יום רביעי, 18 ביולי 2018

להיות או לא להיות, או להתהוות

סינטרה מעשן, נראה מסטול אבל שומדבר לא מרגש אותו, מסתיר את הריקנות המתמשכת של חייו, אבל הנה פניה נהדרות, בום בעיטה. שמפניה לא, קוקאין לא ממש, דיל בדקה התשעים לא מספק את הסחורה, רכישות באינטרנט משעממות. רק ממנה הוא מפיק (פאוזה דרמטית) את הקיק.


**
הריקנות של חיי ריגושים מלווה את תרבות המערב כבר כמה מאות שנים. שורשיה שזורים ברומנטיקה (שגם לה שורשים עמוקים), מבטאים קונפליקט אנושי בסיסי בין המשאלה לנאיביות. משם גם הכמיהה להרגיש, להיות אמיתי, להתחבר, ולהרגיש בכל זאת חסר, זר ומנוכר.

**
הדיכוטומיה הבסיסית היא בין היותי סובייקט והיותי אובייקט. סובייקטיביות היא זווית התייחסות, בעוד שאובייקט הוא דבר שמתייחסים אליו. ככל שאנחנו מתייחסים לסובייקטיביות שלנו אנחנו הופכים אותה לאובייקט, ובאופן זה לא חווים אותה כפרספקטיבה אלא כדבר.

**
למעשה קשה לנו להתייחס לדברים שאינם לגמרי קיימים כאובייקטים שניתן להתייחס אליהם. כך למשל רגשות, עמומים, חמקמקים, מוכחשים, דו ערכיים. כך למשל יחסים. אז אנחנו מחפשים סימנים ברורים שיחליפו את הרגשות העמומים. אנחנו מחפשים כללי תקשורת ברורים שיחליפו את המסרים הסותרים של התקשורת הבין אישית. כך ריצוי מחליף רצון, להיות בסדר מחליף להרגיש בסדר, סטטוס מחליף מצברוח, סמל סטטוס מחליף שליחות, וכו'. אלו סימנים ברורים יותר. כאילו יש לנו איזה מכונת קידוד שמכירה אפס ואחד, ורגשות הם איפשהו באמצע אז צריך למחוק את החלק היותר עמום ולהדגיש את החלק היותר ברור. כיום, מחשבים שמנסים לזהות רגש בדיבור משתמשים ב"היגיון עמום", fuzzy, שבו אפשרויות סותרות אינן מוציאות זו את זה. ענני סטטיסטיקה חופפים מאפשרים להבחין ככה בין כעס להתרגשות, בין שמחה לציניות. אלא שבעצם המחשב רק מרשה לעצמו קצת יותר מידע לפני שהוא מקבל החלטה לכאן או לכאן, בעוד שבנאדם יכול לגלות לאחר שנים שהוא נושא כאב שלא הכיר, שהוא זייף רגש שהוא בעצמו לא ידע שהוא מזייף. יום אחד כשיהיו מחשבים שיבינו רגשות באמת, הם יצטרכו לקחת בחשבון שכל האפשרויות נכונות במידה מסויימת, ושהמשמעות שלהם מתהפכת בדיעבד לפי הקשר.

**
בפסיכואנליזה הגשר בין אפס לאחד מושג (ומומשג) באמצעות הבנת השימוש בסמלים. ההכרה בכך שסמל הוא היעדר, כך שהמילה חתול אינה חתול ממשי, ואינה המילה כלב. האדם הבריא משתמש בסמלים כדי להפוך הוויה גולמית לחוויה סמלית. תחושות עמומות בין אפס לאחד, או תחושות של ריקנות, הופכות לבעלות סימן, ובעצם כך לבעלות ממשות. הן עוברות מאפס, או מאפס נקודה משהו, לאחד. החוסר עצמו הופך להיות מושג. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולס מתאר כיצד תפקידו להפוך את החוויה הקונקרטית של ההיעדר והישות לחוויה סמלית שההיעדר והישות שזורים בה זה בזה. לשם כך הוא מפרש תמיד כשהוא מסביר כיצד הרעיונות והמשמעויות מתהווים בדעתו, בכיוונים סותרים, לאו דווקא רציונליים או סמכותניים.

**
בעולם המדעי אנחנו מתייחסים בעיקר לדברים שיש. הרווחים שבינהם מטרידים אותנו. האנתרופולוג והביולוג האבולוציוני טרנס דיקון מתאר כי מאז הכנסת השימוש באפס למתמטיקה לקח שנים רבות עד שהוא שימש כפי שהוא ברור לנו היום. הסימון הבסיסי לאין הפך לאט לאט לשומר מקום לדברים שיכולים להיות. כמו באפשרות להוסיף אפסים למספר כדי להכפיל אותו פי עשר. כלומר המספר הופך לסמל לחשבוניה, שבה יש מקום ריק שיכול להתמלא. ובכל זאת, דיקון טוען, שגם היום "מהפכת האפס" רחוקה מלהסתיים, כאשר המגבלות על הרובד התרמודינאמי הנוטה לאי סדר, הן החלק החשוב ביצירת רבדים גבוהים יותר של צורה ותהליך.

