הערות על "לראות ולהיראות" לג'ון סטיינר (2011)

בפוסט הזה אסכם את המבוא שכותב סטיינר לספרו "לראות ולהיראות", שתורגם לאחרונה לעברית, וסיכום של הרצאות שנישאו בכנס השקת התרגום. זה יהיה די ארוך וגדוש כל טוב. כתבתי במילותיי וניסיתי להבהיר היכן אני מבאר את סטיינר ומתי אני מביא אותו כפי שהוא.

שם הספר בלע"ז הוא:  Seeing and Being Seen - Emerging from a Psychic Retreat, והוא אסופת מאמרים שנערכו יחדיו ויצא באנגלית בשנת 2011. ספר קודם של סטיינר בנושא זה יצא ב1993. לפי התמונה שלו באתר הקרן של מלאני קליין, סטיינר נראה די מוזרון, או לפחות לא כל כך פוטוגני. אבל הוא אחד הנאו קלייניאנים הלונדונים הנחשבים שעבר אנליזה אצל סגל והדרכה אצל ג'וזף ורוזנפלד. בעברית שמו שטיינר אגב.

סטיינר מתאר כי בעבודתו עם מטופלים לעיתים הם מרגישים תקועים ולא מסוגלים להתפתח, והאנליזה נתקעת. סטיינר מתאר כי מטרת האנליזה לעזור למטופל להבין את ההגנות שהוא מפעיל כדי להתגונן מפני חרדה וכאב בחייו, וכי הוא מניח שבאמצעות הבנה של פעולת ההגנות, יוכל המטופל להכיר ולזהות אפשרויות ויכולות חדשות להתמודד עם החרדה והכאב שבחייו. איפשהו במהלך התהליך, נוצר מצב ביניים בו המטופל כבר אינו תלוי לגמרי בהגנותיו, אך עדיין חש חוסר ודאות לגבי דרכים חלופיות להתמודדות עם חרדה ועם כאב. ההגנות הן מבנים מאורגנים ומתואמים, המהווים חלק חולה באישיות. מבנים הגנתיים אלו יוצרים מקומות מסתור בתוך הנפש, וההרפייה מההגנות כרוכה ביציאה ממסתור, ובחרדה המתעוררת עקב כך.

בספרו, סטיינר מתמקד במטופלים בעלי ארגון הגנות נרקיסיסטי. כאשר מטופלים אלו מוותרים על ההגנות שלהם הם יוצאים מתוך המסתור הנפשי שההגנות יוצרות. אז, על המטופלים הנרקיסיסטים להתמודד עם תחושות של מבוכה, בושה והשפלה. מטופלים נרקיסיסטיים חווים היררכיה של השפלה, כאשר מי שלמעלה יכול להשפיל את מי שלמטה. כאשר המטופל מוותר על הגנותיו מתעורר אצלו הפחד להיראות נחות. כאשר דרכי ההתמודדות המוכרות עם מצבי ההשפלה מתערערות, נוצר מאבק כוח בין המטפל והמטופל. סטיינר טוען שהטיפול במצב זה דורש תהליך של אבל, וויתור על פנטזיה כל יכולה. סטיינר מדגיש כי אבל הוא המאפשר את השינוי.

סטיינר מתחיל ומתאר את הנפש כמרחב כמו-גיאוגרפי, בו יש חלקים שונים ומרחבים שונים המאפשרים פרספקטיבות מסויימות זה אל זה. המסתור הנפשי הוא מקום בנפש בו יכול המטופל הנרקיסיסט להסתתר ממבטו של האחר. מאותו מקום המטופל הנרקיסיסט גם לא רואה בבירור את האחר. המטאפורה המרחבית של סטיינר מתארת כך גם את האופן בו המטופל הנרקיסיסטי מונע גישה לתכנים פגיעים אצלו (בדומה לג'וזף) וגם את האופן בו הוא אינו רואה את האחר בשלמותו (בדומה לרוזנפלד). סטיינר מתאר כי בחומר הקליני העולה באסוציאציות וחלומות, למסתור הנפשי משוייכים דימויים חזותיים של בתים, טירות, או מצודות, או שייכות לקבוצה של אנשים או חסות של אדם רב עוצמה.

במהלך טיפול המטפל חושף שוב ושוב את המטופל באמצעות פירושים של עולמו הפנימי. המטופל הסתתר בפני חרדות וסבל והיציאה מהמסתור גורמת לחרדות ולסבל לשוב. המטופל הנרקיסיסט המגיח ממסתור נפשי חש חשוף ונצפה, ומתעוררות בו תחושות של מבוכה, בושה והשפלה. סטיינר מתאר חוויה דומה לזו של בגדי המלך החדשים, או הגירוש מגן עדן. סטיינר מתאר כי הקלייניאנים מתעלמים מבושה. המטופל מרגיש תלוי בהגנות המסתירות אותו, ואבדן ההסתרה גורם לתחושה של קריסה או של התמוטטות. מטופלים שנחשפים ממחבואם עלולים לחוש שדוחקים בהם לצאת טרם זמם. הם עלולים לחוש את מבטו של המטפל כמלא בגינוי, מוקיע, ומעורר אימה. ישנו טווח חומרה של אי הנחת הנגרמת, בין מבוכה להשפלה. למטופלים נרקיסיסטיים מילים רבות לחוויות אלו, יותר משלאסקימואים יש מילים לשלג: נבוך, פגיע, חשוף, רגיש, מבוייש, מסמיק, נכלם, נעלב, מוקטן, נלעג, מבוזה, נזוף, מונמך, מזולזל, חסר עורף, מבוטל, מגונה, מושמץ, מחולל, עוטה קלון, מוכפש ומושפל. סטיינר מעיר כי תחושות אלו, בלי קשר לרמת החומרה שלהן, הן בלתי נסבלות ודורשות הקלה מיידית של אי הנוחות שהן מסבות.

סטיינר מסביר שלפי התפיסה הקלייניאנית נרקיסיזם הוא הגנה מפני חוויה של נפרדות מהאובייקט. השאלה בטיפול קלייניאני היא עד כמה אני רואה את האובייקט ועד כמה אני משליך עליו תפיסות מעולמי הפנימי. סטיינר טוען שכשאין נפרדות קשה לראות את האובייקט. כלומר, סטיינר עושה שימוש במטאפורה מרחבית ויזואלית כדי להסביר את התופעה הנפשית של חוסר הנפרדות המאפיינת נרקיסיזם כהסתתרות וכעצימת עיניים. זו בחירה מעניינת בעיניי, שמוצדקת על ידי חוויות נרקיסיסטיות של להרגיש שלא רואים אותך, או הדגש על יופי וחיצוניות. זה מזכיר גם את המיתוס של נרקיס, שעסוק בהתבוננות בהשתקפותו, ושאינו רואה את אקו.  עוד רובד לבחירה במטאפורה מרחבית ויזואלית הוא ההתייחסות של סוזן אייזקס להבשלת חוש הראייה כמה שהכי מעורר את חוויית הנפרדות של הסובייקט מהאובייקט. הסובייקט, כמשהו נפרד מהאובייקט, מסומן על ידי העין יותר מכל.

סטוק פוטו של נרקיסיסט מצר מבטו על האובייקט מעבר למסתור נפשי:


בתיאוריה הקלייניאנית יש שתי עמדות מרכזיות של יחס לאובייקט - העמדה הסכיזופרנואידית שבה אין חוויה של נפרדות, ואז יש השלכה של תכנים נפשיים על האובייקט והפנמה של תכנים נפשיים מהאובייקט; והעמדה הדפרסיבית, שה יש חוויה של נפרדות, ואז יש התמודדות פנימית עם אשמה על הרסנות כלפי האובייקט ועצב על אבדן של החוויה המחוברת לאובייקט. סטיינר מסביר שבתיאוריה הקלייניאנית אין דגש על להיראות על ידי האובייקט, וההסתתרות הרחק מהאובייקט מיוחסת בדרך כלל לצרות העין או לאשמה על צרות העין מצד הסובייקט. הארגון הנרקיסיסטי מגן על המטופל מחוויה של נפרדות. כשהאובייקט אינו נפרד, קשה לראות אותו כהלכה. חלקים בו מפוצלים ומוכחשים, או עוברים עיוות על ידי השלכות של המטופל. כשהמטופל יוצא מהמסתור הנפשי, הוא רואה טוב יותר את הנפרדות מהאובייקט, והוא רואה חלקים לא רצויים באובייקט, שמהם הוא התחבא בעבר. חלקים טובים באובייקט שבהם המטופל קינא נגלים, חלקים רעים באובייקט שנתפס כטוב הופכים אותו למעורבב ומורכב ולא מאפשרים לראותו כמושלם כפי שהיה. על המטופל להתמודד עם תחושות קשות כלפי האובייקט שמהן הוא נמנע באמצעות המסתור הנפשי. תחושות כאלו הן צרות עין, קנאה, תסכול, זעם, אשמה וחרטה.

כאשר המטופל חווה נפרדות זה כאילו שהוא מרחיק את האובייקט שהיה בטווח אפס מהעין שלו, ואז ממרחק הוא יכול לראותו בשלמותו, ולא לראות רק חלקים ממנו באופן סלקטיבי כפי שהתאפשר מטווח אפס. (בעיניי, זה כאילו שהדרמה של המפגש עם העולם נחווית כמתרחשת בתוך העין, ואין הפרדה בין מה שנתפס בעין לבין מה שמתרחש בעולם, ויש תחושה כאילו העין שולטת במה שמתרחש בעולם). כשניתן לצפות בו ממרחק מה, האובייקט שנצפה בכללותו הוא גם טוב וגם רע, וקשה לסווג אותו, והתחושות כלפיו מעורבות. קשה יותר לשאת תחושות מעורבות, כי יש חשש שההרסנות של המטופל תהרוס את הטוב שבאובייקט. תכונות טובות של האובייקט מעוררות אהבה והכרת תודה, אבל גם מעוררות שנאה וצרות עין (צרות עין מתבטאת במחשבות מרירות, ובדרך כלל לא מודעות, כמו "למה אני תלוי בטוב שאינו בי", "למה אני מקבל רק חלק מהטוב של האחר"). התקפות על האובייקט טוב הן בלתי נמנעות, והן מעוררות חרדה ואשמה במטופל. נראה שבהיפוך סיבתיות מסויים, המטופל שלומד להכיר בפגמים שבאובייקט הטוב מתחיל לשנוא אותו על כך שהפך להיות אובייקט שלם (מורכב ומרובה צדדים) ולא מושלם (בעל היבטים טובים בלבד), וחש אשמה וחרדה על כך שהוא זה שפגם באובייקט הטוב באמצעות מבטו צר העין.

אני אנסה לתאר את המשפט האחרון בפסקה הקודמת מחדש. האובייקט היה מרובה היבטים, שחלקם טובים ורעים בעיני הסובייקט; ובהתחלה הסובייקט הנרקיסיסטי תפס את האובייקט שלו מטווח אפס, בלי יכולת לראות כמה היבטים בבת אחת; זה יצר מיקוד בהיבט מסויים מאוד של האובייקט, טוב בלבד או רע בלבד; וזה גם יצר חוסר יכולת לחוות את הרוע או הטוב כהיבט סובייקטיבי כי נתפס רק היבט אחד של האובייקט; ואז יש תחושה קשה של אומניפוטנטיות הרסנית כלפי האובייקט הטוב שנצבע בצרות העין. כלומר משהו נתפס כבעל איכות חיובית, אך בלי הנפרדות להבין שהאיכות הזו היא סובייקטיבית, ואז האיכות שלו הופכת לשלילית כשמתפתחת צרות עין כלפיו (שכנראה בכל זאת דורשת הבנה שהטוב אינו אני) ואז יש קושי רב לשאת בקיומם של אובייקטים טובים וחוויה שאני הורס. ואז ברגע שהסובייקט הנרקיסיסטי מרפה מעט מההגנות שלו - אולי כי תפס היבטים נוספים של האובייקט וקלט שהאובייקט לא נהרס על ידי צרות העין שלו - הוא מתחיל לחוש שהאובייקט הטוב פגום, כי הוא מורכב מהיבטים טובים ורעים בבת אחת. ואז הסובייקט הנרקיסיסטי שמתחיל לתפוס נפרדות חש שהוא זה שהרס את האובייקט הטוב בצרות העין שלו, ובבת אחת הוא כועס על האובייקט הטוב שאינו מושלם כפי שנתפס קודם לכן.

היציאה ממסתור נפשי מאפשרת אינטגרציה מכאיבה של היבטים טובים ורעים באובייקט, ושל יחס חיובי ושלילי של המטופל כלפי האובייקט. זוהי העמדה הדיכאונית, המכירה בנפרדות האובייקט ובמורכבותו, ועל המטופל לשאת בסבל רב כדי להמשיך להתפתח מעבר לכך. סטיינר מתאר כי קליין הדגישה את האמביוולנטיות (שנאה+אהבה) כלפי האובייקט כהיבט מרכזי בעמדה הדפרסיבית. לפיה, אהבה בהכרח כרוכה בצער, אשמה וחרדה. אמביוולנטיות זו גורמת לקונפליקט פנימי, שמניע אותנו לנסות לעשות תיקון. פגמים באובייקט הטוב מעוררים אשמה. בנרקיסיזם התכונות הטובות של האובייקט מנוכסות לעצמי, והרעות מוכחשות. הגנות אלו משבשות את חוויית הנפרדות בין העצמי לאובייקט ומונעות את התפיסה ואת היחס לאובייקט כשלם.

נרקיסיזם כרוך באידאליזציה עצמית, ובכך שהטיפול חושף היבטים מורכבים של המטופל ושל האובייקטים שלו, חלקים לא מוצלחים ולא אהודים במטופל נחשפים אט אט. המטופל נחשף, והדימוי העצמי המואדר שלו קורס. הגאווה הנרקסיסטית מוחלפת ברגשות של מבוכה, בושה והשפלה שעתה עליו להתמודד עימם. המטופל עלול לחוש שהוא נרדף ומותקף, וכך להתגונן באמצעות פיצול פרנואידי בפני חשיפת החלקים המוסווים שלו, אלו שניסה להסתיר כי אינם נהדרים. לחלופין הוא עלול להסיג את המטופל לעמדה הסכיזופרנואידית. סטיינר לא לגמרי ברור לגבי הנקודה הזו, אך נראה כי האידאליזציה הנרקיסיסטית היא הביטוי של העמדה הסכיזופרנואידית באישיות הנרקיסיסטית. כך או כך אין התקדמות ועיבוד של העמדה הדיכאונית.

המבט האנליטי נחווה כמשפיל, או לפחות מכפיף את המטופל הנרקיסיסטי. ההשפלה נחווית כהקדמה לפגיעות נוספות שבסופן השמדת המטופל. זה מזכיר את "תגובה טיפולית שלילית" של ריביר, המתארת את האופן בו מטופל נרקיסיסט מצפה לעונש קטסטרופלי ובלתי נסבל על האופן בו התייחס לאובייקטים שלו. סטיינר מדגים מיומנו של שרבר, שהיה מטופל של פרויד, המתאר כי החשיפה המשפילה שהוא חווה מול מטפלו גורמת לו להרגיש חסר אונים ושבוי בידי פרויד, הוא חש כאילו גופו הוא כמו גוף נשי שניתן לנצלו ולזנוח אותו להירקב, הוא חש שהחשיפה מבזה, ממיתה ומזנה אותו.

אציין כי למיטב הבנתי בושה היא רגש שיכול להיחוות בשניים או בשלושה. אם ישנה נפרדות, ויש התבוננות על עצמי ועל האחר, אז החוויה היא משולשת, והבושה היא חלק מתחושה של להיראות וקבל הכרה על ידי האחר. כלומר, כמו במיתוס עץ הדעת, בושה היא למעשה יכולת להכרה סובייקטיבית של העצמי, לראות את עצמי בעיני האחר. אבל אם אין נפרדות אז הבושה היא מתקפה, והמבט של האחר צורב בך והאמת לגבי האחר מסנוורת. זו כבר לא חוויה בה אני רואה את עצמי בעיני האחר, אלא חוויה בה יש רק אני ואחר, והאחר פוגע בי במבטו. כלומר לא ניתן להפיק משמעויות סמליות ולהבין את הסובייקטיביות של הסיטואציה, אלא רק לחוות אותו בצורה בלתי מתווכת. כיצד העין יכולה לחוות דברים כאובייקטיביים ולא כסובייקטיביים? זה כמו שהעין יכולה לראות תמונה בעלת משמעות הדורשת פירוש והמשך חקירה, או שהיא יכולה להסתנוור ולכאוב משמש ישירה מדי. באופן דומה גם הנפש יכולה להיחשף ליותר מדי מהאובייקט ולכאוב מבלי להיות מסוגלת להפיק משמעויות לגבי זה.


השפלה היא חוויה פרנואידית. זוהי בושה שמצורפת לה כוונת זדון מצד האובייקט. סטיינר מתאר כי במקרים אלו יש ציפייה לדמות המעוניינת להעניש את המטופל. בושה פרנואידית שכזו מיוחסת לכוונה של האחר לבייש. סטיינר מציין שהכאב של ההשפלה אינו מתעורר במקרה, אלא מוטל כעונש על ידי אחר שרואה אותי, וכי לדבר יש משמעת כואבת יותר. יש בו כוונה של אדם אחר להכאיב לי. ניתן לחשוב שהמבט הזה שהיה יכול לתת הכרה וביטחון, משמש לרדיפה והענשה. בושה פרנואידית היא כזו שמקורה בכוונה המפורשת של האחר לבייש. מטופלים חשים תכופות שמשפילים אותם ומתנשאים עליהם - לדוגמא בשכיבה על הספה בפסיכואנליזה, או בקביעת תאריכי חופשה לפי העדפת המטפל, או בגביית תשלום. כל אלו יכולים להיחוות כהפעלת כוח לא הגנת מצד המטפל. מטרתן של ההגנות הנרקיסיסטיות בהעברה להפוך את יחסי הכוחות שנוצרים, אך הן קורסות תמיד.

הנה וידאו שממחיש כמה הורים מתנשאים מעל ילדיהם, ועל ההשפלה הכרוכה בלהיות תלוי במישהו שיודע יותר טוב ממך:




דרך ההכרה במבוכה ובבושה שהמטופל חווה כשהמטפל צופה בו, ניתן לראות את החשיבות של המבט. זה מזכיר את הgaze של וויניקוט. סטיינר מציין שבריטון מפריד בין אובייקט ראשוני, האם, לבין אובייקט הצופה בהעברה מול האובייקט הראשוני - האב. הילד היה מעדיף ליצור קשר נפרד עם האב ועם האם. אך כל דיאדה כזו מדירה הורה שאינו נכלל בדיאדה, והתחרות היא בלתי נמנעת. האב המודר יכול לפרגן או לנקום. האב הוא כמו הסופר אגו המביט בהעברה בין הילד לאמו. סטיינר מציין שאין בושה בשלבי ההתפתחות המוקדמים, וילדים עושים צרכים בפומבי בחופשיות, אך עם האיסורים וההבנה לגבי המורכבות של הסיטואציה החברתית ילדים מפתחים בושה. ואם העכבה החברתית חמורה מדי הילד יכול לפתח רגישות יתר לבושה. ניתן לחשוב על הבושה כרגע חיצוני, שמושתל באדם על ידי החברה, ושזה מה שמתאר מיתוס היציאה מגן עדן. הבושה אינה הכרחית כמו שהסתרת המבושים אינה הכרחית, עד שנכנסים לחברה. סטיינר מציע שיש להיות קשובים מאוד לרגשות הבושה כדי להיות מסוגלים להגיע לחשיפה של רגשות עמוקים יותר. כלומר הוא מקנה לבושה מעמד משני מבחינת עומק, אך קריטי מבחינת ההגעה לעומק. כמו אייזקס, סטיינר מציין כי הנפרדות מבוססת על חוש הראייה. מעניין לחשוב על חושים שונים שמחוברים למצבי נפש שונים, כיצד צמרמורת בגב מבטאת חשיבה לא קונספטואלית, כיצד חשיבה מרחבית מבטאת אמפטיה וכו'. לפי סטיינר השלכה והפנמה מתווכות על ידי העיניים, כמו במצב בו המבט בעל יכולת לחדור ואפשר להשתמש בו כדי להיכנס לאובייקט להזדהות איתו.

סטיינר מתייחס לדינאמיקות של שליטה המבוססות על מבט. כמו מטופל שמסיט מבטו אל הרצפה, או מטופל שמדבר על נושא רגיש לו אך מביט ישירות למטפל בהכחשת כל בושה. מי מפנה את המבט בעת מלחמת מבטים. סטיינר מציין כי יחסי כוח מתקיימים בכל פעם שקיימים הבדלים, ולכן לא נרצה לטשטש אותם כי הם הבסיס לנפרדות מהאובייקט. סטיינר מציין כי לרוב ניתן לשאת הבדלים ללא תחושת קיפוח גדולה. אולם כאשר מתעוררת הרגשה שהכח אינו הגון או שנתפס ללא רשות, או שהוא מופעל בדרך אכזרית, הילד עלול לחוש השפחה המעוררת הזדהויות נרקיסיסטיות בניסיון להפו את כיוון ההשפלה. בעיניי, ההבדלים נתפסים כלא הוגנים כשאין תפיסת נפרדות. אם אני לא תופס את ההבדל ביני לבין אבא, אני אערער על כוחו. אז מה אם אני בונה אוטו מכריות ושמיכות בסלון ולו יש אוטו אמיתי, אם אני לא תופס את ההבדל המהותי בין שני כלי הרכב. האב יכול לפתור את המתח האדיפאלי בכוח, כשהוא מעמיד את הילד במקומו, מסרס אותו, מראה לו את יכולתו האמיתית המעטה. זהו פתרון פרנואידי נרקיסיסטי לדרמה האדיפלית. בעיניי, הסירוס יכול להיות מיטיב, במובן שהוא מזכיר לילד את המקום ממנו עליו להתחיל לצמוח, אם הילד בוטח שהאב אינו מתעמר בו בכוונת זדון אלא מלמד אותו כיצד לגדול. הסירוס הוא גם דרך פרנואידית לארגן את החוויה הראשונית של הפגימות - אני לא פגום, אלא אבא סירס אותי ויום אחד אסרס את בני. ובעיניי, אולי זה עדיף על לחוות את העצב בפגימות הפנימית.

לפי סטיינר נרקיסיסטים חווים שהיתרון של אחרים עליהם אינו הוגן. הם לא מקבלים את ההבדלים אלא מושפלים מהם. היכולת לשאת הבדל חיונית להתפתחות וליצירתיות, אבל הבדל יכול גם לעורר צרות עין. לעיתים כאשר הבדל נקשר לאי צדק, ההרסנות הולכת ומתעצמת. בעיניי, יש תופעה שכיחה בנרקיסיזם של עין תחת עין וטובה תחת טובה - לדוגמא, אדם שעוזר לאחרים כי הוא חושב שיעזרו לו בחזרה. זהו משחק סכום אפס, בו הנתינה תמיד באה עם תחושת היגזלות מעצמי. ניתן להבין תופעה זו באי הכרה בהבדלים, כך שהנתינה אינה נתפסת כחלוקה של שפע זה עם זה, אלא כתחרות של אחד על חשבון השני. במצב שבו לא תופסים הבדלים, אם אני מקשיב למישהו זה רק כי אני חושב שהוא יוכל להקשיב לי אחר כך, ואני לא חושב על האפשרות שיש מי שאוהב להקשיב ומי שאוהב לדבר. זו גם הסיבה שילד יתפוס תפקידים הוריים, כדי להקל על ההורה, מתוך אי הבנה שיש הבדל מהותי ביכולות ובתפקידים בין הילד וההורה.

ישנם שני פתרונות לתסביך האדיפאלי - המצב הפרנואידי אורב בתוך המסתור, ואך מפנה מקומו כאשר ישנו מגע דיכאוני עם המציאות שהמטופל צריך להתמודד איתה כשהוא יוא מהמסתור. השאלה המהותית לפי סטיינר, היא התמודדותו של האדם עם טינה. פעמים רבות אדם מסתתר משום שהוא מתקשה לבטא טינה בתור שנאה ומשאלות נקם. בעיה זו מחריפה מול אם שאינה מסוגלת לשאת בהשלכות האלימות של הילד, וחשה מותקפת ולכן אינה מסוגלת לספק לו ביטחון. הדבר עלול להעצים את תחושת חוסר האונים של הילד ולעודד אותו לפנות למנגנוני הגנה נרקיסיסטיים לצורך פיצוי. תינוק רגיל יכול לגרום גם לאם נמנעת להיענות לצרכיו באמצעות חיוך ובכי. אבל אם יכולת ההשלכה שלו לקויה או שהאם לא זמינה לו מבחינה, הוא לא יכול להשליך רגשות לתוך האם, ואז הוא פונה לפתרונות אומניפותנטיים. חיוך ובכי יכולים להפוך אז לאמצעים פתייניים ושתלטניים של הפעלת כוח במשפחה, ולהוביל את כל הארגון המשפחתי לארגון יחסים נרקיסיסטי.

תפקיד המשולש להגן על הורה והילד שבדיאדה מרודנות של אחד ההורים או של הילד. המשולש ממתן את היחסים הכוחניים הללו ומאפשר להסמיל אותם. כדי להגיע לפתרון אדיפאלי דיכאוני, על האדם להיות מסוגל קודם כל לחוות את ההשפלה הפרנואידית - את הסירוס על ידי הגבול שמציב השלישי לדיאדה. לעיתים זה עולה גם בהעברה, כשהמטופל חש שהאנליטיקאי כופה עליו מבנה פרנואידי בכך שהוא מציב גבולות ומציע הבנה סמלית של הדברים. המטופל יוכל לפגוש את העמדה הדיכאונית רק לאחר שיסיים לעבד את ההיבטים שפרנואידיים של סיטואציה זו, לשאת את הזלזול וההשפלה שכרוכים בקבלת עזרה. קבלת עזרה משמעה להבין שההאדרה העצמית הנרקיסיסטית מסווה חוסר אונים מאחוריה. אם הדבר מתאפשר, המטופל יכול לעבד את ההרסנות של מתקפותיו על האובייקטים, שנעשו כנקמה על הביזוי שגרמו לו, ולהתמודד עם הצער והאשמה שיתעוררו בהמשך כשיבין שלא הייתה זו סיטואציה פרנואידית כלל ושהוא לא ראה את האהבה שהופנתה לעברו.

סטיינר טוען כי הפתרון הפרנואידי והפתרון הדיכאוני לתסביך אדיפוס הם הבחירה הבסיסית שאיתה מתמודד היחיד מול הקונפליקטים בחייו. אלא שלעיתים רחוקות האדם חש שהוא ניצב בפני בחירה מודעת, שכן לחצים לא מודעים מטים אותו לכיוון זה או אחר. ובעיניי, רק כאשר האדם בשל להתמודד עם המציאות הרגשית של העמדה הפרנואידית הוא חווה בחירה מודעת. לוואלד מנסח זאת כדילמה בין סירוס לרצח אב. אם יש בחירה בסירוס, ישנו אבל, ותחושה של חוסר אונים שדורשים עיבוד איטי. לאחריהם ניתן להגיע לפיוס וסליחה. הנתיב הפרנואידי שמנסה למנוע את הסירוס ואת חוסר האונים, אינו מאפשר את האבל, וכך הוא חוסם אפשרות לפיוס וסליחה אלו. הבחירה היא בין רדיפה לאשמה. ההגנה הפרנואידית מוקמת כנגד אשמה. לעיתים כשמגיעים לפתרון פרנואידי או דיכאוני, אין זה המצב הסופי, ובטיפול יש למוטט אינטגרציות אלו כדי לאפשר המשך צמיחה. בעיניי, כמו במקרה בו ילד הורי מגיע לעמדה הדיכאונית מבלי שפתר באמת את התוקפנות שלו בעמדה הפרנואידית, ורק פירוק של האינטגרציה לכאורה, מאפשר אינטגרציה שלמה יותר של האשמה עם התוקפנות שהביאה לה מתלכתחילה.

אם כן, נדמה שישנה בחירה בין הפתרון הפרנואידי והפתרון הדיכאוני, בין לנוע או לסגת, אך בפועל חרדה מקשה על היכולת לבחור, ולוחצת להתגונן. למעשה תמיד יש תנועה בין העמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדיכאונית, ובין מסתור לבין מגע עם המציאות. אפילו התנגדות אינה סטאטית כפי שהיא נראית, כי יש בה הגחה מהמסתור ונסיגה מהירה חזרה אליו. כדי להתפתח על האדם לשאת בכאב שבאבדן - להתאבל. בכל שינוי יש אבדן, כי המציאות דורשת לוותר על מה שנתפס כטוב לפני כן. הבחירה אם כן היא בין להתמודד עם האבדן, לבין לנסות להכחישו ולהתגונן בפניו. מלנכוליה היא סוג של אי קבלת אובדן האובייקט הטוב ואובדן האומניפוטנציה המגנה מפני אובדן האובייקט הטוב.

