התאהבות – האדם לא רואה כלום, לא ישן לילות, נוהג כמסומם. אולי אין צורך לרפא התהאהבות כי זה עובר מהר לבד. אבל כשהיו שידוכים, או בעדה החרדית היום, לא הייתה יומרה של אהבה. היה רעיון לא מטופש לגמרי שזה יבוא עם הזמן, אולי. יהיו נתונים סוציולוגיים שיתאימו. אבל כרגע, החל מתקופת ההשכלה, אהבה הפכה להיות סיבה לחיבור בין שני אנשים, וגם לחתונה – חיבור ממוסד. אבל מאיפה אתה בוחר? בהיכרויות באינטרנט אנשים כותבים שהם מעדיפים דברים – מישהו רציני שסיים עם משחקים ופנוי לגדל כלבה עיוורת בפאתי גוש דן. אבל אין שום קשר בין העדפות מודעות והתאהבות. אדם יכול להגיד שהוא מעדיף בלונדיניות ויתאהב בבעלת שיער שחור. הסיבה להתאהבות לא ידועה, וכשמבררים אותה מגלים שגם עדיף שלא תהיה ידועה, כי היא לא אצילית במיוחד. זה היבט פרברטי של המציאות, הנוגע למשהו חלקי מאוד. אמנם יש לך אופי נהדר ואת יפהפיה, אבל אולי התאהבתי בך כי יש משהו ברעד הקול שלך או בתנוך האוזן הימנית שלך שהתחבר לי עם משהו לא מודע. זהו אירוע דק מדק. תו אחד מספיק להתאהבות. זה לא עובר אף פעם, זו לא ההתאהבות שפגה. אף סימפום לא השתנה כי מישהו הבין משהו, הבנה רק מרגיעה, כי אדם משלה את עצמו שיש לו חווית קוהרנטיות או שליטה, אבל לא משנה שום עמדה. באנליזה לאקאניאנית לא מבינים, אלא דווקא מפריעים להבין.

האסוציאציה החופשית אומרת שבעצם הסבל בגוף הוא רישום של מילים, של מסמנים. המסמנים הללו הולכים, ומילה קושרת, מזכירה מילה, בדרך חזרה. זו שרשרת מסמנים. אם אדם מדבר יכולים להופיע דברים. להזמין מטופל להביא אסוציאציה חופשית – כפוף לתנאי מאוד חמור שפרויד מציב ב"עצות לרופא". תנאי זה הוא הקשב המרחף. קשב מרחף אינו טכניקה כמו שאסוציאציה חופשית אינה טכניקה, אלא עמדה בפני הדיבור. הקשב המרחף הוא שאני מזמין אותך להגיד כל דבר שעולה על דעתך, כי אני מתחייב להשתדל להקשיב לכל דבר ללא שיפוט וללא כוונות. בלי החלק השני זה פסול מבחינה אנליטית להגיד למישהו להגיד כל שעולה בדעתו, זה פסול ומעביר את השיחה לחקירת שב"כ. זו מחוייבות מאוד רצינית. הכישלון שלנו בזה הוא סביר אולי, אבל חייבת להיות לנו אוריינטציה של ביטול השיפוט שלנו. יש לנו אידיאלים וכוונות וכו'. אבל צריך לעבור אנליזה. כשאנחנו מקשיבים לפציינט הדברים שלנו אינם רלבנטים. פרויד אומר שאפילו הרצון שלי לעזור למטופל מפריע. זה נכון שאני רוצה לעזור לו, אבל אם אני אקשיב לו מתוך כך זה יפריע לי. אם אקשיב כך אני אדחה בדיוק את הדחוי. אדם בא עם רצון להסיר מעצמו משהו: "דוקטור תסיר ממני שן כואבת או התקף חרדה, תחתוך את זה ואם אפשר תחתוך בלי שאני ארגיש, ושיהיה זול”. אבל הדבר הזה שאתם רוצים לחתוך יש בו את הדבר היקר ביותר להווייתכם. הסימפטום הוא הדבר היחודי ביותר שיש לכם. רק איתו תוכלו להיות בני אדם חיים ולא מתים חיים. אין לזה שום קשר לשום בהבריוריזם. לחתוך את זה, זה להפוך את האדם למפעל הקציצות של פינק פלויד בחומה. זה רציני כי זה קורה יותר ויותר ויותר.

