יום ראשון, 28 ביוני 2015

סיכום הרצאה של סימינגטון


האולם חצי מלא. חצי ריק. מציגים את סימינגטון. פסיכולוגיות בלבוש פסיכולוגיות ממשיכות לטפטף פנימה.

נאמר שסימינגטון ניסח גישה להבנה וטיפול בפסיכוטיים, וכי הוא מוצא נרקיסיזם כמקור פתולוגיות רבות בזמננו. לאחרונה עסק במהות הפסיכונאליזה. ב2012 כתב מאמר: מהות הפסיכואנליזה לעומת מה שמשני בה. מבחינתו הדבר החיוני הוא חופש המיינד של המטפל. כמו שתיאר במאמרו act of freedom. שם הוא כתב על עבודתו של ביון וניסח אותם מחדש. בנוסף לכתיבה סימינגטוו נוסע הרבה מסביב לעולם, מלמד ומדריך. נוויל הסכים אף להיהפך לחבר כבוד בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. ואז ענת אלרנט, מקריאה טקסט של יוסי טריאסט שלא היה יכול להגיע לברך את סימינגטון כך: "התאהבתי באופן היותך אנליטיקאי". טריאסט מתאר כי סימינגטון ניתץ את לוחות הברית, שבר את הסטינג, וביקש להשאיר רק את המהות. ואז סימינגטון מקבל תעודה לא ממוסגרת, כנראה שיהיה לו נוח במטוס.

סימינגטון מודה להקדמות. הוא מספר שהייתה אנליטיקאית בלונדון, אווה רוזנפלד, לא קשורה להרברט רוזנפלד, שהיתה מטופלת של פרויד. היא אמרה שאורחים שבאים לאנגליים מקבלים תה ועוגיות כדי שירגישו בנוח, אבל יהודים לא ככה, הם מרגיעים את האורחים בבדיחה. סימינגטון הובך מכך שטריאסט ציין שסימינגטון שוחה עם עיניים פקוחות. ובאמת סימינגטון מספר בבדיחות שהוא שחה בבריכה בעיניים פקוחות בישראל, ואדם ניגש אליו ונזף בו, ואמר לו שזה מזיק לעיניים, סימינגטון שאל אם הוא מסוגל לקרוא בלי משקפיים, האיש, בן 65 אמר לא, סימינגטון מספר שענה: "אני כן!" ואז סימינגטון נותן פאוזה.לצחוקים, ובה המנחה נדחף עם הקדמה אחרונה של המנחה, לגבי פורמט ההרצאה. הציעו לסימינגטון להקרין את ההרצאה על המסך, והוא אמר שזה יכול להיות נסבל, אך שהוא חש שזה יגרום לפער מול הקהל, כי זה לא יאפשר לו לגעת בקהל. הם הבינו שזה פרדוקסלי לשים את ההרצאה על המסך, כי היא עוסקת במגע בלתי מתווך בין אנשים בלי סינון, בלי מסך.

סימינגטון פותח ומצטט את אלדוס האקסלי, שמריון מילנר ציטטה בכתביה. סימינגטון מעריץ גדול של מילנר. האקסלי כתב זאת בגיל 27: עדיף לחיות ואז למצוא פילוסופיה שתתאים לזה ולא לחיות לפי פילוסופיה, בעולם החיים הכל מורכב ועמום, בעוד שרעיונות הם פשוטים נורא. ישעיה ברלין היה אומר שהחיים עצמם מונעים מסדרת עקרונות מניעים הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו נוטים להדגיש.

כשהיה באנליזה בלונדון לפני זמן רב, הציג את המקרה הלימודי הראשון. אישה עם מקרה OCD קשה, בעיה נוירוטית אובססיבית. הוא תיאר את המפגש הראשון איתה למטפל שלו ואמר לו בהתנצלות, אבל לא עשיתי פירוש העברה. המטפל שאל מה המטרה בעשיית פירוש טרנספרנס - וסימינגטוו מספר שענה כמו כבשה צייתנית: כדי ליצור שינוי נפשי. הייתה עצירה ואז המדריך שלו אמר: זה כדי להסיר מכשול שקיים בין האנליטיקאי והפציינט. אמירה זו הייתה מהממת עבורו. הפירוש היה מטרת הכל בכל ההרצאות ששמע. אבל המדריך אמר לו שמטרת הפירוש להסיר מחסום בין המטפל והמטופל. זה משהו שהמדריך חשב עליו עבור עצמו, ונראה שהאופן בו מחשבה זו התבשלה בו, ונועד לשרת את עצמו ולפתור לעצמו בעיה, ולכן היה לאמירה אפקט חזק.

סימינגטון דיבר עם אוגדן לפני כמה שנים, וסיפר לו על כך, ואמר שלא קרא על כך בשום מקום, ואוגדן אמר שגם לדידו זו אמירה מאוד חזקה. איכשהו ההשפעה ההדדית - interplay - בין חשיבת האנליטיקאי והמטופל הם העיקר. יש הבדל בין מה שמישהו באמת חושב, לעומת מה שיש בתוך אדם - סמכויות מיובאות, imported. הסמכויות שאנחנו מביאים פנימה הן פרויד, קליין, ביון וכו'. אין בעיה אם אני ביחס לאיזה היבט של פרויד. אבל אם רק ייבאתי את פרויד - וחנקתי את השיפוט הפנימי שלי - את האגו של עצמי, היממתי אותו וחנקתי אותו - אז מה שמתוקשר מרמה כזו לא יכול להיות מפרה לצד השני. לדידו של סימינגטון ליבת האישיות היא יצירתית: creator. מהות האישיות היא חלק יוצר, לא רק יצירתי. זה שונה מהניסוח של פרויד. פרויד אמר שהאגו מושפע מתפיסות, כמו שהאיד מושפע מאינסטינקטים. האגו מותאם מאוד לאינסטינקטים ולמציאות. האגו נתפס על ידי פרויד כהיבט של מנגנון אינסטינקטואלי. זה שונה ממה שסימינגטון אומר, שליבת האישיות היא creator. קליין, וויניקוט, באלינט, קוהוט ובעלי דעות שונות מאוד ביססו עצמם על הנחתו המטה פסיכולוגית של פרויד. סימינגטון בכל זאת מודה שג'ורג' קליין, שלא קשור למלאני קליין, טען שלפרויד היתה תיאוריה מטה פסיכולוגית של אגו המונע על ידי המציאות והאינסטיקנטים, אך התיאוריה הקלינית שלו הייתה דווקא דומה יותר לשל סימינגטון.

סימינגטון הוכשר בגישה פרוידיאנית, של האגו כמנהל של האינסטינקטים והתפיסות. אך ב1979 הוא קרא חיבורים של ישעיה ברלין, שפורסמו בספר "כנגד הכת". המרכז שלהם הוא ההוגים האירופאים שהלכו כנגד הדעה בת זמנם. בינהם, ז'ן בטיסט ויקו הוא פילולוג מאוניברסיטת נאפולי. ויקו התחיל כתלמיד נאמן של דקארט שהאמין שאנחנו מכירים באופן הכי טוב את העולם הטבעי שלא נוצר על ידי ישויות. אך ויקו פתאום דחה דעה זאת ודחה גם את כל ההרעיון הנאור לפיו ניתן לדעת את הטבע בעוד שאת יצירות האדם לא ניתן לדעת באותה ודאות. משהו קרה לו, והוא הבין שדקארט טועה. אנחנו יודעים הכי טוב על מה שאנחנו יצרנו בעצמנו. זה טלטל את סימינגטון. שוב כמו האמירה שלה אנליטיקאי שלו, זה נגע בו. היה באמירה הרבה ביטחון. אמירה פשוטה אך מאוד ברורה, שלא ניתן להפריכה. אם צלם וצייר היו יושבים מול אגם והצייר היה מצייר אותו, והצלם היה מצלם אותו, לאחד היה לקח חמש שעות, ולשני היה לוקח שנייה, לדידו של סימינגטון הצייר היה מכיר את האגם טוב יותר. סימינגטון היה מצייר את הים בחופשה אחת, וזכר היטב את הים, וכשצילם אותו בחופשה אחרת הוא לא זכר אותו כל כך טוב. וכך אם המטרה של הפסיכואנליזה היא שאני צריך להכיר את עצמי, אז אני צריך ליצור את עצמי. אם אנחנו יודעים יותר טוב את מה שאנחנו יוצרים. זה דומה לרעיון של ביון לגבי האלמנט היוצר בליבתנו - פונקציית אלפא, שיוצרת את האירועים של חיינו כחוויות.

חשוב להדגיש שהגדילה וההתרחבות של המיינד קורים דרך זיווג - intercourse- בין נשמותיהם של שני אנשים - המטפל והמטופל. או בהקשרים אחרים. פרויד ציין שהאנליזה נמשכת גם לאחר התהליך עצמו. פרויד עצמו היה מבלה חצי שעה ברפלקציה בסוף כל יום. כך שהאדם שהולך לאנליטיקאי ונכנס לקליניקה, ונשכב על הספה, ומגיע 5 פעמים בשבוע, זה רק סוג אחד של תהליך. אך יכולה להיות דרך לחולל תהליך שיימשך לאורך החיים. (מה שמזכיר לי שריפת קלוריות אחרי אימון).

כשסימינגטון קרא על ויקו לפי ברלין, ההתרחשות הזו, גם בה הייתה אנליזה. סימינגטון היה במגע עם ברלין שהיה עדיין חי, ועם ויקו שכבר מת מזמן. כשמישהו נכנס לחדר הטיפול ויש שם שני אנשים, יש שני אנשים אך יש אחדות. זה כמו שיש משגל של שני אנשים, אך אורגזמה או חדירה פנימה, בה יש אחדות. החדירה או האורגזמה היא המביאה שינוי.

לפני כחמש שנים אישה ניגשה לסימינגטון בבקשה לטיפול. היא הייתה באנליזה 10 שנים קודם לכן. היא רצתה לפגוש איש הגון וללדת ילדים. זה לא קרה בעשר השנים בהן הייתה בטיפול. הוא דיבר איתה והסכים לראותה פעם בשבוע בסקייפ מאוסטרליה. לאחר שנתיים היא פגשה בחור, הם הפכו לאוהבים, היא נכנסה להיריון, והיא ילדה. סימינגטון חשב שזה קשור לתהליך בינו לבינה, אך לא ידע כיצד. בשיחה היא אמרה שזה קשור לאנליזה. הוא שאל איך זה קשור. היא אמרה: אני לא יודעת אם שמת לב, אבל מעולם לא אמרת לי מעולם משהו שאתה בעצמך חושב. והוא הבין שלכנות שלו, יש כוח מפרה fertilizing. השינוי הגיע ממנה, אך הוא הופרה על ידי חיבור אמיתי המגיע מהלב ולא מהשתלים. Implants. לא מהפרויד השתול בנו.

יש state of mind שמאפשר את הזיווג בין הליבה של היוצר של אדם אחד - האנליטיקאי - והאחר. מצב נפשי זה מאפשר זאת. פרויד סותר עצמו, בין המטה פסיכולוגיה שלו והחיבורים הקליניים. ב1912 כותב המלצות לרופאים: ככל שמישהו מתרכז במידה מסויימת הוא מתחיל לברור את החומר, נקודה אחת תתפס בראשו, ונקודה אחרת תישכח, ובברירה זו הוא יעקוב אחר ציפיותיו ונטיותיו, אך אין לעשות זאת, בברירה זו ובמעקב אחר ציפיותיו, הוא לא ימצא את מה שאינו יודע. זה נושא להרצאה שלמה, אך זה בסתירה לתיאוריה המטה פסיכולוגית. זה אותו רעיון של ביון לגבי היות ללא זיכרון וללא תשוקה. גם מריון מילנר הדגישה זאת שוב ושוב: למדתי כשקראתי מחדש את ג'ואנה פילד, ספרים שכתבה בצעירותה תחת פסבדונים, כגון "חיים משל עצמך". כשכתבתי ספרים אלו למדתי שיש שני סוגי קשב, שניהם הכרחיים - בהייה רחבה לא ממוקדת, ומבט ממוקד ודק. המבט הרחב הביא שינוי של תפיסות ורגשות.