עיבוד אבל, לעומת זאת, דורש הזדהות עם האובייקט - עם כל מה שהיה טוב בו וכל הציפייה למימוש מול האובייקט - ואז היפוך של ההכחשה של אבדן האובייקט הטוב. כלומר, צריך לחוות את הגעגועים, ציפייה, להפנים את הטוב שהיה, ואז לחבר להם אכזבה מכך שהטוב היה בעבר. באבל, מושבות ההשלכות שנתלו באובייקט. האובדן הוא תום השליטה באובייקט באמצעות השליטה של פנטסיה אומניפוטנטית. כעת תפקיד המטפל משתנה. ממי שהמיט את הסבל וההשפלה על המטופל וחשף את חוסר האונים שלו, כעת המטפל הופך להיות מי שהמטופל זקוק לו, באהבה ובשנאה. המטופל קולט כמה תקף את המטפל והרס את האהבה בינהם. הוא קולט שהמטפל אינו מושלם כפי שהיה רוצה שיהיה. על המטופל לעבד את אובדן המטפל המושלם, ואת התחושה שאולי הרס את אפשרות היתכנותו. המטפל נדרש להכיל את החרדות שמופנות אליו בשלב זה. הוא מתפקד כצופה מודר. פתאום הנפרדות של המטפל שהייתה מתעמרת ומשפילה, הופכת אותו להיות משהו שבכל זאת שרד וראה את ההרס מהצד. המטפל יכול ללמד את המטופל כיצד לשאת את הרגשות העזים כלפי האובייקט הראשוני (המטפל המושלם שהמטופל הזה). הוא יכול גם לסייע למטופל למתן את התחושה הרודפנית של להיות נתון למבט, משום שכעת המטפל נתון למבט.

ההבנה של חרדות המטופל ותגובות המטפל היא הההכלה. על המטפל לקבל השלכות מהמטופל, ולהימנע מתגובות קיצוניות אליהן. כאשר ההשלכות של המטופל מובנות על ידי המטפל, הן מתמתנות ונעשות נסבלות יותר. סטיינר מציין שזה האפקט המרגיע של הכלה, אך לא האפקט האמיתי שגורם לשינוי. השינוי נובע מתחושת נפרדות אמיתית. ההשלכות אינן מוסגות במלואן בטרם עובד השלב השני של האבל. בשלב הראשון המטופל מפנים אובייקט שחלקים של העצמי הושלכו עליו. בשלב זה אובדן האובייקט במהלך ההיפרדות הממשית מוכחש באמצעות פנטסיה של בעלות אומניפוטנטית. ההקלה בחרדה נובעת מהתחושה של להיות מובן על ידי המטפל, והיא נשענת על הסמכות של המטפל. עם זאת, ההבנה צריכה לצמוח מבפנים אצל המטופל.היא תלויה ביכולתו של המטופל לחשוב ולשפוט בעצמו, וכדי להשיג זאת הוא חייב לוותר על התלות שלו בדעות ובשיפוטים של דמויות סמכות, כולל המטפל. הוויתור על תלות זו היא השלב השני של האבל. יש בו תנועה לעבר עצמאות ולעבר מפגש עם הכאב שבאבל. בשלב זה כדי לעבד את האבל, יש להכיר תחילה במציאות של התלות באובייקט, ואז להתמודד עם המציאות של אובדן האובייקט. שתי הפעולות נתקלות תכופות בהתנגדות עזה.

סטיינר מתאר את כוח ההתנגדות לשינוי לפי פרויד. ב"אנליזה סופית ואינסופית" פרויד מתייחס למטופלים הנאחזים בכל כוחם בהגנות. כשהמטפל נחווה כמי שמנסה לעזור למטופל, יש עונג רב יותר מלהדוף אותו מאשר שיש בשינוי. פרויד מסביר זאת בדחף המוות, השאיפה לחזור לצורת התפתחות קדומה יותר. או בעיניי, גם הרצון להעדיף סיפוק מיידי על פני צמיחה. אבל סטיינר מציין שפרויד מתאר גם היבט נוסף של ההתנגדות, שפרויד מכנה "הסירוב לנשיות". לטענתו של פרויד נשים וגברים מתנגדים לעמדה הנשית ורוצים להיות בעלי תכונות גבריות. סטיינר מסביר שהסירוב לנשיות הוא הסירוב להיות בעמדה של תלות פסיבית רצפטיבית, שמקבלת לתוכה אובייקטים טובים. זוהי תלות רצפטיבית באובייקטים טובים. כך למשל, התקפות על חיבורים הוא סירוב לרצפטיביות. קבלה רצפטיבית ותלות כוללות אהבה והוקרה של האובייקט. הדבר מעורר צרות עין והרס כלפי שד ופין שנחווים כמזינים ויצירתיים. המטופל מסרב לקבל דברים טובים לתוכו, אך הוא גם חש שככל שהוא מתפתח וגדל, מופנית אליו צרות עין גם מהסביבה (כפי שהוא היה צר עין כלפי מי שמעליו). שני כוחות אלו - צרות העין כלפי האובייקט הטוב, והחרדה מפני צרות עין על ההתפתחות וההפנמה של האובייקט הטוב - מעכבים התפתחות.


סטיינר מסכם את המבוא כך: החידוש המרכזי כאן הוא שהגחה ממסתור נפשי מובילה לתחושה של חשיפה למבט צופה. תחושה זו מעוררת בושה והשפלה, במיוחד אם הגנות נרקיסיסטיות יצרו תחושה או הזיה של עליונות. המודעות של המטפל לחרדות המתעוררות ביחס לאובייקט הצופה (האב/המטפל) חשובה לא פחות מהחרדות הקשורות באובייקט הראשוני (האם). עם זאת, פעמים רבות בושה והשפלה הן החוויות המיידיות יותר שחווה המטופל ועליו לשאת קודם כל אותן בדרכו להתמודדות עם העמדה הדיכאונית.



סיכום כנס ההשקה של ספרו של ג'ון סטיינר, לראות ולהיראות

הקדמה / ד"ר ענת פלגי הקר

יום שישי בבוקר. נס קפה של כנסים. החלטתי לשבת קרוב. לראות את מבע הפנים של הדוברים. ד"ר ענת פלגי-הקר מנחה. היא מציגה את סטיינר. נולד בפראג ב1934 והיום בן 81. הוא ניורולוג שלמד פסיכולוגיה. הוא למד אצל אנרי ריי פסיכיאטריה. הוא היה באנליזה אצל חנה סגל, ומודרך אצל רוזנפלד וג'וזף. הוא מוקיר תודה להשראה שקיבל מקליין, ביון, ג'וזף, ריי ומאני קירל. מורו ריי לא ידוע כי לא כתב הרבה. סטיינר עוסק בקליניקה ובתיאוריה, ומביא דוגמאות רבות ממטופלים ומאנליזה עצמית. בהזדמנות בה לא מצא דוגמא קלינית טובה הוא נתן דוגמא ספרותית. הוא טבע מספר מושגים, ובמרכזם את "המסתור הנפשי", על מטופלים המסתתרים בתוך נפשם. ריי תיאר את הקונפליקט הקלאוסטרו-אגורו-פובי: מטופלים שלא יכולים להיעלם בתוך עצמם ולא יכולים להיבלע בתוך אחרים. מסתור נפשי הוא מקום נפשי המשמש מפלט מהחרדות של העמדה הסכיזופרנואידית והדיכאונית. במסתור יש תחושה כל יכולה, והוא אינו חדירה לאנליזה. מבנה זה הוא מטאפורי אך יש דימויים כמו טירה או מבצר המשוייכים אליו. המתרגמת יעל חנין מתארת השפעה של תגובה טיפולית שלילית, נרקיסיזם פתולוגי והשפעתו של רוזנפלד על עבודתו של סטיינר.

האנליזה היא כמו ספר הרפתקאות בו המטפל והמטופל מתמודדים עם אתגרים גוברים ככל שהם לומדים על מה שעומד בפניהם. בעת ההגחה מהמסתור הנפשי, ניתן לראות באופן מציאותי יותר את העולם ואת העצמי אבל גם ניתן להיראות ולהיחשף. העיסוק בכאב מלהיראות, הוא חידוש. בטיפול קלייניאני עסוקים בפגיעות נרקיסיסטית, וביכולת לראות את העולם. אך תוך כדי עבודה זו, המטופל מכיר בכך שהוא גם נראה. פלגי-הקר מדיגשה את ההבדל בין גישות שונות לגבי העין הצופה בנו. "עין הרע" שסטיינר מתאר דומה לgaze של וויניקוט וההתייחסותיים, שזו עין טובה שמביטה. אך סטיינר מדבר על עין פנימית רודפנית. סטיינר מתאר את החוויה הקשה של קבלת פירוש לנרקיסיזם אומניפוטנטי, שמובילה לבושה והשפלה, ולעיתים לשנאה ונקמנות. התחושה הבלתי נסבלת של הסרת ההגנות האומניפוטנטיות מושלכת על המטפל כמי שמביא את הכאב. תנועת הלראות ולהיראות מתקיימת גם בתוך הנפש. המטופל נעשה חשוף לעצמו, באופן שהעדיף שלא לראות. מבנים הגנתיים אלו לא מוגבלים רק למטופלים קשים מאוד, והם נוכחים בכולנו.

פלגי-הקר מתארת את הבושה כנוגעת לתופעה אוניברסאלית. תינוק צריך שייראו אותו. תבנית הבושה הטבועה בנו, מאתגרת את הצמד מטפל-מטופל בתהליך ההתפתחות. פלגי-הקר מקשרת זאת גם לשיימינג בפייסבוק, שמאפשר להוקיע את כל מי שפוגע בנו. היא טוענת שנבנת חרדת-בושה חדשה, בה כולנו חשופים תמיד לביוש חברתי עתידי. היא מבקשת גם להתייחס לטרור שבמחוזותינו. בהקדמה לתרגום לעברית, סטיינר מציע כיצד להיחלץ ממבוי סתום אלים ונקמני. פלגי-הקר מצטטת: "המאבק על שליטה עשוי להוביל למסתור נפשי המבוסס על טינה ומרמור. כשאין ביטוי של הדחף לאלימות, נבנית טינה, ונוצר מבוי סתום שקשה לצאת ממנו בטיפול. אם המטפל מסוגל לשאת התקפות קשות ולפרשן כהלכה ולא לגנותן, המטופל יכול להגיע לחרטה ולהתחיל מהלך של תיקון. המטפל יכול להגן על עצמו, אבל אם הוא מפרש ולא מגנה, הוא מאפשר למטופל לרדת מהעץ, ולאפשר לאווירה סלחנית להיווצר". בטינה בין קבוצות, המחסומים הם כעס וגאווה. פלגי-הקר טוענת כי ללא מהלך אלים ואבדני לא ניתן להגיח ממסתור זה. אך לאחריו על היריב להושיט יד, במציאות ולא בפנטסיה - לשלום. פלגי-הקר מדגישה את הקדמתו של סטיינר לתרגום: "ייתכן כי מחקר של מסתורים נפשיים והקושי בהגחה מהם, יוכל לעזור לנו כיצד אנחנו לכודים בנקודות מבט מבוצרות, שמתוכן אנחנו מאדירים את עצמנו ורואים את אוייבנו כדמונים".


מסתורי המסתורים הנפשיים / רובי שונברגר
שונברגר  מצטט שיר: "ילדיהם של החירשים בוכים בלי קול". הוא מסביר כי מסתור נפשי הוא חלל פנימי מוגן לכאורה, בו הנפש חשה שבויה, הרחק מעולם אטום ולא נגיש. החוויה המיידית היא מוגנות ומרגוע המאפשרים רמה מסויימת של תפקוד נפשי, אולם זה עולם בו אין אפשרות לגדילה וצמיחה נפשית. זה דומה למצב סכיזואידי, אך המצב הסכיזואידי סטאטי וסטגנטי, בעוד שהמסתור הנפשי הוא מקום אליו אדם נסוג כאשר יש איום נפשי. עולה תפיסה של מרחב תלת מימדי. אבל מסתור נפשי אינו מסייע בעיבוד נפשי כמו המיכל הביוניאני, גם לא מחניק כמו הקלאוסטרום של מלצר, ולא מאפשר כמו מרחב מעברי של וויניקוט. זה מקום מסתור, המאפשר הגנה, ויש בו גם טיפה יצר חיים. הנפש שומרת על עצמה לשעת כושר בה תוכל אולי להתמודד. מול האיומים נסוגים למקום בו יש תחושה חלקית ואשלייתית של מוגנות. הקושי בטיפול הוא ביצירת יחסי העברה.

המטופל מתגונן בפני קשיים שקשורים לחרדה, תסכול, וכאבי אבל על אובדן שהוא חייב לחוות בפרידה מאובייטים פנימיים. המבנה הזה הוא ארגון פתולוגי, שלא מאפשר לשאת כאב נפשי בעמדות הסכיזופרנואידית והדכאונית. לעיתים הטיפול עצמו הופך לארגון פתולוגי בו יש הימנעות מכאבי גדילה. נדרשת מכווננות רבה, וקשר בטוח כדי לאפשר הגחה משם. השהות עם מטופלים כאלה, מעוררת פנטזיה לא מודעת, שמשפיעה עלינו מאוד, ודורש מאיתנו שיח אמיתי וכואב עם עצמנו. עלינו להבין את ההעברה הנגדית ולא להיות מופעלים על ידיה, ואז לעשות בה שימוש טיפולי מועיל.

סיכום ראיון מוקלט עם ג'ון סטיינר
סטיינר מתאר שהעיסוק שלו במסתורים נפשיים החל בהתבוננות במטופלים שהתקדמו מעט באנליזה ואז נתקעו. הוא חשב שזה מצב משותף של מטפל ומטופל, בו המטופל נסוג למסתור נפשי. המטופל משתמש בהגנות סיסטמטיות, לא ספורדיות. יחסי האובייקט מאורגנים גם הם בצורה שיטתית. סטיינר אומר שהושפע מהתיאור של רוזנפלד לגבי ארגון נרקיסיסטי. מטופלים חושבים על המקומות הללו כמקומות, כמו asylum. אלו מקומות מאוד חשובים ונחוצים, אך ההיתקעות בהם לא מאפשרת התקדמות. הספר הראשון עסק במסתור. הספר השני עסק ביציאה מהמסתור, והתמודדות מחודשת עם המציאות, והכאב והחרדה המלווים את ההתמודדות הללו.

סטיינר אומר שפרויד היה נחרץ בדעתו כי על האנליזה להוביל לאמת ולהתמודדות עם המציאות, ולוויתור על אשליות ולמגע מוגבר עם המציאות. אך פרויד גם קיבל את הצורך באשליות והגנות. אנחנו לא חיים במציאות כל הזמן. הבנה זו הופכת אותנו ליותר סבלניים לגבי קושי המטופלים לשאת במציאות הקשה. הפעלת לחץ על המטופל מנוגדת לגישה האנליטית, אסור להפעיל לחץ על המטופל. גם לנו יש צורך באשליות. (שלא לדבר על זה שגם אנחנו מטופלים בהווה או בעבר).

סטיינר אומר שניתן לספוג מתקפות די הרסניות כלפי עצמך, אבל לא כלפי האובייקט הטוב שלך, כמו מתקפות שהמטופל משגר כנגד פרויד או קליין כשהוא דוחה פירוש טיפוסי מדי. סטיינר אומר שהאובייקטים הטובים שלו הם מהמשפחה שלו והסביבה הקרובה שלו. אבל מקצועית, פרויד וקליין הם כאלה. בעיניו קליין הייתה פרוידיאנית, ופיתחה את חשיבתו של פרויד. קליין קידמה בעיקר את הטכניקה הטיפולית, והדגישה עמדה אנליטית בה אנחנו לומדים את המטופל ואיך המיינד שלו פועל. לאחר מכן חנה סגל השפיעה עליו. וגם רוזנפלד וג'וזף חשובים לו. כעת הוא גם נסמך מאוד על הקולגות שלו בריטון ופלדמן. הם מקיימים ביחד את כנסי ווסט לודג' בלונדון, שפתוחים רק לאנליטיקאים זרים ובהם ישראלים. יחד עם פרסילה רות', הם מאוד תלויים זה בזה בעבודתם. גם אשתו אנליטיקאית וקוראת את כל עבודתו, וחשובה לו מאוד בעבודתו.

יחד עם בריטון, סטיינר החזיר את התסביך האדיפלי לשיח הקליינאני. הם מדברים על פתרון פרנואידי או דיכאוני לתסביך. סטיינר אומר שעבור פרויד תסביך אדיפוס היה התסביך העיקרי של הנוירוזה. סטיינר חושב שהמיינד בנוי סביב קונפיגורציה זו. זה מצב משולש בין הילד ושני הוריו. וזה מתרחב למצבים נוספים מול אחים וסבים ודודים ודודות ואז לחברים ומורים וכו'. הקשר שלנו עם העולם בנוי לפי קשר ראשון מול שני ההורים. פרויד התייחס לprimal scene מתוך המקרה של איש הזאבים. האופן בו הילד חווה את הקשר של ההורים וקרבתם, גורמת לו לחוש "בחוץ". האופן בו הוא מתמודד עם הההדרה שלו, הוא תסביך אדיפוס. פתרון אחד הוא אומניפוטנטי, בו הילד מזדהה עם אחד ההורים ומדיר את ההורה הזה בכך שהוא מנסה להחליפו, לדוגמא יוצר ברית עם האם וחווה את האב כדמות עויינת שמנסה לחדור לקשר של ההורה והילד. אחת האשליות החזקות שיש לנו, היא שפעם היו לנו יחסים נהדרים והרמוניים בדיאדה עם האם. מטופלים רבים לא מנסים להבין זאת אלא לשחזר זאת, ומנסים להגיע לקשר מושלם כזה עם המטפל. אך על המטופל להבין שאינו הילד היחידי וכי יש מטופלים נוספים וכו'. הפתרון הפרנואידי הוא שהילד חושב שהוא יכול להרוג את האב, ואז האב הוא דמות מודרת, נקמנית, שעלולה להרוס את האשלייה הזו. הפתרון השני, הוא דיכאוני, כאשר הילד חושב שהרג את שני ההורים. כמו במחזה של סופוקלס - כאשר אדיפוס מוביל גם למות אביו וגם להתאבדות אמו. זוהי התוצאה הדיכאונית, כשאנחנו חשים שהתרחשה טרגדיה שלא יכולנו למנוע. ואנחנו נעים בין הפתרון הפרנואידי והדיכאוני של התסבוכת. יש לנו פרנויה - פחד נורא, ודיכאון  - כאב נורא. עלינו לשרוד טרגדי זו ולהתקדם דרכה.

סטיינר אינו מטפל בילדים, אך קליין למדה ופיתחה את הטיפול בילדים. סטיינר מצר על כך שאינו עובד עם ילדים, כי במשחק עם ילדים ניתן לראות בבירור דברים שקשה לראות עם מבוגרים. קליין הפסיקה לטפל בילדים בשלב מסויים כי זה מאמץ רב, ויישמה חלק מרעיונותיה על מבוגרים.

סטיינר מתאר כי בהעברה הנגדית המטפל מוצא את עצמו נוטל חלק במבנה ההגנתי של המטופל. סטיינר אומר שכך זה תמיד ביחסים, אך בקשר הטיפולי זה מועצם. אנחנו מגיבים באופן אישי להתנהגות ולדברי המטופל. ככל שנבין יותר את תגובתנו האישיות, לא ננהג לפיהן. אם נחוש דיכאון או חוסר תקווה, או ריגוש או עצבנות וכו' - ונוכל לזהות תגובות אלו - נוכל לשים לב למטופל ולהבין מה במטופל יצר תחושות אלו בנו. למידת ההעברה הנגדית המורכבת מתחושות אלו, כמו שעבודתם של ביון ופאולה היימן לימדה - מאפשרת להבין את המטופל לפי תגובותיו האישיות. קליין התנגדה לכך, היא חשבה שהעברה נגדית מלמדת על המטפל ולא על המטופל. סטיינר חושב שרגשות אלו מאפשרים לשים לב למטופל, ולשאול מדוע המטופל גורם לי לחוש כל כך כועס או עצוב. לעיתים כשהמטפל מרוצה, הוא לא רוצה לשאול שאלות אלו, אלא שבע רצון מההתקדמות. והוא מסכם: העברה נגדית יכולה להיות משרת טוב, אך אדון גרוע.

קליין מבחינה בין השלכה לתוך האובייקט והשלכה על האובייקט, כשהראשונה יותר קשורה להזדהות השלכתית. סטיינר אומר שכל השלכה היא לתוך האובייקט, ותמיד יש הזדהות השלכתית ואנאקטמנט. סטיינר אומר שהזדהות השלכתית היא חשובה אך קשה להבנה. זו קבוצה של מכניזמים - השלכה מחד והזדהות מאידך - הולכים ביחד. אך לעיתים הזדהות היא הפנמתית ולא השלכתית. צריך לבחון במצב קליני ספציפי. לומר שיש הזדהות השלכתית זה לא עוזר הרבה. צריך להגיד מה מושלך ולמה. לפעמים משליכים לאדם האחר רעיונות, רגשות, שאנחנו רוצים להיפטר מהם. אנחנו משתמשים בהזדהות השלכתית כדי להתקרב (כמו שביון מתאר זאת). המטפל משליך עצמו לתוך המטופל כדי לגרום לעצמנו להרגיש איך זה להיות המטופל. אבל אם זה נובע מתוך רצון להימנע לחוש משהו בתוך עצמנו, אז צריך להבין זאת. (לדוגמא מטפל שמזדהה עם הקורבנות של המטופל כדי לא לחוש את כוחו בסיטואציה). הרבה תלוי בשאלה האם זו פעילות גמישה, של השלכה שאחר כך נקבל חזרה ונפנים, או שזו השלכה נוקשה שנתקעת אצל האחר. גם המטפל וגם המטופל משתמשים בטכניקה זו, וזה נעשה מורכב מאוד.

סטיינר מדגיש את החשיבות של הבנת בושה והשפלה, וטוען שהגישה הקלייניאנית לא מתייחסת לכך, וכי זה מקשה על הגחה ממסתור נפשי. סטיינר אומר שלא כל הקולגות שלו מסכימים איתו. לדידו הגחה ממסתור מאפשר לראות את האוביקטים טוב יותר, ואז מבינים את המצב של האובייקטים - מצבם הבריא או הפגום או נטירת הטינה על המתקפות שספגו מאיתנו. זה הדגש הקלייניאני, שאנחנו מבינים שאנחנו אוהבים ושונאים את האובייקטים שלנו, וזה מתגלה כשאנחנו רואים היטב את האובייקטים. הדגש הקלייניאני הוא על רגשות אשמה, על כך שאנחנו גם אוהבים וגם שונאים אובייקטים. אנחנו שונאים אובייקט טוב ואז חשים אשמה, דאגה לשלומו, חרטה ותיקון. אבל סטיינר חש שבהגחה ממסתור נפשי, שכשרואים את האובייקט, גם נחשפים בבת אחת. החוויה הראשונה של חשיפה היא תחושה שמתבוננים עליך, כמו בבגדי המלך החדשים. המלך הנרקיסיסטי סבל מאשלייה של גדלות וחש נהדר, אך כשנחשף במערומיו חש בושה אדירה. סטיינר חושב שהתחושה המיידית היא של בושה והשפלה. רק לאחר תחושה זו, וההישרדות בה, ניתן לראות את האובייקט, ולחוש את האשמה. מטופלים אומרים: הלוואי שיכולתי להיעלם, הלוואי שיכולתי להיבלע באדמה, הלוואי ויכולתי להתקפל לכדור להתחבא בין השיחים. והמראיינת מעלה את הפתגם: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך את דמו". סטיינר אומר שאכן יש מילים רבות לבושה, אך כולן כאחת, גם הקלות מבינהן, בלתי נסבלות בכלל ומעוררות דחף לחזור למסתור. המסתור נוצר בגלל תחושת מבוכה.


הנה שיחת הסקייפ של חנין וסטיינר שהוקרנה לקהל:

סטיינר חושב שעדיין יש חוסר ודאות לגבי התפקיד של בושה. אנשים רבים שמו לבושה מקום חשוב יותר מלאשמה (קוהוט?). אך לדידו של סטיינר, זה לא כך. בושה היא החוויה המיידית, ורק אם עוזרים למטופל לשאת בה, אז ניתן לחוש את התחושה העמוקה יותר של אשמה. הבושה מונעת את התחושה של חווית האשמה. זו לא תחושה ראשונית. זה קשור לappearances. כולנו רוצים להיראות טוב, אבל מה שיותר חשוב זה מה שאנחנו ולא איך שאנחנו נראים. סטיינר טוען שבושה היא חלק מהעמדה הסכיזואידית פרנואידית. רדיפות רבות מתחילות בהשפלה, ורק אחרי שבירת ההגנה של הקורבן הרדיפה מובילה להשמדתו. השפלה היא הניסיון הראשון להשמדת האדם (אולי ברפרנס לשואה). בסוף זה מוביל להתקפות קטלניות. אם כך לפרנויה יש שלב ראשון של בושה והשפלה ולאחר מכן התקפה אלימה ממשית. קשה להפריד בינהן.

סטיינר אינו מבין את ההשלכות החברתיות הרחבות של הפסיכולוגיה של הפרט. הוא לא רוצה לדבר על סוציולוגיה כי אינו מבין בכך. אך הוא יכול לומר שהרעיון של דעות קדומות הוא אוניברסאלי. כולנו מנסים ליצור איזה אידיאל חיובי שממנו דברים רעים מודרים. אנחנו מפצלים דברים לא רצויים החוצה מהקבוצה שלנו. כך האידיאלוגיה הנאצית ניסתה לרדוף ולהוציא מעצמה קבוצת מיעוט כדי לטהר את עצמה. זה אוניברסאלי. כך גם הקלייניאנים חושבים שקליין נהדרת ומשליכים על הלא-קלייניאנים את כל מה שלא רצוי ולא טוב, ואם נדע זאת ונכיר בכך אולי לא נפעל לפי תחושות אלו. כשאנחנו מרגישים נרדפים אנחנו מנסים להגן על עצמנו באידאליזציה ומשליכים דברים רעים על אחרים. ההבדל בין הקבוצה הטובה והרעה הם בדרך כלל די קטנים. כך במדינות הבלקאן, ומלחמות האזרחים, בהן שכנים גרו בשלום זה ליד זה, והבדלים דתיים קטנים גרמו לפיצול בין טובים ורעים. זו נטייה אוניברסאלית. פרויד כינה זאת הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים. זהו שימוש בהבדלים קטנים כדי ליצור הבחנה בין אנחנו הטובים והם הרעים. סטיינר אומר שהבסיס לכל דעה קדומה הוא הדעה ש"אנחנו לא בעלי דעה קדומה, זה הם שבעלי דעה קדומה". צריך לזכור שזה אוניברסאלי, וכולנו בעלי דעות קדומות. ככל שנבין את היותנו מפצלים ומשליכים, נוכל לפעול פחות לפי זה.

הנסיגה למסתורים פסיכוטיים ואוטיסטיים / שוקי דורבן
דורבן מבקש להחיל את המושג מסתור נפשי לגבי האוטיזם. סטיינר השפיע הרבה על דורבן, ודורבן שם לב בכל זאת שהמושג של סטיינר לא מקושר למסתור נפשי אוטיסטי. בעיני דורבן, אוטיזם הוא ארגון הגנתי ברור ונוקשה של אדם פגוע הנמצא תמיד על סף קריסה. הוא נבנה כמסתור נפשי פסיכו-פיזי-קונקרטי, הבא להגן מפני חרדות הוויה ראשוניות נוכח מבנה רודפני, אותו דורבן מכנה "גוף האם". המסתור הנפשי מגן מחרדות רדיפה מצד אובייקט ומגן גם מפני כאב נפשי בלתי נמנע נוכח הבנת המציאות הדיכאונית -התלות באובייקט, הנפרדות, החלקיות והסיטואציה האדיפאלית. מבנה זה גורם למתקפה על יחסים ומציאות, והכחשת היחסים. סטיינר מקשר את המסתור לכשל ראשוני ביצירת מנגנון הפיצול או בקריסתו למצב בלבולי. ללא אנליזה מבנה זה מתקשח ולא מאפשר תנועה בין עמדה סכיזופרנואידית ודיכאונית. סטיינר הוא נוירולוג, המתאר רשתות תקשורת בו זמניות במוח, וכשל בתקשורת בין רשתות אלו הגורם לבלבול והזייה.

יעל חנין כותבת שהמסתור הנפשי הוא מטאפורה ולא קונקרטי, אך עולה כדימוי של טירה, או תחושה של מקום בו ניתן להסתתר בו מפגיעה לנפש. אך המסתור הנפשי האוטיסטי אינו מטאפורי, אלא קנקרטי, בגלל כשל ביצירת סמלים ומשוואות סמליות. זו התכסות (mantling) כהגנה מפני פירוק (dismantling). האימה היא מפני זליגה, התפרקות לגורמים, נפילה לאינסוף, אבדן מעטפת ואורייניציה. הילד מתכסה בחפצים והודף קשר ותקשורת. הארגון האוטיסטי לא מתגונן בפני המעבר בין חרדות סכיזופרנואידית לחרדות דיכאוניות, אלא בין חרדות מוקדמות יותר לבין חרדות סכיזופרנואידיות. דורבן לא ברור לגבי זה, אך נראה שהוא מתכוון לחרדות קיומיות בסיסיות, במתח בין להיות ללהתפרק.

במופעים הראשוניים נוצרת הפתולוגיה כהתכמסות בשנתים הראשונות בחיים. הילד כושל בפיצול דיכוטומי בין טוב ורע. אז קורסים הנרקיסיזם הליבידינאלי, הדחפים מופנים כלפי האני הזקוק להיקשרות לאובייקט. גוף הילד עצמו מזוהה עם גוף האם והשלייה, ומותקף תדיר. זה כמו מחלה אוטואימונית נפשית, אי הבחנה בין מוכר וזר, חיים ומוות.

