יום רביעי, 20 בינואר 2016

מחשב מסלול להארה

הפוסט הזה משלב איזושהי תפיסת עולם בודהיסטית עם תיאוריה פסיכואנליטית של יחסי אובייקט.

בסוף השבוע האחרון הייתי עם חברתי הטובה רוני בקורס "Lamrim" בצפון. Lamrim הינה סקירה שיטתית של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי. את הקורס ארגנה עמותת ידידי הדהרמה, והמנחה היה גלן סוונסון - מורה אוסטרלי שמתמחה בהצגה תמציתית ובהירה של החשיבה הבודהיסטית. זו הפעם השנייה שאני שומע להמלצה של רוני על קורס כזה ובדיעבד מודה לה ולעצמי על כך.

קיבלתי בקורס תמונה כללית של העולם הבודהיסטי ממעוף הציפור, כמו מפת ניווט. אפילו שבעבר יצא לי להקשיב לקורס מוקלט מאוד טוב שכלל סקירה כזו וגם העמיק בכל רעיון, הפעם היה משהו מאוד תמציתי שאפשר לי להחזיק את הרעיונות בראש בבת אחת, וזה אפשר לי גם לבחור במה אני רוצה להתמקד ומה אני רוצה לקחת מהעולם הזה. וגם כל מורה הוא קול בראש שמפנימים בצורה אחרת.

חוץ מהסקירה המובנית, עשינו גם מדיטציות, כמה פעמים ביום, ויש לזה אפקט מצטבר של צלילות בחשיבה. כלומר,  כשהתיישבתי בפעמים הראשונות, אחרי תקופה שלא תרגלתי מדיטציה, הראש שלי רץ לכל הכיוונים, הגוף שלי חרק ודאב, והדבר האחרון שיכולתי לעשות היה להירגע ולהתמקד בנשימה.

כמה ימים לאחר מכן הצעתי לרוני שניפגש בבית קפה כדי לכתוב מחשבות על הסופ"ש. סיפרתי לה מה הבנתי ומה לא, והיא אמרה איך היא מבינה את זה, ואחרי כמה דברים שנאמרו עצרתי אותה וביקשתי לכתוב את הנקודה האחרונה טרם שתתפוגג מדעתי. שאלתי אותה איך תלות הדדית מסתדרת עם נפרדות. לכאורה, אני אמור לקלוט את האופן בו הסובייקט והאובייקט אינם נפרדים זה מזה, ומצד שני אני אמור להפריד בין האובייקט לבין התפיסות שלי לגביו. ראשית רוני תיקנה שהמושג המקובל הוא התהוות תלויה - dependent arising, והפנתה אותי לטקסט מעמיק יותר הסוקר את הקשר בין ריקות להתהוות תלויה. לאחר מכן היא לקחה את הפלאפון שלה בידה והסבירה שאם כשאני מסתכל על הפלאפון הזה אני תופס את האופן בו הקיום שלו תלוי בהקשרים רבים, כגון הילד הסיני שהכין אותו, אז אני יכול לתפוס שקיומו נפרד ממני אך אינו עצמאי. כלומר, אם אני מסתכל על הפלאפון כאובייקט שקיים באופן עצמאי, אני יכול להחפיץ אותו, להיות הבעלים שלו, להשליך עליו את הפנטזיות שלי והצרכים שלי, כאילו הוא יכול להיות מוכפף לשרת את צרכיי. אבל אם אני קולט שהפלאפון הוא פרי עבודה של מישהו, תוצר סבל, תוצאה של חשיבה ומאמץ של אנשים רבים, אז הפלאפון אינו מנוכס בקלות לתוך עולמי. זה כמו גבר שלא רוצה לדעת על ההיסטוריה הרומנטית של זוגתו כדי שיוכל להציב אותה בפנטזיה הרומנטית שלו מבלי שההקשרים האחרים שבהם היא קיימת יפריעו לשימוש בה, כאובייקט הקיים באופן עצמאי. כלומר דווקא התפיסה של משהו כקיים באופן נפרד מאפשרת הכפפתו לתפיסה הסובייקטיבית שלי, ודווקא התפיסה של קיומו התלוי בדברים שאינם בשליטתי אינה מאפשרת זאת.