לגבי הטבה בסימפטומים, אם זה מתחייב לפי דרישות הממונים, אז יש לזה טריק. אבל לפני שמנסים להשיג זאת, השאלה היא למה קוראים הטבה. הדבר הזה הוא המנוע לתשוקות שלכם. אתם סובלים ממנו כי אתם דוחים אותו. לכן הוא מופיע בצורה שאי אפשר לדחות ולקלוט אותו והוא מכאיב. אם אתה רוצה שלבנאדם לא ייכאב, אז אתה גם רוצה שהוא ישתוק. אבל כאנליטיקאי אני רוצה שהדבר הזה יתחיל לדבר. אבל כדי שהוא יתחיל לדבר הפציינט צריך לדבר. למרות שהוא והפציינט לא אותו דבר. עד שיתחיל לאהוב את הסימפטום הדרך ארוכה. זה לא אהבת הסבל, הסבל נובע מדחיית הסימפטום. זה סיפור לא פשוט קלינית, שאני אשאיר את האידיאלים והכוונות והרצונות שלי בצד.

למשל רוצים לרצות את הקליינט, זה כבר לא פציינט. אנליזה לא מסתדרת עם השיח הקפיטליסטי. אדם בא עם בקשה של דבר אחד, ומקבל היפוכו של דבר. אפילו לא אומרים לו. בימנו אפשר לתבוע על דבר כזה. אבל אני יכול להגיד שהצהרת האהבה של האנליטיקאי זה לא שהוא אוהב את הפציינטים שלו. לפעמים אוהבים פציינט, ואז יותר קשה לי לראותו אותו סובל ואני אעשה לו הנחות, אבל הוא ישלם עליהן. הצהרת האהבה של המטפל היא להגיד אני מוכן להקשיב לכל דבר ללא שיפוט. זו עבודה רצינית. מה שאני אוהב בפציינט זה הלא מודע שלו, לא אותו. כלומר, אני נהייתי אנליטיקאי ברגע שתפסתי שלשם אני רוצה להקשיב. זה מאפשר לי לטפל בבני אדם שאחרת לא הייתי רוצה לבלות בחברתם גם לא חמש דקות. יש אהבה לדבר שיוצא שייגע תמיד גם בהכי אינטימי שלך כמטפל. לכן מה ההבדל בין ADHD לסימפטום הפרוידיאני – הסימפטום הוא בתוך שיח. הוא מהווה מסר לאחר.

השפה שולטת בך, לא אתה בשפה. לכן היא לא כלי תקשורת. זה מדבר מתוכך כשאתה מתחיל לדבר. אתה אומר משהו ויש איזה תוספת, פלוס כלשהו מעבר למסר שלך. לכן להגיד קומוניקציה זה אומר שיש לי כוונה ואני מוסר אותה. אם זה היה ככה, בני אדם היו מבינים זה את זה. אבל מניסיוננו בני אדם לא מבינים זה את זה. לכן צריך להגיד כל דבר עשר פעמים. בני אדם לא מבינים זה את זה. כשאני אומר משהו, אתה מגיב, ואני אומר שלא הבנת אותי. זו לא תקשורת, כי משהו אחר מדבר, ומשהו אחר מקשיב – הלא מודע. פרויד אמר שכששני אנשים מדברים יש לפחות ארבעה. זו לא בדיוק תקשורת, כי אז מייחסים לזה כוונה. והשפה מדברת בלי שהיא רוצה למסור משהו. כך למשל פליטת פה או חלום הם מסר מהלא מודע, שמגיע רק כשיש מי שרוצה לשמוע.

לפעמים אדם לא ישן טוב והוא מוטרד, אז הוא הולך לרופא משפחה. רופא המשפחה ייתן לו כדור שינה. זה עובד, הוא ישן יותר טוב והוא מפסיק לחלום. אז הסימפטום מושתק, והאדם יפתח משהו אחר, הסימפטום יפתח דרך אחרת – הוא יהיה מדוכא. שוב ושוב הוא ילך לרופא ויקבל תרופה, עד שהוא יהיה חולה. להיות חולה זה כשהביקורים שלו אצל הרופא יהיו תכופים. לדבר הזה יש מסר רק כשיש מישהו שמוכן לשמוע. אי אפשר לתפוס סימפטום פרוידיאני כשאין אחר ששומע. הסימפטום הוא בתוך השפה ובתוך השיח, ולאקאן אומר שהוא תמיד פוליטי.

