יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

הערות למבוא לספרו של בריטון "אמונה ודימיון" (1998)

אני קצת חלוד. מזמן לא פרסמתי סיכום של טקסט מקצועי. חשבתי שעליי לכתוב טקסטים וחוויות משל עצמי, וזה תקע אותי עם חרדה מפני חשיפה, בעיקר של עצמי בפני מטופלים באופן שיפגע בטיפול, ושל מחשבות שהתעוררו בי במהלך טיפול ואפילו שהיו מתוכי הן קשורות אינטימית באדם אחר. אז נחזור לסיכום אקדמי יותר ואולי משהו יעלה מתוכו.

השנה בקבוצת הקריאה החלטנו לקרוא את ספרו של רונלד בריטון אמונה ודימיון, ולאחר מכן את ספרו של שטיינר מפלטים נפשיים.

למפגש הראשון קראתי והערתי הערות לגבי המבוא למהדורה העברית, שכתבה אורנה הדרי, בו היא נותנת מבט-על על השדה התיאורטי בו בריטון חושב וגם על התרומה של בריטון לשדה זה. וכן על המבוא של בריטון לקובץ המאמרים, בו הוא עושה כמה הבהרות לגבי הדגשים והשימוש שלו במושגים מתוך התיאוריה עליה הוא נסמך.

הערות על החיבור "דרכו של בריטון" לאורנה הדרי

טריאנגולציה - בריטון מפורסם בעיקר בניסוח הפשטה של הקונפליקט האדיפאלי כך שתחול על מצבים מגוונים יותר ועל שלבים מוקדמים יותר בהתפתחות הנפשית. לפי בריטון ישנו שלב חשוב של מעבר מיחסים בשניים ליחסים בשלושה - למשל מדיאדה עם האם לדיאדה המופרעת על ידי האב. התינוק חווה במצב זה מתח רב בין חוויה של להיות בתוך הזוג לבין להיות השלישי המודר. התינוק יכול לחוות את הזיווג ההורי כמדיר אותו, ואת ההדרה כנסבלת או בלתי נסבלת. התינוק/ילד יכול לפנטז שהוא מצליח להדיר את השלישי מהזוג, או אף להצליח לכרות ברית עם אחד ההורים כנגד ההורה האחר. כך או כך, השאלה היא עד כמה ניתן לשאת בעמדה שלישית - של העצמי או של האחר המאיים על האחדות. ככל שהעמדה השלישית נסבלת ומאומצת, ואינה עומדת בניגוד חד לשייכות לצמד, מתפתחת יכולת להיות בתוך החוויה ולהתבונן בה. זוהי היכולת לחוות סיפוק וגם חסר. על יכולת זו נסמכת היכולת הסמלית, כאשר הסמל הוא ביטוי לדבר שאינו, אך הסמל שומר על המשמעות של הדבר החסר. באופן זה גם האהבה ההורית יכולה להיעדר, אך משמעותה יכול להישאר בנפשו של התינוק שמסוגל לשאת במתח זה, ולעבור הסמלה ולהיות חלק ממנו. היכולת המתפתחת היא לדבר על רגשותיי, להתבונן במתחים הפנימיים ויחסי האובייקט שבי, ולהכילם עבור עצמי. להרגיש ולחשוב על רגשות בבת אחת. כשהמתח בין השייכות לזוג וההתבוננות מבחוץ בלתי נסבל, נוצרים פיצולים קשים. למשל דמות האם יכולה להיות מפוצלת, בין אם טובה שמטפלת בילד, לאישה מינית רעה שמתעניינת באביו. בריטון מסביר את ההבדל בין ילדים שמצליחים לשאת במתח הזה, לבין ילדים שאינם מצליחים לשאת במתח הזה ביחסים המוקדמים עם האם, ובחווית ההכלה המוקדמת של חרדות התינוק על ידי האם. האובייקט הפנימי הטוב שמופנם עקב חוויה חוזרת של הכלת חרדות, מאפשר לתינוק המבשיל לשאת באבדן הקשר הבלעדי עם האם במצב האדיפאלי.  יכולת ההכלה של האם יכולה להיפגם עקב קשיי האם, או עקב מתקפות אומניפוטנטיות של התינוק על האם ועל הזדקקותו לה. קליין עוסקת בצרות עין כלפי האובייקט הטוב שאינו בשליטת התינוק, ומעורר בתינוק רצון לחמוס ולהרוס את הטוב שאינו שלו. אולם בריטון מתייחס לאי יכולת מולדת לשאת כל הבדל בין החוויה הפנימית לבין התגובה של האם, כמו אלרגיה לנפרדות.