לדוגמא, אישה מגיעה לסימינגטון וראיון ההיכרות נמשך זמן רב. סימינגטון תמיד מקדיש כ3 שעות פנויות לכך. היא דיברה על הוריה כמו מטופלים רגילים. הוא ניסה לשקוע למצב עמוק יותר. ועלתה בו תמונה מנטלית של טייסת אוסטרלית, שכתבה אוטוביוגרפית, שאמרה תמיד חשבתי שאני רוצה להיות טייסת, מגיל קטן. ואז סימינגטון אמר למטופלת, יש אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות בחייהם. המטופלת הגיבה לכך באופן ישיר - כן אני מעולם לא ידעתי. זה נוצר על ידי החיבור בינהם. המצב הרגוע הטבעי הזה הוא חיוני כדי להגיע לליבת האדם וליצור יחסים משולבים בינהן.

מרצה לימודי הודו בואניברסיטה העברית, פרופ' דיויד שולמן, כתב ספר על דימיון בהודו. הוא מדבר על קשב צף, לא ממוקד, דומה למודעות הבסיסית של איזו אלוהות בודהיסטית, כזה המאפשר לרעיון חדש לצוץ, לעלות פתאום. רבים דיברו על חשיבה מסוג זה.

כשהאנליטיקאי בזיווג עם האדם האחר בחדר, לו נקרא בדרך כלל פציינט, הוא צריך לתת משהו מעצמו. על האנליטיקאי להיות בקשר עם האדם. האנליטיקאי יכול ללמוד דרך קריאה, דרך שירה, וכו'. על סימינגטון השפיע רומאן של ג'ורג' אליוט, middle march, בעודו שוכב על ספה. אשתו של הגיבור היא פאם פאטאל. אליוט כותב שהאכזבה הגדולה ביותר חייבת להינשא על ידי הגיבור, על הגיבור לוותר על האישה האידיאלית, לסלוח על אופיה של האישה שלפניו, לאהוב אותה, ולקחת אחריות על הנסיבות שהובילו אותם להיות ביחד, שהיו חלקן בהשפעתו. זהו אקט האהבה.

המטופל לא יודע הרבה על המטפל, אך יש רגעים שברור שהמטופל במגע עם משהו אמיתי רגשית בתוך האנליטיקאי. כמה דוגמאות לכך:

לפני עשור חבר של סימינגטון גסס מסרטן. באותו זמן סימינגטון טיפל במטופלת. היא באה וסיפרה שחלמה שיש לו חבר קרוב שגסס מסרטן. בחלום סימינגטון היה עצוב. זה היה נכון - כיצד היא ידעה? החבר לא היה בחוג המכרים שלה.

עמית של סימינגטון טיפל במטופל ולא הבין את הקטע של המטופל. הוא הלך להדרכה, והמדריך הקשיב וניסה להבהיר לו דברים. העמית הלך למטופל ונתן את ההבהרות למטופל, שקיבל אותן. המטופל סיפר חלמתי עליך, פסעת לעברי ברחוב, אך משהו מוזר, לבשת חליפה שהייתה גדולה עליך.

מטופל פנה לסימינגטון. הייתה לו ילדות טראומטית. בפגישה השנייה, הוא נכנס לטראנס. לסימינגטון יש 11 ציורים על קירות הקליניקה. בזמן הטראנס, המטופל עבר ממיקוד בציור זה ואז זה. הוא התמקד על ציור עם בית ופרחים. עיניו נחו עליו, ואז הוא התעורר מהטראנס, ואמר "אתה ציירת את זה". הוא צדק. לא היה למטופל דרך להבין זאת.

יש ידע שמגיע מהintercourse בין המטפל והמטופל. מטופל אמר לסימינגטון: חשוב שלא אדע שומדבר ביוגרפי עליך. ייתכן שפרטים ביוגרפיים יפריעו לסוג הידע שאנחנו מחפשים. זה חשוב במיוחד למטופלים פסיכוטיים.

אירועי החיים של עצמנו צריכים להיווצר. אירועי החיים של המטפל יכולים להיווצר באינטרפליי עם החומר שהמטופל מביא.

כשסימינגטון עבד בקמדן במרכז טיפולי, הוא טיפל בנערה בת 15. היא חזרה בדיוק מטיול עם הוריה ונעשתה מרדנית, אז הם שלחו אותה לטיפול. היא מספרת שהלכה לאתר נופש עם הוריה, והוריה טבעו בים, המציל הוציא אותם מהמים, הניחו אותם על החול, החיו אותם. הבת עמדה במעגל סביב הוריה עם הצופים בהתרחשות ושמעה מישהו אומר "הם מתים!". כשהיא אמרה זאת, הוא חשב שזה היה מטריד. ואז היא אמרה זאת שנית. מדריך אמר לסימינגטון פעם שאם מטופל אומר משהו שנית, כנראה שלא הקשיב מספיק טוב לראשונה. והוא חשב, ופתאום הבין שבעיניה הם באמת מתו, אבל בגלל שלא מתו באמת, לא הייתה לה שום תמיכה. אז הוא הבין כמה נורא היה לה להתאבל על מוות שאף אחד לא ידע שקרה. הוא שידר לה את הבנתו ומצבה אכן השתפר במהרה. אך לאחר מכן סימינגטון ניסה להבין מה עזר לו להבין זאת.

לפני כן ציטוט מביון: כשמקשיבים למטופל לא צריך לחפש חרדות דיכאוניות ורודפניות כדי לתרגל פרשנות נאותה. אם פגישה עוברת בנעימים, אני מרגיש רע. אני חייב שפגישה תהיה מסעירה. אף מטופל לא יקבל פירוש, לא משנה כמה נכון, בייחוד אם המטופל פסיכוטי, אם לא חש שהמטפל חווה סערה פנימית מול הרעיון שהוא מעביר.

סימינגטון נזכר ששלחו אותו לפנימיה מאוד מבאסת בנעוריו ביורקשיר. הוריו הסיעו אותו, נפרדו ממנו, ואז הלכו לרכב ונעלמו מהכביש, והם טסו חזרה לפורטוגל והוא לא ראה אותם חצי שנה אז. הוריו לא מתו, אך הוא חש שהוריו מתו. וכשהנערה אמרה שוב שהוריה כאילו מתו, הוא חש משהו שנבע מהחוויה הזו מול הוריו. הוא לא סיפר לה את הספור, אך היא חשה זאת, וזה מה שביון מגדיר כגורם המרפא. השאלה אם אנחנו מדברים מתוך היוצר שבתוכנו או מתוך חלק מושתל. ברנרד ברנסון היה מומחה אומנות שאישר אמיתות יצירות רפאל, והיה ידוע כמבין ביצירות רנסנס איטלקי. הוא כותב בספרו: קשה במיוחד לראות בבירור בעיניך שלך. כדי להפוך אמן עליך ללמוד אצל רב אמן. עושים העתקים של רב האמן שוב ושוב. ואז היה עליו לעשות העתקים של עתיקות יווניות. וכך מקבעים את מבטו של התלמיד. ואלא אם היה לו כוח רב לראות משהו חדש, הוא המשיך את חייו בראיית אותן צורות שראה כבר בעבר. באסכולות שלנו, אנחנו לומדים לראות ושוב ושוב את אותן הצורות שהאמנות שלנו לימדה אותנו. כך גם בלימודים האנליטיים שלנו. אנחנו לא רואים דברים פשוטים בגלל שאנחנו מנסים לכפות שתלים implants על המציאות.

מטופלת דיברה איתו, והוא חש שיש לה בעיה להכניס דברים ולהחזיק אותו בפנים. הוא אמר לה זאת. היא אמרה שאחרי שנות אנליזה רבות אף אחד לא אמר לה זאת. זו אמירה פשוטה מאוד, יש אנשים שלא מצליחים להכניס, ויש אנשים שלא מצליחים להעביר משהו החוצה. יש צורך לפעול נגד ההוראה, ונגד מה שלמדנו. עבור האמנים של הרנסנס היה קשה לראות את הדברים באופן חופשי מהimport הזה.

סימינגטון פגש אדם שהיה לו קושי בהתחייבויות לכל פרוייקט בחייו. הוא אמר שהוא חש שזה קשה מאוד להתחייב למשהו. לסימינגטון הייתה העברה נגדית חזקה. על כתף אחת עמד עמית מוכר שאמר אל תרגיע את הפציינט. מצד שני חשב שאם הוא יכול להגיד עכשיו שהוא לא מסוגל להתחיייב לשומדבר, הוא לא יכול לומר כזה דבר אם אין את היכולת הגדלה והמבצבצת לעשות זאת. אז סימינגטון אמר אתה בונה את היכולת הזאת עכשיו. והאיש אמר, הדבר הכי נהדר קרה, כשנכנסתי לחדר הטיפול העץ מחוץ לחלון היה חסר עלים, ואני מסתכל עליו עכשיו והוא מלא בעלים. סימינגטון חושב שלו היה הולך לפי העצה של העמית שישב לו על הכתף, העץ היה נותר ללא עלים. אפילו בסביבה הטבעית, ואף יותר מכך בסביבה האנושית, יש שינוי והיצבעות לפי המצב הפנימי של האדם. מישהו אומר לך משהו, ואתה משתנה מבפנים. סימינגטון עוצר את ההרצאה ומבקש שאלות.

שאלה מהקהל: איך הcreator בליבת האישיות בא לידי ביטוי ביומיום? -התשובה המהירה תהיה שבכל יום ויום, מספר דברים קורים, אם מנסים לנהל יומן של כל מה שקורה, זה ימלא כרך ענק. אבל יש דברים שמאירים את עינינו, פותחים את המיינד למשהו שלא חשבנו קודם. ניתן לתת דוגמא לכך: אישה שסימינגטון מטפל בה בסקייפ. היא נשואה לגבר, והיא תמיד הייתה צייתנית וכנועה לו. בעלה תמיד צודק. היא החלה לשים לב שחלק מדבריו לא לגמרי נכונים, והוא לא תמיד צודק. סימינגטון העיר לה: העצמי שלך מתנתק מבעלך, ואת במגע יותר עם מה שאת חושבת ומרגישה, בעוד שקודם לכן לא יכולת לעשות זאת, דברים לא התפתחו מספיק כדי לאפשר מסלול זה. הוא ציין זאת, למרות שלא חשב על כך ככה לפני כן. אנשים דיברו על היתוך, אך הוא מעולם לא חשב על כך שהיא באמת בתוך איזו זירה פנימית של בעלה, וויתרה על עצמה והמעגל שלה. אז פתאום ככה ניתן לחשוב ולתפוס משהו, וניתן להבין דבר כזה מחדש פתאום. כדי שזה יקרה יש התרחשות יוצרת.

שאלה נוספת, נשאלת באנגלית רהוטה אלא שהשואלת מתעקשת על מילה שאינה מכירה ומבקשת עזרה מהקהל - איך אומרים להרהר - וכל הקהל אומר לה חמש פעמים לומר קונטמפלייט - היא מגמגמת קוטנמפ, קומפטג…. קומפטלייט… היא שואלת אם בעצם הוא מדבר על רברי. בתשובתו סימינגטון מעיר לגבי המילה זו, "אהבתי את השימוש שלך במילה קונטמפלייט". והוא ממשיך: הרהור צריך להיעשות בשווקי העיר, לא במנזר, הוא דורש רברי אקטיבי. זה יותר מרברי, זה כמו שצריך לחשוב אקטיבית על תינוק, לא להרהר עליו.