למעשה כל הזמן הקשבתי וחשבתי על יישום רעיונות אלו בעולם הטיפול. לדוגמא, מטופל מפצל את תפיסת האובייקט ומשליך על האובייקט את הפנטסיה שלו. לדוגמא, המטופל חושב "אמא לא הניקה אותי ואני חושב שהיא הזניחה אותי ושהיא אמא לא מספיק טובה". הפיצול כאן הוא הכחשה של הדברים הטובים שאמא עשתה למענו. החיפצון הוא זה שהמטופל קורא לה אמא ושופט אותה רק על תפקידה כאמא ולא רואה אותה כאדם עם הקשר חיים נפרד משלו. המטפל עוזר למטופל לראות את התלות ההדדית בסיטואציה. כך למשל הוא יסייע לחשוב על האפשרות שהמטופל היה תינוק קשה ורגיש שלא רצה לינוק, או שאמא הייתה אמא צעירה שלא עמדה בתסכול של לנסות להניק ולא להצליח לאורך זמן. זה מין תרגיל אינטלקטואלי כזה שפותח אפשרות אחרת לחשיבה, בה השיפוטיות מיטשטשת, והיחס בין אובייקט וסובייקט נעשה מורכב יותר. אבל יש בסוג כזה של פירוש גם פיצול של הסיפור מהרגע הנוכחי. במקום זה, אפשר גם להגיד שהסיפור על האמא עולה עכשיו בטיפול דווקא בגלל שהמטופל מרגיש שפירושים של המטפל לא עוזרים לו, ושהסיפור נועד להעביר מסר סמוי זה. הפירוש של המסר הסמוי על יחסי ההעברה בהווה הופך את עצם הסיפור על האמא לאובייקט שהקיום שלו תלוי בהקשר הנוכחי. בפרשנות הזו, הסיפור כפי שסופר דווקא כעת הופך למוקד, ולא מה שאמא עשתה לפני 50 שנה. באופן זה, הסיפור הופך להיות משהו חד פעמי בעל משמעות יחסית. לפני כן הסיפור שימש את המטופל כהצדקה שלא ניתן לערער עליה לתחושת הקיפוח שלו לאורך כל חייו. אחרי הפירוש שהמטפל הציע, הסיפור הופך למסר חד פעמי שהמטופל מעביר למטפל בהקשר ההווה. כמובן שהמטופל מרגיש מקופח יותר כשהמטפל לא מצדיק את המטופל בקורבנותו, אלא נותן פירוש העברה ובכך חותר תחת תחושת הקורבנות המולדת של המטופל ומראה לו איך הוא מתמקם כקורבן באופן אקטיבי בהווה. אבל לא שאלנו מהם החסמים בפני ההארה, אלא רק איך ראיית דבר כתלוי הקשר מאפשרת להפסיק לפצל אותו.