הסימפטום הוא פוליטי כי הלא מודע הוא תוצאה של הדחקה. אז מה מודחק? מה שבלתי נסבל לבנאדם לשמוע או לדעת על עצמו. המודחק אינו משהו שהיה מודע והפך ללא מודע. זה מה שאף פעם לא עבר להיות מודע. זה משהו שלא עבר את הסף למערכת המודע, והוא נרשם בלא מודע. התכנים הללו הם הכי אינטימיים והכי אישיים של הבנאדם והם בו זמנית גם מה שהחברה לא יכולה לשמוע. הלא מודע תמיד נושא בתוכו מסר שרלבנטי גם לאותו אדם. הוא נושא זאת באותה דרך שאין שני לה.

לכן במציאות שלנו, מישהו לוקח רובה ומתחיל לירות לתוך אוטובוס – זה קורה פה ובעוד מקומות בעולם. אם הוא ערבי אז מכירים בהקשר החברתי של הדבר וקוראים לו מחבל, יש הקשר חברתי. אפשר לקבל את זה לגנות את זה לשבח את זה. אפשר לקרוא לו לוחם חופש או מחבל, אבל זה מקבל הקשר חברתי. אם הוא יהודי, מכיוון שאנחנו היהודים לא עושים כאלה דברים, הוא עובר לרשות הפסיכיאטריה קודם כל, העו"ד שלו יגיד שהוא אדם לא שפוי. בשנות ה70 היה חייל שירה בשני פלסטינאים, אמרו שאין איש שפוי שעושה דבר כזה. אבל במציאות חברתית שמגבה את הדבר הזה כמו היום? לפרויד יש מאמר "כמה מחשבות על מלחמה ומוות" – שם פרויד אומר ששלטון זה זה שלקח על עצמו מונופול על הכוח. תחת השם של אותו מונופול הוא יכול לעשות כל פשע, שאם הפרט היה עושה את זה כפרט הוא היה נכנס לכלא, אבל תחת חסות המונופול זה לגיטימי – כמו מלחמה שבהקשר אחר היא רצח. וכך החליטו שהחייל שרצח פלסטינים בשנות ה70 לא אחראי למעשיו.

מבחינת פרויד רוצח יכול להיות גם פסיכוטי וגם אחראי למעשיו. אולי אחר כך עושים איתו משהו שונה. היום כשאומרים שמישהו עשה משהו מטירוף, ומפסיקים לשאול כל שאלה חברתית, כאילו זה שהוא מטורף זה אומר שהוא מנותק מהיבט חברתי. פרויד אומר שגם אצל האדם הכי פסיכוטי, הכי מטורף – התכנים של הטירוף שלו מעוגנים בחברה היטב. זו תיאוריה אנטי סגרגטיבית, פרויד נגד בידול. זה לא שיש את אלה שיש להם הפרעה ואלה שאין להם הפרעה והם שונים במהותם. המשוגע מבטא את הפוליטי של הנורמלי. למרות שהדרך שבה כל אחד מבטא את שלו היא לא להשוואה. הפסיכואנליזה לא עושה קבוצות, אין טיפול אנליטי קבוצתי. זה כמו "מלחמת שלום הגליל" – זה אוקסימורון, זה לא עובד ביחד. פסיכואנליזה היא קליניקה של אחד אחד לא של קבוצות. על מה שאתה עובד בפסיכואנליזה זה הניסוח הספציפי של כל אחד ואחד של הסימפטום שלו. וזה לא להכללה, זה לא עובד בקבוצות. קבוצה עובדת על הזדהות - “גם אני" – אתה אוסף את ניצולי השואה, הנאנסים והמוכים ויש בזה בעיה גדולה. אני צריך לקחת אחריות של הסימפטום שלי ולא יכול להסתתר מאחורי שום זהות קבוצתית.