שאלה נוספת: בעברית להרהר זה כמו לערער, לתהות זה כמו לטעות. נראה השואלת משתפת בשאלה שהיא בעצם רברי שהיא בעצם אסוציאציה, ואז המנחים מסבירים לסימינגטון במשך 10 דקות את חידודי הפונולוגיה. אין לו תשובה.

שאלה נוספת: האם גם ידיעת האנמנזה חוסמת ידע עמוק יותר? סימינגטון מספר שכשעבד בטביסטוק היו אנשים שהיו מגיעים לטיפול וממלאים טפסי רקע אישי. 10% לא היו ממלאים את הטפסים. סימינגטון העדיף לקחת אותם, הוא גם לא אוהב למלא טפסים, והוא חש שזה די מטריד, וזה באמת מפריע לדעת את ההיסטוריה של המטופל.

שאלה נוספת: האיננו זקוקים למדריך כדי להיות עצמנו? עלי להיות מוחזק היטב כדי להיות אני. -סימינגטון עונה שצריך מדריך מאוד מיוחד. סימינגטון הלך לביון להדרכה כשטיפל בפסיכוטית שהזתה בחדר הטיפולים. ביון התחיל וסיים בהערה אחת: "וזה רעיון שלה שאתה תוכל לעזור לה?" כלומר הוא התכוון שעצם זה שהמטופלת פנתה אליך עם כזה מצב קשה שם אותך על פדיסטולה אלוקית. אך לא הרבה מדריכים היו מסוגלים לנסח זאת כך, בלי הוקעה, רק לציין זאת כך.

שאלה נוספת: קראתי שכתבת שידע הוא משני לחווייה של מה שקיים בין מטפל ומטופל, אז למה לא הבאת את הרברי שלך למטופלת? - סימינגטון חושב שלא היה צורך בחשיפה עצמית על חוויותיו, והיה מספיק להביא את התחושה שהוא מבין.

התדיינות לגבי סימינגטון: כשסימינגטון הלך לטיפול, הוא חש הקלה כשנאמר לו שהוא מאוד חולה. זו הייתה הכרה בחולי שלו, וכי תהיה לו הזדמנות לקבל עזרה. לרובנו יש חשש מהמחלה שבתוכנו, ואנחנו נמנעים מאנליזה, או שבאנליזה אנו נמנעים מצלילה לתוך הדברים. זה דורש אומץ ללכת על זה. נדרש אומץ לחיות עם מה שהאקסלי אומר על המורכבות האדירה של החיים. רובנו היו מחפשים פתרון כלשהו כדי לחמוק מהמורכבות. אנחנו מתרכזים על ההיבטים המשניים של הפסיכואנליזה - הספה, פירוש, והופכים אותם לדבר המרכזי. אנחנו עושים זאת כי אנחנו שוחים בים מורכבות וטובעים, כי איננו "שוחים בעיניים פקוחות" כפי שטריאסט ציין לגבי סימינגטון. לא צריך להתבלבל עם הרקע של נוויל כאצולה בריטית, הוא מהפכן, שוחט פרות קדושות סדרתי. מצד אחד על המטפל להיות עצמו, כל מה שאנחנו מתקשרים החוצה צריך לבוא מהלב, והחוויה שלנו, וזה צריך להרגיש אמיתי, לא מיובא. הבעיה היא שאנחנו עושים שני דברים בבת אחת. כמו עם הנערה שחשבה שהוריה טבעו - סימינגטון היה בתוך החוויה שלה ובתוך החוויה של עצמנו. זה קשה להיות בשני המקומות הללו. זה כמו שוויניקוט מנסח את המרחב המעברי, אנחנו בעולם החיצוני כשאנחנו בחוויה של המטופל, ובחוויה של עצמנו. הפנימי והחיצוני מתרחשים בבת אחת. המפגש עם אחר אמפתי מאפשר לנו לצמוח גם מפציעה קשה. מפגש מאחד זה מייצר מחדש את ההחזקה בחיק האם, התינוק לא צריך להיפרד מוקדם מדי מאחדות זו, והפרידה יכול להיווצר בחדווה ולא בטראומה. כך ניתן להיוולד ולהתפתח. ועוד דיבורים וויניקוטיאניים. זה לא רומנטי או סנטימנטלי, למרות שזה נשמע מאוד לא מדעי, אבל זהו מתכון לעבודה קשה מאוד ותובענית כלפינו. וסימינגטון מגיב: הוא היה בטיפול ונאמר לו שהוא חולה מאוד על ידי המטפל שלו, מעט לאחר שהיה בראיון קבלה על ידי אנליטיקאים בכירים מאוד שלא ראו את המצב שלו. ניתן להסתכל על המצב האנושי משלוש עדשות: מעדשה דתית/מטאפיזית, מדע, ואמנות. הבנתי של אמנות היא בעיקר זו של טולסטוי: אמנות בעיקרה דרך תקשורת מפנים לפנים. מהנשמה הפנימית של אחד לשני. פסיכואנליזה היא אמנות. זו טעות להפוך אותה למדע. אחת הסיבות שזה נעשה היא כדי להפוך אותה למכובדת בתנועת הנאורות. אבל זה חוסר יכולת להבין מהי אמנות.

שאלה שלי: האם לא צריך מבנה כדי להרפות ממנו? סימינגטון עושה סימנים של חוסר הבנה ולבסוף עונה שזה דומה למה שפרויד אומר, שזה מבנה שמאפשר הבנה של מבנה חדש.

שאלה: כדי להיות עצמי, צריך אחר שיהיה נוכח? -יש נוכחות מסויימת שמאפשרת לאחר להיות הוא או עצמו, כן זה לבטח נכון. המטופלת שחלמה על סימינגטון היתה מאוד insightful ואמרה שיש לה תפיסה אלחושית. פרויד כתב מאמר מאוחר על פסיכואנליזה וטלפתיה, על קוראת קלפים שהייתה מנבאת אירועים בחיי אנשים וחשבה שזה קשור לאסטרולוגיה. פרויד חשב שהיא העסיקה כך את המודע שלה בשטויות אסטרולוגיות, וזה אפשר למיינד האמיתי שלה לגשת למטופל ולתקשר איתו עמוקות. אולי אם פרויד היה חי עוד 50 שנה, הוא היה מפתח עוד את הרעיון.

שאלה: מה המחסה שלך כשאתה יושב בחדר הטיפול, מה נותן לך את הביטחון להיות כל כך חופשי ויצירתי בטיפול? -זה שאני יודע שעוד 50 דקות זה נגמר.

שאלה: "אני אמנית לא אנליטיקאי, וגם אני טוענת שפסיכואנליזה היא אמנות, אבל אני לא מבינה למה פסיכואנליטיקאים מופתעים כל כך שיש למטופלים חלומות שבהם הם רואים אותך, כי כאמנית שחוותה אנליזה, הרי שהאנליטיקאי עצמו נותן את המידע למטופל. המטפל תלוי במטופל, ולעיתים קרובות נותן את המידע למטופל ולא להיפך. אספר לך סיפור, המטפלת שלי שנמצאת בקהל, כתבה הרבה על חלומות טלפתיים." וכו' וכו' וכו' סיפור על המטפלת וחלום שנחלם, שאני לא אפרט כי זה נשמע כבר אישי מדי. -סימינגטון עונה בקצרה שאין לו ויכוח עם מה שנאמר.

שאלה: כל חוויה יצירתית היא אנליזה של עצמי? כן, התפקיד של אנליזה רשמית היא להתחיל את התהליך הזה. סימינגטון עצמו לא היה באנליזה 35 שנה, אך הוא היה באנליזה עצמית מאז.

שאלה: know your creator, זה בעצם לדעת את עצמך? אם מישהו היה מבקש ממני לתת את השיחה הזו לקהל אחר בעוד שבוע, זו הייתה שיחה שונה. יש דברים שנכנסו ודברים שלא.

מחיאות כפיים סוערות.

הערותיי:
  • סימינגטון נשא דברים דומים בשיחתו עם החברה הפסיכולוגית של ימי ד' לפני שנה, ובכנס על ביון לפני שנה.
  • סימינגטון הקפיד לדבר בוינייטות קטנות שנגעו בו אישית ונשאו משמעות עבורו, ולצייר עבורנו תפאורה מאוד ספציפית לכל רעיון. הקהל שדיבר שאל אותו שוב ושוב אם הוא לא מתכוון בעצם לאיזה מטבע שחוק כמו מרחב מעברי או רברי, ובכך ניסה להמשיג ולהרחיק מהחוויה.
  • אולי הסיכום שכתבתי רחוק מאוד מלהיות בקשר עם הcreator שלי. אמנם כשאני מעתיק את עבודות הרב אמן אני שומר על נימה אישית אך אין בכך יצירה משלי.
  • בלי קשר אני ממליץ על צפייה ב"אחי הדוב":

יום חמישי, 28 במאי 2015

הערות על "המטופל שקשה להגיע אליו" לבטי ג'וזף (1975)

להלן סיכום די מפורט של המאמר של Betty Joseph שנקרא The Patient Who is Difficult to Reach, משנת 1975. הערותיי בסוגריים ובסוף. הערב עליי להציגו בפני החברה הפסיכולוגית של ימי ד'.

המאמר עוסק במטופלים שקשה להעביר להם פירושים, וכך יש קושי להעניק להם הבנה רגשית. יש אצלם פיצול של חלק מהאגו שנותר רחוק מהמטפל ומהעבודה האנליטית שנעשית. לעיתים נדמה שהמטופל עובד ומשתף פעולה, אך למעשה החלק העובד שומר על החלק היותר תלותי ורספטיבי הרחק. בפיצול זה, חלק מהאגו עומד בצד ומתבונן על המתרחש בין המטפל לבין החלק האחר של האגו, שמונע באופן הרסני יצירה של כל מגע אמיתי, בהינמעות וחמקנות. לעיתים נדמה כי חלקים גדולים של האגו נעלמים באנליזה, באופן המוביל לאפתיה ופסיביות גדולה אצל המטופל, תוך שימוש בהזהות השלכתית חזקה (הרגש מושלך לתוך המטפל).

נראה כי לתקופות ארוכות לאורך הטיפול המטרה היא למצוא דרך ליצור מגע עם הצרכים והחרדות של המטופל, כך שיותר מאישיותו תיעשה נגישה לטיפול ותתאפשר אינטגרציה רבה יותר של האגו. ג'וזף מוצאת שעם מטופלים כאלה שלא ניתן להגיע אליהם, לעיתים קרובות יותר חשוב להתמקד בדרך התיקשורת של המטופל. כלומר, להתייחס לאופן בו הוא מדבר ולאופן בו הוא מגיב לפירושי המטפל, ופחות בתוכן דבריו. כלומר, פציינטים אלו, גם כשהם מאוד ורבליים, הרי שהם עוסקים במידה רבה בפעולה (acting, בניגוד לביטוי רגשות במילים), גם אם פעולה זו היא דיבור, ועלינו לקחת זאת בחשבון (כלומר לפרש דיבור כאקטינג אאוט, אפילו שאקטינג אאוט אמור להיות ההיפך מביטוי בדיבור).