העמדה הסכיזופרנואידית והעמדה הדיכאונית - בעמדה הסכיזופרנואידית התינוק מוצף דחפים חזקים של חיים ומוות, ואלו מתבטאים בפנטזיות לא מודעות של אהבה והרסנות המופנות כלפי האם. ההרסנות הבלתי נסבלת מושלכת על האם, והתינוק נותר עם חרדה מפני אובייקט רע ומסוכן, ומשאלה להיות קרוב לאובייקט טוב ומגונן. זהו הישג התפתחותי, משום שהפיצול הזה מאפשר להגן על האובייקט הטוב מפני כאוס מוחלט הקיים קודם לכן. ככל שהתינוק מתחיל לראות את הוריו באופן מציאותי יותר, האמא האידאלית והאמא הרעה מתאחדות לאמא אחת שיש בה צדדים טובים ורעים, והיא אדם נפרד ממנו. התינוק אינו נזקק עוד להשתמש בהזדהות השלכתית כדי להפקיד אצל האם את ההרסנות שלו ולהגן על האם הטובה שבתוכו. הוא יכול לשאת רגשות אמביוולנטיים של אהבה ושנאה כלפי האם האחת. אלא שאז מתעוררות חרדות מפני פגיעה באם, כאשר אני כועס ומתמרמר כנגד האם שאוחדה לה יחדיו. היכולת לראות באם נפרדת, כרוך ביכולת לראות באם כשייכת גם למערכת יחסים עם האב, שהתינוק אינו שותף להם. כך המעבר בין העמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדיכאונית, כרוך במצב האדיפאלי. בריטון מדגיש מעבר הלוך ושוב בין עמדה לעמדה, ואינו רואה בעמדה הדיכאונית הישג התפתחותי סופי. בריטון מזהיר מפני קפיאה נפשית הכרוכה באי מעבר בין העמדות.

אמונה - על המטפל לזכור שההבנה שלו ברגע מסויים בטיפול והפירוש שהוא נותן כמוהם כאמונה, אשר עובדות חדשות עשויות לשנותה ולהעלות השערת עבודה חדשה. מטפל צריך לבקר כל הזמן את הקו הפרשני שלו, ולא לקפוא על שמריו. בריטון מדגיש את הסכנה באילוץ קווי מחשבה וכפייתם על המטופל הצייתן. (לא ברור האם ישנה אמת סופית שניתן להגיע אליה - כנראה שלא, או אמת חווייתית המתגלה ככל שמשפרים את החקירה האינסופית). חוסר יכולת לנוע בחופשיות בין נקודת המבט האובייקטיביות לנקודת המבט הסובייקטיבית מביא לדפוס פסיכופתולוגי שבריטון מכנה הפרעות בפונקציה של האמונה. כלומר, אמונה מחזיקה במתח בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, וצריך לבחון אותו ככל שמתקדמים ולתת לו להתגלות. בקריסת המתח מקבלים עובדות סובייקטיביות כאובייקטיביות - וזוהי למעשה ההזיה המתקבלת בקריסה פסיכוטית למעשה חשוב לשמר מתח בין אמונה לביקורת. טיפול מפר סטטוס קוו בין אמונ למציאות שאינה תואמת אותה, ולכן יכול לעורר חרדה פסיכוטית. בקריסתה של אמונה המסבירה את המציאות, עלולה להתפתח אמונת נגד, כמו במקרה של ילד שאיבד את אמו והמטפלת פירשה לו שהאמין שככל שהוא מתקדם בחייו ומתפקד הוא מתרחק מהזכר שלה ובוגד בקשר עימה. הפירוש עזר לו להרפות מאמונה זו. אך כשהמטפלת הזיזה את שעת הטיפול, המטופל התערער עמוקות וחש נבגד, ואז התברר שפיתח אמונה נגדית, לפיה מצא אם חלופית אצל המטפלת, והיא רק שלו, והחלפת השעה העירה אותו למציאות בה יש למטפלת חיים ומטופלים אחרים שאינם קשורים אליו. בריטון מתאר כיצד המטופל הגבולי אינו סובל אי הלימה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, ולמעשה מחפש תמימות דעין עם המטפל. בריטון מכנה זאת עור-דק. מנגד, ישנו המטופל הסכיזואידי, עבה העור, שנאחז בעובדות האובייקטיביות בחוץ ומכחיש את הסובייקטיביות של הדברים. באופן זה הסכיזואידי לא שם לב לאי ההלימה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. מטופלים אחרים, מכחישים את אי ההלימה בין החוויה הסובייטיבית והאובייקטיבית על ידי שקיעה במסתור נפשי, ויצירת מקום מנוחה מוגן מכאב בטיפול (או בסימפטום).