דוגמא נוספת. המטפלת משתעממת מהמטופלת שמדברת לאט. בהדרכה, המדריכה תנסה לברר עם המטפלת "איפה זה פוגש אותך", כלומר, למה השעמום תלוי באופן ספציפי במטפלת, ואינו שעמום אובייקטיבי שכל מטפל היה חש מול מטופלת זו. המטפלת מתחילה בהתנגדות להדרכה - "נו, היא מדברת נורא לאט, זה באמת משעמם". המדריכה מקשה ומציעה תגובה סובייקטיבית אחרת שתיתכן במצב זה: "אז למה את לא במתח לגבי סוף המשפט?", המטפלת מתוודה במשהו שלא היתה רוצה שיוודע למטופלת: "האמת היא שאני לא כל כך סקרנית, גם כשאני לא יודעת איך המשפט ייגמר, אני רוצה להתקדם כבר, זה לא מסקרנות, אלא מחוסר סבלנות". המדריכה ממשיכה לחפש את ההקשר הלא אובייקטיבי: "הדיבור האיטי מעורר בך חוסר סבלנות?" המטפלת: "כן." המדריכה: "לאן את רצה, את לא חושבת שאת צריכה לטפל בה?" - כלומר, המדריכה חשה שהמטפלת מתנשאת על המטופלת שלא בצדק, וחושפת את האגו של המטפלת בעקיצה. המטפלת היא זו שנדרש לה זמן לפתח סקרנות וחיבור רגשי עם המטופלת, והיא מעדיפה לרוץ לתוצאה. אבל התוצאה לא תקרה עד שהיא לא תפתח את הקשר הרגשי. גם המדריכה נדרשה לסבלנות כלפי המטפלת ובחרה בטיזינג, אבל אולי בהקשר של קשר ההדרכה הדבר עושה פעולה אחרת, משום שהרצון להתפתח ברור יותר אצל המטפלת מאשר אצל המטופלת. כלומר, הסיטואציה הזו מדגימה כיצד תהליך ההדרכה שמלווה את הטיפול מסייע למטפלת להפוך תפיסה של אירוע כאובייקטיבי, ברור מאליו, לתופעה אינטרסובייקטיבית העולה בהקשר יחסים חד פעמיים. השעמום, התחושה של המטפלת שעליה להגיע לתוצאה, חוסר הקשב, חוסר האמפתיה, השיפוטיות כלפי הקושי של המטופלת להיפתח ולהתפתח, כל אלו הופכים להיות משהו שהמטפלת מביאה לסיטואציה, ויכולה להחליף בגישה אחרת. איך גישה זו עוזרת למטופלת? מה מאפשר או לא מאפשר למטפלת לקבל את ההדרכה? -בעיניי זה כבר עניין של חמלה ולא של חכמה - כלומר, איך מעבירים חכמה לאדם אחר כדי להפיג את סבלו באופן שיוכל לקבלה.

הרעיון הוא שככל שמשהו שנתפס לרגע כאובייקטיבי בעל תכונות מהותיות, כך ניתן להכפיף אותו יותר לפנטזיות שלי. האמא שנתפסת רק כאמא משמשת כאובייקט המשרת את פנטזיית המקופחות שלי. הסיפור על אמא שנתפס כקשור לגמרי לאמא בלי עיוות סובייקטיבי משמש באופן דומה להצדקת תפקיד מקופח מול המטפל. מנגד, כשרואים את אמא כבנאדם שנמצא בהקשר רחב יותר, או כשרואים את הסיפור על אמא כסיפור שעלה בסיטואציה העברתית ספציפית - כך יש פחות יכולת להשתמש באמא או בסיפור על אמא כאובייקטים בפנטזיה שלי, ויותר צורך להתייחס להקשר ההווה ולמשמעותו האינטרסובייקטיבית. כשהמטופלת נתפס כמשעממת באופן מהותי, והשעמום לא מובן כתופעה שהמטפלת מפרשת באופן סובייקטיבי כמשעממת בגלל שהיא דורשת מהמטופלים שירגשו אותה ויגייסו אותה רגשית לפני שהיא תהיה מסוגלת לטפל בהם, אז המטפלת יכולה להשליך על המטופלת את האיטיות שלה בהיפתחות והתפתחות רגשית. המטופל שאינו נטוע בהקשר מרובה פרספקטיבות ויחסים נוח יותר לשימוש והכפפה בעולם הפנטזיה המפוצל של המטפל.

אינני מבין עדיין מדוע הדברים מובילים למיקוד בנקודת המבט על ההווה, אך נראה לי שזה גם נגזר מתפיסת התלות ההדדית. משהו בכך שהסובייקט אינו קטגוריה יציבה לאורך זמן, משום שהוא תלוי הדדית בהרבה הקשרים, הופך אותו לפרספקטיבה שקיימת רק עכשיו, ולכן כל התייחסות לעבר יכולה לייצר אשלייה של עצמי מתמשך ויציב.