ג'וזף מפנה את המבט להבנת הפיצול הזה בסוג מסויים של פציינטים שעושים רושם כאילו הם מאוד משתפים פעולה ובוגרים, אך שאצלם פסבדו שיתוף פעולה שכזה נועד למעשה להסתיר מהמטפל חלקים בעצמי שהם בלתי מוכרים באמת, תלותיים יותר ואינפנטיליים. בדומה לכך, דויטש עסק באישיות-לכאורה (as-if-personality) ב1942, וויניקוט עסק בעצמי כוזב (false self) ב1960, מלצר עסק בפסבדו בגרות (pseudo maturity) ב1966, ורוזנפלד דיבר על פיצול החלקים החלקים התלותיים החוצה מהעצמי המתרחש אצל מטופלים נרקיסיסטיים ב1964.

בדיונים פסיכואנליטיים רבים הודגשה החשיבות של הברית הטיפולית בין המטפל והמטופל. במקרים של מטופלים שקשה להגיע אליהם, הרושם הראשוני של ברית טיפולית מתברר כמנוגד לברית אמיתית כלשהי, וכי מה שמכונה הבנה הוא למעשה אנטי-הבנה. מטופלים רבים מסוג זה נוטים להגיב במהרה לפירושים, לדון באופן הגיוני מאוד בפירושים מהעבר, הם משתמשים בביטויים כגון "אתה מתכוון ש...", מתייחסים לחלומות שהעלו בעבר, וכו', ועושים רושם של משתפי פעולה ובאים לעזרת המטפל מעל ומעבר. המטפל עלול למצוא עצמו במצב שנראה ממש כמו תהליך טיפולי הכולל הבנה, מה שנראה כמו מגע, הערכה, ואפילו דיווח על שיפור. ועדיין, מתקבלת התחושה כי משהו חלול. במבט על ההעברה הנגדית, ניתן לומר שזה מרגיש "קל מדי", נעים, חסר קונפליקטים, והקונפליקטים שאולי צצים נעלמים במהרה.

לעיתים המטופל מעלה בעיות שברצונו להתייחס אליהן: המטופל מבקש לחקור מדוע הגיב בדרך מסויימת למצב מסויים. המטופל מציע השערות, אך מה שנעדר מהשיחה באופן מחשיד הינו אסוציאציות חופשיות. המטפל מוצא עצמו במאמץ אינטלקטואלי להבין כיצד לענות על השאלה של המטופל, ועשוי לחוות כי הוא משתתף במשחק ניחושים אנליטי. כאן ניתן לראות חלק מפיצולי האגו שג'וזף דנה בהם. המטופל מדבר באורח בוגר, אך מתייחס למטפל רק כשווה לו, או כתלמיד שכמעט שווה לו. לעיתים המטופל מתנהג קצת כמו בן ברית בכיר יותר (מדריך) שמנסה לעזור למטפל באמצעות הצעותיו ותיקוניו לגבי היסטוריית חייו. התבוננות בשיחה שכזו נראית כמו שיחה עם קולגה אודות מטופל, ולעולם לא כשיחה עם המטופל עצמו. החלק ה"מטופל" של המטופל נותר מפוצל-החוצה, אפילו שהוא זה הזקוק לטיפול, הוא הילדי יותר, התלוי והפגיע. הבעיה היא: כיצד מגיעים לחלק זה של המטופל. ג'וזף מאמינה כי בחלק מהטיפולים העושים רושם חזרתי ובלתי נגמר, עלינו לבחון היטב האם לא נשאבנו כמטפלים לקשור קשר עם החלק הפסבדו-בוגר, פסבדו משתף פעולה של המטופל.
פיצול מסוג זה עלול להימצא במגוון סוגים של מטופלים. הוא מתחוזק על ידי סיבות שונות, הקשורות לדגומא לחרדה בלתי מודעת לגבי רגשות מהינקות, או רגשות תלות חזקים שבדרך כלל המטופל מנסה להרחיקם מעצמו, או רגשות יריבות וקנאה כלפי דמויות הוריות, או קשיי נפרדות וכו' וכו'. אין זה מוקד המאמר, אלא הטכניקה הדרושה במקרים כאלו.

ג'וזף מתארת מקרה של מטופל נוקשה, אסוף (controlled), עם אישיות חרדתית, אשר באופן מודע מעוניין בעזרה, אך באופן לא מודע נאבק כנגד קבלתה באמצעים דומים לאלו שתוארו. ניתן לפרש את התקשורת שלו כאקטינג אאוט במסגרת ההעברה. כמובן שהפירוש נסמך בעיקר על התחושה האינטואיטיבית שמתקבלת מהמילים של הפציינט ומהאווירה שנוצרת בחדר, וקשה להעביר את הרושם הזה בפרגמנט הדברים שמצוטט. מטופל זה היה מורה, בשנות העשרים המוקדמות, נשוי עם תינוק. הוא קרא כבר בספרות פסיכואנליטית. לאחר שלוש שנים באנליזה, בהן עבד הרבה על ניסיונות השליטה המאניים שלו,  הוא פתח בפגישה ואמר שברצונו לדבר על כך שיש לו בעיה בפינוי הארונות בביתו. הוא סיפר שהחל לפנות מהם דברים ואינו יכול להפסיק ושהוא משקיע בכך זמן רב. הוא הציג זאת כבעיה שהוא זקוק לעזרה לגביה. הוא סיפר שהוא כבר לא יוצא בערב לפגוש חברים כי הוא מעדיף להתעסק עם פינוי הארונות. הוא עצר בציפייה שג'וזף תאמר משהו, והיא חשה שמצופה ממנה לומר משהו לגבי זה שהוא מפנה את המיינד שלו או משהו אחר שטחי למדי, וכך היא המתינה. הוא הוסיף כי למעשה הוא לא רוצה ללכת לבקר את זוג החברים שלו כי בביקור האחרון הבעל היה גס רוח, וצפה בטלביזיה בזמן שהמטופל ואשתו התארחו אצל הזוג, ואז אמר כמה הצהרות רודניות, שרירותיות לגבי הקשיים של הילדים בלימודים. ג'וזף הציעה את הרושם שלה, שהוא ציפה שהיא תתן פירושים פסאודו קלייניאניים על ניקוי המיינד או העולם הפנימי שלו, וכשהיא לא עשתה זאת היא הפכה לגסת רוח, כמו הבעל ההוא, כאילו היא צופה בטלביזיה בזמן שהמטופל מדבר, וכי היא מגיבה באופן שרירותי, רודני, לגבי התכנים שהוא מעלה, ולא מגיבה כפי שציפה מראש לתכנים שהעלה. כלומר, היא התייחסה לעיסוק בארונות כאקטינג אאוט שנועד לשמור על השיחה עקרה ולהימנע מהבנות חדשות (התקפות על החיבורים, anyone?). תחילה המטופל הגיב בכעס ועצבנות, אך בהמשך הפגישה הגיעה להבנה מסויימת לגבי רגישותו, והגיע להבנות נוספות לגבי מאמצי השליטה התחרותיים שלו.

למחרת המטופל תיאר כי חש טוב יותר והביא חלום. בחלום הוא ואשתו היו בבקתת נופש. הם עמדו לעזוב והעמיסו את הרכב, אך משום מה הוא העמיס את הרכב במורד הכביש המוביל לחנייה, כאילו הוא היה צנוע מכדי להביא את הרכב לבית או שהכניסה לחנייה הייתה צרה מדי או מלאה בבוץ, לא ברור מדוע. לאחר מכן הוא היה בשוק וניסה לקנות אוכל לקחת הביתה, אך זה היה מוזר - מדוע היה עליו לקחת הביתה אם הוא עמד ללכת הביתה? הוא ניסה לבחור בין גזרים, היו גזרים הולנדיים שהיו מעוקלים מעט או גזרים צרפתיים טובים יותר שהיו טריים וישרים, אפילו שהיו קצת יותר יקרים. הוא קנה בסוף את ההולנדיים המעוקלים ואשתו שאלה אותו למה הוא עשה זאת. לאחר סיפור החלום המטופל העלה אסוציאציות, שהובילו לתוכניות שלו לבלות את החגים בבקתת נופש, ולכך שהוא מעדיף את צרפת על פני הולנד. הגזרים הזכירו לו פרסומת בזמן המלחמה בה נאמר שגזר הוא אוכל זול וטוב שעוזר נגד עיוורון לילה.

ג'וזף הציעה פירוש קצר לפיו צניעותו לכאורה לגבי הבאת הרכב אל דלת הכניסה התקשרה למעשה לכך שהוא לא היה נלהב מכך שהיא תראה מה הוא העמיס לתוך הרכב, לאחר ההרגשה אתמול שהוא קיבל ממנה עזרה. אולם כעת ניתן היה לראות כי נסיונותי אתמול לגרום לה לפרש באופן מסויים, וגם ההבנה שהוא הגיע אליה לגבי ניסיון זה, נקשרו כעת עם ניסיונות לארוז את הפירושים בתוך עצמו. לא היה בכוונתו להשתמש בהם עבור עצמו אלא למטות אחרות, כמו למשל כדי להשתמש בהם בהרצאה שעמד לשאת באותו הערב. זה הופך לאוכל שהוא קונה בעצמו כדי לקחת הביתה, לא אוכל שהוא משיג מהבית שיש לו בטיפול. הוא בוחר בגזרים שיכולים לעזור לעיוורון הלילה שלו, שאמורים לתת לו תובנה, אך למעשה הוא לוקח את המעוותים. דבר זה מרמז כי חלק ממנו בעל תובנה לגבי נטייתו לעוות ולהשתמש לרעה בחומר כגון הפירושים המזוייפים שהוא ניסה לקחת מג'וזף, במטרה להימנע ממגע ברור וישיר עם עם גזרים נוקשים, ישירים, טריים וחדשים - המייצגים פירושים שלא נלקחו מאיזה ספר פסיכולוגיה. תובנה זו אינה מורגשת עדיין, ומושלכת בחלום על אשתו השואלת אותו מדוע הוא חייב לעשות דברים כך, שלא כשורה.

המטופל מנסה לעשות לג'וזף מניפולציות שיגרמו לה לתת פירושים כוזבים וחסרי תועלת, שאז יוכלו להרחיק אותה ממגע עם כל דבר חדש ולא ידוע, וכך למנוע ממנה מגע עם החלק בו שרוצה הבנה אמיתית. כך החלק המשתף-פעולה-לכאורה של הפציינט פועל כנגד הבנה אמיתית. כשג'וזף לא קשרה קשר כנגד ההבנה יחד עם חלק זה, הכעס שלו התבטא בכעס כלפי האיש שצופה בטלביזיה. החלום מבטא תובנה חלקית לגבי העבודה שנעשתה ביום שלפניו, ומבהיר כיצד המטופל אורז בחשאי את הפירושים לתוך עצמו, וכך אינו משתמש בהם כדי לסייע לחלק הנזקק שבתוכו. החלק הנזקק מורחק ומרוסן, ומהתוכן הגזרי, ניתן להבין כי חלק זה זקוק להזנה.

במצב מסוג זה, ג'וזף מעדיפה להבהיר כל צעד עם המטופל ביחס לחומר המיידי ולא להשאירו ברמה סמלית או קוואזי-סמלית. במקרה זה ג'וזף והמטופל הבהירו את טבעו של העיוות, כלומר של זיוף הפירושים, את הקשר בין הפירושים והתובנה שהיה ברעיון של עיוורון הלילה. ניכר כי הפירושים נחווים כאוכל טוב בפוטנציה, אך זהו אוכל שלא ניתן להשתמש בו, שנלקח באופן שגוי, ואז הוא מופיע כמעוות. יש מי שיפרש כי הגזרים המעוותים הם פיטמות שהופנמו באופן מעוות, אך ג'וזף מעדיפה שלא להתקדם עד שהחומר המתווך (Intermediary) יעובד ( has been worked through).