דימיון, שירה ופסיכואנליזה - בריטון מבקר משוררים שונים. בין היתר הוא מבקר את וורדסוורת' על כך שבאמצע חייו שקע במצב שאנן של שביעות רצון מעצמו וקפא על שמריו. הוא לא סיכן את האיזון הפנימי הנוח שלו לשם התפתחות נוספת. באופן זה בריטון יוצא כנגד התמסדות והסטגנציה הנלווית לה. הוא מבהיר גם את הסיכון הכרוך בהתפתחות נפשית. חלק מהסיכון, הוא ההתמודדות עם אבל על אובדן, וויתור על אינטגרציות שהשגנות. בריטון מתייחס לכתיבה אמנותית כדרך לשמר משמעות של מה שאבד, ולעיבוד האבל למעשה. הוא נותן את הדוגמא של רילקה, שראה בכתיבתו טיפול עצמי. בריטון מתאר שניתן להימנע ממגע עם הכאב הנפשי במחיר של חיים בשולי הקיום. אדם שאינו נוגע בכאב משול לחי-מת, שגם לא זוכה להנות מהעושר שבחיים. בריטון עסוק במהפכנים ובמהפכות מדעיות, ההופכות פרדיגמות שולטות על פיהן, ובמחיר שמווסת את הפרט העומד בפני אקט מהפכני.

הנרקסיסט של רוזנפלד והעצמי הכוזב של וויניקוט - רוזנפלד מתאר את הקונפליקט של המטופל הנרקיסיסטי, כאשר מצד אחד נמצאת ההזדקקות לקשר חי ומיטיב עם המטפל, ומצד שני ישנה ההתקפה על קשר זה מצד החלק האומניפוטנטי באישיות. החלק האומניפוטנטי מפתה את העצמי התלוי להאמין כי אינו זקוק לאובייקט ויכול לגדל את עצמו ולהישען רק על עצמו. אמונה זו עלולה להביא לאיבוד הקשר עם המציאות ולאיבוד היכולת לחשוב. (וזאת משוב שמחשבה דורשת תסכול, וחוויה של חוסר אונים, והתייחסות לחלקים הקשורים והנפרדים ביחסים עם האחר, בעוד שהחלק האומניפוטנטי מותיר חוויות אלא כבלתי נסבלות). בריטון מדגים זאת על גן העדן האבוד של מילטון, כאשר השטן מבטא את העמדה האומניפוטנטית - השטן חש פגוע על ידי האלוהים שדחה אותו, הוא מקנא, ומשכנע את אדם וחוה להפר את הצו האלוקי, וכך הם מגורשים מגן העדן.
בריטון מתאר גם את הפיצול בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב שמתאר וויניקוט כהפרעה נרקיסיסטית קשה. החתירה לבטא את העצמי האמיתי, והסכנה של איבוד העצמי מתוך התמסרות לאובייקט, מבטאת קושי לחוות בו זמנית מבט כלפי פנים ומבט כלפי חוץ, נקודת מבט סובייקטיבית, ונקודת מבט אובייקטיבית.

מבוא לאמונה ודימיון - לרונלד בריטון

החיפוש אחר האמת: בריטון שואל מתי פנטסיה מקבלת מעמד של עובדה, כמשהו קרוב לוודאי, כאפשרות, או כמשאלת לב ותו לא. הוא עוסק בסיפורת בדיונית, ומציע שיש סיפורת החותרת לאמת, וכי יש סיפורת המספקת מפלט מפניה. הוא עוסק בפילוסופיה ובביקורת ספרות, ורואה בכך הסגת גבול לשדות מקצועיים אחרים. עם זאת הוא מתאר כי המטפל רואה לנגד עיניו את השאלות הפילוסופיות, מתעוררות לחיים. המטפל באופן זה ער יותר לכורח של הבנה פילוסופית מאשר הפילוסוף. בריטון עוסק בחוויה של תיאוריה המתעוררת לחיים במפגש עם התופעה. הוא רואה כי יש באדם דחף לאמת את אמונותיו, ודחף לשתף את אמונותיו. עם זאת הסכנה באימות ובפרסום האמונות, היא שתמימות דעין תחליף את בוחן המציאות. בריטון מתייחס לדחף האפיסטמופילי שפרויד וקליין התייחסו אליו. פרויד וקליין ראו בו רכיב של אחד משני הדחפים - דחף החיים ודחף המוות. אולם בריטון טוען כי זהו דחף בפני עצמו, אנחנו אוהבים דברים, שונאים דברים, ויודעים דברים. (בדומה לK, L, H של ביון). בתוכנו פנימה אנו נוטים לאהוב ולתעב את עצמנו ומבקשים להבין את עצמנו.