נקודה נוספת שחשבתי עליה בעקבות הקורס היא הקשר בין יכולת הריכוז שהמורה הדגיש, לבין האובייקט הטוב המחבר שחושבים עליו בטיפול. המורה דיבר על זה שהארה היא הכרה מתמדת בתלות ההדדית ביני לבין יתר הדברים, וחמלה מלאה כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. הוא הסביר שהחמלה נובעת מההכרה הזו, ושההכרה אינה אינטלקטואלית אלא הפנמה מלאה בכל היבטי חווייתי, ושההפנמה הזו נוכחת תמיד וניתן לראות בה את כל ההיבטים של המציאות המורכבת. כלומר, האדם המואר אינו מפצל כלל, אינו מכחיש ואינו משליך כלל. המורה הסביר שכדי להגיע להארה יש צורך להתאמן בשלושה שדות עיקריים. השלישי הוא חוכמה. חוכמה משמעה ההבנה שדברים קיימים זה בהקשר של זה, ולא קיימים בפני עצמם. ניתן להבין זאת באופן אינלטקטואלי, כמו שמבינים שההגדרה של אובייקט הוא משהו שסובייקט מתייחס אליו, ושהיחס הסובייקטיבי כרוך בדרך כלל בהגדרה פונקציונלית או ויזואלית, שהיא הגדרה מאוד לא ממצה של הדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כאובייקטים - שולחן אינו משטח עם ארבע רגליים ששמים עליו כוסות קפה - ההגדרה הזו חסרה מאוד כקטגוריה, וגם אם היא נכונה לגבי שולחן ספציפי, היא ממש לא מסבירה את כל יתר ההיבטים שלו. העולם אינו מורכב מדברים שאנחנו רואים ומשתמשים בהם, אלא מדברים שקיימים באופן נפרד מאיתנו בהרבה הקשרים אחרים. אם כן, חכמה היא ההבנה שהאופן בו דבר נתפס על ידי הוא תלוי הקשר. התרגול השני בדרך להארה הוא ריכוז. ריכוז הוא היכולת להחזיק רעיון בראש לאורך זמן, להפוך אותו ב360 מעלות ולראות אותו בהיבטים רבים. זו היכולת להפנים רעיונות, ולא להשאיר את ההבנה בחלקיותה, אלא להיות מסוגל להישאר בחקירה ממושכת של האובייקט ולחוות אותו במלואו. זה כמו ההבדל בין לשבור סוכריית ורטרז אוריגינל עם השיניים וישר לקחת עוד אחת, לבין היכולת למצוץ את הסוכריה עד תום ולחוש את הטעם המתמשך והמתהווה שלה עד כדי מיצויו. זה הדבר שהופך תובנה חולפת על טבעם התלוי הדדית של הדברים, להארה, שבה תופסים את המציאות כפי שהיא באופן מתמשך, ובכל מצב מחדש. והדבר הראשון שצריך לעשות בדרך להארה הוא לשמור על אתיקה. המורה לא הסביר יותר מדי למה, זה נראה לו ברור מאליו שמי שיש לו חכמה לא פוגע באנשים שקשורים בו הדדית. אבל אני חושב על זה מהכיוון של בורות. עבור מי שאין לו חכמה, אתיקה היא השקעה בהארה. אם אני פוגע באחר, אני מאוד לא רוצה לחשוב על זה שהוא ואני כלים שלובים, ואם אני נותן לו משהו טוב יש לי אינטרס להבין את האמת לגבי הקשר ההדדי ביננו. באופן הזה אתיקה היא מוטיבטור או אינהיביטור להגיע להארה עבור מי שטרם הגיע אליה.

אם רוקי ורמבו ילחמו זה בזה מי יינצח?