הדגש של ג'וזף לגבי הוא שבמקרה כזה בו החלק במטופל הפסבדו משתף פעולה מונע מהחלק הנזקק באמת להיות במגע עם האנליטיקאי, ואז האנליטיקאי "נופל בפח" על ידי תחבולה זו, הרי שהאנליטיקאי לא יכול לגרום לשינוי במטופל, משום שאז האנליטיקאי אינו במגע עם החלק הזקוק לחוויה של "להיות מובן", אלא עם החלק שמנסה "להשיג הבנה" (הפיצול הכפוי, anyone?). ההעברה מאפשרת להתבונן בפעולתם של חלקים מנוגדים אלו באישיות.

עם המטופל שלא ניתן להגיע אליו, ג'וזף מדגישה שוב כי יש לאתר את הפיצול באגו, ולהבהיר את פעולתם של החלקים השונים. אצל רבים מטופלים מסוג זה, ישנו חלק העומד בצד ואינו חלק מיתר האישיות, המתבונן בדקויות של ההתרחשות בין המטפל ליתר האישיות, קשוב לשינויים בנימת הדיבור של המטפל, רגיש לכל שינוי, אמיתי או משוער.  המטופל רגיש למשל לכל רמז לחרדה אצל המטפל, כמו לכל הנאה נוכח הישג בטיפול, לתסכול על עמידה במקום וכו' וכו'. לפיכך זה נעשה מאוד חשוב לאתר חלקים מתבוננים ומקשיבים אלו של המטופל, וליצור איתם מגע. הם מכילים פוטנציאל לפונקציות אגו חשובות של התבוננות, רגישות וביקורת. אך כל עוד פונקציות אלו משמשות כדי להרחיק את האנליטיקאי ולשמור חלקים אחרים של המטופל חבויים, הרי שהן אינן נגישות לשימוש בריא על ידי המטופל. המטופל אולי חש שהוא שם לב למשהו אצל האנליטיקאי ושהוא אף במידה מסויימת ניצל זאת. כך הפציינט עלול לחשוב שהוא זיהה חרדה בקולו של המטפל, והוא עלול להתרגש ולהתבשם בנצחונו, ולהשתמש בביקורת הנובעת מכך כלפי האנליטיקאי כדי להימנע מלהבין פירושים. במקרים כאלו ג'וזף מוצאת כי חובת האנליטיקאי להמתין, לעבוד לאט, לשאת את הביקורת של המטופל ולהימנע מפירושים לפיהם הבעיה היא למעשה השלכת החרדה של המטופל על המטפל. חשוב להראות מעל לכל את השימוש שהמטופל עושה במה שהוא האמין שקורה במיינד של האנליטיקאי.  לעיתים ניתן לראות את החלק המתבונן או המאזין של הפציינט מגיח בבירור כחלק פרברטי, העושה שימוש בעבודה הפרשנית לצורך השגת ריגוש פרברטי. מטופלים אלו לא מבינים פירושים באופן פרובוקטיבי, מוציאים מילים מהקשרן ומנסים לעורר הפרעה או ריגוש במטפל.

ג'וזף מעירה כי בעיניה בכל המצגים הפרברטיים הללו יש מידה מסויימת של פיצול המתרחשת, וכי עלינו להיות מודעים גם לאקטינג אאוט האינטנסיבי בהעברה, אליה אנחנו מצופים להגיב באקטינג אאוט משלנו כלפי המטופלים. עלינו להיות מודעים שאיפשהו, מפוצל (מוכחש), ישנו החלק במטופל הזקוק לעזרה. חלק זה עלול להיות מחוץ להישג ידה של האנליזה לאורך זמן רב, אך אם המטפל מודע לקיומו, לצד מודעות למודעות לאקטינג אאוט האלים של החלק הפרברטי, הרי שגוברת לאין ערוך יכולתו של המטפל לשאת זאת בסבלנות מבלי אקטינג אאוט משל עצמו בתגובה.

ג'וזף מבקשת לדון באופיו של החלק המתבונן והאופן בו הוא פועל באמצעות דוגמא נוספת של מטופלת מסוג אחר. גם כאן חלק אחד מהמטופלת מתפקד כמתבונן, שומר את עינו על מערכת היחסים בין יתר האישיות למטפל, ומשתמש בטכניקות התחמקות. המטופלת היא אישה צעירה, שהייתה בלתי חדירה לפירושים. היא הייתה רגישה, כועסת ואומללה, כל הזמן האשימה את העולם, וחשה חסרת תקווה לגבי עצמה. באופן מודע היו לה רגשי נחיתות. היא מעולם לא לקחה פנימה דבר שג'וזף אמרה, ולאחר שג'וזף דיברה נראה שהמטופלת הייתה נעשית רדומה במיוחד.

אם המטופלת הצליחה להחזיק במשהו שג'וזף אמרה, נראה שזה היה מספר מילים בודדות שנשארו משמעות מעטה עבורה. תכופות נראה שהיא לא מבינה או נעשית מבובלבת. תכופות היא דיברה כאילו היא צועקת בשקט. זה נעשה ברור לג'וזף שאין טעם לנסות לפרש את תוכן דבריה של המטופלת. ג'וזף הניחה שהפרגמנטציה התרחשה כל פעם שהמטופלת החלה לחוש בחרדה. ג'וזף חשה גם שחלק מהמטופלת פירק פירושים באופן פעיל ומנע מגע עם חלק בה המסוגל לקבל באופן בריא יותר את הפירושים.

ג'וזף שמה לב לריבוי התייחסויות לבן הזוג של המטופלת, וכיצד המטופלת התבוננה בו כשדיבר בעניין עם בחורה אחרת. המטופלת הייתה אכולת זעם. מצב דומה עלה בחלומותיה. לדוגמא, היא חלמה שרבה עם החבר שלה שהוא התעניין בבחורה אחרת. ג'וזף העירה כי המצב בחלום מגולם באנליזה.

אם משהו באמת עבר אליה במהלך פגישה והיא חשה שג'וזף הצליחה לדבר באופן ער וחיוני עם חלק בה שהיה מעוניין במגע, הרי שחלק אחר בה חש מייד מוזנח, בחוץ. לא מקנא ממש, אך צר עין ביותר, על כך שג'וזף דיברה והיה חלק שהקשיב באמת. החלק הצופה הפך סוער והגיב בזעם. ג'וזף מאמינה כי חלק זה לא היה יכול לשאת, מרוב צרות עין, שג'וזף יצרה מגע עם חלק אחר באישיות. חלק זה צעק בהגנתיות, הדף את ג'וזף ואז חש מותקף בעצמו. יום אחד המטופלתהביאה חלום בו היא צפתה באמה רוחצת תינוק, אך האם לא הצליחה לתפקד. התינוק החליק לה מהידיים כמו דג חלקלק. ואז התינוק שכב עם פניו כלפי מטה במים, כמעט טובע. המטופלת ניסתה לעזור לאם. באופן בו המטופלת סיפרה זאת, הודגשה הטיפשות של אמא, חוסר היכולת שלה, והצורך שלה בעזרת המטופלת. ג'וזף פירשה את ההרס העצמי שבחלקלקות שלה, וכיצד התינוקת שבה המשיכה כמו דג חלקלק, לחמוק מלהיות מוחזקת בבטחה, וכיצד היא התפוצצה בצעקה, כדי שלא לאפשר להחזיק פירוש או טיפת הבנה. ג'וזף הצביעה על כך שהמטופלת רצתה להפוך אותה לאמא מסכנה, נחותה ולא מתאימה. ככל שג'וזף פירשה את החלקלקות שלה, המטופלת הדגישה שישנו חלק בעצמה שמסוגל לגמרי לעזור לאמא-מטפלת שלה להחזיק אותה ולהחזיק את הפירושים בתוך עצמה. שינוי זה היה חשוב ביותר, היות והבעיה עם המטופל שלא ניתן להגיע אליו היא שלמטפל לרוב אין בן ברית מספיק טוב. ג'וזף מציינת בעניין כי כשהמטופל רוכש הבנה, היבטים של חלום עשויים לצוף, חלום שהפך להיות חלק מהפגישה הנוכחית. אם דבר כזה קורה, הרי שזו עדות לתנועה בתוך הפגישה, התמקמות מחדש של חלקי האישיות לעבר אינטגרציה ובכיוון קונסטרוקטיבי יותר.

למרות שהמטופלת השנייה שונה כמעט בכל מהמטופל הראשון שג'וזף הביאה, הכרי שמבחינת הקושי להגיע אליהם יש נקודות דימיון חשובות. החלק המתבונן במטופלת שניתן היה לראות בחלומות על הקנאה בחבר הופך חלקלק וחמקני. במטופל הראשון יש סוג אחר של חמקנות, פסאודו-שיתוף-פעולה. עם זאת, הדג החלקלק לא היה שונה מאוד מהגזר המעוות. בשני המטופלים ניתן למצוא לעיתים חלק המסוגל לתגובהתיות ולמגע. אצל המטופל הראשון, מגע זה יכול להיווצר במהירות, בעוד שאצל המטופלת, החלק הקנאי הצופה של האישיות עוסר על כל תקשורת משמעותית. מדהים כיצד עירנות זו יכולה להסיח את דעת המטופלת ולהפריע לה עד שהיא כמעט ונראית כהת חושים וטיפשה, דבר שג'וזף מטילה ספק באמיתותו. החלק הצופה מתגלה כמהיר מאוד והרסני ביותר ונוטה גם להרס עצמי. יש לו איכות פרברטית.

ישנה שיטה נוספת למנוע מהמטפל להגיע אליך, ומולה שוב עלינו להתמודד עם חלק מהאגו שפוצל החוצה, ונעשה הרבה פחות נגיש משום שהוא מושלך על אובייקטים. סוג זה של הזדהות השלכתית תואר מזמן (1946) על ידי קליין בהערות על מנגנונים סכיזואידים. במקרים מסויים כשתובנה מסויימת הושגה, האומניפוטנציה שככה, יותר חום ומגע התבססו, המטפל עלול למצוא כי כל התקדמות נוספת נחסמת על ידי הגברה, כמעט בלתי פתירה של פסיביות. המטופל נעשה אפאטי, מאבד מגע, עניין, ומעורבות בעבודה שאנו חושבים שאנחנו עושים איתו. לא נדמה שהמטופל אינו משתף פעולה באופן אקטיבי, אלא שהוא פסיבי בעל כורחו. לעיתים מתקבל הרושם לאחר פירוש שהכל גווע והשתטח, ושבבת אחת שום דבר לא יקרה אם המטפל לא יאמר משהו. לעיתים קרובות זהו אכן המצב. המטופל נותר שקט או מעלה הערה שטחית בלבד. אט אט מתקבלת התחושה של מתח גובר כאילו על האנליטיקאי לעשות או לומר משהו או ששום דבר לא יושג. נדמה שעל המטפל ללחוץ על המטופל לדבר או להגיב.

ג'וזף מוצאת מצבי מסוג זה מלמדים מאוד. אם המטפל אכן מדבר בגלל לחץ כזה, מבלי להבין מה מתרחש, הרי שתמיד הפגישה חוזרת לתנועתה, אך נעשית שטחית וחזרתית, או שהיא מקבלת נימה של סופראגו. אם בוחנים את החוויה ניתן אז לגלות שהמטופל השליך את החלק האקטיבי, המתעניין או המודאג של העצמי לתוך האנליטיקאי, שאמור לפעול במקומו. המטפל החש בלחץ עושה אקטינג אאוט של הצורך להוית אקטיבי ואת התשוקה להשיג התקדמות. מבחינה טכנית, הצעד הראשון הוא שעל המטפל להיות מודע להזדהות ההשלכתית המתרחשת ולהיות מוכן לשאתה לאורך זמן דיו כדי לחוות את החלק החסר אצל הפציינט. רק אז יהיה זה אפשרי לפרש בלי תחושת לחץ, לגבי התהליך של האקטינג אאוט, יותר מאשר לגבי התוכן של מה שנידון קודם לכן.

