יום שישי, 5 ביולי 2019

העצמי כסימולאקרה

חזרה לשחייה עם נגן mp 3.

הפעם "הקדמה לפסיכואנליזה" של פרויד. המקריא המתנדב של Livrivox במבטא הודי כבד.

פרויד אומר שאנשים מגיעים אלינו, אליו ואל שכמותו, כדי להתמודד עם קונפליקטים ניורוטיים המייסרים אותם. ובניגוד לדילמות מודעות, כמו בשאלות כגון המשך או סיום קשר זוגי, אותן קשה אך אפשרי להכריע; הרי שבקונפליקט הנוירוטי, חצי מהמוטיבציות שקועות בלא מודע. וכך "כמו המלחמה בין דב הקוטב ללווייתן" האדם אינו מסוגל להכריע, משך שנים ארוכות בין צידי בקונפליקט. אני מדמיין שפרויד לא סתם שיבץ לווייתן בצד של העומק הלא מודע- על סמליותו המיתולוגית וגודלו. הלווייתן הוא העיקר.

פרויד ממשיך, במבטא הודי, ומסביר שתפקידנו להחליף חלק קטן בלא מודע בחלק מודע. לא נדרש הרבה, הוא מדגיש, משום שמעט זה אפקטיבי ביותר. בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, היינו, פרויד ועמיתיו, ממפים עבור המטופל את החלק הלא מודע הגורם למטופל ייסורים בתקווה שכך יתיר את הכוח הכבול לתכנים לא מודעים וחשוב לשליטה בהם. אולם הסתבר שנעשה זה רק מייצר עותק מודע לתוכן הלא מודע, הנח לצידו. ואני מדמיין שכל המפות של ניו זילנד לא ייגרעו מניו זילנד אם ניפטר מהן - כמשאלת מטופלים להיפטר מהנגזרת המודעת של המוטיבציה הלא מודעת.

ואז המופע ההודי של פרויד מתחיל להסביר את חשיבות העבודה עם ההתנגדות וההעברה כדי להשפיע באמת על הלא מודע. אבל אז גברת התחילה לשאול אותי למה אני נושם רק מצד אחד, ובזמן ששוחחנו התמלא המסלול, ויצאתי.


**
לאחרונה אני עסוק בשני נושאים, שחיקה ובוחן מציאות. אני חושב שהם קשורים.

כשאתה תופס את המציאות אחרת מאנשים בסביבתך, ואין לך כוח או רצון לכפות את תפיסתך על הזולת - זה מבלבל, ושוחק. למשל כמו במקרה של אדם הסובל מאפלייה, הטרדות, או אפילו סתם אדם שמודע למשהו מוכחש.

זה יכול להיות גם תהליך פנימי. לאחרונה אני שואל את עצמי שאלות בסיסיות לגבי כלי חשיבה ותפיסות שעבדתי איתן במרץ בשנים האחרונות. מאיפה אתה כל כך בטוח, ומה תחשוב הלאה, אני שואל את עצמי. אני מנסה לקחת את עצמי פחות ברצינות. כאילו תקופה ממושכת חסרה תנועה בהתפתחות החשיבה שלי, שעתה חייבת להתקיים. ובלבול עדיף עבורי על מכאניזציה תפעולית של החשיבה.

וכשאני מסתכל על אנשים סביבי, כמו חבר לא קרוב שמתחיל שיחה, בה הוא שואל אותי שאלה, כשאני יודע מראש מה התשובה שיגיע אליה כאילו בעזרתי וכנראה בניגוד לעצתי; אולי אני סתם חסר סבלנות? אבל אני תוהה אם משהו ביננו נגע בשיחה הזו בכלל, האם שימשתי פלסבו שאפשר לתהליך פנימי לקרות, ולמה קיבלתי מראש את תפקיד העזר כנגדו, שיוכל להתנגד לעצתי.

אלו רגעים בהם אני מרגיש שרעיונות משמשים כמפות שאנשים לכודים בהן, במקום לגעת במציאות.