הנושא של ריכוז הוא זה שהיה הכי משמעותי עבורי בקורס. מה שחשבתי בהקשר הזה הוא שאני מאוד גרוע בריכוז. הבלוג הזה הוא עדות לכך. המחשבות עולות בי בקצב מהיר ואני נזרק מאחת לאחרת, נשאב לתוך רגשות, עף החוצה לאינטלקט, נלחץ לגבי האגו שלי, נבהל שאני לא מבין משהו, לוחץ על עצמי לעבוד עם השכל ומחזיק רעיונות בכוח עד שאני חונק אותם, אבל לא באמת רואה אותם. המיינד שלי כמו מכונת פינבול. אז אני יודע לרכוב על הגל, להבין את המשמעויות הרגשיות של זה, להנות מהעושר של זה. אבל חוט המחשבה שלי מאוד שברירי ומופרע בקלות. כך לדוגמא, בטיפול אני יכול להגיע לתובנה, והמטופל ימשיך הלאה ויעלה דבר נוסף והתובנה תידרס על ידי הרעיון הבא שמעורר בי תגובה רגשית אחרת. למעשה אפשר גם לומר שיש משמעות להעלאת הרעיון הבא טרם שקיבל מקום להבנה, ושהמטופל מעלה את הרעיון הבא כדי לטשטש את המשמעות הרגשית של הרעיון הקודם שהעלה. ניתן לומר שהמטופל תוקף את החיבורים הרגשיים בכך שהוא לא נותן לי להתחבר רגשית לרעיון המשמעותי הראשון שהעלה, ולא נותן לרעיון לחבר ביני לבינו. כך הוא שומר את שנינו בקשר בו לדברים אין מובן יחסי סובייקטיבי ותלוי הקשר, אלא הכל נשאר דחוס ובלתי מפורש, כאילו הסיפור הוא אובייקטיבי. הדבר שנאמר והמובן שלו דחוסים זה לתוך זה, וכך אין הכרה בריבוי המובנים של הדבר, ולא ניתן להבין כיצד הרעיון ומשמעו תלויים בהקשר. לעומת זאת, ריכוז הוא היכולת להישאר עם הרעיון החשוב שהמטופל העלה קודם ולא להמשיך לרעיון הבא. להישאר עם הרעיון לאורך זמן, להפוך אותו מכמה כיוונים, להבין את היחס שלי אליו. נגיד שהבנתי שהטיפול הוא שחזור של איזשהם יחסים מוקדמים עם ההורים, לחשוב איך יוצאים מהמלכוד הכרוך בדבר מבלי לשחק בו תפקיד קונקורדנטי או קומפלמנטרי. כלומר, זה קשה לצאת מדינאמיקה כי אם ההורה היה מתעלל, זה לא מספיק להיות ההיפך מההורה המתעלל ולמלא תפקיד של מושיע - כי שני התפקידים הללו משאירים את המטופל בתפקיד הקרבן. כדי למצוא תפקיד אחר, שרלבנטי יותר להווה, המטפל נדרש לחשוב על היחסים המוקדמים מכמה כיוונים, להבין מלכודת כמו זו שתיארתי, לפרק אותה לגורמים, להבין מה המתח שהיא מייצרת, לייצר זווית ראייה חדשה, לחשוב על כיוון פעולה הנובע מזווית הראייה החדשה, לנסות לחשוב איך כיוון פעולה זה משפיע על המטופל שתופס את התגובה מזווית הראייה שלו, לחשוב האם אני פועל מתוך עצמי באקטינג-אין או שאני רואה את המציאות באופן מורכב, להשתהות עוד קצת כדי לראות אם אני עדיין מרגיש ככה. היום אני רץ על כל התהליך הזה ברגעון, ובדרך כלל עונה באופן ספונטני ומבין אותו בדיעבד לקראת התגובה הבאה. ברור שהמשמעות מובנת רק בדיעבד, ושחייב להיות אקט, אבל ככל שניתן לחשוב יותר ניתן לפתוח את הקשב למשמעויות אפשריות, ואז ההתערבות פחות מצמצמת את התגובות שיכולות להיות לה. אפשר לקרוא לחוסר היכולת לחשוב חוסר ריכוז, פרגמנטציה, או פיצול.