ג'וזף מתארת מטופל שלישי, אצלו תהליך זה התרחש רבות. מדובר במטופל פסיבי מאוד עם פטיש לגומי. ג'וזף התחילה לראות אצלו נסיגה מתמשכת לעבר איזון מסויים שהוא יצר, בו פסבדו שיתוף פעולה רפה של חלק מאישיותו דיבר עם ג'וזף, אל החלק הרגשי נותר בלתי נגיש. שוב ושוב קרה שבמהלך פגשה התרחשה התקדמות והמטופל היה מעורב רגשית במתרחש, אך בפגישה למחרת הכל נותר כזיכרון שטוח. אז הוא היה מדבר בנימה תפלה ושטחית: כן אני זוכר את הפגישה, הכל בראשי", ואז כלום, או הערה פרובוקטיבית מעט כמו שלמרות כל שנאמר היחסים עם אשתו עדיין לא השתפרו. ג'וזף חשה שברגע ההוא עליה לדרבן אותו לפעול ולהבנה ושאם היא תעשה זאת הרי שהוא יהיה נאות ומוכן לגמרי לחשוב ולזכור ולחזור לעבוד. ג'וזף מאמינה כי הוא פיצל החוצה את יכולתו לפעול, לדאוג לעצמו, ואת המצוקה הפעילה לגבי מצבו, והשליכם לתוכה. כתוצאה מהשלכתו ג'וזף חשה שהוא יוכל לזוז וליצור מגע ולהשתמש בתובנה שלו רק אם היא תיקח את היוזמה על עצמה.

  אולם אי לקיחת יוזמה היא בדיוק חלק משמעותי מהבעיה של המטופל. כלומר, שנאתו כלפי יצירת מגע עם החלק האוהב, מודאג (concerned) ונזקק מאוד של עצמו, והבאת חלק זה לקשר עם מישהו, מספיק כדי לנוע פיזית או רגשית מתוך עצמו כלפי אותו מישהו. ברור לג'וזף שאם תדחף אותו, ולא משנה באיזה טאקט אנליטי, הרי שהוא ניצח והפסיד. בדחיפתה היא תאשש לו שאין אובייקט טוב או נחשק דיו, כדי למשוך אותו מספיק, שיצא לחפשו, שיעשה מעורב עימו. כך החלק בו שיכול לקחת יוזמה יישאר בלתי ניתן להגעה.

ג'וזף מתבוננת בחלק נוסף של הפאסיביות של מטופל זה, הקשור גם הוא בפיצול ובהזדהות השלכתית, אך מסוג אחר. הפעם הגנות אלו באו לידי ביטוי באופן עדין בטרנספרנס והאירו עוד את האופן בו שמר על עצמו הרחק ממגע. המטופל הביע דאגות וחוסר ביטחון לגבי התקדמותו בטיפול שהולך ומתארך, וחש חסר תקווה וחסר אונים (impotent). דכאון וחרדה גלויים מסוג זה היו לא אופייניים לו. במהלך פגישה הוא הבין נקודה שג'וזף ניסתה להעביר לו. לאחר מכן שם לב שלמרות שההבנה נראתה לו מועילה, הוא נעשה שקט. ג'וזף העירה שעבר בפתאומיות לעמדה פסיבית. המטופל תיאר שהוא חש כאילו נמשך פנימה, כאילו ג'וזף ציפתה ממנו לדבר, לבצע תפקיד (perform), והוא חש שאין ביכולתו לעשות זאת. ג'וזף פירשה שהוא חש מובן, אך כי חווית ההבנה נחוותה באופן קונקרטי, כאילו הוא נמשך לתוך ההבנה, לתוך ג'וזף, ואז נבהל שמא היא תצפה ממנו למשוך עצמו החוצה ולדבר, לבצע.

בהמשך המטופל אמר שהוא חש כאילו הוא בתוך קופסא, שוכב על צידו ומביט החוצה, אך לעבר החשיכה. הקופסא הייתה סגורה סביבו. לאחר מכן החל לדבר על דבר מה אחר. במסיבה לפני כמה ימים פגש עמיתה שלו. היא לבשה שמלה יפה והוא החמיא לה על כך. בחלק העליון של השמלה היו שלושה חתכים בצורת עיניים, לו רק היו לו שלוש עיניים, והיה ביכולתו להביט דרך כל שלושת החורים בבת אחת. הפגישה כמעט נגמרה, וג'וזף העירה שהוא רוצה להיכנס לתוכה לגמרי באמצעות עיניו, שכולו יהיה בתוכה ויישאר שם, כמו בתוך קופסא. כמו כן היא אמרה שחשה באופן בו דיבר שהייתה דחיפות רבה להביא לידיעתה את החשיבות של משאלתו להיות מסוגר בפנים.

בפגישה למחרת אמר שהפגישה הקודמת נגעה בו עמוקות, אך לאחר מכן חש שנתפס באיזה סוד מעורר אשמה שהיה לו. ג'וזף הציעה (כלומר פירשה) שחווה את הפירוש שלה לגבי משאלתו העזה להיות בפנים דרך החורים בשמלה כעידוד להשליך את עצמו לתוכה. ההבנה שלה נחוותה כמשהו שהיא עשתה שהיה מרגש ומזמין עבורו. וכך הוא לא הצליח לעשות אינטגרציה להבנה זו. הייתה להבנה איכות קונקרטית, והיא הפכה דומה לפטיש הגומי שלו. הוא היה יכול להיכנס לתוך הפטיש, בשלב זה בטיפול גם רק בפנטסיה. באופן זה הוא התרחק מג'וזף, מהתייחסות אליה ומקיום הבנה ותקשורת אמיתיים עם אדם אמיתי. כך ניתן לראות את המעבר מהבנה אמיתית ומגע ישיר בין האנליטיקאי והחלק היותר מגיב במטופל, לבריחה לעבר חוויה קונקרטית מול חפץ דומם. חוויה זו שוב הותירה אותו פאסיבי, מסוגר ובלתי ניתן לנגיעה.

המטופל השלישי הזה מדגימות כיצד הוא מגשים באופן חי (living out) בהעברה חלק מהמנגנונים שהוא משתמש בהם כדי להישאר בלתי ניתן להגעה. יש דימיון למנגנונים שתוארו במטופלים הראשון והשנייה. גם המנגנונים שלו מבוססים על פיצול החוצה של החלק המגיב יותר של האגו, אך נסמכים באופן חזק יותר על הזדהות השלכתית. בדוגמא הראשונה לגביו, החלק העירני והפעיל, הנזקק והמסוגל לגעת, מושלך לתוך ג'וזף, והיא חשה לחץ ללחוץ עליו. בדוגמא השנייה, החלק המגיב שהיה במרכז הטיפול הושלך באופן קונקרטי על המטפלת או על רעיון ההבנה וכך הפך לבלתי נגיש. המצב עבר סקסואליזציה ואז הבנה אמיתית נעשתה בלתי נגישה.

    ג'וזף מביאה דוגמא אחרונה, קצת שונה למנגנונים המביאים לחוסר נגישות והיעדר הבנה. היא מציגה דוגמא למקרה בו הפיצול וההזדהות ההשלכתית של המטופל אפשרו לו להשליך את עצמו על הפנטסיות והמחשבות שלו, ולהישאב לתוכן. כך הוא הותיר את ג'וזף רק עם החלק הפסבדו מבין שלו, שלא מסוגל ליצר הבנה אמיתית. ג'וזף שוב (ושוב) מדגישה את החשיבות הטכנית בהתבוננות לא רק על התוכן אלא גם על האופן בו החומר עולה. התנהגות הפציינט ותנועת החומר עשויים לגלולת חלקים מהאגו שנעלמו ושיש לחפשם.

הדוגמא הזו מגיעה מהמטופל הראשון שתיארה, המורה הצעיר. הוא שקוע תמיד בחלומות בהקיץ. פעם הגיע לפגישה ביום שני עם חלום על אנשים התקועים בחול טובעני במערה (הנסיכה הקסומה). היה עליו לחלץ אותם במהירות, אך בזמן שהוא עשה בלגאן בחיפוש אחר קרשים ארוכים שיוכל להושיט להם, בא איש אחר ועזר להם מייד. לאחר מכן המטופל סיפר שהיה שקוע בפנטסיות מיניות לאורך סוף השבוע. עם זאת הוא חש מחובר יותר למה שקורה בטיפול. ג'וזף פירשה שהפנטסיות נראו כמו חול טובעני שהוא נטה להיתקע בו. הוא סיפר לה שוב על פנטסיה מילדותו שכבר סיפר לה בעבר: להסתכל על התחת של פרה או על סוס מאחורה, ולחשוב על להיכנס פנימה, כך שרק ראשו יבצבץ החוצה מהתחת. הוא דיבר גם בהתרגשות על צפייה בחיות עושות צרכיהן. ג'וזף פירשה בטעות (כך היא מסייגת) כי להיכנס לתוך הפנטסיות שלו היה כמו להיכנס לתוך גוף החיה. היא קישרה זאת לגוף של אמו, ולאוננות האנאלית שלו. אז הוא העלה פנטסיות רבות על לידת תינוקות. ג'וזף הראתה לו שהוא גודש את הפגישה בפנטסיות ונשאב לתוכן. זה הפך להיות המצב התקוע שלו, כמו חול טובעני. כך במקום לנסות להבין ולבחון את מה שקרה, הוא שקע יותר ויותר וניסה למשוך אותה פנימה אחריו. הוא הבין זאת.

לאחר מכן הוא דיבר על חופשת הקיץ. הוא ואשתו תכננו החלפת בתים עם אנשים מחו"ל. אנשים אלו שלחו להם תצלומים, אך לו לא היו תצלומים של ביתו מבחוץ. ג'וזף פירשה שכשהוא שקוע בפנטסיות כמו חול טובעני, הן מאפשרות לו לא להיות חייב לראות את החוץ. כך הוא לא חייב להכיר בנפרדות מג'וזף או להכיר במערכת היחסים הממשית עימה.  הוא לא היה חייב לדמיין אותה כקיימת באמת כמטפלת כאן בחדר הטיפול, או כשהיא נעדרת מחייו במהלך הסופ"ש. ככל שג'וזף דנה בכך הוא נעשה יותר ויותר חסר נחת, ונראה שפירושים שהביאו אותו לקשר עם המטפלת ועם העולם החיצון הפריעו לו במיוחד.

ג'וזף מסבירה את טעותה. בעיניה ייתכן כי היא עשתה טעות טכנית, ופירשה באופן מלא מדי ומוקדם מדי את הפנטסיה על הפרה, וקישרה אותם לגוף של אמו. באופן זה עודדה אותו לחוש באופן לא מודע כי הוא אכן הצליח לשאוב אותה פנימה לעולם הפנטסיות המרגש שלו. כך נדמה לו שהיא מעודדת אותו לגדוש את הפגישה בפנטסיות רבות אודות לידת תינוקות. היא מציינת שהיה עדיף להישאר ברמה של הסמוך-למודע, עד שהוא היה יותר קרוב אליה ובמגע איתה ועם ההבנה שלה. רק לאחר מכן היה עליה לפרש את הפנטזיה על הפרה ואת החלום על המערה למשיכה פנימה לתוך גוף האם.