לבן לניצולי שואה יש סימפטומים שקשורים לשואה. אבל אי אפשר להגיד שהסימפטומים שלו הם בגלל השואה. יש ביטוי פרברטי משוגע – "דור שני לניצולי שואה" – אפילו מקבלים כסף על זה. כל עוד שאני מסתתר מאחורי הביוגרפיה הזו, אני לא באמת אצא למקום אחרי בחי. אני אוכל לעשות הרבה ויהיו הרבה שיפורים, אבל התווית הזהותית לא מאפשרת לי לקחת אחריות על ההמצאה הספיציפית שלי של הסימפטומים שלי. כשמאגדים אנשים תחת תווית או אבחנה, זה מצמצם את האדם תחת התו הזהותי ולא התו הייחודי. המכור יהיה מכור, הנאנסת תהיה הנאנסת. תחת אמבט הקבוצה זה מנחם, זו פסיכולוגיית ההמון. הפסיכואנליזה מכירה באפקט זה, אבל היא חשדנית כלפי האפקט הזה. זה לא משנה אם הקבוצה תהיה הטרוגנית, בכל מקרה זה מרחיק אותך מהייחודי. אתה פורש נושא בפני הקבוצה וכל אחד אומר את האמירה שלו על הדבר, ואז פתאום גם אם אין לו מה להגיד זו בעיה. טיפול כזה מביא להקלה מסויימת, אבל זו הקלה שאנחנו פוחדים ממנה.

ברגע שאדם מקבל תווית משוגע, זה כאילו הוא לא קשור אלי. הוא שם, כמו שבימי הביניים שמו את המשוגעים מחוץ לעיר או שרפו אותם – כי חשבו שהם נושאים מסר וצריך להיפטר מהם. כששמו אותם מחוץ לעיר עדיין הכירו באיום שלהם. היום המצב יותר גרוע כי מרחמים על המשוגע – הוא מסכן, נדפק לו המוח, ניתן לו תרופה. אבל מכחישים את המסר, כבר לא פוחדים – המסר הפוליטי כאילו לא שייך אלי. אם נדפק למישהו המוח איפה יש פה מסר. אבל הכיוון הפרוידיאני שונה מזה.

יש קשר בין מילה וסימפטום. בצורה פשטנית ניתן לומר שסימפטום זה מילה שיש לפענח אותה. זו אמירה שנאמרת בדרכים אחרות כי היא לא מצליחה להיאמר בדרך של המילה. לדוגמא חלום. פרויד אומר שחלום הוא טקסט שמתורגם לתמונות. לדוגמא בחלום מישהו אומר משהו דו משמעי שלקוח לגמרי מהשפה בה הוא דובר. הפירוש גורם למטופל לכאב ראש. כאב הראש הוא כבר הדבר עצמו, ולא מפרשים אותו.

מהו הגורם המרפא בטיפול? זה תלוי בסובייקט שנמצא בפנינו. לדוגמא נוירוזה – הפצינט סובל מקיבעון, הוא הולך שוב ושוב על אותם מסלולי הדחף, והריפוי שלו הוא הפתיחה של הדבר הזה. פרויד לא מדבר אף פעם על סילוק סימפטום כי זהו גרעין אישיותו של האדם. הוא מדבר על גמישות הסימפטום. הנגיעה באמת, אך לא עד כדי הבנתה – כי איננו מבינים לגמרי – אבל המילה של הפירוש נגעה, ונראה מה נפתח מהלא מודע.

כשאני מזמין מישהו להגיד כל דבר שעולה על דעתו, זה גורם קודם כל לאינהיביציה על דיבור, זה מקשה על הדיבור. זה כמו מישהו שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו, ובא אליו מישהו ואומר לו אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם, זה מאוד מבהיל. זה לא כפייה, זו הזמנה. כל אחד ידבר בדרכו. אחד עם יותר גמגום, אחר עם שטף דיבור שאתה צריך לעצור. כל וריאציה של דיבור ודיבור. אני לא מבדיל בין דיבור יותר מוצלח ודיבור פחות מוצלח. השאלה איך אני מביא בנאדם שישמע גם על מה שיוצא מפיו. בפסיכואנליזה לא חושבים, מדברים. אין שום תועלת בחשיבה מבחינת אפקט אנליטי. אין את הערך העודף בדיבור כשאתה חושב. האפקט הזה לא קיים בחשיבה. דיבור אומר שזה יוצא מהפה שלי וחוזר באוזניי. אחד מדבר ושניים מקשיבים. גם הפציינט שומע ומפרש את עצמו. עד כמה אוזניו סתומות או פתוחות זה תלוי בכמה קשה לשמוע דבר מסויים. הדאגה פחות לזה שידבר, אלא לאפשר לו לשמוע את המשמעויות הנוספות של דבריו. זה עוזר אם לא מבינים את המטופל ולשמוע אותו. לשמוע את הדימיון הפונטי בין שתי מילים. צריך להשתחרר מהקומון סנס של השפה.