למעשה, היכולת שהתייחסתי אליה תחת הכותרת ריכוז - להתרכז ברעיון, להתחבר אליו רגשית, לראותו מכל הכיוונים, להפוך אותו לתלוי הקשר, להבין את היחס שלי אליו ושל המטופל אליו, להבין איך הרעיון הזה משמש את שנינו, מה זה אומר על כל אחד מאיתנו, לא לנסות דווקא להבין את הרעיון אלא את כל מה שהרעיון קשור אליו, ולהחזיר תשובה שנוטעת את הרעיון הזה בהקשר הרחב שלו - זו אינה רק יכולת קוגניטיבית של הדיפת גירויים חדשים. יכולת זו היא גם היכולת להחזיק בתפקיד האובייקט הטוב והמחבר שמקבל פיצול ומחזיר אינטגרציה. חוסר ריכוז הוא גדיעה של הרעיון באיבו, וניתן להבינה כמתקפה על החיבורים. כאשר חושבים על משהו לאורך זמן ומעלים היבטים רבים שלו עושים אינטגרציה. כאשר חושבים עליו לרגע, מנסים לבלוע או לירוק אותו בלי ללעוס בכלל, זה פיצול. לפעמים זה מספיק לחזור על אותו רגע הרבה פעמים כדי להבין אותו כתלוי הקשר, אבל לפעמים אפשר גם לחוות כל אינסטנציה של החוויה יותר לעומק יותר בעוצמה, וכך לא להידרש לחזור עליה שוב ושוב.

הערת אגב לגבי משהו שמעסיק אותי לגבי האובייקט הטוב. אובייקט הטוב הוא אובייקט מחבר, שמטהר את הסבל שנגרם מראייה מפוצלת של העולם - בה אנחנו רודפים אחרי הטוב והודפים מאיתנו את הרע. האובייקט הטוב מטהר את הסבל בכך שהוא מחבר לתפיסה הצרה שלנו היבטים נוספים של המציאות - כמו האופן בו הרע כרוך בטוב או שהרע והטוב הם תלויי הקשר, וכך הוא מאפשר לנו חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. האובייקט המחבר מסייע לנו לראות היבטים נוספים של הסיטואציה (כמו במנטליזציה), את האופן בו אנחנו מכחישים את המציאות (כמו בהשלכה), ואת האופן בו אנחנו מתעלמים מהאופי המרכזי של הקיום האנושי - היותנו נפרדים וגם תלויים. לפעמים זה מבלבל אותי מאוד לחשוב על האובייקט הטוב כאובייקט מחבר, כי הוא בכל זאת עושה ספליט מסויים כשהוא מעדיף את הטוב על פני הרע, ואת האינטגרציה על פני הפירוק, ובמובן הזה הוא קצת מכחיש את המציאות שבה אין עדיפות כזו. אבל בלי העדפה כזו לחיבור אנחנו לא נוכל לשאת במציאות המפרקת. דבר נוסף שמבלבל אותי לפעמים לגבי האובייקט הטוב הוא שהוא מציב גבולות, אומר לא, ומפעיל שיפוט. לדוגמא, לפעמים מטופל פרברטי יכול לתקוף את הנפרדות של המטפל, להכניס לתוך המטפל רעיון פרברטי שפועל כמו סוס טרויאני המפרק חיבורים רגשיים אצל המטפל. סוס טרויאני כזה יכול להיות איום, ריגוש מיני, סוד אסור, עיוות אתי, וכו'. המטפל נדרש לשים גבול מול סיטואציות כאלו, כדי לשמור על עצמו וכדי לשמור על המטופל מהשחתת הקשר הטיפולי. איך האובייקט המחבר יכול למלא תפקיד שומר מסוג זה? איך הוא יכול להדוף חודרנות והשחתה? המטופל יכול להתרעם על כך שהמטפל שופט אותו, או מגנה את התנהגותו, או שהמטופל יכול להגיד שהוא מצפה שהמטפל יכיל אותו באופן נייטרלי ומה פתאום המטפל מתגונן או מצטדק. אבל זו לא התגוננות, לא הצטדקות, לא שיפוטיות - זה שיפוט. התגוננות, צדקנות ושיפוטיות כולם כרוכים בהכחשת חלק דומה לזה שהציג המטופל גם אצל המטפל. לעומת זאת, שיפוט הוא היכולת להבין מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, ההבחנה בין אמת וכזב, להבחין בהבדלים בין אני ואחר, ולהבחין בין טוב ורע. כלומר שיפוט זה הוא חיבור למציאות, ורק מי שאינו תופס נפרדות ותלות באופן בו הם קיימים עלול לראות בשיפוט כאקט מפצל. שיפוט זה מאפשר למטפל להציב גבול בפני הכחשת הנפרדות בינו לבין המטפל, לסרב להשחתת הקשר הרגשי בינהם, לסרב למתקפה על מרחב החשיבה הנפרד שלו. באמצעות השיפוט המטפל יכול להישאר עדיין קרוב לחוויה של המטופל באופן לא שיפוטי ולסייע למטופל לראות את הפיצולים שהמטופל עושה. שיפוט מראה למטופל כיצד הוא מכחיש את הטווח הארוך (אולי כעת אתה מרגיש שאתה חייב לספר לי אבל איך זה ישפיע על הקשר ביננו בהמשך) כיצד הוא מכחיש את המציאות (לכאורה אני אמור למלא את תפקידי עבורך אבל בעצם אתה מבקש ממני להתעלם מהעמדה האתית שלי ובעצם לבגוד בתפקידי עבורך) או כיצד הוא מתכחש לרגש (לכאורה אתה לא זקוק לי והבעיה היחידה שלך היא שאתה בטיפול). כלומר, הצבת הגבול וההתעמתות יכולות להיעשות בשירות החיבור הרגשי והחיבור למציאות. כל עוד המציאות היא של קיום נפרד אך תלוי הדדית, כל דבר שמקרב את התפיסה להכיר במציאות זו הוא האובייקט הטוב, וכל מה שמרחיק משם הוא פיצול.