התכסות היא וראיציה על עצמי כוזב אוטיסטי. גם להם יש את הפתולוגיה של לראות ולהיראות אך היא נראית קצת אחרת במצב האוטיסטי. הילד כמו חילזון מנסה לצאת מהשריון האוטיסטי שלו אך נסוג חזרה פנימה במהרה. תהליך הפירוק מופיע באנליזה רק אחרי שנים של עבודה, ומאיים בקטסטרופה. ניתן לראות זאת כאשר הילד מגיח מהבועה האוטיסטית, מתחיל לשחק, ומתחיל לתקשר, אך לאחר התקדמות זו הילד מתמוטט למצבים אוטיסטיים מוקדמים יותר, המשחזרים מצבים אוטיסטים מוקדמים. יש תהליך של יצירת עור משני (כמו אצל ביק). הילד מייצר עור משני, ומתכסה בו, ויש רק תכונות חיצוניות של המטפל והמטפלים שהוא מלקט לעצמו. המצרף הזה של מחוות מאומצות, בנוי מהזדהות. מה שנראה כמו התקדמות תפקודית ורגשית הוא רק חקיינות של התנהגות נורמלית. מאחוריה מסתתרים בוז ופחד, התענגות סדיסטית ופרברטית. תהליך ההתכסות משמש כשלב הגנתי, אך גם שלב בדרך להתפתחות. התכסות היא הגנה הקיימת בכל אדם. דורבן מבחין כי יש מסתור לנפש ומסתור בפני הנפש.

ההתפתחות כולה היא חיפוש אחר מיכלים ועטיפות נפשיות. ילד אחד יכול לחפש בגוף שלו ובמשחקים מסתור נפשי וכך הוא מסוגל לשאת כאב נפשי. ילד אחר, שסובל מאוטיזם, אינו יכול לשאת כאב נפשי ומסתתר מפני הנפש, בכך שהוא מפצל החוצה את החלקים הרגשיים ומתעטף באובייקטים. כך יש פחד מפני התפרקות אבל גם פחד מפני אינטגרציה. האנליזה חושפת את ההיפר רגישות של המטופל האוטיסטי. קושי זה יכול להוביל מצד אחד להתקשות של ההגנות, או מצד שני להיות שלב מעברי ללראות ולהיראות.

המסתור הראשוני מסתיר מפני אימה ללא שם והתפרקות קטסטרופלית. אלו חרדות הוויה ותנועה לעבר חרדות סכיזופרנואידיות. המסתור הנפשי מגן מפני הכאב הנפשי בחרדות הסכיזפרנואידיות ומפני המעבר לעבר חרדות דפרסיביות. כלומר, יש אבל נרקיסיסטי הקיים במעבר מהמסתור הראשון לשני. יש כאב רב באובדן הבועה האוטיסטית, ואבדן הנוחם שסיפקו החפצים האוטיסטיים והחויות התחושתיות האוטיסטיות. יש חרדת התפרקות נוכח התלות, הסופיות והנפרדות. דבר זה יכול להוביל אף לפסיכוזה. ישנה פגיעות דיכאונית על אובדן המסתור האוטיסטי. אז יש הכרה בכך שאני פגום, ושהטיפול חשף זאת.

ההתכסות האוטיסטית אינה ההגנה היחידה של הילד האוטיסטי היוצא מהמסתור. בצורה קיצונית מטופלים אלו מגיעים לכדי תגובה טיפולית שלילית אוטיסטית. התכסות פסיכוטית היא הפעלה מאסיבית של פיצול, הזדהות השלכתית, ומנגנונים אובססיביים ומאניים. או נסיגה לתוך קלאסוטרום או פתח גופני כמו לתוך חלל פי הטבעת או הפה או הפות או תעלת הגוף. נסיגה גופנית זו הפוכת במהרה לרודפנית. היא יכולה לעורר חרדה מהתחושה הפנימית של הפה, או פוביה משיניים. צורה נוספת של פסיכוזה היא העיסוק יתר האובססיבי לעשות תיקון בלתי אפשרי, כמו לחזור אחורה בזמן, או להדביק עלים חזרה לעץ. ניתן גם לחזור לעולם דמדומים בלבולי בו אפילו פסיכוזה אינה אפשרית. מצב זה בניגוד לפסיכוזה עלול שלא לאפשר התפתחות. עם התפתחות האנליזה צפויות תנודות בין התכסות, פסיכוזה ובלבול, באופן דומה במידה רבה לכך שישנן תנודות בין העמדה הפרנואידית סכיזואידית והדפרסיבית במהלך ההתפתחות הנורמלית.

כך ילדים אוטיסטיים שעסוקים בהתכסות יכולים להתעסק בחפצים, להטיח עצמם בהם, למרוח עצמם ברוק. באופן זה הם נעים בין גירוי עצמה בכאוס מאורגן של חפצים וצורות תחושתיות אוטיסטיות, לבין תחושות נסיגה ופירוק. בשלב מאוחר יותר נוצרת הזדהות דביקה המבטאת שאיפה להתאחד עם המטפל. בשלב הבא ניתן לעשות הסמלה כי ניתן להיות "בתוך" המטפל ולא רק להתאחד איתו, וזוהי השתכללות. בשלב הבא המסתור הנפשי נעשה מתוחכם יותר, כשבמשחק יש יותר הסמלה. בהמשך יכולים המטופלים לאמץ מחוות של המטפל וההורים. כשזה כושל ניתן לחפש מסתור פסכוטי בחללי הגוף. גם טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי יכול לשמש כמסתור, ולעיתים כזה יכול להיות בלתי מאפשר התפתחות. דורבן מתאר כי כך באמצעות מושג תיאורטי של מסתור נפשי אפשר גם לקבל השראה לפירושים ותובנות חדשות, וגם לתת לילד צלם אנוש במקום בו הוא לכאורה נעדר.

הקהל מבקש שדורבן יסביר עוד על אם-גוף: body as a mother. הילד חש שהגוף שלו משמש כרחם או גוף אימהי בטוח, ואז הוא פנוי לבסס ולהתחיל את הדיאלקטיקה עם הגוף של אמו. יש עדויות שילדים שסובלים מלקויות התפתחויות מוקדמות כמו הספקטרום האוטיסטי, סובלים מכשל בזיהוי של הגוף. זה מוביל למתקפות על הגוף. מה שבולט בטיפולים הוא שהמבנה הוא רודפני ולכן צריך למצוא מסתור מפניו. פלגי-הקר מחדדת כי המבנה הוא סטאטי, לעומת הצורך להיות בתנועה מתמדת.

המשולש האדיפאלי ביסוד החשיבה והעבודה האנליטית של קליין וממשיכיה / פרופ' רחל בלס
הקר-פלגי מציגה כי בלס מתמקדת באופן בו האנליזה הקלייניאנית נובעת מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית, כי היא פרסמה כ70 מאמרים, והודרכה בלונדון על ידי סגל, ג'וזף וסטיינר.

בלס אומרת שטוענים שהפסיכואנליזה הקלייניאנית התרחקה מהמשולש האדיפאלי והתשוקה כלפי האם והתחרות עם האב, ושבמקום זאת האנליזה הקלייניאנית עוסקת בדיאדה עם האם, וברגשות אשמה ואבל. הפוזיציות הסכיזופרנואידית והדיכאונית מבנות תחושות אלו. בלס אינה מסכימה עם ביקורת זו. היא חושבת שהמודל האדיפאלי עומד במרכז החשיבה. קליין היא ממשיכה של פרויד. המרכזית בעיני בלס. מתוך הכאב האדיפאלי מנסים להעלים את המשלוש האדיפאלי מהטיפול. אומרים שקליין התרחקה מהמשולש האדיפאלי ועוסקת יותר בדיאדה עם האם, ביחסים קדם אדיאפליים. בלס תסביר כיצד פרויד הציב את התסביך האדיפאלי בבסיס ההתפתחות הנפשית וכיצד קליין מאמצת תפיסה זו ומפתחת אותה. בלס שהודרכה על ידי סטיינר רואה אצלו דגש על התסביך האדיפאלי. ביסוד כל צעדים אלו עומד משולש קשה ויפה של קשרי אהבה.

פרויד כותב בשוליים של התיאוריה של המיניות, כי תסביך אדיפוס הוא תסביך הגרעין של הנוירוזות, ובכל יצור אנושי מוצבת המשימה להתגבר על תסביך אדיפוס. מי שלא מצליח בכך נופל קורבן לנוירוזה. העבודה האנליטית מציינת את חשיבותו. ההכרה בו היא אבן בוחן בין חסידי הפסיכואנליזה לבין מתנגדיה. זו הסוגיה המאפיינת את הפסיכואנליזה, ומי שמקבל אותו הוא פסיכואנליטיקאי. מדוע הוא מיחס לתסביך האדיפאלי כזו חשובות? הוא רואה בו הבנה מסויימת של יסודות האהבה. זה לא רק הרצון של הילד לשכב עם האמא והאבא המתחרה המאיים בסירוס. התסביך האדיפאלי עוסק בקונפליקטואליות האינהרנטית באהבה. אנחנו רוצים את אהבת האם, אך לא רוצים להתחלק בה. האב, השלישי, היא בעיה עבורנו. הנפש שלנו יודעת שהוא מהוה מכשול למימוש האהבה עם האם. הוא תובע את אהבת האם וזוכה לה. הוא אוייב שיש לחסל כדי לקבל את אהבת האם. הבעייתיות אינה בכך שהוא גדול ושיכול לסרס אותנו. לו זה היה הסיפור, המצב האנושי היה עגום אך לא מסובך. אך המצב האנושי מסובך כי אנחנו אוהבים גם את האב. לפי פרויד, האב הוא אובייקט האהבה הראשון. אהבתנו טבועה בו מראשית, יחד עם אשמה על הרצון לרצוח אותו, כמו בסיפור טוטם וטאבו. הקונפליקט האדיפאלי הוא ביחס לאב, כי אנחנו אוהבים את האב, כי הוא עומד בפני האהבה השלמה של האם. לא נוכל לחסל את האב גם אם הוא לא גדול מאיתנו, כי המעצור הוא פנימי. יסודות נפש האדם טמונים בפנטזיה מכוננת זו. ללא קשר להורים הממשיים, הקונפליקטואליות והמשולשות של האהבה חרותות בנו. ההתמודדות עם התסביך הזה היא המשימה המרכזית המוצבת בפני כל אדם.

השאלה היא איך נתמודד ונחייה עם המצב האדיפאלי. פרויד מציע הכרה במציאות בכמה דרכים. אמת נפשית קשה של מוגבלות האהבה. אדיפוס של סופוקלס הרג את אביו ושכב עם אמו משום שלא ידע מי הם. הוא עקר את עיניו כשגילה את האמת. לעומת זאת, אנחנו נדרשים לדעת, ולהסתפק באהבה שישנה, שאפשרית. עלינו לוותר על אהבה אפשרית. עלינו להפנים את האובייקט הטוב לתוכנו, לפנות לעולם ולמצוא בו אובייקטים אחרים. החלק הנרקיסיסטי בנו שונא את המציאות ולא מוכן לוותר.

קליין כותבת במאמר "העקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת" שילדים נעשים מודעים למציאות כמקפחת. השאלה עד כמה יוכלו להתאים למציאות ולשאת בחסכים שנובעים מהמצב האדיפאלי. זה לא רק שהשד אינו יכול לספק בתיאום מופלא את צרכי התיאום המשתנים. אלא גם בגלל האחר האהוב, בגלל השלישי העומד בפני המשאלה למימוש שלם של האהבה.

קליין לא רק אימצה את רעיון התסביך האדיפאלי, אלא גם פיתחה את הרעיון של הפנטסיה. הגורם המבחין בין פרויד וקליין, אינו העיסוק ביחסי אובייקט, וגם לא בעיסוק בסוגי חרדות מסויימת, או בהקדמת התפתחות הדינאמיקות. חשיבתה של קליין על הפנטסיה היא הפיתוח המשמעותי. מושג זה מבוסס על חשיבתו של פרויד. הרעיונות מעוגנים בפרויד. פנטסיות הן אבני הבניין של התודעה, המיינד. פנטסיות לגבי אובייקטים והיחסים בינהם אינן רק מחשבות או דימיונות שעוברים לנו בתודעה, אלא שהם-הם החומר שממנו עשויה התודעה. תודעתי מורכבת מאובייקטים של עצמי ושל אחרים והיחסים בינהם וכל אלו יחד הם התודעה שלי עצמה. מכאן ששינויים בפנטסיות מתבטאים בשינויים במצב התודעתי. התקפת אובייקט אימהי בפנטסיה מתקיפה גם אותי כי האובייקט בתוכי, וכך גם יכולתי לחשוב נפגמת. לא רק שאחשוש שדמות אם אחרת תנקום בי, אלא משום שאני מורכבת מאובייקט האם, כשאני מתקיפה אותה כבר נפגעתי בעצמי וגם החשיבה שלי נפגעה. כמו שאייזקס מסבירה בדיוני המחלוקת - כשהילד מרגיש שפגע באמה, חייו המנטליים נפגעים, הוא חש חרדה, הוא מבולבל, הוא לא יכול לשלוט במה שהוא עושה. זה לא שאדם בדיאינטגרציה חווה את אמו מפורקת, אלא משום שפירק את אמו בפנטסיה הוא בדיסאינטגרציה.

קליין אומרת שהמתקפה על האם היא בפנטסיה, אך המציאות שלה היא שתהליכי חשיבה ממשיים מנותקים זה מזה, וכך יש השפעה מציאותית של הפנטסיה על המיינד. סגל מתארת מטופל שמעיר על כך שאין שומר בכניסה לקליניקה. לאחר מספר אסוציאציות וחלום, סגל מגיעה לפירוש שבהיעדר האב השומר, הפאלוס, אין מה שיעצור את מימוש הפנטסיות האומניפוטנטוית של הילד האדיפאלי. חנה סגל מתמקדת בפנטסיה ביחסי מין בין המיינד של האנליטיקאי והמיינד של המטופל. בלי מישהו אחר אין מי שימנע הזדהות השלכתית טוטאלית בחדר הטיפולית. בתפיסת המטופל הוא שם את המיינד שלו בתוך המטפלת והוא משתלט עליה. מה שאמור להיות מודעות למחשבותיו נחווה כעובדה חיצונית, משהו שקורה בגוף של אמא. זו חשיבה אומניפוטנטית. הפטסיה של העברות בין המיינדז וההשפעות שלהן על החשיבה, הן במוקד הפירוש האדיפאלי של חנה סגל. אם כן, לפנטסיה השפעה מיידית על תהליך החשיבה. הפגיעה שלי באם היא פגיעה בהליך החשיבה שלי. הכניסה לאם היא כניסה לראש המטפלת, וזה מימוש אדיפאלי באמצעות הזדהות השלכתית. הוא יכול לשים את עצמו בראש של המטפלת תוך כדי פגיעה ביכולת ההסמלה שלו.

הנקודה החשובה השניה לגבי פנטסיה כרוכה בתפיסת המציאות. אנחנו תמיד חיים דרך פנטסיה. אנליזה אינה גורמת להפגת הפנטסיות אלא להלימה טובה יותר שלהן למציאות. אם אני אוכל ארוחה טובה, היא תחווה כטובה דרך השד הטוב המופנם בי. אך אם אפנטס על השד הטוב מול ארוחה גרועה מתוך פחד מפני צרות עיני, אני אהיה בבעיה. אייזקס מתארת כיצד אנחנו מבססים את ראיית המציאות על פנטסיות - טורפים בעינינו, קולטים באוזנינו. גם בראיית המציאות הפנטסיה נכנסת לפעולה. הסיטואציה האדיפאלית היא לא רק מציאות שיש להכיר בה, על אף הכאב הכרוך בכך, מעבר לרגשות הקשים שהיא מעלה, לנוכח המשאלות האדיפאליות שבפנטסיה, שמומשו או לא מומשו, כפי שטוען פרויד. כמו כן, הפנטסיה האדיפאלית היא לא רק עוד מקור אפשרי לעיוות שלהמציאות. במקום זאת, עצם היכולת לראות את המציאות היא ביטוי של הכרה בסיטואציה האדיפאלית. (כלומר, הפנטסיה הכרוכה בסיטואציה האדיפאלית מאפשרת לנו לראות את המורכבות של המציאות).

קליין מדגישה את הנפרדות הבסיסית בקשר המשולש הכואב הזה. אין מיזוג דיאדי. יש אחר צופה, התובע גם כן אהבה. המשולשות עומדת בפני המיזוג ומחריפה את הכרתנו בפני היותנו תלויים. השלישי האדיפאלי אינו עוד ילד. האב אינו סתם מתחרה, אלא מי שזכה באם. הילד שבאופן בסיסי מחובר למציאות, יודע זאת מרגע היוולדו. חוסר האונים והקנאה והתוקפנות ההרסנית כלפי האחר והעצמי - כולם נחווים. משליכים על האב את התסכול בקשר הדיאדי. אך האב אינו ילד מתחרה, אלא בחיר ליבה של האם ואחד מהורינו, ולכן לא ניתן להפריד בין התסביך האדיפאלי והprimal scene. פרויד מתייחס אל סצינה זו בהקשר אחר. קליין אומרת שסצינה זו, בה ההורים נמצאים בקשר מיני שהילד מודע לו ומודר ממנו, מסמנת נפרדות. הילד מחוץ לקשר ההורי, שהביא להיוולדו. הילד יודע שההורים מסוגלים ליצירתית מופלאה, שמעוררת צרות עין והכרת תודה. הנפרדות, האחרות המינית המגדרית של שני ההורים היא שאפשרה את אקט היצירה של ששני ההורים. קליין מדגישה את ההיבטים הללו בסיטואציה האדיפאלית. הסיטואציה האדיפאלית מעורבת בכל רגע של הכרת המציאות וחווית היצירה. כמו שמול ארוחה טובה אנחנו חווים את השד הטוב, כך כל חוויה של קבלת המציאות כרוכה בחוויה האדיפאלית. בחוויה האדיפאלית יש את הנפרדות.

ביון, סגל, בריטון, סטיינר ואחרים דיברו על הנקודה הזו. כולם דיברו על האדיפאליות הכרוכה בחשיבה. לחשוב זה זיווג בין שניים נפרדים שמתאחדים לכדי יצירת הבנה. to conceive זה להתעבר. האם האופן בו מתקיימת הסיטואציה האדיפאלית באדם וההתמודדות איתה אינו דוחה את היכולת לחשוב אלא מאפשר חשיבה .אם השנאה כלפי הזוג ההורי המדיר היא דומיננטית והזוגיות של ההורים נחווית כבלתי נסלחת, ייתכן שתשלוט בתודעה שאין משולש - יש רק דיאדה אם תינוק. או פנטסיה שאנחנו יכולים למנוע מהזוג ההורים להיפגש. או פנטסיה שאין הדרה ואנחנו נמצאים עם הזוג ההורי בחדר המיטות. וכיוון שהפנטסיה אינה מחשבה אלא היא החשיבה, הרי שנוכחות קונקרטית של פנטסיות המכוונות כנגד המשולשות, פוגעות בחשיבה, ביצירתיות שלה, בעומק ההבנה.

לפי הגישה הפרוידיאנית-קלייניאנית, התהליך הטיפולי הוא תהליך הבנה. בתהליך זה לא מרחיבים לאדם ידע על עצמו, אלא מחברים את האדם לעצמו. זוהי הבנה חיה שמשנה ממש את הלא מודע, את האובייקטים של הפנטסיה. לכן הקשבה לאיך המטופל חושב, איך הוא רוצה שהמטפל יחשוב, מה הוא מנסה לעשות לחשיבה של עצמו ושל המטפל, כל אלו עומדים במרכז העניין הטיפולי. כך המטופל של סגל הכחיש את קיום האב כגבול, והשליך חשיבתו לתוך האם. ההתכחשות לאב יכולה להתבטא גם בשינאה כלפי המטפל. לא רק בגלל תוכן ההבנה שאנחנו לא רוצים לדעת, אלא בגלל עצם החשיבה שהביאה לחשיבת התוכן. ההבנה כפי שהיא מתבטאת בפירוש, יכולה להיחוות כתוצר של חשיבה משותפת בין המטפל לבין שלישי - המדריך או ספר או פרויד עצמו. המטופל מבקש נוכחות מיידית יותר, איזו התכווננות אימהית כלפיו. אך זהו הניסיון של המטופל להרוס את הנפרדות של חשיבתו של המטפל. מטופל שבא לסגל התלונן כך על זה שלא קיבל פירושים על השד למרות שהיא מפורסמת בכך, והנה היא נותנת פירושים על אב.

המטופל יכול גם להרגיש את החשיבה שלו עצמו כאקט זיווג אסור וכך להפסיק לחשוב. או לפחות להפסיק לחשוב באופן יצירתי או לאבד את היכולת לדמיין מתוך רצון לבטל את קיומם של מקומות שאינם נגישים לו מיידית, מקומות מהם הוא מודר.

הרצון להרוס את המשולשות האדיפאלית, היא רק בגלל שהאדם הוא חלק מהתמונה המסובכת הזו. יצר החיים באדם דוחף אותו להבנה אמיתית, והבנה אמיתית מושתתת על כניסה לנעלי האחר, וגם על עמידה נפרדת מחוץ לאחר. היא מושתתת על רגש ואינטלקט. האדם רוצה לאהוב ולהיאהב על ידי האם, לצד האב ולא למרות האב.

סטיינר עוסק בתחושות עוול, אי צדק, ונקמה שמופיעים כחלק מהמציאות האדיפאלית. רגשות אלו נחווים על ידי הילד כתוצאה של התאכזרות מיוחדת של האב וההורים בלבד, שבמזיד לא התחלקו איתו שווה בשווה בכוחות. הם אלו שגזלו ממנו את האשלייה הנרקיסיסטית של יחסים בלעדיים עם האם. הם כפו עליו הכרה בקטנותו ונפרדותו. לא משנה כמה כוונות טובות היו להורים. תחושה של חוסר הוגנות היא בלתי נמנעת בעמדה הסכיזופרנואידית. הפתרונות הפרנואידים הם כוחניים - היכנעות לאחר או הכנעה לאחר. סטיינר מצמצם את חשיבתו האדיפאלית של פרויד לזו בלבד, אך בלס מציינת שפרויד מדבר על האהבה במרכז הדינאמיקה האדיפאלית. פתרון זה מוביל לנסיגה למסתור נפשי. אם המטופל נסוג למסתור נפשי ומייחל להגיח, הוא צריך להכיר במציאות הדיכאונית ממנה הוא התחמק - בפנטסיה הוא תקף והשמיד את האובייקטים הטובים שלו, בפעולות נקם שהותירו אותו ואת האובייקטים שלו הרוסים. רק אחרי שיכיר בכך יוכל להתמודד עם המשימה של בנייה מחדש של עולמו ולהתחיל במאמץ הכואב והממושך לעשות תיקון. אם ההשפלה היא קיצונית, ישוב המטופל למסתור ולהגנה שמעניק לו הארגון האומניפוטנטי.

חשוב לראות איך סטיינר עצמו עובד. אדיפוס חשוב לכל הקלייניאנים הלונדונים. אבל סטיינר עובד באופן מסויים בחדר הטיפולים. סטיינר מתאר סטודנט שהיה עסוק בתחושות חוסר אונים ובהרגשה שעליו להיכנע לדרישות הוריו ומוריו או שיישאר לבדו. סביב המפגש היו עבודות בנייה מחוץ לקליניקה. המטופל אהב להתבונן בהתקדמות העבודות. לפני פגישה של יום שני (בלס מעירה במאמרים קלייניאנים כל השעות הן ביום שני, אחרי הטראומה של סוף השבוע, או שאז יש למטפל כוחות לרשום את הפגישה) היה קשה לחזור לפני חופשת אמצע השנה. המטופל מעיר שהבנייה תקועה בבוץ ולא יכולים להמשיך עם היסודות, והמטופל אומר שתהה מה זה מסמל עבור האנליזה. סטיינר שם להערה הזו, ורגיש גם לכאב (mess) שבו שרוי המטופל, כמו חיתול מלוכלך בו שרה המטופל. אחרי סופ"ש ולפני חופשה המטופל חש במצוקה. סטיינר גילה הבנה לגבי התקיעות שלו, כי גם חש כך בעבודה. אבל סטיינר גם ער להתקפה על החשיבה האנליטית שהייתה חבויה בדברי המטופל. הוא חושב שהמטופל אומר כי תהה מה זה מסמל על האנליזה, לא כי הוא באמת תוהה, אלא כי המטופל שולח את סטיינר לתהות מה זה אומר על האנליזה. זה דומה לג'וזף ששואלת למה שולחים אותה למרדף אחר דימויים ומחשבות מסויימים. סטיינר נעשה ער לכך שסוגיית המשמעות הסימבולית של החומר של המטופל, ייצגה את היסוד המהותי ביותר בעבודה של סטיינר, ושיסוד זה הוטל בספק, ואף זכתה למבט מתנשא. המטופל נתן מטאפורות על התחפרות בבוץ, והעלה אותם באופן ריק ובבוז דק.

המטופל מתאר בגאווה כי לקח רכבת בכיוון ההפוך ואז לקח רכבת מהירה יותר והגיע בזמן, במקום לחכות לרכבת איטית ולאחר בעשר דקות. סטיינר אומר שהמטופל חש ניצחון. המטופל מגיב ברוגזנות. המטופל אומר שהוא עושה ככל יכולתו. סטיינר מפרש את תחושתו, הוא שם לב שבאמת היה מתנשא בתגובתו למטופל. בכך הוא עושה שימוש אנליטי טוב בשיחזור של יחסים אדיפאליים תוקפניים שיכול להזיק להתליך האנליטי. הוא לא עומד מרחוק ושואל האם אני נתפס כמתנשא, אלא שואל האם הוא באמת מתנשא. כך ניתן לראות כיצד סטיינר עסוק במה שקורה בחדר.

סטיינר מפרש שהוא רואה חוסר אונים ותקיעות, אלא אם הוא עושה משהו כדי להחזיר את השליטה לידיו. האופן בו הוא תימרן את סטיינר כפי שהוא תמרן את הרכבות. סטיינר אינו משתף את המטופל ברגשותיו ובהעברה הנגדית, אלא מבהיר את התגובות של המטופל למציאות הרגשית נוצרה, ואת הסיבות לתגובות. המטופל הוא תוקפני משום ששטיינר מפגיש אותו עם רגשותיו הדיכאוניים ועם משמעות הבוץ בו תקועה העבודה האנליטית. עצם נתינת המשמעות והחשיבה הבונה של סטיינר היא כוחנית עבור המטופל.

כמה חודשים מאוחר יותר סטיינר פוגש את המטופל שאיחר כי לקח רכבת איטית יותר, כדי להיזהר מהקרח על הכביש. לאחר מכן המטופל מספר שבמסיבה שערכו הוריו הוא התבקש להיות זה שמזמין להרים כוסית. הוא חש שלא היה לו תפקיד חשוב. הוא חש שאמו הובכה כי אביו שם יד על כתפה. המפגש היה איטי יותר. המטופל חווה באופן מציאותי יותר היבטים לגבי המתח המשפחתי. סטיינר מקשר בין האיטיות של הפגישה, לקשר המחבק של המטפל עם הפסיכואנליזה. המטופל מוכן להכיר בקשר הזה ולקבל את מקומו בקשר האדיפאלי. המטופל יכול לקבל כי להוריו יש מערכת יחסים ולא משנה כמה הוא מושלם או לא.  המבוכה של אמו הייתה קשורה למבוכה שלו, כאשר נעשה ער יותר לכך שיש לו רגשות כלפי האנליזה שלו עצמו.

ברגעים הקטנים במפגש האנליטי, בקשב הלא מודע, למשא ומתן האפקטיבי, ובפנטסיות המעצבות את הדיווחים הקצרים של המטופל על אירועי היום יום כמו תנועת הרכבות, אפשר לשמוע את הדרמה הכואבת של אדיפוס. זוהי הכרה באמת האדיפאלית של נפרדות ושל מוגבלות האהבה, שיכולה להיות מעיקה ופוגעת אך גם מקור לחשיבה ולחיים פוריים.

שאלה מהקהל: מה המקום של התסביך האדיפאלי בתרבות הנוכחית שבה משפחות אינן משולשות - אמא אבא וילד. בלס אומרת שיש מדור מחלוקות שהיא עורכת. השאלה עד כמה הפסיכואנליזה מושפעת משיקולים תרבותיים, או עד כמה התפיסה הפסיכואנליטית עומדת בפני עצמה כתובנה על מהות הנפש, ואז המהות הזו המתבטאת בתקופות שונות באופנים שונים. זו השאלה בעיני בלס. בלס מציעה שיש משהו טבוע בנו, ואת זה גם פרויד היה אומר, כשהוא מנתח את המצב המשפחתי של ליאונרדו דה וינצ'י. לא משנה אם יש משולש בחוץ, המשולש הוא בפנים, יש הרבה אבות. גם במצבים לא משולשים הדברים טבועים בנו.

שאלה מהקהל: לפנטסיה ביטוי ממשי במחשבות - האם הפנטסיה שהאם מותקפת והמצב שבו החשיבה מתפרקת הם שני צדדים של אותה תופעה, או שיש דבר שגורם לדבר - כי הפנטסיה הזו מפחידה ולכן משתקת את יכולת החשיבה. בלס עונה שבעיניה העולם הפנטסיוני הוא לא דבר שגורם לדבר, אלא הוא החלק הפנימי של מה שאנחנו רואים בחוץ. באכילת הארוחה הטובה אני באמת חשה את השד הטוב. דבר זה מאוד משפיע על אופן הטיפול. רוי שייפר, שהיה בגישת האגו ובסוף ימיו נישא לקלייניאנית וחזר בתשובה לקליין, חשב שהגישה הקלייניאנית היא בעצם פסיכולוגית אגו כי כל הזמן עסוקים בחשיבה. לא מחפשים איזורים מנוטרלים כי אין איזורים מנוטלים.