אם המטופל אומר שאין לו מה להגיד, זה גם בסדר, שיגיד מה שעובר בדעתו, זו גם שלילה. בנאדם יכול לבוא ולהגיד שהוא לא רוצה טיפול, וזה בסדר, שישב קצת. אם אדם נמצא במוסד סגור ואומרים עכשיו הוא מתחיל טיפול פסיכותרפויטי, זה לא יוצר פרקטיקה של דיבור. יש מספיק פציינטים שמתגברים על המכשול הזה שאנחנו שמים להם. אבל זה פועל כנגד הדיבור. במקרה זה הטיפול נקבע לא על ידי הפציינט. זו בעיה – מי רוצה מה ממי. אנליטיקאי לא מחפש אנליזנדים ברחוב. צריכה להיות העברה. זה לחלוטין אנטי העברתי. ככה המוסד קובע שהמטופל יהיה בטיפול עוד לפני שהמטופל בחר לדבר. המטפל קובע שהוא יטפל במטופל למרות שלא שמע שום מילה עליו, איך קבע זאת? המטפל במחלקה הסגורה גם קובע כמה פעמים בשבוע יפגשו במחלקה. ככה לא פותחים שדה דיבור. מי שנורא רוצה לדבר שם פס על המכשולים, אבל זה מקשה. מכשול נוסף הוא שיש למטפל כוח מוסדי והוא מאשר למטופל המאושפז יציאות הביתה. המטופל צריך להיות אוויל אם הוא מדבר את כל השיגעון שלו בחופשיות, ואז יפגע לעצמו בחופשות. התנאים האישפוזיים הכפויים הם אנטיתיזה ליצירת שדה הדיבור. יש מקומות בהם מפרידים בין קייס מנג'ר ומטפל, אם בבסיס התפיסה הטיפולית יש תפיסה אנליטית של שדה הדיבור.

היום הפציינט רוצה לראיין את האנליטיקאי בטלפון, איזה גישה יש לך, אתה מומחה לסימפטום מסוג כזה וכזה באצבע שמאל? צריך לראות במה מדובר. צריך להתחיל לדבר כדי בכלל לדעת אם אפשר להיפגש.

וחזרה לטריק של הטבה בסימפטום: אם אנחנו רוצים שמה שאנחנו עושים ייראה אפקטיבי – לעשות מחקרים של יעילות תרפויטית אחרי 4-6 חודשים מההתחלה. לא משנה מה נעשה, יהיו אפקטים חיוביים. זה אפקט סוגסטיבי בלי קשר לשיטה.

הערותיי:
אני מאוד מזדהה עם הרעיון שדיכאון או ADHD אינם רק בעיות טכניות, ושאנחנו איננו אמורים לעמוד באיזשהו סטנדרט, ושיש משמעות אישית חד פעמית לסימפטומים שלנו, וגם שיש להם משמעות פוליטית חתרנית. עם זאת, אני חושב שיש משהו שצריך להבהיר: כשאתה לא רואה עדיף לשים משקפיים, וכשאתה רגיש לחלב עדיף לא לשתות אותו, וכשיש לך סטרפטוקוקוס בגרון עדיף לקחת אנטיביוטיקה, או מה שהרופא אומר שצריך לעשות כשיש לך דיכאון. הטיפול המנרמל (מה שניתן לכנות פסיכו-היגיינה) אינו עומד בסתירה להפקת המשמעויות הלא מודעות. יש מקום להבנת המשמעות הפרטיקולרית והפוליטית של הסימפטומים, ואין זה עומד בסתירה להתייחסות לבעיות מסויימות כבעיות לפי איזשהו סטנדרט רפואי וחברתי. הדבר מזכיר לי את התקופה בה עבדתי על התיזה שלי, ושהיו בה כל מיני בעיות, ושרציתי רק להיפטר ממנה בשלב מסויים כי לא יכולתי לבלות עוד סופ"ש בדחיית מייסרת של כתיבתה. אמנם, הדחיינות היתה בעלת משמעות, והיה מקום לחקור את הסימפטום הזה, להבין כיצד אינני מוכן להמשיך בחיי, ומהם חיי בעצם. אבל מהתיזה דווקא היה מקום להיפטר - זה סימפטום שיש מקום להסירו כדי לשפר את איכות החיים.