לאחר מכן שאלתי את רוני גם מה ההבדל בין ריכוז לבין הדחקה. היא הזכירה לי שהשאלה נשאלה בקורס. שההבדל הוא שבהדחקה יש תגובה אברסיבית למחשבה או לתחושה שעולים בנו, בעוד שבריכוז אין היקשרות חיובית או שלילית לרעיון, והדחייה שלהם נעשית בלי פחד לאבד רעיון מעניין או כורח לברוח ממחשבה מטרידה.

בכל מקרה, הדגש של המורה על טיפוח הריכוז כדי להגיע להארה התחבר אלי גם במקום אישי בו חשבתי על שיפור היכולת שלי כמטפל. החלטתי לתרגל מדיטציית שאמאטה כדי להגביר את יכולת הריכוז שלי. אני צריך להצטרף לקבוצה או להקים אחת כדי שזה יקרה. בינתיים זה מה שאני עושה: אני יושב זקוף ככל הניתן, עם עיניים חצי עצומות, מדליק טיימר של 20 דקות, נושם, סופר מ1 עד 10, הספירה נעשית כשאני מגיע לסוף השאיפה, בתשומת לב לשיא ההתנפחות של הבטן. כשאני מתבלבל בספירה אני חוזר ל1, כשעולות מחשבות מעניינות או מחשבות על דברים שאני צריך לעשות אני אומר להן "לא עכשיו" ומנסה להישאר בהתבוננות בנשימה ובספירתה. אני מנסה לא להרעיש עם הספירה, ולא להגיד את הספרה יותר מפעם אחת. כשאני מסיים אני אומר לעצמי ולמי שכיוון אותי בדרכי תודה. אני מתכנן לעשות זאת כמה שבועות או חודשים עד שאני אצליח לספור עד 10. ואז להוריד את הספירה ולהתרכז בחוויה היותר ישירה של הנשימה. עד שאוכל באמת לא להיות מופגז מחשבות ולהתרכז במה שאני חושב עליו. ואז יש המשך תוכנית.

(כאן חסרה) אילוסטרציה של תשעת השלבים של מדיטציית שאמאטה, בה הפיל הוא המיינד, הקוף הוא הקונספציה, הארנבת היא הרוגע, והצבע הכהה שמתבהר לאט לאט הוא הבורות, והאדם עובר מלרדוף אחרי המיינד שמובל על ידי קונספטים שצבועים שניהם בבורות, למצב בו הוא מוותר על הקונספציות ומוביל את המיינד לעבר הארה, ואז חוזר לתת את חכמתו למי שטרם הואר.


אין תגובות:

פרסום תגובה