שאלה ועוד שאלה מהקהל: הפרשנות הקלייניאנית ואדיפוס כיכולת להסמיל מזכירה את לאקאן - ומה דעתה של בלס על כך. בנוסף, סטיינר דיבר על האנליזה כצד במשולש - ואיך זה פועל כי אז צורת החשיבה שלו הופכת להיות צד במשולש. בלס עונה כי תנסה להתחמק משאלת לאקאן. בדוגמאות הללו יש ניסיונות להבין את האופן האישי והספציפי בו המטופל תופס את האובייקטים. לכן לא ברור אם הפסיכואנליזה זה לא האבא כאן, או אולי האמא, אבל יש שם עוד מישהו, והמאמץ יהיה להבין מי הוא האדם הנוסף. האם זו אם שחיזקה את יכולת החשיבה שלו, אולי זה הזוג ההורי. גם כשחושבים באופן הזה צריך להבין בצורה ספציפית איך זה בא לידי ביטוי בתוך החשיבה של המטופל בתוך החדר. הדבר הזה הוא בלב העבודה הקלינית הקלייניאנית. הקשב לחשיבה, לאיך מנסים להיכנס אלי, מאיפה בא הפירוש שלי וכו'.

מסתור נפשי / יעל חנין
מהי הפנטסיה הלא מודעת המסתתרת מאחורי רגש הבושה המודע? המטופל שמסרב לספר משהו בטיפול, מאפשר למטופל פיצול בין לדעת ולא לדעת משהו בבת אחת. מה שיכול להיראות כבושה מול המטופל, מסתיר פנטסיית העברה, בה המטפל שלא יודע מייצג את החלק בתוך המטופל שלא צריך לדעת, ולא צריך לעשות אינטגרציה של חלקיו השונים ואת הכאב הכרוך בה. כל עוד רק המטופל יודע על החלקים המביכים, הוא לא צריך להתמודד איתם, הוא לא צריך לדעת על הפנטסיות המפחידות שלו.

סטיינר מתאר כיצד מטופלים מתכחשים למציאות פנימית או חיצונית, על מנת שיוכלו לחיות עם עצמם בשלום, ומבלי שיצטרכו לקחת אחריות על הפגיעות שלהם בעצמם, ומבלי שיכולתם לאהוב את עצמם תהיה בסכנה. ההבדלים בין אשמה ובושה הם לא תמיד ברורים ואחד יכלול תמיד רכיב מהשני. סטיינר רואה את הבושה כקשורה יותר במגנונים פרנואידיים, בעוד שהאשמה לא תורגש כשהיא בולטת יותר. האבל לא יתרחש והחרטה לא תתרחש, והפשע של המטופל לא יוכר, והתיקון לא יוכל לקרות. רק כשהמציאות הפנימית של הפנטסיה האדיפאלית תורגש כמציאות, הצורך בתיקון יוכל להיות מורגש. אלו מטופלים שבוחרים כמו האדמירל נלסון שתום העין, להסתכל בטלסקופ דרך העין העיוורת. כמו התפקיד של יוקסטה וקריאון וזקני העיר בהתעלמות של אדיפוס מהעובדות שהיו בפניו לפני המגיפה והחקירה שהחל לערוך. גם המטפל יכול לשתף פעולה עם הכיסוי וההתחמקויות. אדיפוס והמטופל שמתאר סטיינר מסתירים מציאות מפני עצמם כדי שיוכלו להחזיק את האמת מפני עצמם, כדי שיוכלו לחיות בנוחות יתר. חנין טוענת שההסתרה מהמטפל משרתת את אותה פונקציה, כדי להסתיר מפני עצמי את מה שאני לא יכול לדעת. העמדה הדיכאונית היא יכולת אינטגרציה גוברת של ייצוגי עצמי ואובייקט בתוך הנפש - תפיסת המציאות באופן מורכב, ואת עצמנו כפי שאנחנו עם החלקים הטובים והרעים והכאובים שלנו. הדבר כרוך באובדן ובאבל על אבדן החלקים הטובים שלנו.

חנין מספרת שהסופרת נורית גרץ ראיינה את הסופר עמוס קינן על מעורבותו במאורעות כפר דיר יאסין. בראיון זה קינן סיפר שהשתתף בהתקפה על דיר יאסין ונפצע מריקושט כשירה על אישה בביתה, למרות שטען בעקביות כי נפצע לפני הקרב, וכך אמר גם בעדווית שונות. קינן אומר שלא דייק. גרץ מבררת, וקינן מתקשה לספר. בדיאלוג בינהם, קינן מספר שנפצע מריקושט מירי על הקיר. גרץ שואלת מדוע ירה בקיר. הוא אומר שכנראה שירה כי היה שם מישהו, מישהו מהכפר. היא שואלת מי זה היה. קינן אומר שזו הייתה כנראה אישה. היא שואלת אם הרג אותה. קינן אומר שאינו יודע - "זה היה קרב ואני נפלתי, תסגרי את הטייפ או שאני הולך". ואז הוא אומר, "אני לא זכרתי שיריתי באישה, אבל כנראה שזה היה". הוא טען שוב ושוב שלא היה בקרב. בספריו תיאר אירועים ביוגרפיה המעוררים אשמה כבדה. כנראה שבאירוע זה התווספה לאשמה גם בושה שלא אפשרה לספר על המקרה כפי שקרה גם לעצמו. כך התאפשרה לו ידיעה ואי ידיעה בו זמנית. קינן נדרש לעבוד את המסתור הנפשי ולדעת פחות על עצמו, על האובייקטים שלו ועל המציאות. כשאנחנו מתחפרים בתוך בונקר ומציצים על העולם מתוך חרכי ירייה, המציאות נעשית מוסתרת. גרץ מתארת כיצד קינן נישא על כתפי חברו ניצל מהיריות והמאמץ, והאישה שירה בה. ככל שהמחסה של המטופל מאויים הוא מעבה את קירותיו, ומוצא פתרונות התמכרותיים, פרברטיים, קשים יותר, פסיכוטיים. וכך קינן מתאר שהוא בתוך בור, ולא יודע אם יוכל לטפס החוצה. (בעודי כותב את הסיכום שמתי לב שגרץ היא בכלל אשתו של קינן).

לעיתים מסתורים אלו יתגלו עם היחלשות ההגנות, אך לעיתים יישארו בלתי ידועים. סטיינר מתאר את ההתכחשות של המטופל לפשע האדיפאלי שהתרחש במציאות הפנימית של חייו. זו אותה התכחשות לפיסת מציאות פנימית או חיצונית שלא ניתן לפגוש וגורמת להעצמת ההתחפרות במסתור נפשי ולעיבויו. כשהמטופל חושף את מה שהוסתר, זה עבירה במציאות, שהותרה ונצבעה בפנטסיות שלא ניתן לכפר עליהן. היו עבירות במציאות, אך עוצמת החמורה נחוותה בגלל פנסטיות שצבעו את המעשים בצבעים חמורים מאוד. רגש הבושה מצדיק את ההסתרה, וההסתרה לא מאפשרת למטופל לספר לעצמו את מה שאינו מסוגל לספר למטפל. הבושה כאני עליון ארכאי שאינו מאפשר להתפתחות אני עליו בוגר יותר. (בעיניי, זו הסיבה שהבושה אינה נסבלת על כל מידות חומרתה, בעוד שהאשמה היא מידתית, משום שהבושה אינה יודעת מה גודל העוולות והאשמה שהיא מסתירה).

בושה מתעוררת בהגחה מהמסתור הנפשי. אך הבושה משמשת כעוד חומר בניין לעיבוי המסתור הנפשי. חנין טוענת שההבדל נוגע להקשבה למתרחש במטריצת ההעברה. ניתן לחוש את התנועה של המטופל בין הכמיהה של המטופל לחוש את המציאות הפנימית, לבין הרצון להתעטף מחדש במסתור. על המטופל להעז, לגשש דרכו החוצה ולראות האם יוכל לפגוש את המציאות. תפקיד המטפל להכיר בכך שאצל המטופל ישנו קונפליקט פנימי תמידי. גם אצל המטופלים שאצלם הבושה מעבה את המסתור הנפשי, יש חלק חפץ חיים. הם צריכים אורך זמן, ופירושים שיצביעו על החלק בהם שרוצה לפגוש את הכאב הכרוך בלראות ולהיראות, ולהכיר גם במהירות בה יכול הכאב לחלוף. עלינו לראות את המטופלים בחולשותיהם, אך גם את חולשותינו, ושיתוף פעולה שלנו עם המסתור הנפשי.

הערותיי: 
בואנה זה היה פוסט ארוך. המטאפורה המרחבית-ויזואלית מאוד חשובה בעיניי. ככה אני חושב וזה נותן לי כלים להבין את החשיבה שלי. בכל זאת אוסיף משהו מדימיוני המרחבי ויזואלי, כרגע טנטטיבי מאוד, אבל נראה לי חשוב:

נראה לי שהמסתור הנפשי הוא שלב הגנתי בפני הזדקקות בלתי נסבלת (יעני נרקיסיזם), בו אין אמון בתהליך, ואין אמון במטפל. המשאלה שמאחורי השלב הזה היא להיחלץ ממנו, מבלי לסמוך ומבלי להיעזר. עזרה נחווית כמשפילה, כאילו אחד על חשבון השני ואין אפשרות להזדקק זה לזה. סטיינר קורא לזה מחבוא, אבל עיניי הוא יותר בור בוץ, חול טובעני, גלגל אוגרים, או סטפר בחדר כושר. כשהמשאלה היא לצאת ממנו, לפתור את הבעיה האדיפאלית, לנצח את הספינקס, מבלי לעבור תהליך אבל על האובייקט הטוב. לכן אני חושב שסטיינר קצת שוגה בפירוש המחבוא כמשהו שצריך להגיח ממנו כדי לראות מציאות של נזקקות רגשית ושל נפרדות. בעיניי, אפשר להסכים היטב שצריך לצאת מהבור הזה, הרי זו הסיבה שהמטופל פנה. ואם הוא לא פנה בגלל זה, אחרי שבועיים שלושה הוא מבין שיש שם משהו שהוא צריך לפתור תיק תק. אז לחבור למקום הזה עם המטופל יכול לעכב את המטופל שם, כמו התחפרות של מכונית בחול כשמנסים לצאת בכוח. במקום זאת, מה שאני חושב שסטיינר עושה הוא מעבד את התוקפנות של המטופל בשלב הזה, ומפיח בו אמון וביטחון כי המטפל אינו עומד ליהנות מעליונותו. מה שנרכש כאן הוא ביטחון. נראה לי שזה קצת קוהוטיאני להגיד את זה, ואולי לא סתם הספר הזה מהווה גשר בין קוהוט וקליין. סטיינר עצמו קורא לזה הכלה במובן הביוניאני, וטוען שהדבר שקורה מעבר להרגעה הזו הוא עיבוד האבל, ואולי באמת לא הבנתי מספיק טוב ומספיק עמוק את עיבוד האבל במקום הזה.

הדבר העיקרי שאני חושב שבאמת קורה ממה שסטיינר עושה זה שהמטפל משקף למטופל את הצד שרוצה להיחלץ ולהיות בקשר, ולא להרוס ולחמוס,  ודרך כך המטופל חש שהמטפל לא ינקום בו. המטפל בעצם מתמקם במקום לא שיפוטי. במקום להוקיע את הנרקיסיזם הנצלני וההרסני של המטופל, המטפל מחפש את החוויה המיידית של המטופל - הבושה הנרקיסיסטית- ומביע אמפתיה כלפיה.

אבל מעבר למקום זה יש בעיניי מקום עמוק יותר, בו תחושת הפגימות הבסיסית נוצרה. מקום בו הדחיה המכוננת קרתה. לפני שהיה ניסיון בכלל לארגן אותה אדיפאלית, או לפצות עליה ברגישות נרקיסיסטית, או להבין אותה כסירוס. ישנה מועקה, תחושה של קיום לא מותאם לחברה, תחושה של בדידות קיומית - משהו בכיוון של מה שדורבן דיבר עליו. ההתמודדות הראשונה עם הדבר הזה היא הגנה - במודעות עצמית יתרה, בחיפוש אחר הסברים בקשרים בינאישיים, בהפנמות, בהשלכות, וכו' וכו'. אבל מאחורי כל תגובות אלו נמצאת ליבה של עצמיות בלתי מוגדרת. כמו הרך של הסרטן. מגודרת בהגנות, אך לא מוסברת ולא מוכרת, לא ממופה, פשוט בשר סרטן. זה מקום לא מילולי, בו החוויה הראשונית היא של פגימות. לא בגלל שיש משהו לא בסדר, אלא בגלל שזו החוויה הקיומית - חלקית, לא מוסברת על ידי אחרים, חסרת אונים. ונראה לי ששם יש עצב על חוסר התאמה, ובושה על בדידות, ולא להיפך.

הערות על מאמרו של פרויד "השלילה" (1925)

שלילה

מעיין הציגה את מאמרו של פרויד "השלילה" (Negation) מ1925. במאמר זה פרויד מסביר את תפקידה של המילה "לא" בתחילת משפט שחושף תוכן לא מודע. פציינטים אומרים דברים על דרך השלילה: “אתה תחשוב שאני עומד להגיד דבר מעליב, אבל זו לא כוונתי", או "אתה בטח חושב שזו אמי, אבל דמות זו אינה מזכירה לי את אמי". כך המטופל מספק בעצם הצצה למשהו לא מודע. מילת השלילה "לא" לא קיימת בלא מודע, וכך עולה תוכן מודחק על דרך השלילה. בלא-מודע ניגודים קיימים בחפיפה, ושונותו של דבר אחד מדבר אחר אינה מתחייבת.


אפשר לשאול מטופל, מה הדבר הכי פחות סביר שיכול לקרות במצב מסוג זה או אחר? אם המטופל נופל בפח ועונה מה הדבר הכי פחות סביר בעיניו, הרי שהוא אומר את הדבר המודחק. כך למשל נוירוטי כפייתי שלמד שיש לאובססיות שלו משמעות, חושב שיש משמעות לאובססיה חדשה, אבל הוא שולל אותה ואומר – לא ייתכן, הרי חשבתי על זה ולכן זו לא המשמעות. כך המודעות של האובססיבי מדחיקה את המשמעות הלא-מודעת. במקרה זה יש פיצול בין האינטלקט לבין הרגש. ניתן להגיד משהו מבלי שנהיה מודעים ליתר ההיבטים שלו, הקיימים מעבר להבנה האינלקטואלית שלו. ההבנה האינטלקטואלית על דרך השלילה מאפשרת לעשות שימוש בעושר של הלא מודע, תוך כדי ביטול המשמעות הרגשית הלא מודעת והרחקתה מהמודע. אבל אולי לפעמים השלילה היא מלאת תוקף רגשי. לא מדובר בניתוק רגשי. הרגש עדיין קיים בלא מודע. המשמעות הרגשית של התוכן האינטלקטואלי עדיין מפעילה. לדוגמא, מטפל חולה ולא הגיע למספר פגישות. הדבר גורם לחרדה אצל המטופל. אולם, המטופל אומר שלא דאג כי לא חשב שקרה משהו נורא, וכך בעצם רומז שהמחשבה כן עברה בדעתו. רעיון או תוכן מודחקים יכולים לעלות למודע אם הם נשללים. רעיונות אלו עולים למודעות אך אין קבלה מלאה שלהם במודע. רק התוכן מגיע להכרה. התודעה של המודחק היא שכלית בלבד, בעוד שמה שמהותי להדחקה נשאר בלא מודע. כך בעבודה אנליטית מגיעים לשלב מתמיה, כשגוברים גם על השלילה ומביאים לקבלה שכלית מלאה של המודחק, אבל עדיין לא התגברנו על ההדחקה עצמה, וההתנגדות המהותית לא מוסרת.

הגינוי של המחשבה הוא הסימן השכלי להדחקה, כמו “Made in Germany” שרשום על מכונת כביסה, “חס וחלילה” רשום על חומר מודחק. סימן השלילה משחרר את החשיבה ממגבלותיה של ההדחקה ומאפשר לחשיבה להשתמש בתכנים הלא מודעים.

שיפוט
פונקציית השיפוט אמורה לעשות שני דברים – לייחס לדברים תכונות מסויימות כמו טוב רע רצוי ולא רצוי, ולקבוע קיומם של דברים במציאות כמו יש ואין. בשפה האוראלית שיפוט הוא הרצון להכניס משהו לפה או לירוק אותו (מזכיר את אייזקס). משם מגיע השיפוט לגבי טוב ורע. כך נוצרת הפרדה בין פנים וחוץ. מנקודת ראות זו של האגו רודף העונג, הרי שכל מה שרע וכל מה שחיצוני לאגו, וכל מה שחיצוני - הם כולם זהים זה לזה. כלומר, גם תוכן פנימי שלילי נתפס כחיצוני. אין אני ולא אני, אלא יש אני רוצה את זה ואני מקיא את זה, ומה שאני מקיא נמצא מחוץ לי.

בוחן מציאות
לאחר מכן מתפתח "אגו המציאות". הוא צריך להבחין בין משהו שקיים רק בדימיון לבין משהו קיים במציאות. בהתחלה אין צורך בהבחנה בין פנים וחוץ, כי הדימויים מגיעים מהחוץ, והדימויים כולם חדשים, ואין יכולת מוטורית להביא דברים. בהמשך כשמתפתחת היכולת להיזכר בדימויים שכבר הגיעו, ולחזור אליהם בזיכרון, יש צורך להבחין בין זיכרון לבין ממשות. בוחן המציאות הוא היכולת להבין האם דימוי שישנו באגו קיים בדימיון בלבד, או גם במציאות. השאלה היא האם ניתן למצוא בתחום התפיסה משהו שנמצא בדימיון. הלא מציאותי, הסובייקטיבי, הדימיוני בלבד, נמצא בפנים בלבד. השאלה לא רק האם האובייקט הוא בעל מידה טובה, אלא אם אפשר להביאו אל תחום התפיסה. המטרה אינה רק לאתר אובייקט במציאות, אלא לאתר מחדש את האובייקט שדומיין ולוודא שהוא עדיין נמצא. בנוסף, חזרה על דימוי אינה חזרה מהימנה, כי בזיכרון האובייקט מתעוות – מושמטים ממנו פרטים ומתחברים דברים. בוחן המציאות בודק מה הושמט ומה נוסף לאובייקט על ידי הסובייקטיבית. כך ניתן לראות את המציאות ולהשוותו לדימוי המופנם.

פרויד עוצר כאן כדי להסביר איך מחשבות נוצרות. ייצורו מחדש של רושם באמצעות כושר הדימיון אינו בהכרח חזרה נאמנה עליו. כמו שתינוק רוצה בקבוק ומקבל אותו. ואז הוא זוכר אותו כשקיבל אותו רק בחושך. הבקבוק נזכר באפלה. התינוק צריך לזהות את הבקבוק הזה גם כשמגישים לו אותו באור. יש התפתחות בתפיסת המציאות ששונה ממה שהיה במה שנרשם בזיכרון. כך נוצרים רשמים חדשים שמפתחים את העולם הפנימי. בוחן המציאות מאפשר להעשיר את הרושם הפנימי מהעולם החיצוני. אוביקטים שהביאו פעם סיפוק במציאות הולכים לאיבוד. המציאות משתנה ואנחנו מייחסים את אותן תכונות לאובייקטים שמשתנים, או מייחסים את הטוב לדבר הלא נכון - לבקבוק ולא לאמא שהביאה אותו. כדי שיווצר בוחן מציאות, האובייקטים צריכים לתת סיפוק, כדי שבכלל נשאל האם הם קיימים בחוץ או לא, טרם שאבדו לנו. הדבר שמעורר חשיבה על המציאות הוא מה שהיה טוב ואינו עוד.

תפיסה אקטיבית
שיפוט הוא פעולת חשיבה מהי הפעולה המוטורית המתאימה. היא שמה קץ לדחיינות החשיבתית ועוברת לאקט. החשיבה היא כמו גישוש מוטורי ללא תוצרי לוואי. האגו עשה גישוש זה בעבר בפועל וכעת הוא עושה אותו רק בחשיבה. התפיסה אינה תהליך פסיבי בלבד. התפיסה נטענת בקטקסיס, ולפעמים אנחנו פועלים על העולם דרך התפיסה שלנו. לפעמים אנחנו מפשיטים עם העיניים, אוכלים עם העיניים, ממששים עם האוזניים, טועמים עם חוש הריח. יש גם את ההטייה של הקשב לאובייקט מסויים, להגדרתו, לאפיונו לקראת פעולה לקראתו – לקרבו או להרחיקו. הקליטה האקטיבית של האובייקט מאפשרת להחליט מה אני עומד לעשות לגבי האובייקט – להשיגו, להרחיקו. החיפצון דורש פעולה אקטיביות של הגדרת האובייקט לפעולה עליו – מושא לתפיסה. יש הטענה של השרירים בציפייה למרקם ולטעם ולקונסיסטנטיות של האובייקט. כמו שחושבים על לימון ומריירים. האגו שולח כמויות קטנות של אנרגיה למערכת התפיסה ודרכן דוגם את המציאות.

החשיבה נגמרת בפעולה. למעשה פרויד תוחם את החשיבה -היא מתחילה בשיפוט של משהו טוב, ואז בוחן המציאות שהוא נמצא בחוץ, ואז שיפוט הפעולה הרצוייה – להביאו או להרחיקו, ואז הפעולה מסיימת את החשיבה. כי החשיבה רק דוחה את הפעולה. כשהחפץ אינו, נותרת רק המחשבה שמחליפה את הפעולה.

חקר השיפוט מראה כיצד החשיבה נובעת משילוב בין הדחפים הראשוניים. השיפוט הוא פיתוח מועיל של משהו שבמקור היה הכלה באני או הקאה. החיוב של ההכנסה לאני משתייך לחבירה ולארוס. את השלילה, יש לשייך לכוחות ההרס – הטנטוס. שלילת הכל שקיימת אצל פסיכוטים היא התרה של האינסטינקטים שבדרך כלל כרוכים זה בזה, המתרחשת כשהליבידו דועך. כך ניתן לראות את דחף המוות בטהרתו, כשלילה טהורה. דחף המוות שולל הכל.

כוחה של השלילה 

ההישג המושג בהתפתחות השיפוט נעשה אפשרי רק אחרי יצירת סמל השלילה. השלילה מאפשר מידת חופש ראשונית מתוצאות ההדחקה, ומהכוח המעוות של עיקרון העונג. השלילה בעצם משחררת את המחשבה מההדחקה של כל מה שלא מקובל, וגם מההשוואה בין כל מה שאינו טוב ואינו אני. כך ניתן לתפוס את המציאות כפי שהיא ולחשוב על דברים טובים שאינם כחלק ממני. בעצם השיפוט נובע מהשלילה. בלי השלילה לא מתאפשר למחשבה חופש מספיק מעיקרון העונג ועיקרון ההדחקה כדי להתקיים.

מחשבותיי:
המאמר מדבר על השלילה כבסיס לדיאלקטיקה - שני רעיונות השוללים זה את זה ומוגדרים על דרך השלילה. השלילה חייבת להתקיים כדי לקרוס. יש לה כוח מסויים של שחרור ואז היא קורסת מול הפירוש. השלילה אפשרה לחומר מודחק להגיע למודעות, וככה היא בסיס השיפוט והמודעות. כך למשל מטופל שהוא גם פסיכולוג יכול לפרש את עצמו היטב ולעשות אינטגרציה לכאורה בין דבר והיפוכו - אני אוהב את אמא ואני כועס על אמא - אבל בגלל שהוא פסיכולוג שיודע שדברים כאלה אמורים להתאפשר, הוא בעצם לא מזדהה לרגע עם אף צד. כדי להגיע לחוויה הרגשית הלא מודעת - של אהבה וזעם הכרוכים זה בזה, הפועלים בבת אחת לפרק ולחבר את אותו אובייקט. מטופל כזה שרואה שמצד אחד ומצד שני ומצד שלישי, לא באמת רואה אף צד.

התפיסה האקטיבית הטעונה באחיזת ליבידו מזכירה לי את ההיבטים השונים של החשיבה לפי ההסבר הבודהיסטי. כעס, היקשרות, מיינדפולנס, ועוד אחרים, הם היבטים שאנחנו משליכים על המציאות. די ברור שאני מגזים את יופיו של אובייקט שאני קשור אליו. די ברור שאני צובע בשחור אובייקט שאני כועס עליו. אבל מה שמעניין יותר הוא שאני צובע בסובייקטיביות הנייטרלית שלי אובייקט שאני מיינדפול אליו, צובע אותו בהדגשה תפיסתית. 

מחשב מסלול להארה

הפוסט הזה משלב איזושהי תפיסת עולם בודהיסטית עם תיאוריה פסיכואנליטית של יחסי אובייקט.

בסוף השבוע האחרון הייתי עם חברתי הטובה רוני בקורס "Lamrim" בצפון. Lamrim הינה סקירה שיטתית של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי. את הקורס ארגנה עמותת ידידי הדהרמה, והמנחה היה גלן סוונסון - מורה אוסטרלי שמתמחה בהצגה תמציתית ובהירה של החשיבה הבודהיסטית. זו הפעם השנייה שאני שומע להמלצה של רוני על קורס כזה ובדיעבד מודה לה ולעצמי על כך.

קיבלתי בקורס תמונה כללית של העולם הבודהיסטי ממעוף הציפור, כמו מפת ניווט. אפילו שבעבר יצא לי להקשיב לקורס מוקלט מאוד טוב שכלל סקירה כזו וגם העמיק בכל רעיון, הפעם היה משהו מאוד תמציתי שאפשר לי להחזיק את הרעיונות בראש בבת אחת, וזה אפשר לי גם לבחור במה אני רוצה להתמקד ומה אני רוצה לקחת מהעולם הזה. וגם כל מורה הוא קול בראש שמפנימים בצורה אחרת.

חוץ מהסקירה המובנית, עשינו גם מדיטציות, כמה פעמים ביום, ויש לזה אפקט מצטבר של צלילות בחשיבה. כלומר,  כשהתיישבתי בפעמים הראשונות, אחרי תקופה שלא תרגלתי מדיטציה, הראש שלי רץ לכל הכיוונים, הגוף שלי חרק ודאב, והדבר האחרון שיכולתי לעשות היה להירגע ולהתמקד בנשימה.

כמה ימים לאחר מכן הצעתי לרוני שניפגש בבית קפה כדי לכתוב מחשבות על הסופ"ש. סיפרתי לה מה הבנתי ומה לא, והיא אמרה איך היא מבינה את זה, ואחרי כמה דברים שנאמרו עצרתי אותה וביקשתי לכתוב את הנקודה האחרונה טרם שתתפוגג מדעתי. שאלתי אותה איך תלות הדדית מסתדרת עם נפרדות. לכאורה, אני אמור לקלוט את האופן בו הסובייקט והאובייקט אינם נפרדים זה מזה, ומצד שני אני אמור להפריד בין האובייקט לבין התפיסות שלי לגביו. ראשית רוני תיקנה שהמושג המקובל הוא התהוות תלויה - dependent arising, והפנתה אותי לטקסט מעמיק יותר הסוקר את הקשר בין ריקות להתהוות תלויה. לאחר מכן היא לקחה את הפלאפון שלה בידה והסבירה שאם כשאני מסתכל על הפלאפון הזה אני תופס את האופן בו הקיום שלו תלוי בהקשרים רבים, כגון הילד הסיני שהכין אותו, אז אני יכול לתפוס שקיומו נפרד ממני אך אינו עצמאי. כלומר, אם אני מסתכל על הפלאפון כאובייקט שקיים באופן עצמאי, אני יכול להחפיץ אותו, להיות הבעלים שלו, להשליך עליו את הפנטזיות שלי והצרכים שלי, כאילו הוא יכול להיות מוכפף לשרת את צרכיי. אבל אם אני קולט שהפלאפון הוא פרי עבודה של מישהו, תוצר סבל, תוצאה של חשיבה ומאמץ של אנשים רבים, אז הפלאפון אינו מנוכס בקלות לתוך עולמי. זה כמו גבר שלא רוצה לדעת על ההיסטוריה הרומנטית של זוגתו כדי שיוכל להציב אותה בפנטזיה הרומנטית שלו מבלי שההקשרים האחרים שבהם היא קיימת יפריעו לשימוש בה, כאובייקט הקיים באופן עצמאי. כלומר דווקא התפיסה של משהו כקיים באופן נפרד מאפשרת הכפפתו לתפיסה הסובייקטיבית שלי, ודווקא התפיסה של קיומו התלוי בדברים שאינם בשליטתי אינה מאפשרת זאת.