ג'וזף מבקשת להשוות בין הפציינט הראשון והשלישי שהציגה. אצל שניהם ניתן לראות השלכה של חלק מהעצמי. אצל המטופל השלישי הייתה השלכה של חלק מהעצמי לתוך חוויית ההבנה שנחוותה באופן קונקרטי, ואצל המטופל הראשון הייתה היבלעות בתוך פנטסיות כמו בחול טובעני. אצל שני הפציינטים הייתה הימנעות מהמגע עם העולם החיצוני או עם המציאות הפנימית, מחווית הנפרדות והקשר עם האובייקט, והמטופל הפך לבלתי נגיש לעבודה פרשנית או להבנה אמיתית. ג'וזף מדגישה שוב (ושוב ושוב) שהביאה את החומר כדי לראות את החישבות בבחינת האופן בו החומר מוצג ולא להתמקד בעיקר בתוכן ובסמליות.

לסיכום, ג'וזף מתייחסת למצב ההעברה, ומדגישה את האופן בו החומר עולה בפגישה וכיצד האופן הזה מסייע לנו להבין את האופי העדין של האקטינג אאוט של הפציינט בתוך ההעברה. כך מתאפשר לנו לפתות החוצה (tease out) חלקים שונים של האגו ואת האינטראקציה שהם יוצרים. לאורך תולדות הפסיכואנליזה הובהר הצורך בהעברה שלא התלכלכה. זה חשוב במיוחד לדידה של ג'וזף, אם ברצוננו להבין את האופי העדין, הלא בולט, של האקטינג אאוט שהיא מתארת. בדוגמאות נראה כיצד המטופלים מנסים באופן לא מודע לעשות מניפולציות שיגרמו לג'וזף ללחוץ על המטופל לפעול, או פציינט שניסה לפתות את ג'וזף לחבור אליו בדיו פסבדו אנליטי. אם נרשה לעצמנו ליפול בפח של מניפולציות מסוג זה, המצב ההעברתי הופל מטושטש ואנחנו נותרים מנותקים מחלקים של האגו שצריכים ליצור קשר. (כלומר, בעיניי היא מביעה עמדה נגד גישתו וויניקוט, ונגד זרימה משחקית עם המטופל שהאגו שלו מפוצל. היא נגד טשטוש הנפרדות. בעיניה השתתפות במשחק היא קשירת קשר בפיצול, וביצירת עצמי מזוייף, המותיר את העצמי האמיתי חבוי).

כך אנחנו גם עלולים לגרום לכך שזה יהיה קשה מאוד לראות את השינויים והתנועות של הגנות הפציינט, ואת חלקי האישיות המגיחים לקדמת הבמה, משתני או נעלמים במהלך הפגישה. במובן מסויים יכולתנו להישאר יציבים ולא להשתנות מול תנועות אלו היה עיקר הדגש בעבודתם של קליין (1946), ביון (1962, כשעוד היה חבר של הקלייניאנים) ורוזנפלד (1964) ואחרים, בנוגע לצורך שהאנליטיקאי יהיה מסוגל להכיל את ההשלכות של הפציינט. סוג כזה של אקטינג אאוט והזדהות השלכתית של חלקים מהאגו שג'וזף מתארת עלולים לחלוף מבלי משים, ולהביא ללחץ מאוד עדין ובלתי מורגש על המטפל, לפעול באופן חי (to live out) חלק מהעצמי של המטופל, במקום לעשות לו אנליזה.

בהקשר לאקטינג אאוט מסוג זה במסגרת ההעברה, עולה נושא טכני נוסף. על המטפל לשמור על הפירושים במגע תמידי עם מה שמתרחש בפגישה. זאת משום שעם מטופלים מסוג זה אנחנו מנסים לבחון האם הפירושים שלנו באמת נוגעים או שהם מעוכבים או שהמטופל חומק מפניהם. ג'וזף חושבת שפירושים מצליחים רק אם הם מיידיים וישירים. חוץ מאשר לקראת סיום טיפול מוצלח למדי, אם ג'וזף מוצאת עצמה מפרשת על בסיס אירועים אחרים מאלו שהתרחשו בזמן אותה הפגישה, היא מניחה שהיא לא בקשר מספיק עם אותו חלק בפציינט שצריך להיות מובן, או שהיא מדברת לעצמה יותר מאשר כלפי הפציינט.

הבנות מועילות בדרך עולות מתוך פירוש אירועים מיידיים (שקורים באותו הרגע). אם זה רחוק מדי מהחוויה הממשית המתרחשת באותו החדר זה מוביל רק להבנה מילולית של תיאוריה. פציינטים המסוגלים לאינטגרציה רבה של האגו, ושמסוגלים ליחסי אובייקט טובים ושלמים, מסוגלים לעיתים לעשות אינטגרציה של פירושים על בסיס חומר קודם. אבל סוג הפציינטים שהעסיקו את ג'וזף במאמר זה עושים יותר שימוש במנגנונים סכיזואידיים (של פיצול) ומתקשרים יותר ברמה קונקרטית ובאקטינג אאוט בתוך ההעברה, אפילו אם נדמה שיש להם תחכום מילולי רב. עלינו לשים לב לכך (לכוחות האגו ולרמת האינטגרציה של יחסי האובייקט) כשאנו בוחרים בטכניקה שלנו.

הערותיי:
ג'וזף מתארת גישה אחרת אל העצמי האמיתי שוויניקוט מנסח. זהו חלק בעצמי היכול ליצור קשר רגשי, להבין, להתבונן, ולקבל אהבה. אך במקומו מנהל את האינטראקציה חלק אחר, שתפקידו להרחיק, לפזר מסכי עשן, לייצר הבנות כוזבות, להעסיק את המטפל. בניגוד לוויניקוט, ג'וזף מתארת עבודה הנסמכת בעיקר על פירוש, כשהיא מפרשת בעיקר את האופן המיידי ביותר בו המטופל מרחיק אותה, ולא נותן לה להיות עימו במגע.


השיר הזה מגיל 15 עובר בראשי כבר כמה ימים:






And maybe we're just kids who've grown, and maybe not,
And maybe when we're on our own, we don't have much,
But oh, we are young and not tired of it,
Oh, we are young and easily lead,
Oh, with all the kids getting out of their heads.

Oh, Class A, Class B, is that the only chemistry?
Oh, Class A, Class B, is that the only chemistry between us?

And maybe were just Streatham trash, and maybe not,
And maybe we're just capital flash in a stupid love,
But oh, we are young and not tired of it,
Oh we are young and easily lead,
Oh, by all the kids getting out of our heads.

Oh, Class A, Class B, is that the only chemistry?
Oh, Class A, Class B, is that the only chemistry between us?









הצגתי את המאמר יחד עם רותם, מהראש, היה טוב. גם אירחתי את הקבוצה. הכנתי גזרים ומתאבנים לוודקה...
Displaying 20150528_205626.jpg


Displaying 20150528_205632.jpg

יום שלישי, 26 במאי 2015

הערות על "תגובה שלילית לטיפול" לג'ואן ריביר (1936)

בפוסט הזה אציג סיכום שכתבה אורית זץ והציגה בחברה הפסיכולוגית של ימי ד' לגבי מאמרה של Joan Riviere שנקרא "Negative Therapeutic Reaction"  משנת 1936, ואוסיף לו מעט הערות בסוגריים ובסוף, ובמקומות בהם שפת המקור פשוט יפה מדי אשאיר אותה כפי שהיא.

להלן הסיכום של אורית:

רקע:
ריביר תרמה תרומות רבות להבנת הפסיכואנליזה למרות שתרומתה לא הוכרה היטב. פרויד העריך את יכולתה לתרגם את עבודתו ברגישות שהתעלתה על תרגומים של אחרים. היא נולדה בברייטון ב1883. היא הייתה שנה בגרמניה ולמדה את השפה וכך יכלה לתרגם את פרויד. היא עבדה בוועדת המינוחים בתרגום לאנגלית יחד עם אנה פרויד, סטרייצ'י וארנסט ג'ונס. היא איבדה את אביה בגיל 26 ומותו השפיע עליה רבות. היא עברה אנליזה אצל פרויד. האנליזה הייתה קצרה. היא הייתה חברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית עם חזרתה לאנגליה. היא נזכרת בתור מי שעשתה אנליזה לבולבי, אייזקס וויניקוט, והדריכה את סגל ורוזנפלד.

היא פיתחה והפיצה את רעיונותיה של קליין. הרעיון הכי משמעותי הוא "תרומה לאנליזה של תגובה טיפולית שלילית". היא שילבה בין ממצאיה של קליין לגביי העמדה הדיכאונית. היא הציגה את הארגון ההגנתי (המאני) המגן מפני כאב נפשי. זוהי הגנה נגד המצב הדיכאוני הלא מודע.

המאמר:

תגובה שלילית לטיפול מובנת לרוב כמצב המונע אנליזה והופך אותה לבלתי אפשרית.

לפי פרויד: "חלק מהאנשים אינם יכולים לשאת כל התקדמות בטיפול. כל פתרון שתוצאתו שיפור או השהייה בסימפטומים גורם אצלם להחמרה, המצב מחמיר במקום להשתפר." המשפט האחרון עלול לרמוז שהם לא ניתנים לאנליזה. אולם פרויד לא אומר זאת בפירוש ולכן זו רק החמרה לעת הנוכחית.

ההבנה של פרויד פותחה על ידי קליין. מושג זה אינו ספציפי אצל פרויד והוא יכול לתאר כל מטופל שטיפול אינו מועיל לו. זה יכול לתאר מטופלים פסיכוטיים או נרקיסיסטיים שפרויד סבור כי הם אינם מתאימים לאנליזה. לעיתים גם כאשר המטפל מבין ומפרש את החומר במלואו, הסופר אגו של חלק מהמטופלים חזק מספיק כדי להביס את ההשפעות של האנליזה.

היא מתייחסת בעיקר למקרים שהיא קוראת להם "מקרים של אישיות קשה", (difficult character). בניגוד למקרים של סופר אגו נוירוטי בהם הסבל נרגע על ידי אשמה וסימפטומים שהם מקור לנחיתות והשפלה עבורו, לא משנה מהו הרווח שהוא מקבל מהם. המקרה של האישיות הקשה לעולם לא מרגיע את הסופר אגו שלו באופנים האלו, הוא תמיד משמר את ההשלכה כי הנסיבות נגדו.

לאחר מעט אנליזה, הוא עשוי לחוש כי הוא העניש אחרים כל חייו ולכן מה שמגיע לו אינו "מרפא" אלא עונש. הוא מפחד באופן לא מודע ממה שהאנליזה עשויה לעשות לו אם יכנע לכך. זה יכול לקרות בכל טיפול אולם העוצמה תהיה שונה במקרים הקשים.

(במאמרו "תסביך אלוהים") Abraham מדבר על "התנגדות של אישיות נרקסיסטית". הוא אומר כי במקרים אלו האנליזות ארוכות ואינם משיגות מרפא מלא של הנוירוזה ואנו רואים כי דרגת התגובה השלילית לטיפול היא שגרמה לו להבחין בכך.

מאפיינים של נרקסיסטיים:
  • חוסר יכולת לאסוציאציות חופשיות-החומר יהיה מאורגן בקפידה ונועד להשלות את האנליטיקאי לגביי איכותו "החופשית" 
  • הם אינם מנדבים משהו לגביי עצמם שאינו "טוב" ושהם לא כבר אמרו לעצמם. 
  • לא מפתחים העברה חיובית "אמיתית" וטוענים כי הם עושים את עבודת האנליטיקאי טוב יותר בעצמם. 
  • תחת מסכה של חברותיות הם "מרושעים" ומתנגדים. 
אברהם מציין את "פסאדת הציות" שמבחינה בין סוג זה של התנגדות לבין העברה שלילית גלויה. קשה יותר להתמודד עם הסוג הראשון. אלו טיפולים ארוכים וקשים והבעיה העיקרית היא בהגנות הנרקסיסטיות של המטופל.