להתחבא מפני צמיחה: לפי קליין ההגנות מפני העמדה הדיכאונית מביאות בעצמן פתולוגיה. קליין התמקדה בהגנות המאניות מפני הרס האובייקט. ריביר הוסיפה לכך את ההבנה לגבי התגובה השלילית לטיפול. היא התבססה על טענתו של פרויד כי אשמה לא מודעת מחבלת בהתקדמותו של המטופל באנליזה. היא טענה כי האישיות הנרקיסיסטית עושה שימוש בהגנה מאנית מפני תובנה. למעשה היא טוענת, כי בארגון הנרקיסיסטי על הגנותיו המאניות, ישנה ציפיה כי תובנה תוליד הרסנות. כי הרס האובייקט הטוב יצר שממה בלתי נסבלת בעולם הפנימי - הפלה של הפנמה (an abortion of introjection). אם כן, תיאורטיקנים רבים פיתחו רעיון זה לגבי יצירת שיווי משקל פנימי המעכב התפתחות נפשית. ג'וזף כינתה זאת שיווי משקל נפשי, רוזנפלד קרא למצב זה ארגון נרקיסיסטי, אושונסי ראתה בכך ארגון הגנתי, ושטיינר כינה זאת תחילה ארגון פתולוגי, וכיום הוא מתייחס לכך כמפלט נפשי. למעשה מדובר במפלטים מפני התפתחות נפשית, המציעים ביטחון בקביעות (שבטיפול לא אפקטיבי, או בסימפטום עיקש), וגם "עונג פרוורטי חשאי ומקום שאפשר לתחום בו סדיזם". (כלומר, אפשר להנות מהכישלון של המטפל בקידום טיפול, ומהתנשאות כלפי החלק הנזקק בעצמי שמורעב).

העובדה הנבחרת: לפי שטיינר יש לבחון תמיד את העובדה הנבחרת, שהיא אינטואיציה שהמטפל משתמש בה כדי ללכוד פרט המאגד את התמונה הכללית. העובדה הנבחרת יכולה להיכפות על התמונה, ולעוות אותה.

הזדהות השלכתית: קליין התייחסה להזדהות השלכתית כיחוס של מאפיינים שלנו לאדם אחר - עוינות או ידידותיות. כשאנחנו חשים מאוזנים נייחס לאחר מאפיינים ידידותיים, וכשאנחנו חשים רדופים נייחס לאחר עוינות. לפי קליין, ייחוס זה עוזר לנו להבין את האחר, את רגשותיו, צרכיו וסיפוקיו. באופן זה אנחנו נכנסים לנעליו של הזולת.
עם זאת, עלול להיעשות שימוש מופרז ביכולת להזדהות השלכתית באופן שאינו מסייע לנו להבין את הזולת. הזדהות השלכתית מופרזת היא הפנמה מלאה של החאר השולט בי, הליכה לאיבוד בתוך הזולת. מצב זה מסכן את האגו שאינו שולט עוד באישיות. לפי קליין הזדהות השלכתית היא הבסיס לאמפתיה. אלא שהזדהות השלכתית עויינת פוגעת באמפתיה.
בשלב זה בריטון מסווג שני סוגים של הזדהות השלכתית.קליין תיארה הזדהות השלכתית שהיא בעיקר דרך לנכס לעצמי זהות של אחר. בריטון קורא לסוג זה של הזדהות השלכתית "רכישתית" (acqusitive projective identification). לאחר מכן ביון הוסיף היבט שמייחס תכונות לאחר. ואף מעורר באחר את הלך הרוח שהושלך עליו. למשל, תכונות רצויות באחר מושלכות עליו ואף מעודדות אצלו, או תחושות בלתי נסבלות בעצמי מושלכות לאחר ואף מעוררות אצלו. בריטון מסווג סוג זה של הזדהות השלכתית כמייחסת  (attributive). הזדהות השלכתית שמייחסת לאחר את התכונות הללו יכולה להיות מעוררת באחר את השינו או לא - לפי הפעולה שנוקט האדם המשליך - )evocatiory/non evocatory).