למעשה כל הזמן הקשבתי וחשבתי על יישום רעיונות אלו בעולם הטיפול. לדוגמא, מטופל מפצל את תפיסת האובייקט ומשליך על האובייקט את הפנטסיה שלו. לדוגמא, המטופל חושב "אמא לא הניקה אותי ואני חושב שהיא הזניחה אותי ושהיא אמא לא מספיק טובה". הפיצול כאן הוא הכחשה של הדברים הטובים שאמא עשתה למענו. החיפצון הוא זה שהמטופל קורא לה אמא ושופט אותה רק על תפקידה כאמא ולא רואה אותה כאדם עם הקשר חיים נפרד משלו. המטפל עוזר למטופל לראות את התלות ההדדית בסיטואציה. כך למשל הוא יסייע לחשוב על האפשרות שהמטופל היה תינוק קשה ורגיש שלא רצה לינוק, או שאמא הייתה אמא צעירה שלא עמדה בתסכול של לנסות להניק ולא להצליח לאורך זמן. זה מין תרגיל אינטלקטואלי כזה שפותח אפשרות אחרת לחשיבה, בה השיפוטיות מיטשטשת, והיחס בין אובייקט וסובייקט נעשה מורכב יותר. אבל יש בסוג כזה של פירוש גם פיצול של הסיפור מהרגע הנוכחי. במקום זה, אפשר גם להגיד שהסיפור על האמא עולה עכשיו בטיפול דווקא בגלל שהמטופל מרגיש שפירושים של המטפל לא עוזרים לו, ושהסיפור נועד להעביר מסר סמוי זה. הפירוש של המסר הסמוי על יחסי ההעברה בהווה הופך את עצם הסיפור על האמא לאובייקט שהקיום שלו תלוי בהקשר הנוכחי. בפרשנות הזו, הסיפור כפי שסופר דווקא כעת הופך למוקד, ולא מה שאמא עשתה לפני 50 שנה. באופן זה, הסיפור הופך להיות משהו חד פעמי בעל משמעות יחסית. לפני כן הסיפור שימש את המטופל כהצדקה שלא ניתן לערער עליה לתחושת הקיפוח שלו לאורך כל חייו. אחרי הפירוש שהמטפל הציע, הסיפור הופך למסר חד פעמי שהמטופל מעביר למטפל בהקשר ההווה. כמובן שהמטופל מרגיש מקופח יותר כשהמטפל לא מצדיק את המטופל בקורבנותו, אלא נותן פירוש העברה ובכך חותר תחת תחושת הקורבנות המולדת של המטופל ומראה לו איך הוא מתמקם כקורבן באופן אקטיבי בהווה. אבל לא שאלנו מהם החסמים בפני ההארה, אלא רק איך ראיית דבר כתלוי הקשר מאפשרת להפסיק לפצל אותו.

דוגמא נוספת. המטפלת משתעממת מהמטופלת שמדברת לאט. בהדרכה, המדריכה תנסה לברר עם המטפלת "איפה זה פוגש אותך", כלומר, למה השעמום תלוי באופן ספציפי במטפלת, ואינו שעמום אובייקטיבי שכל מטפל היה חש מול מטופלת זו. המטפלת מתחילה בהתנגדות להדרכה - "נו, היא מדברת נורא לאט, זה באמת משעמם". המדריכה מקשה ומציעה תגובה סובייקטיבית אחרת שתיתכן במצב זה: "אז למה את לא במתח לגבי סוף המשפט?", המטפלת מתוודה במשהו שלא היתה רוצה שיוודע למטופלת: "האמת היא שאני לא כל כך סקרנית, גם כשאני לא יודעת איך המשפט ייגמר, אני רוצה להתקדם כבר, זה לא מסקרנות, אלא מחוסר סבלנות". המדריכה ממשיכה לחפש את ההקשר הלא אובייקטיבי: "הדיבור האיטי מעורר בך חוסר סבלנות?" המטפלת: "כן." המדריכה: "לאן את רצה, את לא חושבת שאת צריכה לטפל בה?" - כלומר, המדריכה חשה שהמטפלת מתנשאת על המטופלת שלא בצדק, וחושפת את האגו של המטפלת בעקיצה. המטפלת היא זו שנדרש לה זמן לפתח סקרנות וחיבור רגשי עם המטופלת, והיא מעדיפה לרוץ לתוצאה. אבל התוצאה לא תקרה עד שהיא לא תפתח את הקשר הרגשי. גם המדריכה נדרשה לסבלנות כלפי המטפלת ובחרה בטיזינג, אבל אולי בהקשר של קשר ההדרכה הדבר עושה פעולה אחרת, משום שהרצון להתפתח ברור יותר אצל המטפלת מאשר אצל המטופלת. כלומר, הסיטואציה הזו מדגימה כיצד תהליך ההדרכה שמלווה את הטיפול מסייע למטפלת להפוך תפיסה של אירוע כאובייקטיבי, ברור מאליו, לתופעה אינטרסובייקטיבית העולה בהקשר יחסים חד פעמיים. השעמום, התחושה של המטפלת שעליה להגיע לתוצאה, חוסר הקשב, חוסר האמפתיה, השיפוטיות כלפי הקושי של המטופלת להיפתח ולהתפתח, כל אלו הופכים להיות משהו שהמטפלת מביאה לסיטואציה, ויכולה להחליף בגישה אחרת. איך גישה זו עוזרת למטופלת? מה מאפשר או לא מאפשר למטפלת לקבל את ההדרכה? -בעיניי זה כבר עניין של חמלה ולא של חכמה - כלומר, איך מעבירים חכמה לאדם אחר כדי להפיג את סבלו באופן שיוכל לקבלה.

הרעיון הוא שככל שמשהו שנתפס לרגע כאובייקטיבי בעל תכונות מהותיות, כך ניתן להכפיף אותו יותר לפנטזיות שלי. האמא שנתפסת רק כאמא משמשת כאובייקט המשרת את פנטזיית המקופחות שלי. הסיפור על אמא שנתפס כקשור לגמרי לאמא בלי עיוות סובייקטיבי משמש באופן דומה להצדקת תפקיד מקופח מול המטפל. מנגד, כשרואים את אמא כבנאדם שנמצא בהקשר רחב יותר, או כשרואים את הסיפור על אמא כסיפור שעלה בסיטואציה העברתית ספציפית - כך יש פחות יכולת להשתמש באמא או בסיפור על אמא כאובייקטים בפנטזיה שלי, ויותר צורך להתייחס להקשר ההווה ולמשמעותו האינטרסובייקטיבית. כשהמטופלת נתפס כמשעממת באופן מהותי, והשעמום לא מובן כתופעה שהמטפלת מפרשת באופן סובייקטיבי כמשעממת בגלל שהיא דורשת מהמטופלים שירגשו אותה ויגייסו אותה רגשית לפני שהיא תהיה מסוגלת לטפל בהם, אז המטפלת יכולה להשליך על המטופלת את האיטיות שלה בהיפתחות והתפתחות רגשית. המטופל שאינו נטוע בהקשר מרובה פרספקטיבות ויחסים נוח יותר לשימוש והכפפה בעולם הפנטזיה המפוצל של המטפל.

אינני מבין עדיין מדוע הדברים מובילים למיקוד בנקודת המבט על ההווה, אך נראה לי שזה גם נגזר מתפיסת התלות ההדדית. משהו בכך שהסובייקט אינו קטגוריה יציבה לאורך זמן, משום שהוא תלוי הדדית בהרבה הקשרים, הופך אותו לפרספקטיבה שקיימת רק עכשיו, ולכן כל התייחסות לעבר יכולה לייצר אשלייה של עצמי מתמשך ויציב.

נקודה נוספת שחשבתי עליה בעקבות הקורס היא הקשר בין יכולת הריכוז שהמורה הדגיש, לבין האובייקט הטוב המחבר שחושבים עליו בטיפול. המורה דיבר על זה שהארה היא הכרה מתמדת בתלות ההדדית ביני לבין יתר הדברים, וחמלה מלאה כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. הוא הסביר שהחמלה נובעת מההכרה הזו, ושההכרה אינה אינטלקטואלית אלא הפנמה מלאה בכל היבטי חווייתי, ושההפנמה הזו נוכחת תמיד וניתן לראות בה את כל ההיבטים של המציאות המורכבת. כלומר, האדם המואר אינו מפצל כלל, אינו מכחיש ואינו משליך כלל. המורה הסביר שכדי להגיע להארה יש צורך להתאמן בשלושה שדות עיקריים. השלישי הוא חוכמה. חוכמה משמעה ההבנה שדברים קיימים זה בהקשר של זה, ולא קיימים בפני עצמם. ניתן להבין זאת באופן אינלטקטואלי, כמו שמבינים שההגדרה של אובייקט הוא משהו שסובייקט מתייחס אליו, ושהיחס הסובייקטיבי כרוך בדרך כלל בהגדרה פונקציונלית או ויזואלית, שהיא הגדרה מאוד לא ממצה של הדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כאובייקטים - שולחן אינו משטח עם ארבע רגליים ששמים עליו כוסות קפה - ההגדרה הזו חסרה מאוד כקטגוריה, וגם אם היא נכונה לגבי שולחן ספציפי, היא ממש לא מסבירה את כל יתר ההיבטים שלו. העולם אינו מורכב מדברים שאנחנו רואים ומשתמשים בהם, אלא מדברים שקיימים באופן נפרד מאיתנו בהרבה הקשרים אחרים. אם כן, חכמה היא ההבנה שהאופן בו דבר נתפס על ידי הוא תלוי הקשר. התרגול השני בדרך להארה הוא ריכוז. ריכוז הוא היכולת להחזיק רעיון בראש לאורך זמן, להפוך אותו ב360 מעלות ולראות אותו בהיבטים רבים. זו היכולת להפנים רעיונות, ולא להשאיר את ההבנה בחלקיותה, אלא להיות מסוגל להישאר בחקירה ממושכת של האובייקט ולחוות אותו במלואו. זה כמו ההבדל בין לשבור סוכריית ורטרז אוריגינל עם השיניים וישר לקחת עוד אחת, לבין היכולת למצוץ את הסוכריה עד תום ולחוש את הטעם המתמשך והמתהווה שלה עד כדי מיצויו. זה הדבר שהופך תובנה חולפת על טבעם התלוי הדדית של הדברים, להארה, שבה תופסים את המציאות כפי שהיא באופן מתמשך, ובכל מצב מחדש. והדבר הראשון שצריך לעשות בדרך להארה הוא לשמור על אתיקה. המורה לא הסביר יותר מדי למה, זה נראה לו ברור מאליו שמי שיש לו חכמה לא פוגע באנשים שקשורים בו הדדית. אבל אני חושב על זה מהכיוון של בורות. עבור מי שאין לו חכמה, אתיקה היא השקעה בהארה. אם אני פוגע באחר, אני מאוד לא רוצה לחשוב על זה שהוא ואני כלים שלובים, ואם אני נותן לו משהו טוב יש לי אינטרס להבין את האמת לגבי הקשר ההדדי ביננו. באופן הזה אתיקה היא מוטיבטור או אינהיביטור להגיע להארה עבור מי שטרם הגיע אליה.

אם רוקי ורמבו ילחמו זה בזה מי יינצח?

הנושא של ריכוז הוא זה שהיה הכי משמעותי עבורי בקורס. מה שחשבתי בהקשר הזה הוא שאני מאוד גרוע בריכוז. הבלוג הזה הוא עדות לכך. המחשבות עולות בי בקצב מהיר ואני נזרק מאחת לאחרת, נשאב לתוך רגשות, עף החוצה לאינטלקט, נלחץ לגבי האגו שלי, נבהל שאני לא מבין משהו, לוחץ על עצמי לעבוד עם השכל ומחזיק רעיונות בכוח עד שאני חונק אותם, אבל לא באמת רואה אותם. המיינד שלי כמו מכונת פינבול. אז אני יודע לרכוב על הגל, להבין את המשמעויות הרגשיות של זה, להנות מהעושר של זה. אבל חוט המחשבה שלי מאוד שברירי ומופרע בקלות. כך לדוגמא, בטיפול אני יכול להגיע לתובנה, והמטופל ימשיך הלאה ויעלה דבר נוסף והתובנה תידרס על ידי הרעיון הבא שמעורר בי תגובה רגשית אחרת. למעשה אפשר גם לומר שיש משמעות להעלאת הרעיון הבא טרם שקיבל מקום להבנה, ושהמטופל מעלה את הרעיון הבא כדי לטשטש את המשמעות הרגשית של הרעיון הקודם שהעלה. ניתן לומר שהמטופל תוקף את החיבורים הרגשיים בכך שהוא לא נותן לי להתחבר רגשית לרעיון המשמעותי הראשון שהעלה, ולא נותן לרעיון לחבר ביני לבינו. כך הוא שומר את שנינו בקשר בו לדברים אין מובן יחסי סובייקטיבי ותלוי הקשר, אלא הכל נשאר דחוס ובלתי מפורש, כאילו הסיפור הוא אובייקטיבי. הדבר שנאמר והמובן שלו דחוסים זה לתוך זה, וכך אין הכרה בריבוי המובנים של הדבר, ולא ניתן להבין כיצד הרעיון ומשמעו תלויים בהקשר. לעומת זאת, ריכוז הוא היכולת להישאר עם הרעיון החשוב שהמטופל העלה קודם ולא להמשיך לרעיון הבא. להישאר עם הרעיון לאורך זמן, להפוך אותו מכמה כיוונים, להבין את היחס שלי אליו. נגיד שהבנתי שהטיפול הוא שחזור של איזשהם יחסים מוקדמים עם ההורים, לחשוב איך יוצאים מהמלכוד הכרוך בדבר מבלי לשחק בו תפקיד קונקורדנטי או קומפלמנטרי. כלומר, זה קשה לצאת מדינאמיקה כי אם ההורה היה מתעלל, זה לא מספיק להיות ההיפך מההורה המתעלל ולמלא תפקיד של מושיע - כי שני התפקידים הללו משאירים את המטופל בתפקיד הקרבן. כדי למצוא תפקיד אחר, שרלבנטי יותר להווה, המטפל נדרש לחשוב על היחסים המוקדמים מכמה כיוונים, להבין מלכודת כמו זו שתיארתי, לפרק אותה לגורמים, להבין מה המתח שהיא מייצרת, לייצר זווית ראייה חדשה, לחשוב על כיוון פעולה הנובע מזווית הראייה החדשה, לנסות לחשוב איך כיוון פעולה זה משפיע על המטופל שתופס את התגובה מזווית הראייה שלו, לחשוב האם אני פועל מתוך עצמי באקטינג-אין או שאני רואה את המציאות באופן מורכב, להשתהות עוד קצת כדי לראות אם אני עדיין מרגיש ככה. היום אני רץ על כל התהליך הזה ברגעון, ובדרך כלל עונה באופן ספונטני ומבין אותו בדיעבד לקראת התגובה הבאה. ברור שהמשמעות מובנת רק בדיעבד, ושחייב להיות אקט, אבל ככל שניתן לחשוב יותר ניתן לפתוח את הקשב למשמעויות אפשריות, ואז ההתערבות פחות מצמצמת את התגובות שיכולות להיות לה. אפשר לקרוא לחוסר היכולת לחשוב חוסר ריכוז, פרגמנטציה, או פיצול.

למעשה, היכולת שהתייחסתי אליה תחת הכותרת ריכוז - להתרכז ברעיון, להתחבר אליו רגשית, לראותו מכל הכיוונים, להפוך אותו לתלוי הקשר, להבין את היחס שלי אליו ושל המטופל אליו, להבין איך הרעיון הזה משמש את שנינו, מה זה אומר על כל אחד מאיתנו, לא לנסות דווקא להבין את הרעיון אלא את כל מה שהרעיון קשור אליו, ולהחזיר תשובה שנוטעת את הרעיון הזה בהקשר הרחב שלו - זו אינה רק יכולת קוגניטיבית של הדיפת גירויים חדשים. יכולת זו היא גם היכולת להחזיק בתפקיד האובייקט הטוב והמחבר שמקבל פיצול ומחזיר אינטגרציה. חוסר ריכוז הוא גדיעה של הרעיון באיבו, וניתן להבינה כמתקפה על החיבורים. כאשר חושבים על משהו לאורך זמן ומעלים היבטים רבים שלו עושים אינטגרציה. כאשר חושבים עליו לרגע, מנסים לבלוע או לירוק אותו בלי ללעוס בכלל, זה פיצול. לפעמים זה מספיק לחזור על אותו רגע הרבה פעמים כדי להבין אותו כתלוי הקשר, אבל לפעמים אפשר גם לחוות כל אינסטנציה של החוויה יותר לעומק יותר בעוצמה, וכך לא להידרש לחזור עליה שוב ושוב.

הערת אגב לגבי משהו שמעסיק אותי לגבי האובייקט הטוב. אובייקט הטוב הוא אובייקט מחבר, שמטהר את הסבל שנגרם מראייה מפוצלת של העולם - בה אנחנו רודפים אחרי הטוב והודפים מאיתנו את הרע. האובייקט הטוב מטהר את הסבל בכך שהוא מחבר לתפיסה הצרה שלנו היבטים נוספים של המציאות - כמו האופן בו הרע כרוך בטוב או שהרע והטוב הם תלויי הקשר, וכך הוא מאפשר לנו חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. האובייקט המחבר מסייע לנו לראות היבטים נוספים של הסיטואציה (כמו במנטליזציה), את האופן בו אנחנו מכחישים את המציאות (כמו בהשלכה), ואת האופן בו אנחנו מתעלמים מהאופי המרכזי של הקיום האנושי - היותנו נפרדים וגם תלויים. לפעמים זה מבלבל אותי מאוד לחשוב על האובייקט הטוב כאובייקט מחבר, כי הוא בכל זאת עושה ספליט מסויים כשהוא מעדיף את הטוב על פני הרע, ואת האינטגרציה על פני הפירוק, ובמובן הזה הוא קצת מכחיש את המציאות שבה אין עדיפות כזו. אבל בלי העדפה כזו לחיבור אנחנו לא נוכל לשאת במציאות המפרקת. דבר נוסף שמבלבל אותי לפעמים לגבי האובייקט הטוב הוא שהוא מציב גבולות, אומר לא, ומפעיל שיפוט. לדוגמא, לפעמים מטופל פרברטי יכול לתקוף את הנפרדות של המטפל, להכניס לתוך המטפל רעיון פרברטי שפועל כמו סוס טרויאני המפרק חיבורים רגשיים אצל המטפל. סוס טרויאני כזה יכול להיות איום, ריגוש מיני, סוד אסור, עיוות אתי, וכו'. המטפל נדרש לשים גבול מול סיטואציות כאלו, כדי לשמור על עצמו וכדי לשמור על המטופל מהשחתת הקשר הטיפולי. איך האובייקט המחבר יכול למלא תפקיד שומר מסוג זה? איך הוא יכול להדוף חודרנות והשחתה? המטופל יכול להתרעם על כך שהמטפל שופט אותו, או מגנה את התנהגותו, או שהמטופל יכול להגיד שהוא מצפה שהמטפל יכיל אותו באופן נייטרלי ומה פתאום המטפל מתגונן או מצטדק. אבל זו לא התגוננות, לא הצטדקות, לא שיפוטיות - זה שיפוט. התגוננות, צדקנות ושיפוטיות כולם כרוכים בהכחשת חלק דומה לזה שהציג המטופל גם אצל המטפל. לעומת זאת, שיפוט הוא היכולת להבין מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, ההבחנה בין אמת וכזב, להבחין בהבדלים בין אני ואחר, ולהבחין בין טוב ורע. כלומר שיפוט זה הוא חיבור למציאות, ורק מי שאינו תופס נפרדות ותלות באופן בו הם קיימים עלול לראות בשיפוט כאקט מפצל. שיפוט זה מאפשר למטפל להציב גבול בפני הכחשת הנפרדות בינו לבין המטפל, לסרב להשחתת הקשר הרגשי בינהם, לסרב למתקפה על מרחב החשיבה הנפרד שלו. באמצעות השיפוט המטפל יכול להישאר עדיין קרוב לחוויה של המטופל באופן לא שיפוטי ולסייע למטופל לראות את הפיצולים שהמטופל עושה. שיפוט מראה למטופל כיצד הוא מכחיש את הטווח הארוך (אולי כעת אתה מרגיש שאתה חייב לספר לי אבל איך זה ישפיע על הקשר ביננו בהמשך) כיצד הוא מכחיש את המציאות (לכאורה אני אמור למלא את תפקידי עבורך אבל בעצם אתה מבקש ממני להתעלם מהעמדה האתית שלי ובעצם לבגוד בתפקידי עבורך) או כיצד הוא מתכחש לרגש (לכאורה אתה לא זקוק לי והבעיה היחידה שלך היא שאתה בטיפול). כלומר, הצבת הגבול וההתעמתות יכולות להיעשות בשירות החיבור הרגשי והחיבור למציאות. כל עוד המציאות היא של קיום נפרד אך תלוי הדדית, כל דבר שמקרב את התפיסה להכיר במציאות זו הוא האובייקט הטוב, וכל מה שמרחיק משם הוא פיצול.

לאחר מכן שאלתי את רוני גם מה ההבדל בין ריכוז לבין הדחקה. היא הזכירה לי שהשאלה נשאלה בקורס. שההבדל הוא שבהדחקה יש תגובה אברסיבית למחשבה או לתחושה שעולים בנו, בעוד שבריכוז אין היקשרות חיובית או שלילית לרעיון, והדחייה שלהם נעשית בלי פחד לאבד רעיון מעניין או כורח לברוח ממחשבה מטרידה.

בכל מקרה, הדגש של המורה על טיפוח הריכוז כדי להגיע להארה התחבר אלי גם במקום אישי בו חשבתי על שיפור היכולת שלי כמטפל. החלטתי לתרגל מדיטציית שאמאטה כדי להגביר את יכולת הריכוז שלי. אני צריך להצטרף לקבוצה או להקים אחת כדי שזה יקרה. בינתיים זה מה שאני עושה: אני יושב זקוף ככל הניתן, עם עיניים חצי עצומות, מדליק טיימר של 20 דקות, נושם, סופר מ1 עד 10, הספירה נעשית כשאני מגיע לסוף השאיפה, בתשומת לב לשיא ההתנפחות של הבטן. כשאני מתבלבל בספירה אני חוזר ל1, כשעולות מחשבות מעניינות או מחשבות על דברים שאני צריך לעשות אני אומר להן "לא עכשיו" ומנסה להישאר בהתבוננות בנשימה ובספירתה. אני מנסה לא להרעיש עם הספירה, ולא להגיד את הספרה יותר מפעם אחת. כשאני מסיים אני אומר לעצמי ולמי שכיוון אותי בדרכי תודה. אני מתכנן לעשות זאת כמה שבועות או חודשים עד שאני אצליח לספור עד 10. ואז להוריד את הספירה ולהתרכז בחוויה היותר ישירה של הנשימה. עד שאוכל באמת לא להיות מופגז מחשבות ולהתרכז במה שאני חושב עליו. ואז יש המשך תוכנית.

(כאן חסרה) אילוסטרציה של תשעת השלבים של מדיטציית שאמאטה, בה הפיל הוא המיינד, הקוף הוא הקונספציה, הארנבת היא הרוגע, והצבע הכהה שמתבהר לאט לאט הוא הבורות, והאדם עובר מלרדוף אחרי המיינד שמובל על ידי קונספטים שצבועים שניהם בבורות, למצב בו הוא מוותר על הקונספציות ומוביל את המיינד לעבר הארה, ואז חוזר לתת את חכמתו למי שטרם הואר.

מה עושים עם הסימפטום?

בפוסט הזה אסכם פגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' עם אבי ריבנציקי שדיבר איתנו על כתבי פרויד. הנה זה מתחיל: הקריאה בפרויד אינה היסטורית, אלא רלבנטית לקליניקה עכשווית. אבי ריבניצקי קורא אותו בגישה לאקאניאנית. לאקאן חוזר לפרויד, מתוך ההבנה של לאקאן שההתרחקות מפרויד הייתה רגרסיה אתית. הוא מבין שבהתרחקות מפרויד נלקח מפרויד וגם נלקח מהפסיכואנליזה העוקץ החתרני, והיא הפכה שיטת פסיכותרפיה – שיטה ליישר אנשים לפי איזו נורמת בריאות. מטרת הפסיכואנליזה של פרויד אינה להבריא אנשים, היא אחרת מזה. לא ניתן לתפוס את "הלא מודע" (1915) של פרויד בלי ההקשר החברתי פוליטי של היום, כי זו לא קריאה היסטורית, זה לא טיול במוזיאון, אלא משהו חי ופועם.

כשאנחנו מבקשים מריבניצקי לדבר, הוא אומר שאנחנו הופכים אותו לאנליזנד – זה שמדבר. ואז השאלה היא האם אנחנו מקשיבים. הלא מודע הפרוידיאני אינו מכאני. הוא מתקיים רק בתוך השיח. הלא מודע הוא לא מודע משום שיש מישהו ששומע. הוא לא יופיע בכל תנאי, צריך תנאים. הוא יעשה אפקט בכל תנאי, גם לבהביוריסט, והוא יקרא לזה טעויות. אבל על מנת לשמוע צריך מישהו שמוכן לשמוע. המאמר "עצות לרופא" של פרויד ממקם משהו לגבי התנאים בהם משהו מהלא מודע יכול לצוץ וגם להישמע. הלא מודע צץ ביומיום – למי שעובר אנליזה. אם אנחנו עוד לא עוברים אנליזה – למה אנחנו מחכים? לא צריך להיות משהו כדי ללכת לאנליזה, זה דווקא חוסך כסף, זו השיטה הזולה ביותר שיש. איך ללכת לאנליזה שנים רבות חוסך כסף? -הדבר הוכח במחקר של שנות ה70, שאינו ממומן על ידי חברות ביטוח ופארמה שמטות את התוצאות, ובמחקר זה גילו שאם לוקחים קריטריונים תפקודיים ועלותם, הסתבר שאנליזה היא זולה יותר. זו אמנם לא סיבה ללכת לאנליזה, אך הדעה הקדומה אינה נכונה. האנליזה לא חייבת להיות יקרה או 4 פעמים בשבוע, לא חייבת להיות ממוסדת.

ב"עצות לרופא" פרויד מתאר את האסוציאציות כצאצאים של הלא מודע שנמצאים בסף המודע. בקשה של האנליטיקאי לייצר כמה שיותר אסוציאציות מאפשרת גישה אל הלא מודע. אך מה הקשר בין הלא מודע לאסוציאציות? כיום לא חושבים על זה לעומק, אך פרויד נדרש לחשוב על כך. פציינט מגיע עם תופעה, לרוב גופנית, כמו התקף חרדה. הערת אגב, מושג הדיכאון הוא כמו פח זבל, וקוראים לכל דבר דיכאון בימנו, פשוט כי התרופה היא ל"דיכאון”. אבל אדם חש מועקה ויכול להגיע לחדר מיון כי הוא חווה אותה דרך הגוף. כך גם ביישנות נחווית בגוף. אמנם תופעה כמו "חוסר כיוון בחיים" – זה עוד לא בגוף, צריך לעבוד קשה כדי ליצור סימפטום, וזה טרום סימפטום. כך אדם בא ואומר שהוא "לא מעז”. אם היה מנסה לגשת לבחורה והייתה מתהפכת לו הבטן – יש לו כבר סימפטום. אבל מי שבא ואומר שלא בא לו כלום, יש לו בעייה באיווי, זה לא מה שבחברות הפארמה מכנים דיכאון. זה בשלב שזה עוד נגטיב של סימפטום, ועוד לא התפתח לסימפטום. פרויד היה צריך להוכיח שבאמצעות דיבור אפשר לגעת בגוף. היום זה כבר שוב לא בנאלי, כי היום רוצים להחזיר את הנפשי לגוף. הפרעה מודרנית כמו הפרעת קשב וריכוז היא ניסיון להחזיר את הנפשי למימד נטול נפשי. הפרעת קשב היא כאילו יש לך הפרעה במוח, ובעבר אכן קראו לזה minimal brain damage, עד שמצאו לזה שם יותר נחמד. זה באותו כיוון אנטי פרוידיאני.

לדוגמא יש הפרעה שנקראת "שחיקה בעבודה" – burnout – ובאירופה אתה מקבל 6 שבועות בספא טיפולי שממומן על ידי אותה חברת ביטוח, שמוביל לרגרסיה ופנסיה מוקדמת – זה פופולארי מאוד באירופה. וכך, גיל הפרישה הממוצע באוסטריה למשל, שם ריבניצקי מלמד, הפך אט אט ל57. זה אנטי פרוידיאני כי זה לא קשור לשפה, לא קשור לחברה, אלא רק לנוירון השחוק של אותו אינדיבידואל. אבל איך 70% מכיתת לימוד משתבשת באותה צורה? איך זה שהממוצע הוא burned out? אצל פרויד הסימפטום מדבר. הסימפטום הפרוידיאני הוא מסר לאחר, וזה הרעיון הפרוידיאני. מאחר והוא מסר לאחר, הוא כפוף לשפה, ונתון להשפעה של השפה. את זה פרויד היה צריך להוכיח. הלא מודע שהוא בנה מתבסס על הקליניקה הזאת.

כשאומרים לאדם תגיד כל מה שעולה בדעתך, הוא מנסה לומר מה שהוא מתכוון, אבל בדרך יוצאים לו עוד דברים, מעשי כשל, טעויות, אבל הוא לא שומע כי הוא תפוס באגו שלו. הוא תפוס בהזייה שלו שהוא שולט על דיבורו. אצל פרויד שפה זה לא קומוניקציה. ההיבט העיקרי של השפה אינו דרך של תקשורת. האדם הנוירוטי חושב שהוא אדון לשפה, כאילו הוא אדון למילים שיוצאות מפיו. אבל הסובייקט שסוע - זה מושג לקאניאני. הסובייקט אינו יחידה אחת, אלא הוא מורכב ממודע ולא מודע. כל אחד חושב שהמודע שלו שולט על מה שהוא עושה. אבל הרי כל יום כל אחד חווה שהוא לא שולט על מה שהוא עושה. כמה שנותנים לאדם לדבר יותר חופשי, הסיכוי שיצא משהו מעבר לכוונותיו הוא יותר גדול. אבל זו הזמנה מאוד מורכבת להגיד לאדם תגיד מה עולה בדעתך.

לפני שאומרים את זה יש תנאים שפרויד מפרט ב"עצות לרופא". פרויד אומר שהכלל היחיד הוא תחת כלל היסוד הפסיכואנליטי (“נסה לבטא במילים את כל מה שעובר בדעתך ובליבך מבלי סינון ועריכה”), וכל יתר הכללים כפופים לו או נגזרים ממנו. אין סטינג מעבר לזה. יש כיוון אתי בלבד. הכיוון האתי הוא לחקור את הלא מודע. מה שעוזר לכיוון הזה מועיל, מה שמפריע הוא התנגדות או העברת נגד. התנגדות זה מצד הפציינט, והעברת נגד זה מצד האנליטיקאי.