**
כשאנחנו מתייחסים לעצמנו בשפת היש אליה הורגלנו, אנחנו מזהים דברים שישנם בבירור, דברים שאינם בבירור, ודברים שישנם ואינם בבת אחת. למשל יש לי חשק לשתות סודה, אין לי השכלה במתמטיקה, ויש-אין לי כוח ללכת להתעמל. יחסית קל לי להתנהל עם היש והאין. לבדוק אם יש סודה. להתרחק ממתמטיקה. או להיפך, לדחות את הסיפוק של החשק לסודה כדי להמשיך לכתוב, או להתחיל ללמוד קצת מתמטיקה. אבל קשה לנו יותר עם היש-אין, אני יכול לחכות קצת לראות אם יהיה לי או לא יהיה לי כוח להתעמל. אני יכול ללכת ולראות אם הפעולה מביאה את החשק. ואני יכול לוותר ולהבטיח לעצמי שפעם הבאה. מה שקורה במצב הזה הוא שהבחירה שלי קצת קובעת את המשמעות של מה שיש או אין, ואולי אני אהיה עדיין תקוע במצב ביניים אם אבחר משהו לא הכי נכון לי. כי אחרי כמה חודשים של חרישה למבחן בבית, הרצון שלי ללכת לחדר כושר הוא עדיין מתהווה. לשון המאזניים בין חומצות החלב והאנדורפינים עדיין לא הוטו לכיוון החשק להתעמל שיוצר מומנטום. אם ארד על עצמי שאני עצלן אני עלול לקטול את נביטת הניצן העדין של החשק, אם אלך להתעמל כשלא ממש בא לי אני עלול להכביד על עצמי וגם לשחוק את הדבר שצריך עדיין להבשיל בתוכי. אם לא אלך אולי אפספס מומנטום חשוב. אם אלך ולא אתעמל היטב אולי לא אעורר מספיק אנדורפינים.

**
למעשה עלינו להתייחס בעצמנו למה שיש, לאין ולמתהווה. החלק המתהווה הוא החלק שהופך מיש לאין ליש לאין. אפשר לחשוב על הסובייקטיביות כמבוע ריק שממנו יוצא לאט לאט ומתהווה משהו קיים. צורת הסובייקטיביות מושפעת מהחומרים שהתהוו בתוכה, ותחומה על ידי החומרים עליהם היא מתבססת. כמו שמחשבה יכולה להיות טראומטית וסמים יכולים לצמצם את מרחב החשיבה. היכולת להתהוות קשורה באמונה בתהליך של התגבשות, בפינוי מקום לדבר עמום - כמו במצב צבירה גזי שצריך להתגבש לאט לאט. לכן המרחב הבלתי שיפוטי של טיפול, השעה הקבועה, והביטוי במילים הם סוג של מיכל שמעוצב להפוך ריק לישות.

**
אחת השאלות התהליכיות הכי מעניינות, שעוזרות לאדם להבין את עצמו כישות מתהווה היא "מי אני?". השאלה הזו, אם היא נשאלת במקום העמוק הזה של הנפש, מצלצלת כמו בפעמון אדיר. מטופל לפעמים יגיע לטיפול עם סימפטום כגון התקפות פאניקה, וזו תהיה הבעיה הקטנה שלו, אפילו שעון מעורר בריא, לשאלה העמוקה והחשובה יותר - "אבל מי אתה, אתה יודע?". שפת התפקוד מופרעת על ידי התקף הפאניקה. מישות שלמה, אחד, האדם הופך לפגום, אפס. מהר הוא רוצה להחזיר את עצמו לקו התפקוד, להיות בסדר. השאלה "מה לא בסדר בי?" היא השאלה המנוגדת לשאלה "מי אני?". כשאני שואל "מה לא בסדר בי?" אני בעצם מנסה לעשות ניתוח גורמים שמזהה מה פועל מה לא פועל ולהיפטר ממה שלא. כלומר, להיפטר מחלק מעצמי כדי להיות שלם. אלא שזה פרדוקס. האדם מורכב גם מהיבטים של חוסר, ואינו יכול להיפטר מהם. עצם הרצון להיפטר מחלקים מעצמי הוא חוסר בקבלה עצמית. הקטע המצחיק בקבלה עצמית הוא שצריך לקבל חוסר קבלה עצמית.

**

לפני כמה חודשים כמה מתאמנים סיפרו לי שהם פנו ללשכת מעו"ף של משרד הכלכלה, לקבל ייעוץ עסקי מסובסד לעסקים קטנים. הלכתי בעקבותיהם, התייעצתי לגבי איזו יוזמה טכנולוגית בתחום הטיפול שחשבתי עליה אז. הציעו לי לפנות לכמה יועצים או מאמנים עסקיים. די מהר התברר לי ששתיים מהיועצות לא יחדשו לי כלום. השלישית הייתה נורא מוזרה ומעניינת. בחרתי בה. איריס קים. וואו. יום אחד אני אקדיש לה פוסט. חשבנו על הזהות המקצועית שלי ואיך היא לא בדיוק כזו ולא בדיוק כזו, ואיך היא צריכה להתפתח. סימנו תהליך. ברגע של ייאוש שמלווה כל תקווה, הבעתי את הספקות שלי בפניה. היא אמרה לי שאני לא יכול להתייחס למשהו מתהווה כמשהו שישנו. אני לא יכול לבקר את זה כאילו זה כבר קיים וצריך תיקונים. זה תהליך שכרגע זקוק בעיקר למקום ואמונה, ולא יעמוד בביקורת שלי.


אין תגובות:

פרסום תגובה