** 
משהתייבשתי, אני עובר לקרוא את הפרק של כריסטופר בולאס "ארוטיזציה של ההיעדר" מתוך ספרו "היסטריה". אני מציג אותו בקבוצת הקריאה שאני מארח השבוע. אם אסכם אותו בצורה פשטנית בשפה בה כתבתי על מפות קונספטואליות לעומת המציאות: כמה מפתה זה להישאר במרדף אחר נקודות במפה.

בולאס, בעקבות מורו מסוד חאן; מתאר את המטופל ההיסטרי ככזה שמפתה למגע מיני, אך בהשיגו את המגע הזה, מתאכזב וחווה דחייה, משום שרצה בכלל הבנה עמוקה, אהבה אימהית. אצל מטופל זה, טוען בולאס, הפיתוי, והדרמה, משמשים כדי להסתיר חוויה של היעדר. ואני מוסיף, תחושה שהאדם הוא מפה ללא ארץ, סימולקרה.

**
בהליכה הביתה לאורך החוף אני מקשיב לספרו של דאגלס הופשטטר "אני לולאה מוזרה" באודיבל. המקריא הוא חנון חמוד שמאפשר לקחת את כל הכתוב לא ברצינות מוגזמת. הספר עוסק בתודעה, ובלולאה של התייחסות עצמית. בפרק משמים (ויוצא דופן בהיותו כזה) על תיאוריית המספרים, כמבוא לדיבור על גדל, הופשטטר מונה מספרים מעניינים. כמו מספרים ראשוניים שהם סכום של שני מספרים מרובעים. או משהו כזה. בעודו עושה כן, הוא תוהה כל הזמן איך הסדרות שהוא מונה יימשכו לעבר האינסוף. מחשבי על, בדוגמאות שהוא בחר, לא שינו את הבנתנו לגבי דפוסים מעניינים שכאלה. אני חושב עכשיו שאני גם מרגיש ככה, כאילו אני מציין רצף של מספרים מעניינים, בלי לדעת מה ההיגיון, הסיבה; ואם משהו בהבנתי ישתנה אם אוכל למפות את עצמי לגמרי, או לתפוס את המציאות במלוא מורכבותה.

הופשטטר מתענג בכתיבתו על אנלוגיות שאיבדו את המושא שלהן. במשך חצי פרק הוא בונה סאטירה על מחזה בנושא האכזבה של וויטהד וראסל מכך שגדל השתמש בפרינסיפיה מתמטיקה כנגד עצמה; הופשטטר ממציא דמויות, תתי עלילות, מופעים שונים בהם המחזה מוצג, ודוגמאות למחזות אחרים שפעלו כנגד עצמם. הוא מדגיש שהמיפויים שאנחנו נהנים ללכת לאיבוד בתוכם בלי קשר למושא המקורי שלהם, צריכים להתייחס לעצמם. כלומר, צריכה להיות בהם תחושה (מפתה) של עוד.


**

בחזרה לבולאס. הוא מתאר שאצל ההיסטרי נוצר פיצול בין העצמי הממשי המעוניין בטיפול אמהי, לבין העצמי המדומיין המעוניין ההרפתקה מינית. בולאס מתאר מקרים בהם האם התייחסה לילד כמו אל בובה שלה, או גבר קטן, ולאופן בו האדם הבוגר למד למלא תפקיד כזה עבור הזולת כדי לקבל אהבה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי , ובין המפגשים המיניים שלו. כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".


אם נסיר לרגע את המילה המפתלגת היסטרי, 
ונחליפה באינסטגרמי, כדי לציין שאנחנו חיים בעידן בו כולנו מפעילי בובות העושים מאמצים רבים לפתות לתת לנו תשומת לב כדי בעצם לקבל בהיחבא תחושה שאכפת לה, לאם האינטרנטית, מאיתנו; אז אולי נוכל להבין טוב יותר את המתח המגולם בחיים האינסטגרמיים בני ימנו.
אקיצר תנו לייק.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏אוקיינוס‏, ‏שמיים‏‏‏, ‏‏‏חוף‏, ‏ענן‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

אין תגובות:

פרסום תגובה