אכפת לנו מהלא מודע אך ורק כשאנחנו מקבלים את ההנחה של פרויד – הנחה שהוא מקבל בוודאות. הוא מניח שהלא מודע נושא בתוכו את הסיבתיות הנפשית. התוצאות שאנחנו נהנים או סובלים מהן אינן תוצאה של ההחלטות המודעות שלנו אלא תוצאה של הלא מודע. אנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים מה שאנחנו בוחרים. זו אמירה קשה. למרות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו בוחרים, הרי שמה שאנחנו בוחרים עדיין באחריותנו. יש לציין זאת כי נעשה שימוש לא טוב בזה שהלא מודע כאילו לא באחריותך. הריפוי האנליטי מביא אדם לקחת אחריות על דברים שאינם בשליטתו.

למשל מחלה שפרויד אמר שלא כדאי לרפא אותה כי יש לה את כל הסימנים של מחלה – התאהבות – האדם לא רואה כלום, לא ישן לילות, נוהג כמסומם. אולי אין צורך לרפא התהאהבות כי זה עובר מהר לבד. אבל כשהיו שידוכים, או בעדה החרדית היום, לא הייתה יומרה של אהבה. היה רעיון לא מטופש לגמרי שזה יבוא עם הזמן, אולי. יהיו נתונים סוציולוגיים שיתאימו. אבל כרגע, החל מתקופת ההשכלה, אהבה הפכה להיות סיבה לחיבור בין שני אנשים, וגם לחתונה – חיבור ממוסד. אבל מאיפה אתה בוחר? בהיכרויות באינטרנט אנשים כותבים שהם מעדיפים דברים – מישהו רציני שסיים עם משחקים ופנוי לגדל כלבה עיוורת בפאתי גוש דן. אבל אין שום קשר בין העדפות מודעות והתאהבות. אדם יכול להגיד שהוא מעדיף בלונדיניות ויתאהב בבעלת שיער שחור. הסיבה להתאהבות לא ידועה, וכשמבררים אותה מגלים שגם עדיף שלא תהיה ידועה, כי היא לא אצילית במיוחד. זה היבט פרברטי של המציאות, הנוגע למשהו חלקי מאוד. אמנם יש לך אופי נהדר ואת יפהפיה, אבל אולי התאהבתי בך כי יש משהו ברעד הקול שלך או בתנוך האוזן הימנית שלך שהתחבר לי עם משהו לא מודע. זהו אירוע דק מדק. תו אחד מספיק להתאהבות. זה לא עובר אף פעם, זו לא ההתאהבות שפגה. אף סימפום לא השתנה כי מישהו הבין משהו, הבנה רק מרגיעה, כי אדם משלה את עצמו שיש לו חווית קוהרנטיות או שליטה, אבל לא משנה שום עמדה. באנליזה לאקאניאנית לא מבינים, אלא דווקא מפריעים להבין.

האסוציאציה החופשית אומרת שבעצם הסבל בגוף הוא רישום של מילים, של מסמנים. המסמנים הללו הולכים, ומילה קושרת, מזכירה מילה, בדרך חזרה. זו שרשרת מסמנים. אם אדם מדבר יכולים להופיע דברים. להזמין מטופל להביא אסוציאציה חופשית – כפוף לתנאי מאוד חמור שפרויד מציב ב"עצות לרופא". תנאי זה הוא הקשב המרחף. קשב מרחף אינו טכניקה כמו שאסוציאציה חופשית אינה טכניקה, אלא עמדה בפני הדיבור. הקשב המרחף הוא שאני מזמין אותך להגיד כל דבר שעולה על דעתך, כי אני מתחייב להשתדל להקשיב לכל דבר ללא שיפוט וללא כוונות. בלי החלק השני זה פסול מבחינה אנליטית להגיד למישהו להגיד כל שעולה בדעתו, זה פסול ומעביר את השיחה לחקירת שב"כ. זו מחוייבות מאוד רצינית. הכישלון שלנו בזה הוא סביר אולי, אבל חייבת להיות לנו אוריינטציה של ביטול השיפוט שלנו. יש לנו אידיאלים וכוונות וכו'. אבל צריך לעבור אנליזה. כשאנחנו מקשיבים לפציינט הדברים שלנו אינם רלבנטים. פרויד אומר שאפילו הרצון שלי לעזור למטופל מפריע. זה נכון שאני רוצה לעזור לו, אבל אם אני אקשיב לו מתוך כך זה יפריע לי. אם אקשיב כך אני אדחה בדיוק את הדחוי. אדם בא עם רצון להסיר מעצמו משהו: "דוקטור תסיר ממני שן כואבת או התקף חרדה, תחתוך את זה ואם אפשר תחתוך בלי שאני ארגיש, ושיהיה זול”. אבל הדבר הזה שאתם רוצים לחתוך יש בו את הדבר היקר ביותר להווייתכם. הסימפטום הוא הדבר היחודי ביותר שיש לכם. רק איתו תוכלו להיות בני אדם חיים ולא מתים חיים. אין לזה שום קשר לשום בהבריוריזם. לחתוך את זה, זה להפוך את האדם למפעל הקציצות של פינק פלויד בחומה. זה רציני כי זה קורה יותר ויותר ויותר.

לגבי הטבה בסימפטומים, אם זה מתחייב לפי דרישות הממונים, אז יש לזה טריק. אבל לפני שמנסים להשיג זאת, השאלה היא למה קוראים הטבה. הדבר הזה הוא המנוע לתשוקות שלכם. אתם סובלים ממנו כי אתם דוחים אותו. לכן הוא מופיע בצורה שאי אפשר לדחות ולקלוט אותו והוא מכאיב. אם אתה רוצה שלבנאדם לא ייכאב, אז אתה גם רוצה שהוא ישתוק. אבל כאנליטיקאי אני רוצה שהדבר הזה יתחיל לדבר. אבל כדי שהוא יתחיל לדבר הפציינט צריך לדבר. למרות שהוא והפציינט לא אותו דבר. עד שיתחיל לאהוב את הסימפטום הדרך ארוכה. זה לא אהבת הסבל, הסבל נובע מדחיית הסימפטום. זה סיפור לא פשוט קלינית, שאני אשאיר את האידיאלים והכוונות והרצונות שלי בצד.

למשל רוצים לרצות את הקליינט, זה כבר לא פציינט. אנליזה לא מסתדרת עם השיח הקפיטליסטי. אדם בא עם בקשה של דבר אחד, ומקבל היפוכו של דבר. אפילו לא אומרים לו. בימנו אפשר לתבוע על דבר כזה. אבל אני יכול להגיד שהצהרת האהבה של האנליטיקאי זה לא שהוא אוהב את הפציינטים שלו. לפעמים אוהבים פציינט, ואז יותר קשה לי לראותו אותו סובל ואני אעשה לו הנחות, אבל הוא ישלם עליהן. הצהרת האהבה של המטפל היא להגיד אני מוכן להקשיב לכל דבר ללא שיפוט. זו עבודה רצינית. מה שאני אוהב בפציינט זה הלא מודע שלו, לא אותו. כלומר, אני נהייתי אנליטיקאי ברגע שתפסתי שלשם אני רוצה להקשיב. זה מאפשר לי לטפל בבני אדם שאחרת לא הייתי רוצה לבלות בחברתם גם לא חמש דקות. יש אהבה לדבר שיוצא שייגע תמיד גם בהכי אינטימי שלך כמטפל. לכן מה ההבדל בין ADHD לסימפטום הפרוידיאני – הסימפטום הוא בתוך שיח. הוא מהווה מסר לאחר.

השפה שולטת בך, לא אתה בשפה. לכן היא לא כלי תקשורת. זה מדבר מתוכך כשאתה מתחיל לדבר. אתה אומר משהו ויש איזה תוספת, פלוס כלשהו מעבר למסר שלך. לכן להגיד קומוניקציה זה אומר שיש לי כוונה ואני מוסר אותה. אם זה היה ככה, בני אדם היו מבינים זה את זה. אבל מניסיוננו בני אדם לא מבינים זה את זה. לכן צריך להגיד כל דבר עשר פעמים. בני אדם לא מבינים זה את זה. כשאני אומר משהו, אתה מגיב, ואני אומר שלא הבנת אותי. זו לא תקשורת, כי משהו אחר מדבר, ומשהו אחר מקשיב – הלא מודע. פרויד אמר שכששני אנשים מדברים יש לפחות ארבעה. זו לא בדיוק תקשורת, כי אז מייחסים לזה כוונה. והשפה מדברת בלי שהיא רוצה למסור משהו. כך למשל פליטת פה או חלום הם מסר מהלא מודע, שמגיע רק כשיש מי שרוצה לשמוע.

לפעמים אדם לא ישן טוב והוא מוטרד, אז הוא הולך לרופא משפחה. רופא המשפחה ייתן לו כדור שינה. זה עובד, הוא ישן יותר טוב והוא מפסיק לחלום. אז הסימפטום מושתק, והאדם יפתח משהו אחר, הסימפטום יפתח דרך אחרת – הוא יהיה מדוכא. שוב ושוב הוא ילך לרופא ויקבל תרופה, עד שהוא יהיה חולה. להיות חולה זה כשהביקורים שלו אצל הרופא יהיו תכופים. לדבר הזה יש מסר רק כשיש מישהו שמוכן לשמוע. אי אפשר לתפוס סימפטום פרוידיאני כשאין אחר ששומע. הסימפטום הוא בתוך השפה ובתוך השיח, ולאקאן אומר שהוא תמיד פוליטי.

הסימפטום הוא פוליטי כי הלא מודע הוא תוצאה של הדחקה. אז מה מודחק? מה שבלתי נסבל לבנאדם לשמוע או לדעת על עצמו. המודחק אינו משהו שהיה מודע והפך ללא מודע. זה מה שאף פעם לא עבר להיות מודע. זה משהו שלא עבר את הסף למערכת המודע, והוא נרשם בלא מודע. התכנים הללו הם הכי אינטימיים והכי אישיים של הבנאדם והם בו זמנית גם מה שהחברה לא יכולה לשמוע. הלא מודע תמיד נושא בתוכו מסר שרלבנטי גם לאותו אדם. הוא נושא זאת באותה דרך שאין שני לה.

לכן במציאות שלנו, מישהו לוקח רובה ומתחיל לירות לתוך אוטובוס – זה קורה פה ובעוד מקומות בעולם. אם הוא ערבי אז מכירים בהקשר החברתי של הדבר וקוראים לו מחבל, יש הקשר חברתי. אפשר לקבל את זה לגנות את זה לשבח את זה. אפשר לקרוא לו לוחם חופש או מחבל, אבל זה מקבל הקשר חברתי. אם הוא יהודי, מכיוון שאנחנו היהודים לא עושים כאלה דברים, הוא עובר לרשות הפסיכיאטריה קודם כל, העו"ד שלו יגיד שהוא אדם לא שפוי. בשנות ה70 היה חייל שירה בשני פלסטינאים, אמרו שאין איש שפוי שעושה דבר כזה. אבל במציאות חברתית שמגבה את הדבר הזה כמו היום? לפרויד יש מאמר "כמה מחשבות על מלחמה ומוות" – שם פרויד אומר ששלטון זה זה שלקח על עצמו מונופול על הכוח. תחת השם של אותו מונופול הוא יכול לעשות כל פשע, שאם הפרט היה עושה את זה כפרט הוא היה נכנס לכלא, אבל תחת חסות המונופול זה לגיטימי – כמו מלחמה שבהקשר אחר היא רצח. וכך החליטו שהחייל שרצח פלסטינים בשנות ה70 לא אחראי למעשיו.

מבחינת פרויד רוצח יכול להיות גם פסיכוטי וגם אחראי למעשיו. אולי אחר כך עושים איתו משהו שונה. היום כשאומרים שמישהו עשה משהו מטירוף, ומפסיקים לשאול כל שאלה חברתית, כאילו זה שהוא מטורף זה אומר שהוא מנותק מהיבט חברתי. פרויד אומר שגם אצל האדם הכי פסיכוטי, הכי מטורף – התכנים של הטירוף שלו מעוגנים בחברה היטב. זו תיאוריה אנטי סגרגטיבית, פרויד נגד בידול. זה לא שיש את אלה שיש להם הפרעה ואלה שאין להם הפרעה והם שונים במהותם. המשוגע מבטא את הפוליטי של הנורמלי. למרות שהדרך שבה כל אחד מבטא את שלו היא לא להשוואה. הפסיכואנליזה לא עושה קבוצות, אין טיפול אנליטי קבוצתי. זה כמו "מלחמת שלום הגליל" – זה אוקסימורון, זה לא עובד ביחד. פסיכואנליזה היא קליניקה של אחד אחד לא של קבוצות. על מה שאתה עובד בפסיכואנליזה זה הניסוח הספציפי של כל אחד ואחד של הסימפטום שלו. וזה לא להכללה, זה לא עובד בקבוצות. קבוצה עובדת על הזדהות - “גם אני" – אתה אוסף את ניצולי השואה, הנאנסים והמוכים ויש בזה בעיה גדולה. אני צריך לקחת אחריות של הסימפטום שלי ולא יכול להסתתר מאחורי שום זהות קבוצתית.

לבן לניצולי שואה יש סימפטומים שקשורים לשואה. אבל אי אפשר להגיד שהסימפטומים שלו הם בגלל השואה. יש ביטוי פרברטי משוגע – "דור שני לניצולי שואה" – אפילו מקבלים כסף על זה. כל עוד שאני מסתתר מאחורי הביוגרפיה הזו, אני לא באמת אצא למקום אחרי בחי. אני אוכל לעשות הרבה ויהיו הרבה שיפורים, אבל התווית הזהותית לא מאפשרת לי לקחת אחריות על ההמצאה הספיציפית שלי של הסימפטומים שלי. כשמאגדים אנשים תחת תווית או אבחנה, זה מצמצם את האדם תחת התו הזהותי ולא התו הייחודי. המכור יהיה מכור, הנאנסת תהיה הנאנסת. תחת אמבט הקבוצה זה מנחם, זו פסיכולוגיית ההמון. הפסיכואנליזה מכירה באפקט זה, אבל היא חשדנית כלפי האפקט הזה. זה לא משנה אם הקבוצה תהיה הטרוגנית, בכל מקרה זה מרחיק אותך מהייחודי. אתה פורש נושא בפני הקבוצה וכל אחד אומר את האמירה שלו על הדבר, ואז פתאום גם אם אין לו מה להגיד זו בעיה. טיפול כזה מביא להקלה מסויימת, אבל זו הקלה שאנחנו פוחדים ממנה.

ברגע שאדם מקבל תווית משוגע, זה כאילו הוא לא קשור אלי. הוא שם, כמו שבימי הביניים שמו את המשוגעים מחוץ לעיר או שרפו אותם – כי חשבו שהם נושאים מסר וצריך להיפטר מהם. כששמו אותם מחוץ לעיר עדיין הכירו באיום שלהם. היום המצב יותר גרוע כי מרחמים על המשוגע – הוא מסכן, נדפק לו המוח, ניתן לו תרופה. אבל מכחישים את המסר, כבר לא פוחדים – המסר הפוליטי כאילו לא שייך אלי. אם נדפק למישהו המוח איפה יש פה מסר. אבל הכיוון הפרוידיאני שונה מזה.

יש קשר בין מילה וסימפטום. בצורה פשטנית ניתן לומר שסימפטום זה מילה שיש לפענח אותה. זו אמירה שנאמרת בדרכים אחרות כי היא לא מצליחה להיאמר בדרך של המילה. לדוגמא חלום. פרויד אומר שחלום הוא טקסט שמתורגם לתמונות. לדוגמא בחלום מישהו אומר משהו דו משמעי שלקוח לגמרי מהשפה בה הוא דובר. הפירוש גורם למטופל לכאב ראש. כאב הראש הוא כבר הדבר עצמו, ולא מפרשים אותו.

מהו הגורם המרפא בטיפול? זה תלוי בסובייקט שנמצא בפנינו. לדוגמא נוירוזה – הפצינט סובל מקיבעון, הוא הולך שוב ושוב על אותם מסלולי הדחף, והריפוי שלו הוא הפתיחה של הדבר הזה. פרויד לא מדבר אף פעם על סילוק סימפטום כי זהו גרעין אישיותו של האדם. הוא מדבר על גמישות הסימפטום. הנגיעה באמת, אך לא עד כדי הבנתה – כי איננו מבינים לגמרי – אבל המילה של הפירוש נגעה, ונראה מה נפתח מהלא מודע.

כשאני מזמין מישהו להגיד כל דבר שעולה על דעתו, זה גורם קודם כל לאינהיביציה על דיבור, זה מקשה על הדיבור. זה כמו מישהו שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו, ובא אליו מישהו ואומר לו אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם, זה מאוד מבהיל. זה לא כפייה, זו הזמנה. כל אחד ידבר בדרכו. אחד עם יותר גמגום, אחר עם שטף דיבור שאתה צריך לעצור. כל וריאציה של דיבור ודיבור. אני לא מבדיל בין דיבור יותר מוצלח ודיבור פחות מוצלח. השאלה איך אני מביא בנאדם שישמע גם על מה שיוצא מפיו. בפסיכואנליזה לא חושבים, מדברים. אין שום תועלת בחשיבה מבחינת אפקט אנליטי. אין את הערך העודף בדיבור כשאתה חושב. האפקט הזה לא קיים בחשיבה. דיבור אומר שזה יוצא מהפה שלי וחוזר באוזניי. אחד מדבר ושניים מקשיבים. גם הפציינט שומע ומפרש את עצמו. עד כמה אוזניו סתומות או פתוחות זה תלוי בכמה קשה לשמוע דבר מסויים. הדאגה פחות לזה שידבר, אלא לאפשר לו לשמוע את המשמעויות הנוספות של דבריו. זה עוזר אם לא מבינים את המטופל ולשמוע אותו. לשמוע את הדימיון הפונטי בין שתי מילים. צריך להשתחרר מהקומון סנס של השפה.

אם המטופל אומר שאין לו מה להגיד, זה גם בסדר, שיגיד מה שעובר בדעתו, זו גם שלילה. בנאדם יכול לבוא ולהגיד שהוא לא רוצה טיפול, וזה בסדר, שישב קצת. אם אדם נמצא במוסד סגור ואומרים עכשיו הוא מתחיל טיפול פסיכותרפויטי, זה לא יוצר פרקטיקה של דיבור. יש מספיק פציינטים שמתגברים על המכשול הזה שאנחנו שמים להם. אבל זה פועל כנגד הדיבור. במקרה זה הטיפול נקבע לא על ידי הפציינט. זו בעיה – מי רוצה מה ממי. אנליטיקאי לא מחפש אנליזנדים ברחוב. צריכה להיות העברה. זה לחלוטין אנטי העברתי. ככה המוסד קובע שהמטופל יהיה בטיפול עוד לפני שהמטופל בחר לדבר. המטפל קובע שהוא יטפל במטופל למרות שלא שמע שום מילה עליו, איך קבע זאת? המטפל במחלקה הסגורה גם קובע כמה פעמים בשבוע יפגשו במחלקה. ככה לא פותחים שדה דיבור. מי שנורא רוצה לדבר שם פס על המכשולים, אבל זה מקשה. מכשול נוסף הוא שיש למטפל כוח מוסדי והוא מאשר למטופל המאושפז יציאות הביתה. המטופל צריך להיות אוויל אם הוא מדבר את כל השיגעון שלו בחופשיות, ואז יפגע לעצמו בחופשות. התנאים האישפוזיים הכפויים הם אנטיתיזה ליצירת שדה הדיבור. יש מקומות בהם מפרידים בין קייס מנג'ר ומטפל, אם בבסיס התפיסה הטיפולית יש תפיסה אנליטית של שדה הדיבור.

היום הפציינט רוצה לראיין את האנליטיקאי בטלפון, איזה גישה יש לך, אתה מומחה לסימפטום מסוג כזה וכזה באצבע שמאל? צריך לראות במה מדובר. צריך להתחיל לדבר כדי בכלל לדעת אם אפשר להיפגש.

וחזרה לטריק של הטבה בסימפטום: אם אנחנו רוצים שמה שאנחנו עושים ייראה אפקטיבי – לעשות מחקרים של יעילות תרפויטית אחרי 4-6 חודשים מההתחלה. לא משנה מה נעשה, יהיו אפקטים חיוביים. זה אפקט סוגסטיבי בלי קשר לשיטה.

הערותיי:
אני מאוד מזדהה עם הרעיון שדיכאון או ADHD אינם רק בעיות טכניות, ושאנחנו איננו אמורים לעמוד באיזשהו סטנדרט, ושיש משמעות אישית חד פעמית לסימפטומים שלנו, וגם שיש להם משמעות פוליטית חתרנית. עם זאת, אני חושב שיש משהו שצריך להבהיר: כשאתה לא רואה עדיף לשים משקפיים, וכשאתה רגיש לחלב עדיף לא לשתות אותו, וכשיש לך סטרפטוקוקוס בגרון עדיף לקחת אנטיביוטיקה, או מה שהרופא אומר שצריך לעשות כשיש לך דיכאון. הטיפול המנרמל (מה שניתן לכנות פסיכו-היגיינה) אינו עומד בסתירה להפקת המשמעויות הלא מודעות. יש מקום להבנת המשמעות הפרטיקולרית והפוליטית של הסימפטומים, ואין זה עומד בסתירה להתייחסות לבעיות מסויימות כבעיות לפי איזשהו סטנדרט רפואי וחברתי. הדבר מזכיר לי את התקופה בה עבדתי על התיזה שלי, ושהיו בה כל מיני בעיות, ושרציתי רק להיפטר ממנה בשלב מסויים כי לא יכולתי לבלות עוד סופ"ש בדחיית מייסרת של כתיבתה. אמנם, הדחיינות היתה בעלת משמעות, והיה מקום לחקור את הסימפטום הזה, להבין כיצד אינני מוכן להמשיך בחיי, ומהם חיי בעצם. אבל מהתיזה דווקא היה מקום להיפטר - זה סימפטום שיש מקום להסירו כדי לשפר את איכות החיים.

הדחקה ופסיכוזה - המשך דיון במאמרו של פרויד על הלא מודע (1915)

המשכנו לקרוא במאמרו של פרויד "הלא מודע" 1915 בתרגום סטרייצ'י (הנה פוסט על החלק הראשון של המאמר). רותם הציג בצלילות רבה, ואני ניסיתי לעקוב:

הטופוגרפיה והדינאמיקה של הדחקה

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של ההדחקה, המורכבת משלושה היבטים: האספקט הטופוגרפי, הדינאמיקה בין המודע והלא מודע, וכלכלת האנרגיה.

הדחקה היא תהליך שמשפיע על רעיונות בגבול בין המודע והלא מודע, כלומר בסמוך למודע. הדחקה היא נסיגה של קטקסס (קטקסס היא היקשרות אנרגטית לרעיון/אובייקט, נסיגה של קטקסס היא נסיגת ההיקשרות האנרגטית מהרעיון/אובייקט). יש קטקסס שמושך רעיון ללא מודע וקטקסס שמושך אותו אל המודעות. שני כוחות שמושכים אותו מכאן ומכאן.

רעיון מהלא מודע נשאר עם אנרגיה כשהוא נשאר בלא מודע, וכך ניתן להסיק שנשאר לו הקתקסס. יש שני סוגי הדחקה – הדחקה-פרופר שמתרחשת כשרעיון יוצא מהלא מודע ואז מודחק חזרה ללא מודע, והדחקה-ראשונית שמתייחסת לרעיון מעולם לא יצא מהלא מודע. מכיוון שבלא מודע יש תנועות ועיבוי והתקה, זה אומר שיש כוח לרעיון בלא מודע. לכן הקטקסס שסולק מהרעיון אינו האנרגיה הלא מודעת, אלא אנרגיה של הסמוך למודע. זאת משום שבלא מודע נותר קתקסס. פרויד מקשה ושואל - למה החומר הזה נשאר בלא מודע? הרי רעיון עם מלא אנרגיה יכול לנסות לצאת שוב החוצה. משהו צריך לשמור את החומר המודחק הזה למטה אחרי שהודחק. בסיטואציה הראשונית מה שמשאיר אותו לא מודע הוא האנטיקטקסס. זהו מנגנון ששומר את הלא מודע סגור בפנים. בהדחקה הראשונית, האנטיקטקסס שומר את הרעיון לא מודע.

מהי הדחקה ראשונית? האם זה משהו שמעולם לא הגיח ללא מודע? אולי זה רעיון שמגיע מבחוץ ונכנס ישירות ללא מודע. בכל מקרה הוא מעולם לא היה בסמוך למודע.

בהדחקה פרופר יש גם נסיגה של הקטקסס מהסמוך למודע. האנרגיה הזו נשארת אבל הופכת לאנטיקטקסס. הכוח שמנסה להוציא את הרעיון למודע, בורחת, ואז הופכת להיות משהו שחוסם את הרעיון. זהו ההיבט האקונומי של שמירה על אותה כמות אנרגיה.

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של שלוש נוירוזות. הוא מתאר את היסטריית החרדה – שהיא פוביה בעצם. הוא מתאר את השלבים השונים. זה מתחיל בחרדה לא מודעת. האדם לדוגמא אוהב את אמא או את אבא בילדות, זה לא מודע וזה מעורר חרדה. לדחף יש רצון לצאת למודעות, והקטקסס של הסמוך מודע נסוג מהרעיון, והקטקסס הדחפי של הלא מודע משתחרר כחרדה. כך נחוית חרדה. כלומר, הרעיון המפחיד נמשך למודעות, אך כשהוא מתקרב למודעות, הקטקסס של הסמוך למודע בורח ממנו. הקטקסס של הסמוך למודע מחפש לעצמו לאן להתחבר. הוא מוצא לעצמו רעיון חלופי, שיש לו איזשהו קשר אסוציאטיבי מסויים לרעיון הלא מודע ובכל זאת הוא לא מודחק. לדוגמא במקום לאהבת האב האנרגיה נקשרת לרעיון של דוב או סוס. כך נוצרת התקה במודע. האנרגיה של הסמוך למודע נמצאת עם הרעיון המקורי, ואז עוברת לרעיון החלופי. מהאהבה כלפי האב, האנרגיה עוברת לחרדה מפני דוב. האנרגיה שבסמוך למודע מותקת לדוב. ואז ניתן לומר שהרעיון החדש טעון באנטיקטקסס. הוא שומר את הרעיון המפחיד על אהבת האב מלצאת החוצה, כי האנרגיה הסמוכה למודע עסוקה במשהו אחר – בדוב. הרעיון החלופי הוא גם גשר לרעיון הדחפי הלא מודע. הדוב הוא התחליף – הוא גם סותם את האפשרות של עלייה למודעות של אהבת האב המפחידה, וגם משמש כרמז לדחף זה. האדם מפחד עכשיו מדוב, ויש לו אובייקט פוביה חיצוני לו שהוא יכול להתייחס אליו, והוא מתחיל לייצר סביבו מעגלי הימנעות. החרדה שהתעוררה עדיין מציקה, אבל הפעם ניתן להימנע ממנה כי אפשר להתרחק מכל מה שמזכיר דוב. האדם מייצר חומות סביבו, שמגינות מגירויים חיצוניים שמזכירים דוב. כך למעשה החרדה עוברת השלכה, במקום פחד מדחף פנימי בלתי נמנע, פתאום יש חרדה מפני משהו חיצוני שניתן להימנע ממנו – דוב, יער, טבע, מיץ תפוחים וכו' וכו'. מול הפחד מהדוב ניתן לפרוק הרבה מהאנרגיה של הסמוך למודע. אבל המקור של הפחד הוא פנימי ולא חיצוני ולכן לעולם לא יחווה הקלה גם אם לעולם לא יפגוש שום דבר שמזכיר דוב. כל פעם שאהבת האב תתעורר שוב, הרי שהחרדה תתעורר, ותגביר את הצבת החומות וההתרחקות מהרעיון החלופי, שמרחיק מהדחף המקורי לאהבת האב.

כל הזמן מעגלי ההימנעות מתרחבים, מהימנעות לכדים נמנעים מקרמיקה, ואז ממורות לקרמיקה ואז ממורות למתמטיקה. וכל אסוציאציה כזו משמשת גם היא כפתח לרעיון הלא מודע שמעורר חרדה.

כך מבנה ההגנה הזה משליך החוצה את גורם החרדה הדחפית, לעבר גורם חיצוני.


התכונות המיוחדות של הלא מודע

בלא מודע אין סתירות, יש רק תכנים אחוזי אנרגיה בכפיפה אחת. כמו בנק של אנרגיה שכל הזמן עוברת בין רעיונות. איזור דימדומים, התקות ועיבויים. דחפים יכולים להתקיים בבת אחת בלי שלילה הדדית. דחפים שונים שנחווים בבת אחת יוצרים התכה בינהם. אין היררכיה בין הייצוגים של הדחפים. אירוע נפשי ראשוני שכפוף למערכת הלא מודע שמגיע למודע נראה לנו קומי. יש בלא מודע רק אוסף של ייצוגי דחפים המבקשים להתגשם עם דרגות אנרגיה שונות הקשורות לכל אחד. האנרגיה הזו נעה מייצוג דחף אחד לאחר.

הלא מודע יכול להפעיל רפלקסים בלבד. דרך המודע אנחנו יכולים לעשות גם פעולות רצוניות.