חרדה - פרויד המוקדם תיאר חרדה כשארית רגש שלא נפרד, או תוצר לוואי של הקונפליקט בין משאלות. פרויד המאוחר, ארגן מחדש את הפסיכואנליזה ומיקם את החרדה במרכזה. החרדה היא הליבה של הנוירוזה והפסיכוזה והיא המניעה את המאמץ האנושי. קליין הבחינה בין חרדה מפני הרס עצמי (בעמדה הדיכאונית) ובין חרדה מפני הרס על ידי העולם (בעמדה הסכיזופרנואידית). קליין תיארה כי אנו נולדים עם פחד מהכחדה. בריטון מדגיש כי לא מדובר בפחד ממוות, כפי שאנשים בוגרים חושבים עליו. חרדה הכחדה מתייחסת למצב בו הקיום עצמו יוכחד - העבר, ההוה והעתיד (- שלי ושל העולם). לא מדובר רק בפחד ממות של האינדיבידואל בעתיד. וכך ניתן לדוגמא לראות בקליניקה אנשים שמתאבדים כדי לברוח מפני חרדת הכחדה מסוג זה. ביון כינה חרדה זו אימה ללא שם (משום שהשם היה תוחם אותה כאובייקט, בעוד שהיא ממלאת את כל מרחב הקיום ואין יכולת להתבונן בה מבחוץ). אימה ללא שם כזו נובעת מכישלון טוטאלי של הכלה אימהית.  היא מתמתנת לחרדות חלקיות עם גיבוש חלקים בנפש. ככל שיחסי האובייקט מתבססים ונעשים שלמים, וחלק אינו שקול עוד לשלם, גם חרדת ההכחדה אינה באה לידי ביטוי באופן טוטאלי. היא בא לידי ביטוי בחרדה קיומית, ובפחד מפני אובדן זהות. בריטו ןעסוק בקשר שבין אימה-ללא-שם זו לבין כשלים בהכלה ופחד מכאוס. בריטון עסוק במעבר מאינגרציה לדיסאינטגרציה כחלק מהצמיחה הנפשית. הוא מתאר כי הגנות מפני חרדה עלולות בעצמן לעורר חרדה.

שינוי פרדיגמה - בריטון מתייחס לתיאוריה של קון לגבי המבנה של מהפכות מדעיות. לפיה תיאוריות מדעיות נסמכות על סטים של הנחות ואמונות כלליות לגבי העולם שלא ניתן להוכיח אותן. ההיסמכות של תיאוריות שונות על אותן הנחות נותנת להנחות אלו כוח מאגד. ובכל זאת, ישנן אנומליות שאינן מוסברות בתיאוריות הקיימות, וחושפות כי ישנם תחומים ששימשו כהנחות, ומערערים על תוקף התיאוריות בכללותן. כך נחשפת פרדיגמה של תיאוריות שיש בה סדקים. בשלב מסויים עולה תיאוריה המסבירה את האנומליות הבלתי מוסברות החושפות את הסדקים בפרדיגמה השלטת, ומאפשרות עלייתה של פרדיגמה חדשה (עם סדקים משלה, שייצטרכו לחשוף). המהפכנים שעומדים בפני הבחירה בין לפרסם תיאוריה חדשה שתהפוך את הפרדיגמה שעליה גדלו ושלה כפופים מוקדי הכוח בשדה המקצועי, מתמודדים עם "חרדת פרסום". עד כמה יתנו הומאז' לגדולים שטעו לפניהם, ועד כמה יעזו לומר כי המלך הוא עירום. בריטון מתאר דינאמיקה זו של שינוי פרדיגמה גם ביחס לשדה הפסיכואנליטי המקצועי הדורש ניעור מדי פעם, ולנאמנות לפרויד ולשושלת הקלייניאנית, אך גם ביחס לטיפול ולחיפוש אחר האמת הדורש מדי פעם ויתור על אמת שאבד עליה הקלח לטובת המשך החיפוש. 

אין תגובות:

פרסום תגובה