מערכת היחסים בין המודע ללא מודע

הלא מודע הוא לא מערכת פרימיטיבית. הוא לא שארית של תהליך ההתפתחות. זה לא איזה צללים של משהו חשוב יותר. התקשורת בין שתי המערכות – המודעת והלא מודעת – אינה מוגבלת להדחקה בלבד. כלומר, זה לא פח זבל. במקום זה ללא מודע יש נגזרות שיוצאות במודע, וגם להיפך. נגזרות אלו יכולות לערער את התפיסה המובחנת בין המערכת המודעת והלא מודעת. ההבחנה בינהן היא הדרך שלנו להמשיג את הדברים, והיא לא מציאותית. השאיפה להיות מודעים בעצמה היא גרוטסקית משהו.

אם משהו נמצא בלא מודע לאחר שהודחק, והוא אינו עובר את הצנזורה, הרי שזה בגלל הקשר של הדבר הזה לדחף כלשהו. יתר הדחפים מועמדים לעבור את הצנזורה ולעבור למודע. יש גם דברים שהיו בתחילה לא מודעים, ועוברים לסמוך למודע, ואין להם שום אפיונים שמשותפים לכל הדברים המודחקים. הם לא מתאפיינים במאפייני הלא מודע – הם יכלו להיות באותה מידה גם כן מודעים, אבל הם עדיין תקועים בסמוך למודע ולא עוברים את הצנזורה - בגלל המקור שממנו הם הגיעו. אחת הנגזרות הללו הן פנטסיות ראשוניות. לאנשים יש פנטסיות שהן שלבים ראשוניים בחלומות וסימפטומים, ולמרות רמת ארגון גבוהה אינן הופכות למודעות. (אולי כמו רכיבי אלפא שאינם מפורקים כמו הלא מודע – בטא – אך עדיין לא הורכב מהם חלום או רעיון יצירתי). פנטסיות אלו מתקרבות למודע, והן אינן מופרעות, כל עוד אינן מתמלאות באנרגיה. אך ברגע שהן נטענות באנרגיה, הן מודחקות חזרה ללא מודע. כך ניתן לראות שבלא מודע יש מבנים מאורגנים.

יש גם נגזרות של הלא מודע בצורת מבנה חליפי, שעולה למודע. מבנה חלופי הוא נגזרת מאורגנת מאוד של הלא מודע, שמצליחה לעלות למודע. אם הן משלבות כוחות עם אנטיקטקסס מהסמוך למודע. לדוגמא כמו תגובת היפוך. אני אומר מחשבה לא מודעת ושולל אותה, והאנטיקטקסס היא השלילה עצמה.

עד כה בחנו את הדברים מנקודת המבט של הלא מודע. כעת נעבור להתבונן מנקודת המבט של המודע. ישנן נגזרות של הלא מודע, וחלקן בעל מאפיינים מתאימים לעבור למודע. בהתחלה פרויד אומר שהצנזורה נמצאת בין הסמוך למודע לבין הלא מודע. עכשיו הוא בעצם אומר שהצנזורה נמצאת גם בין המודע לסמוך למודע. זו הצנזורה השנייה. והפתרון לכך הוא שיש שתי צנזורות. משהו יכול לפרוץ לסמוך למודע אבל לא יכול לפרוץ למודע. אולי כמו חלום שנשכח – שעולה לסמוך למודע אך לא נעשה מודע. או כמו בטיפול פסיכואנליטי שמבקש אסוציאציות חופשיות, וכך מבקשים מהפציינט להעלות נגזרות של הלא מודע, ומבקשים לבטל את הצנזורה שבין הסמוך למודע למודע על ידי כלל היסוד הפסיכואנליטי. העלאה של דברים מהלא מודע למודע אינה מעשה תפיסה חושית בלבד, אלא מסתבר שהיא גם היפרקתקסיס, אחיזת יתר, שהיא התקדמות נוספת של הארגון הנפשי. כלומר, שבתוך הסמוך למודע יש חלק מהרעיונות שהם נגזרות לא מודע, ויש חלק שיכלו להיות באותה מידה מודעים כמו כל הדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בתפיסה שלנו, אבל הם לא תולדה של דחף. אבל יש בסמוך למודע דברים שניתן לחשוב אותם ויש להם מילים, וזה בא לידי ביטוי באסוציאציות חופשיות, והמטפל מתחקה אחרי הרעיון המוסתר בסמוך למודע. הטיפול הוא הזמנה לרעיונות לצאת מהסמוך למודע אל המודע.יש שתי משיכות – מהלא מודע לסמוך למודע, ומהסמוך למודע למודע. כלומר, היפרקטקסס היא אחיזה גם מכיוון הלא מודע וגם מכיוון המודע.

בטיפול, הצנזורה בין הסמוך למודע למודע מוסרת בכך שהמטופל מעלה אסוציאציות שבדרך כלל הוא מצנזר. ואז מעבר לצנזורה זו ניתן להתגבר על הצנזורה הראשונה בין הלא מודע לסמוך למודע.

יש שני נתיבים שעוברים בלא מודע. הראשון חומר חיצוני מחוויות חיצוניות. הלא מודע משמש אז כשלב הכנה לתפיסה בדרך למודעות. השני הוא שלב הכנה של דחפים מתוך הגוף וחוויות גופניות. אין משהו שקיים ישירות במודע. מדהים שהלא מודע של שני אנשים יכול לתקשר ביחד זה עם זה מבלי שיעבור במודעות (כמו הזדהות השלכתית). ישנה השפעה מתוך המודעות על הלא מודע, כמו בפסיכואנליזה. הסמוך למודע לא משפיע על הלא מודע ורק מקבל ממנו תוכן. ייתכן שיתוף פעולה בין דחף סמוך למודע והמודע. גם כשהחומר הלא מודע מודחק היטב, עדיין ייתכן שהדחף הלא מודע יגיע לפעולה (אקטינג אאוט). התנועה בין הלא מודע למודע יכולה לקרות בקלות כשברמה המודעת יש לגיטימציה להפעיל פעולה לא מודעת. אולי כמו כששוטר נדרש לירות במחבל, והפעולה הזו לגיטימית באותו רגע, אלא שאז מופעל גם הדחף הלא מודע באופן משוחרר לחלוטין, והוא מוודא הריגה הרבה מעבר למה שהמציאות דורשת. כלומר, ההצדקה המודעת מאפשרת ללא מודע להשתחרר. זהו הישג מושלם העמיד בפני כל ערעור. המעשה המודע מגובה בדרייב לא מודע רב עוצמה, וזה מביא גם להישג גדול.

פרויד מתאר כי תוכן הלא מודע הוא כמו אוכלוסיה ילידית בנפש, יעני בא מתוכנו, עם מבנים הדומים לאינסטינקט אצל החיות. ירשנו משהו בתוכנו אינסטינקטים של החיות, והם הגרעין של הלא מודע. מתווסף להם מה שהוסר מאיתנו בילדות כי לא היה שמיש כי לא עמדו בחוקי התרבות – לדוגמא המחשבה שאמא ואבא עושים מין הוסרה והושלכה ללא מודע כי היא לא מקובלת. אלו לא שונים בטבעם ממה שירשנו. ואין הבחנה חדה בין שתי המערכות עד גיל ההתבגרות. כלומר, התכנים שעברו אלינו בתורשה, והתכנים שהדחקנו כי לא התאימו חברתית, נמצאים יחד באותה חבילה.

המקרה של סכיזופרניה

פרויד סוקר סכיזופרניה הבפרנית. שהיא סכיזופרניה שמתאפיינת בעיקר הפרעות חשיבה, חוסר ארגון (לעומת הפרנואידית והקטטונית). הוא מבחין אותן מהנוירוזות ההעברתיות, כי הן כוללות הפניה של הקטקסס מהאובייקט לעצמי. בנוירוזות העברה יש עדיין קטקסס לאובייקט, ולכן יש אפשרות לטרנספרנס שבו מרפאים. הסימפטום והפנייה לרופא הם כניסות של קשר ללא מודע וקיימים בנוירוזות. בסכיזופרניה יש הפניית ליבידו פנימה, בצורה נרקיסיסטית. יש שם מודעות גבוהה יותר והלא מודע פתוח, אין צנזורה. אין הבחנה בין מודע ולא מודע. לכן שומעים אסוציאציות צליליות, והפציינט יכול לומר משהו כמו "אדם שלו כי הוא משלב ידיים". הלא מודע של הפסיכוטי הוא פתוח לגמרי, והכל מתרחש באותו מקום. (כלומר, כשפרויד נודע באמירתו שלא ניתן לטפל בפסיכוטיים ובאמירתו שלא ניתן לטפל בנרקיסיסטיים, מסתבר שזה אותה האמירה (שהקלייניאנים והקוהוטיאנים פיצלו למטרותיהם), כי בעיני פרויד פסיכוטיים הם נרקיסיסטיים).

בנוירוזות ההעברה שדיברנו עליהם, מה שקורה זה שהמושא הממשי של הדחף נמנע, ובמקומו מופיע מושא תחליפי. המושא האמיתי עדיין אחוז בקטקסס, אבל בלא מודע. זה מה שמאפשר את ההעברה. מתוך הקטקסס בלא מודע מתאפשרת ההעברה. בהפרעה נרקיסיסטית לא יכולה להיות העברה, כי הליבידו מופנה לאני. השימוש בהעברה תלוי בקטקסס לאובייקט שאינו מופרע. לא ניתן להשתמש בהעברה בטיפול בהפרעות אלו, ולכן בעיני פרויד אין פוטנציאל תרפויטי בהפרעות אלו.

לאחר ההדחקה, הליבידו המסולק לא תופס מושא אחר אלא פורש לתוך העצמי. אחיזת האובייקטים ניטשות שוב ושוב, והאדם חוזר למצב נרקיסיסטי פרימיטיבי וחסר מושאים. מטופלים אלו מתנכרים לעולם החוץ, ישנה אחיזת יתר באני, ושקיעה באדישות גמורה. הסימנים הקליניים הללו מסמנים את זניחת אחיזת המושאים. לנוירוטי יש צורך באחר, וזה הפתרון שלו למה שקורה בלא מודע, באמצעות השקעה באחר; ואצל הפסיכוטי זה לא המצב, כי יש דחייה של עולם החוץ. הפסיכוזה היא דחייה של עולם החוץ. זה לא שאין אחר, אלא שיש דחייה שלו (כמו מתקפה על החיבורים). הזיות אינן דורשות את האחר. אני מספק את צרכיי בכוחות עצמי. האחר יכול להיות סימבול בתוך עולם עם מערכת חוקים פנימית משלי. יש גם את החוקים של המודע וגם את החוקים של הלא מודע, גם אצל פסיכוטיים יש איים בהם המודע תקין.

המטופל הפסיכוטי מאמץ דרכים מוזרות לביטוי, שהופכים להיות הטיות שגורות שנעשות יקרות לו. בדיבור הזה יש עיסוק באופן בו הוא מדבר, מבנה המשפטים עובר ארגון מוזר עד שאינו ניתן להבנה, יש עיסוק תוכני בגוף, ויש קשר מוזר בין תוכן מודע חלופי לתוכן מודחק.

לדוגמא, נערה שלוקחת ביטויים שבאותה תקופה הם שגורים כמו מישהו ש"מעקם עיניים" אם הוא צבוע. אבל היא מתייחסת לזה כאילו העיניים שלה באמת עקומות והיא לא יכולה לראות את העולם. היא חיה את הביטוי המילולי. יש בלבול בין המילה והאובייקט. המילים עוברות אותו תהליך ראשוני שהיה יכול לקרות בלא מודע כמו התעבות, התקה וכו'.

דוגמא נוספת היא אדם עם נקבים בפנים, שמתייחס אליהם כמו איבר מין נקבי. אבל הנקבים בפנים מאוד קטנים ורבים ואין שום דימיון ויזואלי. יש דימיון במילה ולא באובייקט. נוירוטי מייצר איזשהו קשר דומה יותר בין המילה והאובייקט, ולא רק דימיון בין שתי מילים.

רעיון מודע בעצם כולל את רעיון האובייקט, ואת רעיון המילה השייכת לאובייקט. כשאתה משיים משהו, הוא נעשה מודע. הרעיון הלא מודע, אין להם שם. הם הדבר עצמו. אין קטגוריה סמנטית. זוהי קונקרטיזציה פסיכוטית. שולחן אינו שייך לקטגוריית השולחנות על ריבוי מופעיה, זה השולחן היחידי, ואין בלעדו. המילים הן תנאי להפיכת משהו מלא מודע למודע. דברים צריכים לקבל שם. אי אפשר להחזיק משהו במודע בלי מילים. גם זיכרון התפיסה החושית לא מספיק. התפיסה החושית כל כך רחוקה ונשכחת ומתמסמסת לנו שאנחנו חייבים מילה כמתפס לרעיון. כדי שנחשוב מחשבות חייבות להיות מילים. אי אפשר להגדיר יחסים, מה קודם למה, מה בתוך מה – הכלים הבסיסיים של החשיבה מצריכים מילים.

דוור דבור על אופניו:

בהדחקה יש סילוק של אחיזת האנרגיה המודעת. בסכיזופרניה הביפרנית האחיזה מסולקת מאובייקט הרעיון, ובכל זאת באובייקט המילה נותרת אחיזה ביתר שאת. יש היקשרות למילה ולא לאובייקט. למה דווקא במילים יש אחיזה רבה יותר? היה סביר להניח כי האחיזה במילה תודחק יותר בחוזקה ואז גם רעיונות המקושרים לעצמים יודחקו. אך בפועל אין הדחקה. במקום זאת יש סילוק אחיזה מהרעיון של האובייקט, אבל עדיין יש אחיזה ברעיון המילה. המילה כבר לא מרפררת לאובייקט. לא ניתן לומר שמשהו אחד הוא משהו אחר, אלא שהדבר הוא הדבר הוא הדבר. אולי אם דברים מסמנים דברים אחרים, אז יש מודע ולא מודע. כמו שאהבת האב הופכת להיות פחד מסוסים. אבל הפסיכוטי מפסיק לאהוב את אבא, אלא את המילה אבא, והמילה הזו מתערבבת עם מילים אחרות כמו בחוקי הלא מודע.

האחיזה במילה היא אחד מניסיונות ההחלמה, זה ניסיון לחזור ולזכות במושאים האבודים, והם מנסים לחזור לאובייקט דרך המילה. אבל הם מסתפקים במילים במקום בעצמים. הדחקה קושרת את התחליף/המילה עם העצם המודחק. כשנשארים תקועים עם המילה זה ניסיון לא מוצלח לפתרון.

"הלא מודע" (1915) - סיכום דיון על מאמרו של פרויד

הפוסט הזה הוא סיכום של מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. השנה אנחנו נקרא פרויד. אבי ריבניצקי, הנחה אותנו בבחירת המאמרים הראשונים לסילבוס. המאמר הראשון שנקרא הוא מאמרו של פרויד "הלא מודע" משנת 1915. במפגש שסיכמתי, דיברנו על חציו הראשון של המאמר.

אפתח במרמור: המאמר תורגם לעברית במסגרת הספר "מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות", בשנת 1968, של הוצאת דביר. התרגום לעברית הוא נורא. ל"התעוררות הדחף" המתרגם קורא "רחש-יצר". ל"מחשבה" המתרגם בחר את התרגום "מוצג". ל"אפקט" הוא תקע "היפעלות". ומשום מה "טופוגראפי" זה "טופי" בעיניו. ככה יוצא משפט סתום כמו "במודל הטופי, רחש היצר מוביל להיפעלות, וכאשר זו אינה מקושרת למוצג הרי שהיא מובילה לחרדה". מזל שחרדה זה חרדה.

התרגום לאנגלית הרבה יותר טוב וכולל הערות תרגום של ג'יימס סטרייצ'י. סטרייצ'יק חביבנו אומר שבסביבתו של פרויד היה כר פורה לרעיון הלא מודע. רעיונותיו של הרברט היו הבולטים, ונלמדו באקדמיה בה למד פרויד, ורעיון הלא מודע מופיע ברעיונותיו של הרברט (Herbart). סטרייצ'י מתאר שפרויד ניסה לבסס פסיכולוגיה פיזיולוגית, שנסמכת על הגוף, אך הוא מתייאש מכך ופונה לנפשי. במאמר קודם פרויד מסביר שמהות ההדחקה אינה להרוס את הרעיון הלא מודע אלא למנוע מודעות. אין חפיפה בין הלא מודע לבין המודחק, יש דברים מודחקים בלא מודע, אך הם אינם כולו.

פרויד מתחיל בהצדקת קיומו של הלא מודע. סטרייצ'י אומר שפרויד מעולם לא ויתר על מלאכת השכנוע הזו. יש נחיצות לדבר עליו כי אם נסתכל על כלל ההתנהגות ומגוון מחשבותיו של האדם, יש דברים שלא נמצא להם רציפות לוגית אלא אם נניח את קיומו של הלא מודע. אם נניח את קיומו של הלא מודע נמצא פשר של הרבה דברים שלא ניתן להבין בלעדיו. חלקם הם פליטות פה, חלקם חלומות, חלקם התנהגויות נוירוטיות.

אם אתם רוצים להגיד שכל הנפשי הוא מודע זה לא מחזיק מים. יש דברים שלא כל הזמן מודעים. המודעות לא מחזיקה כל הזמן את הכל. ישנם דברים שהם במצב חבוי, ואינם נמצאים במודעות. זהו הסמוך למודע, גם כשאין צורך בהדחקה, הרי שהקשב שלנו אינו קולט את כל מה שאנחנו יודעים בבת אחת. לכן לא כל הנפשי הוא המודע. ההנחה שרק מה שאני קולט זה מה שקיים היא מוטעית. ישנו מצב חביון. פרויד מתדיין עם הנחה רווחת שמניחה שהנפשי כולו בתוך המודעות. פרויד מראה שדווקא יש דברים שנכנסים ויוצאים מהמודעות בלי קשר להדחקה.

פרויד מאתגר את עצמו שוב בטענה אפשרית שישנם שיירי אירועים גופניים כלשהם שעולים למודעות. אבל פרויד טוען שזה הנפשי הלא מודע שמפעיל את הגוף. ניסינו להבין את זה: אולי זה כמו שאומרים שטראומה נחרתת בגוף, ואולי הכוונה שהיא נשארת גולמית ברשמי החושים, ולא עוברת הסמלה ואינה מקבלת משמעויות שניתן להתייחס אליהן. אולי הכליות והכבד מתקשרים זה עם זה ומתבטאים במחשבות לא צפויות ולא מוסברים. ואולי הוא מתפלמס עם תפיסה נוירולוגית, שהביוכימיה של המוח מבעבעת בצורה לא צפויה ומהמכאניקה הביולוגית הזו צצים רעיונות לא צפויים. כך ניתן לכאורה לדלג מעבר להצדקה של קיומו של מבנה עומק לא מודע, המקשר בין מחשבות לא קשורות לכאורה.

פרויד מתאר כי מאחורי ההתנגדויות הללו ישנה הנחה שהנפשי הוא המודע.

פרויד עוסק בהשתייכות למערכת המודע והלא מודע, ולא למודעות. מה שמבחין בין מעשה נפשי מודע ומעשה נפשי לא מודע שהם שקולים בינהם, שמה שמפריד בינהם זה המודעות בלבד. הרהור שלנו: מחשבות מתחילות בלא מודע. משהו נקלט ברמה נמוכה של תפיסה. זה עובר רמה מסויימת של קשב, צנזור, לפני המעבר למודעות. אבל כשאנחנו מדברים זה עם זה האם הקלט עובר קודם בלא מודע או שמגיע ישירות למודע?

פרויד אומר: אני יודע שלי יש מודעות, אבל כיצד אני יודע שלאחרים יש גם מודעות? אני משליך על האחר שהוא כמוני. ככל שהאחר יותר דומה לנו נניח שיש לו מודעות. התחלנו בהשלכת נפש על כל העולם, אך עם התפתחות הביקורת המדעית, אנחנו פחות חושבים כך היום על עצמים דוממים, לא בטוחים לגבי חיות, וחושבים די בבטחה שיש לבני אדם מודעות. לא ניתן לדעת שלאדם אחר יש תודעה, אבל מסיקים לפי ההתנהגות. אם בטוחים כל כך שיש לאנשים אחרים יש תודעה, ושאנחנו מסוגלים לפרש התנהגויות שהוא אינו מודע להם. אני מתבונן בהתנהגויות האחר ומזהים דפוס תוקפני וניתן להסיק ממנו איזשהו הקשר סובייקטיבי כמו טינה כלפי אנשים בסביבה. האדם עצמו אינו מודע להקשר הסובייקטיבי הזה. אם אתייחס ללא מודע שלי כתודעה של אדם אחר שאינו אני, אני גם אוכל לעשות את החיבורים הללו ולהסיק איך המיינד שלי פועל.

אבל בלא מודע יש כל מיני יצרים, חלקם סותרים זה את זה ופועלים בלי תיאום ואז אפשר כבר להניח מספר תודעות רבות באדם. אבל פרויד טוען שזה לא תודעות רבות בתוכנו אל מעשי נפש שונים בלא מודע. לא באמת מדובר על תודעות זרות מרובות או תודעה כפולה, אלא מציאותם של מעשים נפשיים נעדרי תודעה. אלו רחשי יצר שונים שיש להם מטרות שונות וניסיונות שונים לשנע קתקסיס ולהגיע למטרה אחרת.

פרויד מסביר שלפי קאנט אנחנו לא חווים את המציאות כפי שהיא באמת, אלא רק דרך איברי החושים שלנו. ובאותה מידה אנחנו יכולים לחוות את העולם הנפשי שלנו רק דרך התודעה שלנו. ומזלנו שעם הפסיכואנליזה אנחנו יכולים להגיע יותר עמוק לחווית העולם הפנימי יותר משנוכל אי פעם לדעת את העולם החיצון. אנחנו מסמילים את העולם ובחיפצון של העולם שלנו אנחנו גוזרים הרבה מאוד מהמציאות. זה כמו שבראיית דו מימד רואים חלק מאוד מצומצם מהמציאות שניתן לראות בתלת מימד. אולי יש יצורים שרואים ארבעה מימדים, או שרואים רחוק יותר. והעולם נראה אחרת, והרבה מציאות נוספת נגלית לנו. באותו אופן אנחנו רואים את העולם הנפשי דרך הפריזמה של המודעות. אם לא היינו מוגבלים דרך הפריזמה של המודעות, היינו יכולים לחוות את הדחפים והרגשות בצורה אחרת. או לחלופין, אנחנו מצרים מאוד את המציאות של הדחפים והרגשות כשאנחנו מתרגמים אותם לתפיסה המודעת שלהם. קונספט ה"אהבה" מצמצם מאוד את כל הרעיונות והרגשות והדחפים הכרוכים במושג זה. אנחנו מבינים את המערכת הלא מודעת דרך המערכת המודעת, והיא מתעוותת דרך הלוגיקה והכלים של המערכת המודעת. קצת מזכיר את ביון.

ישנן המערכות המודע (Cs), הלא מודע (Ucs), והסמוך למודע (Pcs). בסמוך למודע ובמודע יש יותר דמיון במאפיינים האקטים הנפשיים. בלא מודע יש מאפיינים שונים מהמוכרים לנו בחשיבה המודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת למערכות נפשיות אלו, וכך התרחקה מהפסיכולוגיה התיאורית. הפסיכואנליזה נבדלת מהפסיכולוגיה בכך שהיא מתארת את הדינאמיות של הנפש, ומסווגת באופן טופוגראפי אקטים מנטליים לפי מערכת מודעת ולא מודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת לתנועה של החומר הנפשי בין רבדים שונים.

פרויד תוהה האם המעבר מהלא מודע למודע הוא העתק-הדבק, או גזור-הדבק. האם נותר עותק של הרעיון שנעשה מודע בלא מודע? אם זה גזור-הדבק, אז העותק הלא מודע לא ממשיך לפעול פעולתו ולהשפיע על ההתנהגות. כמה הרד דיסק יש לנו? פרויד טוען שהלא מודע לא נמחק. כשאתה מפרש למטופל משהו שהוא אינו מודע לו, דבר זה לא הופך למודע, כי יש הבדל בין לשמוע משהו לבין לחוות אותו. אגב, לפי פרויד הפרשנות היא ניחוש. הרעיון המודחק שפורש רק חוזר ונשלל על ידי התנגדות המטופל. כדי לוותר את ההדחקה יש לקשר בין הרושם המודע לזכר הלא מודע.

דחף הוא תמיד לא מודע, אבל יש לו רעיון מקושר אליו שדרכו הוא להיהפך למודע. אין רגש לא מודע. רגש הוא בהכרח נחווה. אבל אנחנו מכירים כעס לא מודע, אהבה לא מודעת, אשמה לא מודעת. הרגש יכול להיחוות ישירות. אבל הוא יכול גם להיחוות באופן שמקושר לרעיון אחר, ולעיתים הפוך – אהבה למושא אהבה אסור יכולה להתחלף בשנאה – ואז עוצמת הרגש נשמרת אך הרעיון המקורי מודחק ורעיון חלופי מקושר לחוויה. או שהרגש נחווה והרעיון המקושר אליו מודחק (ואז ישנו רגש ללא רעיון – ואז הוא נחווה כחרדה).

מטרת ההדחקה לגדוע התפתחות האפקט, והאפקט נשאר פוטנציאל בלתי ממומש. בעברית של שנת הוצאת דביר 1968: אתחלתא-בכוח. בניגוד לאפקט מודחק שנמצא בלא מודע כפוטנציאל התחלתי, רעיון מודחק כמבנה שלם. כשאנחנו מפרשים ומעלים את האפקט אל המודע, הוא מתפתח. לאפקט הלא מפותח שנגדע באיבו, אנחנו קוראים אפקט לא מודע, בעגה מרושלת.

מחשבות הן היקשרות אנרגטית או היטענות אנרגטית (קטקסיס) לשאריות זכרונות. רגשות ואפקט הם פורקן אנרגטי (קתרזיס) שמתבטאים בתחושות החושיות. רעיונות יכולים להיות מודעים או לא מודעים, בעוד שרגשות ואפקט הם לא אחיזות אנרגיה אלא פירקון של אנרגיה. הרגש קורה כשהאנרגיה מתפרקת. לכן חווים את הרגש בהכרח. רגשות הם חולפים יותר מרעיונות. רגשות זה התפרקות של אנרגיה ולא אחיזה של אנרגיה ולכן הם לא יכולים להיות לא מודעים.

התעוררות הדחף גורמת לאפקט. אפקט מחולק לשני מופעים שונים – האחד הוא כפירקון מוטורי, כדי לשנות את מה שקורה בפנים (בתוך הגוף). אולי כמו אקטינג אאוט אלים או מין. הסוג השני של ההתפעלות הוא ניעות לשם שינוי בעולם החיצוני. אולי הראשון הוא כמו לאכול שוקולד כדי להפיג חרדה, והשני הוא לרצוח את השכן המרעיש כדי להפיג את המועקה שהוא גורם. ההדחקה עוזרת להתמודד עם זה שהגוף עושה דברים לא רצויים. כשמערכת המודע שמורת על ההתפעלות והניעות האדם בריא. כושר האפקט מתבטא בפירקון מוטורי, כמו בהפרשה פנימית של הורמונים כיפיים בתוך הגוף, לשם שינוי של גוף עצמו ללא קשר לעולם החיצוני. הניעות מתבטאת בפעולות חיצוניות לשם שינוי בעולם החיצוני. כלומר, יש התעוררות דחף שגורם להצטברות אנרגיה ואז יש שתי דרכים לפרוק אותה – אחת היא בפרקון מוטורי, או דרך פעולה על העולם החיצוני. הדחקה מתערבת בין הדחף לבין האפקט.

בנוירוזה אז מערכת המודע שולטת על הפריקה. במצבים פסיכוטיים אין שליטה איתנה על התנועה. שליטתה של מערכת המודע בהתפתחות האפקט היא פחות מווסתת – כלומר, אנחנו לא שולטים על הפרשות האינסולין בכבד, אבל כן יכולים שלא לתת אגרוף למי שמעצבן אותנו. ההתפתחות של האפקט בתוך הגוף אינה נשלטת. אצל הנוירוטים יש שליטה גבוהה יותר על היכולת לנוע (מאשר אצל פסיכוטים).

בנוירוזה התפתחות האפקט בלא מודע עוברת לייצוג במודע. ההתעוררות הזו יכולה להישאר לא מודעת וללא רעיון מודע, וכך יש רק חרדה שנחוות בלי רעיון מודע. בשעת ההדחקה ניתק האפקט לבין הרעיון. לעיתים ישנו רעיון חלופי במקום הרעיון המקורי.

מהי הדחקה בעיקרה? סילוק אנרגיה ממערכת המודע והיוותרות או החלפה של מערכת לא מודע. האחיזה נשארת בתוך הלא מודע. הרעיון המודחק ממשיך להיות בעל השפעה במערכת הלא מודע. לכן האנרגיה שלא לא מסולקת. מהרעיון שעבר הדחקה נשללת האחיזה של האנרגיה הסמוכה למודעת השייכת למערכת הסמוך למודע. מערכת הלא מודע החזיקה אפקט, הוא קיבל רעיון והתחיל ללכת למודע. ההדחקה היא תקיפת המשיכה למודע, והישאבות חזרה ללא מודע.

במקרה שיש רעיון שהתחיל במערכת הלא מודע ומעולם לא היה במערכת המודע, זו הדחקה ראשונית. זה משהו שאף פעם לא הגיע למודעות.

יש גם אנטיקטקסס. זה שהדחקת משהו לא אומר שהוא לא יצא שוב פעם. צריך משהו שידחוק ואז גם ישמר את ההדחקה. יש לנו צורך בתהליך שבהדחקה הראשונית הוא מקיים את ההדחקה, ובמקרה של הדחקה שניונית הוא שוקד על המשכה. באמצעות האנטיקטקסס מערכת הסמוך למודע מונעת את עליית המודחק. זה השקעת המאמץ המתמיד הכרוכה בהדחקה הראשונית, ובתהליך ההדחקה המשני, יש גם סילוק של הסמוך למודע. האנרגיה שניסתה לאחוז ברעיון בסמוך למודע, היא גם האנרגיה שהופכת לאנטיקטקסס.

לכאן הגענו. בשבוע הבא נמשיך. ונקרא גם את הנספחים של סטרייצ'יק.

השקת ספרה של חני בירן

אתמול (יום ראשון) היה לי יום ארוך. טוב. כואב. עצוב. כשמטפלים ומטופלים אז כואב ועצוב זה טוב. זה אומר שוויתרת על פנטזיות ואתה מתמודד עם המציאות. ובמציאות יש אנשים שנותנים לי המון, הרבה יותר ממה שמגיע לי, מאמינים בי, ומטפחים משהו בי. יום מלא בהכרת תודה. וזה מגניב לראות את סוג השינוי שקורה לאנשים בטיפול, שינוי איכותי - ממקום מוקיע, כועס, פגוע, לכוד וחסר אונים, למקום מבין, עשיר, שמסוגל לתת, שרואה יופי גם בדברים קשים. (נ.ב. - ועד שסיימתי לערוך את הפוסט הגיע יום שישי ורק רציתי להיכנס עם הראש מתחת לשמיכה ושמישהו יגיד לי שזה לא העולם ואלו אינם החיים).

ואם לא הספיק לי (כל הטוב ההוא של יום ראשון), אז בערב הלכתי להשקת ספרה החדש של חני בירן, "האומץ שבפשטות", בו היא מתארת בדרכה המעמיקה והנגישה את התיאוריה והפרקטיקה הביוניאנית. זה כבוד גדול שהספר יצא בהוצאת קארנק הלונדונית. הקהל היה מלא בתלמידים, מטופלים, קולגות, מדריכים ומורים שעבדה איתם. על הבמה קולגות ממכון מגיד דיברו בקצרה על האסוציאציות שלהם לפרקים השונים בספר, בחלוקה לפי נושאים. המסר העיקרי שהעבירו היה פרגון והערכה, והיא ענתה בהכרת תודה.

נעמי ברונפמן הולר - סזורה, מיכל מוכל, ועובדה נבחרת:
בסוף הספר חני מתארת באפילוג כיצד היא התפתחה זהותה במארג חברתי פוליטי המאפשר לה לראות את האחר מתוך ורטקסים שונים, שהדיאלוג בינהם גורם לשינוי וחידוש. זהו קשר סזוריאלי עם עצמה ועם האחר. היא חוצה מצבים של אי ודאות ונפילות אך מצליחה לחצות אותם. זה אתגר תמידי להיווכח שקיימים שינויים קטסטרופלים שמובילים לשינוי ולרשת חדשה של אינטראקציות וקשרים. אי הוודאות הקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה (נסבלת?), כאשר פונקציית מיכל-מוכל פועלת במיטבה. כאשר יש ספיגה של ריק, כאשר איכות התרגום להכלה היא סימולטנית. זהו רברי בתחום האישי והחברתי. פונקצית מיכל מוכל שומרת על ריאליזציה ותרגום חופשי ומתחדש ללא רוויה. חני מתארת את הרברי כחלומות בהקיץ, וחלום העתיד. ברונפמן-הולר מתארת שהכירה את חני לפני זמן רב וכי הקשר בינהן מיוחד ומפתיע עבורה. לאחרונה קיבלה סמס מחני בחצות, ובו כתוב, "הסמינרים האיטלקיים של ביון, עמ' 45: 'יש הרבה סזורות, לדוגמא בפסיכואנליזה, היא נעשית במקום משהו משחרר לכולאת, ואפילו שאנחנו מנסים לנסח סזורה נוספת, גם היא נעשית בלתי חדירה'". ברונפמן-הולר ענתה ש:"זה כמו שבורחס מתאר כניסה למבוך בו אתה מאבד את עצמך ואז אתה נכנס למבוך אחר ומאבד עצמך מחדש". חני עונה לה בסמס: "כן זה כמו הפסיכואנליזה, איך שרעיון חדש וגאוני הופך לכלא, כאנשים מפסיקים לחשוב". המבוך הוא סמל מוכר. דאדלוס יצר אותו כדי לכלוא את המינוטאור וכדי להגן עליו. זהו מבצר שנועד להגן על המפלצת וגם בית כלאה. זהו מקום פרדוקסלי המקבע תנועה כפולה: גם מהפנים החוצה, מהכוח להתבוננות, מתוך המרחב להיעדר המרחב, מתוך הזמן להיעדר הזמן. וגם מצד שני מייצג המבוך תנועה נגדית - מחוץ פנימה כתוצאה של דחיפה ידועה. המפלצת נמצאת במרכז. המפלציות היא תכונה אלוהית, כשבמרכז משהו סודי, סופי. החיפוש אחר החלום החבוי הוא חלום בלהות. האם זהו הO הביוניאני? יש הבדל בין טרנספורמציות שמובילות לknowing לטרנפורמציות שמובילות לO. המבוך הוא מעגל. מרחב מיתי המסמל משך זמן בהמתנה. מקום שבו המרחב והזמן עומדים מלכת ולכן הוא מקום המוצא. המבוך הוא המוצא וגם הסוף. ברונפמן הולר מנסה להפגיש את בורחס וביון. חני עומדת לנסוע לוונציה לכנס על קבוצות. וברונפמן-הולר מהרהרת על כך שוונציה היא עיר ביוניאנית, בין לשקוע ולצוף, המכילה את האין, את האובדן, את החלום בהקיץ. למבוך אצל בורחס יש מרחב אבל אי אפשר להתקרב אליו. זה דומה לO הביוניאני. ההתנסות הנפשית נחווית דרך המפגש עם האחר. ניתן לבטא אותה במילה, אך לא ניתן לצמצם אותה למילים. בזמן עיבוד החוויה הבלתי מובן רב מהמובן. זכרונות העבר נוכחים באמצעות אקטואליזציה. משהו מתרחש בהווה אשר יכול להוביל לגילויים. הלינאריות בזמן מתפוגגת. אי הודאות שולטת. הפתגם המערבי דע את עצמך, ומולו הפתגם המזרחי שכל ידע הוא בורות נרכשת, הם שני האופנים של הבנת ביון. לגלות את העובדה הנבחרת זה עובדה. המטפל תמיד מטפל בעצמו. להיות אנליטיקאי זה לטפל בעצמך. כל קשר אנליטי הוא פרטיקולרי השואף להגיע לO. בלי ז'רגון דוגמטי, ובלי סתימת מחשבות, חני מנסה להיות נאמנה לביון ולעצמה, וכותבת שהספר הוא תוצר התנסותה והפרקסיס הקליני שלה ומציגה וינייטות קליניות. ההמלצה האתית לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה בולטת במאמץ של חני להקשיב לפציינט. קשה להקשיב לפציינט. לקראת סוף חייו ביון התעסק עם היחיד ולא עם הקבוצות: זה תחום פנטסטי אבל יש בו הרבה קשיים, אחד מהם זה שצריכים לשאול טרמינולוגיה מדתות, אסתטיקה ושפות, כדי ליצור את השפה של עצמך. ביון משתמש בכינוי "פסולת מנטלית", mental debris, לכל מה שהתווסף מהלידה ועד עכשיו - מה שלמדנו מההורים ומבית ספר ומהחושים. "אני לא בטוח מתי נולדנו, מתי השמיעה נעשית רלבנטית. יש התפתחות בעובר שבבואו היום נגיד שיש לו מחשבות ורגשות. וכשאני יושב מול המטופל אני מנסה להבין מה מכל הפסולת הזו הוא עובדה חשובה, העובדה הנבחרת". בסוף אנחנו אוהבים את מה שמתאים לנו מבחינת ההתפתחות המקצועית שלנו. ביון המאוחר מעניין בנושא המסירה, transmission. לאון גרינברג לימד את ביון בשנות ה70 בישראל, והיו לו תלמידים ארגנטינאים. חני למדה מהקבוצה הארגנטינאית אך היה לה החופש לפרוש כנפים ולעוף לכיוונים אחרים.

פרופ' יולנדה גמפל - אדיפוס ותורת החשיבה
כתיבתה של חני צנועה ופשוטה, אוספת את החשיבה המתפתחת של ביון ומוסרת אותה ממקום פנימי וחיצוני שלה, והתפתחות רגשית ואינטלקטואלית שלה, בחייה ובעבודתה. היא נותנת את זה ברוח של ביון. בהכנה של נושא החשיבה ומיתוס אדיפוס, לא יכלה גמפל להימנע מלחשוב על המצב הקיים בארצנו כעת. בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום והתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. כרגע הקיום שלנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית צריכה להימנע מעלייה להר הבית כמצווה לא לעלות. אם לא, אנחנו עומדים בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים וחורבן טרוריסטי מבחוץ. שני הצדדים בעימות הישראלי פלסטיני סובלים מהעברה בין דורית, שתי הקבוצות שותפות באלימות וטרור. הכל כל כך רווי שאין מרחב ליצור חשיבה. כדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום האחר הדומה לנו אך שונה, על מנת שייווצר לנו מרחב לחשיבה ואולי לחיבור. ביון מחבר כמה הנחות המובילות לתהליך המוביל לאיסוף של כל התחושות שלא ניתן לבטא אותן כרגש ואינן מובנות. הן מקודמות לחשיבה. כדי שיהיה ניתן לחשוב צריך תנאים מסויימים שיקדמו מחשבות ומכשיר שמקדם את המחשבה. המחשבות הנוכחות ילחצו על המכשיר ויגרמו לנפש לחולל את תהליך החשיבה. חני כותבת על כך בפרק הרביעי בספרה במין פרוזה פואטית - במפגש של הציפייה לשד, במפגש עם האין, המפגש עם השד המאפשר לשאת את התסכול - והוא המפתח להתפתחות החשיבה. זה לא התיאור של ביון אך זה מאוד יפה. גמפל מוסיפה מביון שהמפגש המדהים הזה, עם האפשרות שאולי התינוק לא מוכן לזה, הוא צריך להתמודד עם תחושת התסכול הבלתי נמנעת ולעיתים ההרסנית. הפרה קונספציה מאפשרת הכנה זאת דרך כך שהוא יכול להתחבר להתנסות ממשית של השד. אז קיימת מודעות של מימוש שמאפשרת את התפתחות הקונספציה. כך החוויה הקטסטרופלית של יציאה ומפגש עם העולם והאם והציפייה והשד, תהיה מוגבלת להתנסות מתסכלת. הקונספציות מוגבלות לחוסר סיפוק וסבל. (כלומר, תסכול הוא כבר הבניה מסויימת של תחושת ההתפרקות, המתאשפרת באמצעות הפרה קונספציה המגדירה את הפירוק כהיעדר חיבור). כך הלא-שד הפנימי נהפך למחשבה ולמכשיר לחשוב את המחשבות. היכולת לחשוב מאפשרת לשאת את התסכול. ביון מנסה להגדיר שדה ומנסה לתת פרספקטיבה בתוך כלי שבתוכו יש מובן מדעי ולוגיקה מתמטית. הפרה קונספציה מאפשרת להבין את התנועה הבלתי מודעת ויש לה סיסטמה, את המינימום של התכונות. החשיבה היא הדבר המתרחש בהיעדר הדבר עצמו. היא נועדה להקטין את התסכול בהיעדר הדבר עצמו. היא המסלול שמתפתח כשפעולה נמנעת. השד הרע מעורר את עיקרון המציאות ורק מול תסכול עולה צורך לחשוב. בהיעדר פרה קונספציה, אובייקט רע אינו מובחן מהדבר כשלעצמו, ואז אין יכולת לחוש בחוסר כחוויה אלא רק לחוש בקיום המוחלט. המודל הבסיסי של ביון הוא שאני קיים כי אני חושב, ולא אני חושב כי אני קיים (נראה לי הפוך ולא שמעתי נכון). הסובייקט הוא סובייקט של שינויים ושל חשיבה. ובלתי מודע הוא החשיבה. התפתחות המחשבות הוא החומר, החשיבה הוא המנגנון, מובילים להתפתחות החשיבה - התהליך. החשיבה מתפתחת מהמחשבות ולא נובעת מהם. המחשבה נולדת מחוץ למרחב בין האם והתינוק. זה פרדוקס, הם נחוצים כדי להיפגש, אבל החשיבה נמצאת מחוץ לתקשורת הפרה ורבלית שהיא מכוננת. החשיבה תמיד כוללת מפגש עם המציאות והלמידה מהניסיון. זו אמת שלא ניתן להגיע אליה, אך יש לה לוגיקה משלה, שאין בה שום סובייקט ושום אובייקט, ורק אחר כך הם נוצרים מתוכה. זה נובע מהמושג הקאנטיאני בו החשיבה אינה חומר אלא צורה שמארגנת את התרבות ולכן היא קובעת את הצורות הספיציפיות של קשר עם המציאות.
גמפל מחברת זאת עם שלושת הוינייטות שחני מביאה לפרק זה. היא מביאה את כל מה שלמדה מביון, ובכל פרק אנחנו ופוגשים חדש שהיא מוסיפה משל עצמה. צורת ההתערבות של חני היא מאוד ביוניאנית, בהתאם לתהליך יצירת החשיבה עם הקונטיינר והרברי. מתוארת מטופלת שמסירה מעצמה אחריות לכל מה שלא פועל בחייה. חני אומרת לה - לא בא לי לתת לך להתחמק מזה, יש כאן משהו שתוכלי לגלות כדי שתוכלי לאסוף את עצמך. זה מאוד ביוניאני אבל ביון לא היה אומר את זה. בדוגמא נוספת, חני מבקשת ממטופל שלא מסוגל לחשוב שייתן אסוציאציות, ואין לו, אז היא נותנת אסוציאציה משל עצמה. האסוציאציה שלה מאוד פותחת וקולעת למצבו והוא ממשיך לחשוב משם. תהליך הגדילה הוא אינסופי ותמיד קטסטרופלי. יצירת מכשיר לחשיבת המחשבות הוא תהליך המלווה את הגדילה ולוקח זמן. כחלק מההתנסות ייקרו דברים לא צפויים שיביאו את השינוי. מרחב דינאמי משתנה מאפשר יצירה של מחשבות חדשות כל הזמן.

לגבי המיתוס האדיפאלי: ביון נוכח לדעת שלתסביך האדיפאלי יש רכיבים שפרויד לא הדגיש. הוא מניח שהרכיב המיני בתוך המיתוס לא יכול להיות מובן אם לא מקשרים אותו לרכיבים אחרים. העקשנות להמשך החקירה על הפשע למרות הזהרות תרזיאס - הקשר משנה את הוורטקס. יש שם עקשנות חקרנית ואזהרה כנגדה. בכדי להוכיח את זה ביון מבודד את הרכיבים הפחות משמעותיים של המיתוס - הפורמולציות של האורקל, המיתוס של הספינקס, ההתנהגות של אדיפוס עם ההיבריס. צריך להוסיף לזה את המגפה, ההתאבדות, המוות. פרויד לא נגע באלו ונתן את המקום הגדול למיניות. תרזיאס מייצג את ההנחה שמה שיודעים הוא שקרי. הוא חושב שאדיפוס לא יוכל לקבל את האמת. הספינקס מגרה את סקרנות ומאיימת במוות אם לא מגלים אותה. הספינקס במקום הציניות, חוסר עומק, משהו לינארי שטוח. אדיפוס הוא סמל הצלחת הסקרנות המייצגת את היושר המדעי. ביון חושב שצריך להוסיף את מיתוס הגירוש מגן עדן ומיתוס מגדל בבל - הגישה של האלוהים היא נגד הידע כי אז מערערים את גדולתו. שלושת המיתוסים הללו מראים שאלוהים הוא גורל אומניפוטנטי כל יכול הנוגד את החדירה של הידע. יש שם עידוד לקיום משאלות אסורות של גירוש וחדירה. ביון מתייחס למיתוס בראייה אחרת שלא מבטלת את זו של פרויד. שתי הפרספקטיבות ביחד. הרצון לחקור את אמת החיים נמצאת במרכז ההבנה. דרך זו עוברת בכאב ובסבל, ומכריחה לפגוש את עיוורננו. באנליזה פותחים דרך לאמת שלנו, ומנסים לגלות רכיבים בלתי מודעים השזורים בסיפור החיים. סיפור אדיפוס הוא ירידה מכל יכולות, כל אחד מאיתנו יודע משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא מוצא את המילים לבטא זאת. הפוזיציה של אדיפוס נוגע לפוזיציה האתית של האנליטיקאי ושל המנהיג במצב כמו שלנו היום.

רוני עמיאל - הקבוצה האנליטית
ביון מושך את הקשב כי הוא מחפש לפתוח, להבין את מורכבות מסתרי העולם הפנימי, את האיזורים הלא ידועים, שלא נחשבו, הוא מביא יותר שאלות, אסוציאטיבי בכתיבתו, ומזמין לא לדעת. מושגים כמו ראייה בינוקולרית מזמינים להסתכל על הסובייקט מכמה נקודות מבט. הוא התיאורטיקן היחד שמזמין להסתכל מכמה תיאוריות. הוא לא מבקר תיאורטיקאנים אחרים. הוא תפס משהו שלא קל לשאת בו זמנית. האדם הוא סובייקט אינדיבידואל שהוא עולם ומלואו, וגם יצור חברתי שמוטמע בתרבות והתנהגותו היא חלק מהם גם כשהוא לבדו. במאמרו מיכל ומוכל הוא עוסק ביחסים בין הפרט וקבוצה. כל ניסיון לראות סובייקט שאינו חלק מקבוצה, או קבוצה שאין בה סובייקטים אינה מאפשרת להבין את החשיבה הביוניאנית. חני משלבת הבנה של עולם פנימי וקבוצתי. בפרקים על הקבוצות היא מסבירה את הדואליות הזו. היא מפתחת ומנסה להבין את הלא ידוע, היא מציעה פירוש משלה לחשיבה של ביון על הקבוצות. היא עושה אינטגרציה של ביון המאוחר עם פרויד, קליין, פוקס ואחרים ושלה. בפרק 8, היא נותנת משמעות קבוצתית למיתוסים כמו הגירוש מגן עדן, מגדל בבל, המייצגים את החרדה מהחיבור של הידע - K. במיתוס מגדל בבל אלוהים מבלבל את בני האדם כדי שלא יוכלו לשתף פעולה כנגדו. יש פירוש אחר, שהפיזור של האנושות נועד כדי לעודד אנשים לפתח שפות שונות ולא להיתקע עם פאלוס מגאלומאני במקום אחד. השאלה היא כיצד להיות עם הסובייקיביות, תוך כדי להיות חלק מהקבוצה, שהיא קבוצת עבודה יצירתית. איך להתפצל לרסיסי סובייקטים ולא להיות חלק ממאסה של המון חסר זהות. בפרק 6, חני מסבירה תרומתו של ביון לחשיבה על קבוצות. חני בירן כתבה את עבודת הסיום לבית הספר לפסיכותרפיה על יחסי קבוצות. היא עשתה אינטגרציה של חומרים קשים של ביון וקליין, ורבים קראו את החוברת שכתבה. פרק 6 הוא העמקה של אותה הבנה הראשונית מהחוברת ההיא שכתבה. חני עושה אינטגרציה בין החשיבה של ביון על קבוצות, לבין פוזיציות קלייניאניות. חני מסבירה כיצד החיפוש אחר הידע היא המשימה המאמצת של הקבוצה והמנחה. החקירה אחר האמת היא החיפוש המאמץ להכיל את ההיבטים המפוצלים של אישיות אחרת, ולשמור על אחרות. בקבוצה קשה לייצר אהבה. אין שם בנים יחידים, ואין זוגיות, וגם הכוכבים חוזרים בסוף לשורה. אבל המציאות הכואבת הזו מאפשרת לחדד את הסובייקטיביות הייחודית שלנו יחד במרחב עם סבייקטים יחודיים.
בעיניי ביון מיתוסי מגדל בבל, גירוש גן עדן ואדיפוס הם מיתוסים עוצמתיים המגלמים את נפש האדם. הקבוצה כמרחב תלת מימדי הנע בין שני אוביקטים - אימהי מכיל ואוהב, לצד אובייקט אבהי המאויים מהבנים היורשים המאיימים לתפוס מקומו ולכן נרדף ונוקם. או להיפך - אימהי קמצני ואבהי שומר. חני מדגישה את החיבורים של ביון עם המטריצה של פוקס. עבור ביון במרכז עומד החיבור, לא האובייקט או הסובייקט. החיבור הוא החי. הסובייקט שואף לחיבוריות אך בו בעת תוקף אותה. החיבור כואב. חני מסבירה מושגים אבסטקטיים כמו L וH. ה+ מחובר לחיות וה- מחובר למוות נפשי. היא מראה את המטריצה. כיצד פוגשת את הסובייקט בקבוצה ואת הקבוצה בסובייקט. היא מדברת על גזענות ודעות קדומות בקבוצה מלאי H- וצרות עין ותוקפנות. היא מחפשת את האמת. הביטוי חתירה כולל את התמודדות עם הכוחות התוקפים - תרבותיים וחיצוניים, אך גם פנימיים. הם לא שליליים או רעים אלא חלק מרכזי בחווייתנו. יש כוחות המנסים להפריע לחתירה לאמת, כמו מלכודת הז'רגון המרדימה את המנחה, או אמפתיזם - פסאודו אמפתיה נעימה שמרחיקה מכאב. איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה והמשתתפים המאפשר את החקירה והמפגש עם הכאב.
ביון מפתח את החשיבה שלו דרך התסכול, אי הנחת והכשלון שלו. ביון במגע עם קשיים וimpasses. גם חני חושפת את עולמה הפנימי המתלבט והקשיים כמנחה. היא משתפת בחרדות, כעסים ואהבות. היא מבטאת בטאות ואלפאות שמתרוצצות בראש המנחה ומתוגרמות להתערבויות חשובות. ביון מצווה ללא זיכרון וללא desire. אך ביון כן מאפשר passion לאנליזה, לגילוי האמת. עמיאל מפרגן לחני שהיא ניחנת בתכונות החשובות לאנליטיקאי ולמנהיג: החתירה לאמת, ההכלה, והתשוקה.

אמנון פוד-  החברה והלא מודע החברתי
ביון מדמה את סערות הנפש לרוח שמעוררת אדוות גלים בבריכה, באופן שמעוותת את השתקפות העולם במים. את סערות האוקייאנוסים הישראלי והפלסטיני חני חוקרת דרך השאלה - מה מבדיל בין אלימות לדיאלוג. היא מנסה להבין את הסכסוך דרך תהליכים בחברה. חני מפתחת את השילוב זה וחשפה עומק פוטנציאלי להבנת קונפליקטים. ביון מפתח את הרעיון שתהליכים בקבוצה הם תהליכים חברתיים רחבים, וכך מתגלה צורך פרימיטיבי אבולוציוני להשתייכות לקבוצה. פרויד לא בחן אותו כי הוא התבונן רק בזוג. יש גם צורך נרקיסיסטי וגם צורך השתייכות לקבוצה. יש סתירות בין נרקיסיזם וסוציאליזם. סתירות בין שני צרכים אלו, מעוררות פסיכוזות. בקבוצה יש צרכים משותפים לכולם. יש שלוש מטרות עיקריות לקיום הקבוצה - כגון ביטחון מול אויב משותף. הנחות היסוד קיימות ברמה לא מודעת, פרוטומנטלית. חברי הקבוצה מנסים להתמודד איתן. כאשר אחת מהנחות הבסיס מקבלת ביטוי, שתי האחרות נדחסות לעולם הפנימי. ההבדלים בין אלימות ודיאלוג הם תוצאה של רמת עיבוד של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר - גורמי בטא חברתיים, גורמי אלפא חברתיים, גורמי בטא חברתיים פרברטיים.
עוצמת התצפית הפסיכואנליטית מוגבלת לגבולות האינטימיות, ונעלמת במרחבים חברתיים. האם ביון לא גילה אינסטינקט של חברה כמו שפרויד גילה אינסטינקט של קבוצה? וייק טוען שמעבר מכאוטיות סביבתית להמשגה הוא לב של התארגנות. אובייקטיביות ומצב החשיבה הם הדמות וסובייקטיביות היא הרקע. פרימיטיביות הנפש היא המנוע. קיום ארגון נובע מרצון האנשים לא להסתובב ברחובות חסרי מעש, כלומר להפחית חוסר ודאות לגבי מידע חסר ועמימות של מידע קיים.
 המשך הדברים יפהפיים, אבל אני לא מצליח לעקוב ולכתוב. כדאי לברר. נראה לי שפוד מדבר על המבט הבינוקולוארי של חיות מרעה המביטות לשני צדדים וסוקרות שטח רחב בדו מימד - ספליט שבצידו האחד מרחב עשב ירוק ונתיב מפלט ובצידו השני רחש מאיים בשיחים; וחיות טרף הרואות עומק ותנועה באמצעות שתי עיניים הרואות שדה חופף לפניהן. חיות המרעה חיות בעדר וחיות הטרף חיות בקבוצה קטנה וממוקדת במטרה. פוד רואה במבט הטרף כמבט המעמיק יותר, הדפרסיבי. אבל שוב, קצת איבדתי אותו.

ד"ר גילית הורוביץ - הביוגרפיה של חני בירן
חני מתארת עובדות נבחרות מאירועי חיים מעצבים שפגשה. הורוביץ מצטטת: "מי שהייתה לו ילדות מאושרת לא נהיה פסיכואנליטיקאי". חני משתפת שהיא מקיימת שיחות דימיוניות עם ביון, שתומך בה, כדמות אב אידיאלית, המציע עצה מנחמת ותמיכה בזמנים קשים. הקשר עם אביה הממשי הוא הפרה קונספציה למפגשה עם ביון. אביה לימד אותה להסתכל על המצב המדיני-פוליטי מנקודת מבטו של האחר. במאמרו של ביון "פרלוד להישג", הוא מתאר כי קיטס אומר שכדי שאדם יהיה בעל הישגים כמו שייקספיר, על האדם שתהיה לו "יכולת שלילית" - היכולת להיות בחיפוש אחר עובדות ובחוסר אונים מבלי שיהיה חסר נחת ועצבני. היכולת לשהות בדרך כשאין בה ודאות ואין בה ידיעה, כששיש ספקות וערפל. זו המביאה את האדם להיות אדם בעל הישגים. שתי שפות מאפשרות זאת - שפת התחליף. המילים מהוות תחליף לתנועה נפשית שצריכה להתרחש ואינה מתרחשת. ההישג הוא השפה האחרת. המילים משקפות את השתנועה הנפשית שהתרחשה ונובעות ממנה. ביו ןאומר שרעיון שגדל מאהבה ומוזן באהבה ישמש פונקציה בשפת ההישג ומשם יתפתח להישג. זו דרכו של אדם שהוא איש הישג.

חני בירן - דברי סיכום
היא מודה ברוחב לב לאנשים הרבים הקרובים לה. חני מצטטת את הביוגרפיה של פרימו לוי: "פרימו לוי היה נוהג לסתור את עצמו ועל פי רוב הצדק היה עימו". מחשבתו של ביון הייתה בתנועה פראית שהביאה אותו למקומות מופלאים. ביון כתב "פואטיקה מדעית", כדברי אמנון פוד. אוקסימורון כמו הפרדוקסליות של ביון. בביוגרפיה של צ'כוב נכתב: "צ'כוב כתב 'בטח ייקראו את ספריי לא יותר משבע שנים לאחר מותי'. טולסטוי חשב שמחזותיו של צ'כוב משמימים בלי עלילה ובלי מסר. כשאמרו לו זאת, צ'כוב צחק כי אמר שטולסטוי אמר לו שמחזותיו גרועים אבל לא גרועים כמו של שייקספיר". יש דימיון בין צ'כוב וביון, וביון לא העלה בדעתו שהיום אנחנו נקרא בהתלהבות את כתביו האניגמטיים. שניהם היו אימפרסיוניטיים, שכתבו על היומיומי, וניסו לכתוב על היומיומי. לא מוצאים אצל ביון תיאור מקרה כמו בספרות המקצועית. יש רק נגיעות קלות ורשמים וכל קורא משלים את התמונה באופן סובייקטיבי. צ'כוב: תוויות וכותרות אינן אלא דעות קדומות, קודש הקודשים שלי הוא החופש מן האלימות ומן השקר. ביון חיפש מטאפורות במדעים השונים, כמו המדע הדו עיני, הקונטיינר, הסזורה, הפרספקטיבה המתהפכת. הוא פנה למיתוסים הגדולים של התרבות, כמו מגדל בבל, כדי לקרוא את השעה הטיפולית הספציפית, מתוך אמונה שכולנו משחזרים את המיתוסים הפילוגנטייים בשעה האונטוגנטית. הוא חיפש אחרי שפה חמקמקה של הלא נודע. לקראת סוף ימיו חתר לפשוט ולייחודי בכל מטופל. ב1975 בברזיליה נתן סמינר, כשהתקרב לגיל 80, ואמר למודרך כך: "אי שם בסיטואציה האנליטית תחת מסה של נוירוזות ופסיכוזות קבור בנאדם הנאבק להיוולד כשם שליאונרדו שייקספיר ואחרים עסקו במתוך מסות של חומר למצוא צורת חיים כך האנליטיקאי מנסה לעזור למטופל להראות לו שהוא עדיין ילד. שני אלה מפרים זה את זה באופן יצירתי". התוויות החיצוניות היא מסתירה את האדם באשר הוא פשוט בנאדם.