אין הרבה חדש בטענה כי הנרקסיזם הוא השורש של הבעיה. מהו נרקסיזם? ריבייר מציינת שתי טענות בהקשר זה:
  • כל נרקסיזם מייצר נסיגה של ליבידו מאובייקטים חיצוניים לאגו. 
  • ניתן לזהות כעת את הליבידו של האגו כדבר מורכב מאוד, בפרט לאור עבודתה האחרונה של מלאני קליין. 
ישנו צורך בהבנה מעמיקה יותר לגביי יחסי האובייקט באגו בנרקסיזם. הקונספט של אובייקטים באגו במובחן מהזדהויות כמעט ואינו מדובר בעבודתו של פרויד. אולם ישנה תרומה אחת משמעותית לכך ב"אבל ומלנכוליה" העוסק בבעיות של מצבים דפרסיביים.

ריביר מסיקה שהיכן שההגנות הנרקסיסטיות מבוטאות ביתר שאת, מה שמביא לחוסר תובנה והיעדר תוצאות בטיפול, הגנות אלו הן חלק ממערכת הגנה מאורגנת היטב נגד מצב דיכאוני במטופל. ההגנות פועלות כמסכה שמטרתה להסתיר ולהסוות את המצב הדיכאוני.

ריביר מדגישה שתי נקודות משמעותיות מבחינתה במקרים אלו של נרקסיזם:

1. אנו צריכים לשים לב לאנליזה של יחסי האובייקט בעולמם הפנימי של המטופלים שהם חלק אינטגרלי מהנרקסיזם
2. אל לנו להיות מרומים על ידי האספקטים החיוביים של הנרקסיזם אלא עלינו לחפש לעומק את הדיכאון שנמצא מתחתם.

מלאני קליין מתארת את העמדה הדיכאונית כ"הפלה של הפנמה" (an abortion of introjection). המטופלים הנרקסיסטים מגנים על עצמם מהחרדה הלא מודעת וזו צריכה להיות המטרה האמיתית של האנליזה במקרים אלו.

לחרדה הדיכאונית ישנו מנגנון הגנה מיוחד: התגובה המאנית. המאפיין המרכזי שלה הוא אומניפוטנטיות והכחשה אומניפוטנטית של המציאות הפיזית, מה שמביא לתחושה מעוותת של המציאות. ההכחשה מתייחסת בעיקר ליחסי האובייקט של האגו והתלות באובייקטים. כתוצאה מכך בוז וזלזול לגבי ערכם של האובייקטים הוא מאפיין משמעותי יחד עם ניסיונות לשליטה מוגזמת באובייקטים.

המאפיין הבולט ביותר של המאניה הינו הכחשה אומניפוטנטית ושליטה של האגו על האובייקטים. חוסר הנגישות הוא מאפיין אחד של הכחשה שלהם. בפשטות זה אומר שהם מכחישים את כל מה שאנחנו אומרים. הם אינם משתפים פעולה ולא מאפשרים לעשות איתם שום דבר. הם שולטים באנליזה, גם אם זה נסתר אך הם יכולים לעשות זאת גם כאשר האנליטיקאי מודע לכך.

בעבר הייתה נטייה לראות זאת כהעברה שלילית או תוקפנות. זה הובן כהגנה כנגד חרדה, אך לא הובן כי מדובר בפחד מיוחד שעמד בבסיס דרך מיוחדת זו להשגת ביטחון. הסירוב המודע/לא מודע של מטופלים כאלו ל"אסוציאציות חופשיות", הארגון של מה שהם אומרים, ההכחשות והסירוב שלהם לקבל כל נקודת מבט שונה או פרשנות, ההתנגדות והיומרה שלהם להחליף את האנליטיקאי ולעשות עבודה טובה יותר, מראים את הנחישות בשמירה של ידם על העליונה לגביי החרדה מכוחו של האנליטיקאי. אסוציאציות ישימו אותם תחת חסדי האנליטיקאי, חשופים לאהבה כלפי האנליטיקאי, וכך גם יושפעו מהעברה חיובית וכך גם מכל ביטוי של כישלון שלהם. מטופלים מסוימים מסוג זה, מונעים מאיתנו במיוחד כל ראייה התומכת בפרשנות שלנו. הם משאירים אותנו עם חלומות, סמלים, קול ומחוות אך ללא הצהרות מצידם. כך שום דבר שנאמר לא מוכח. אך כמובן שהם מקבלים את העזרה שהם מקבלים, תוך כדי שהם מסרבים לעזרה ואינם מכירים תודה על העזרה שהם מקבלים. אברהם מפרש תכונה זו כאומניפוטנטיות אנאלית (המחשבה שאתה יכול להחזיק את הדברים הקשים בפנים ולשלוט בהם כמו דבר יקר). זה מדגיש את הצורך שלהם לשמר כל דבר בעל ערך, דברים טובים לעצמם ובפרט בשל פחד שאחרים (האנליטיקאי) ירוויח כוח על חשבונם. המסיכה של הציות היא מאפיין מרכזי. מקורה הוא וודאי בהתחזות של הפרנואידיות, אך זה מנוצל בעמדה המאנית לא כהגנה בפני עצמה אלא ככיסוי להגנה של שליטה בלעדית.

ניכר שהם חייבים לשמור על שליטה על מנת לא להיחשף אפילו לחרדה רגעית. אברהם מציין את חוסר הרגש שלהם וריביר מפרשת שזה נובע בראש ובראשונה כפחד מחרדה. אך חוסר היכולת להכיל כל רגש אשמה הוא מפתיע באותה מידה, וזהו החלק הפסיכוטי ביותר שלהם מבחינת בוחן המציאות. הם מתמודדים עם אשמה על ידי השלכה, הכחשה ורציונליזציה.

אמנם, על האנליזה לעסוק בפרטי ההווה, כי רק למה שקורה כאן ועכשיו יש השפעה על המטופל, אך יש להיזהר מפרשנויות צרות מדי, ואין לאבד את היער מרוב העצים. הכוונה היא לא להבין רק את כל הפרטים אלא לראות את התמונה בכללותה, את הסכמה, וההקשר של העבודה האנליטית.
ריביר מציעה כי הנטייה שאנו רואים אצל מטופלים אלו לשלוט במטפל היא אף נפוצה ממה שאנחנו חושבים, מכיוון שזה מוסווה על ידי צייתנות, ושליטה זו היא חלק ממנגנון הגנה חשוב, "ההגנה המאנית", שיש להבין ככזו.

מהו הקשר בין הגנה מיוחדת זו לבין התגובה השלילית לטיפול?

ריביר מציעה כי נטיות לשמור בכוח כל שליטה הוגדרו כביטויים של העברה שלילית ועוינות כלפי האנליטיקאי. החשיבות של אנליזה של הנטיות התוקפניות מילאה חלק מהאנליטיקאים בהתלהבות ולעיתים זה אף הופך בעצמו להתנגדות להבנה אנליטית נוספת. אין דבר שיוביל יותר לתגובה שלילית לטיפול מאשר כישלון לזהות משהו נוסף מעבר לתוקפנות בחומר העולה בפגישה.

ישנה משאלה של המטופל לא להשתפר ומשאלה זו היא בבסיס ההגנה המאנית. זה בא מהרצון לשמור על "סטטוס קוו", בו הדברים נסבלים. המטופל לא מסיים את האנליזה אך גם לא שובר אותה. הוא אינו רוצה להפריע לאיזון. פרויד אמר (עמ' 311):

"A few words of praise or hope or even an interpretation bring about an unmistakable aggravation of their condition"

וריביר ממשיכה:

"If the patient is changing or is being changed, he is losing control; the equilibrium he has established in his present relation with the analyst will be upset; so he has to reinstate his former condition, and regain his control of things"

אם המטופל מעוניין לשמור על הדברים כפי שהם ואפילו מקריב את הריפוי שלו מסיבה זו, זה לא בגלל שאינו רוצה להשתפר. הסיבה לכך שאינו משתפר אם כך היא שלא משנה כה היה רוצה להשתפר, אין לו אמונה בכך. הוא לא רק לא מצפה לשינוי לטובה אלא מצפה לשינוי לרעה, לא רק עבורו אלא גם עבור האנליטיקאי. הוא משמר מצב זה כדי לשמור על האנליטיקאי. אולם על האנליטיקאי לא להתייאש מכיוון שככל שהיכולת לשאת דיכאון וחרדה עולה, פיצויים גדולים מתלווים והיכולת לאהבה מגיחה ככל שהאחיזה במאניה נרגעת מעט.

הכתיבה במקור יפהפיה ומבהירה את החוויה הקיומית של העמדה הדיכאונית בפניה מתגונן המטופל:
"The content of the depressive position (as Melanie Klein has shewn) is the situation in which all one's loved ones within are dead and destroyed, all goodness is dispersed, lost, in fragments, wasted and scattered to the winds; nothing is left within but utter desolation. Love brings sorrow, and sorrow brings guilt; the intolerable tension mounts, there is no escape, one is utterly alone, there is no one to share or help. Love must die because love is dead. Besides, there would be no one to feed one, and no one whom one could feed, and no food in the world. And more, there would still be magic power in the undying persecutors who can never be exterminated—the ghosts. Death would instantaneously ensue—and one would choose to die by one's own hand before such a position could be realized."

האנליזה ממשיכה והגנות ההשלכה של רדיפה השזורות בשליטה האומניפטנית נחלשות והאנליטיקאי מתחיל לראות את הפנטזיות המתקרבות לסיוטו לגבי חורבן מקבלות צורה. הוא עסוק ומכוון פנימה ומלבד רגעים בהם הוא יכול להשליך משהו מאימה וחורבן זה, אין לו עניין במה שמחוצה לו. על מנת להציל את חייו ולהימנע ממוות וייאוש, הוא מנסה להחיות 
את האובייקטים הנותרים. הייאוש אינו מוחלט. האובייקטים לעולם אינם מתים לחלוטין מכיוון שהמשמעות של זה הוא מוות לאגו אולם החרדה כה גדולה כי החיים תלויים על הקצה וכל רגע האימה יכולה להתרחש. 

אולם למרות הרצון לשקם ולשחזר למטופל ישנה רק אמונה קלושה לגביי ההצלחה של זה וכל כישלון או ביקורת קטנה מחזירה הכול לאפס-מוות או שיגעון-שלו ושל אחרים. הוא אינו יכול לשקם את כל האובדנים וההרס שהוא גרם ואז מותו שלו הוא האלטרנטניבה היחידה. המטופל חושש שיוכרח למות על ידי האנליזה.

למה המטופל מתנגד לאנליזה והשפעותיה?

מכיוון שהמשמעות של האנליזה היא הורדת המסיכה והארה של מה שבמעמקי הmind שלו. גם לגביי המציאות החיצונית והפנימית. הוא מתנגד למודעות של עולמו הפנימי. זה קורה גם למטופלים אחרים אבל למטופלים אלו זה קורה יותר, לא משום שהפנטזיות שלהם סדיסטיות יותר משל כולנו, אלא מכיוון שעבורם המציאות הפנימית נסבלת פחות (כלומר, יכולתם להכיל את הסדיסטיות הטבועה באהבה ובהזדקקות נמוכה יותר).
ההבדל הוא בכך שהעמדה הדיכאונית חזקה יותר וכך הכישלון, חוסר היכולת לריפוי כה גדולים והאמונה בדברים טובים היא כה חלשה כך שייאוש הוא קרוב מאוד. הבנה של ייאוש זה, חוסר אמונה ותחושת כישלון משמעותם מוות עבור המטופל.

אולם, בגרגירי התקווה הקיימים בו הוא יודע כי אף אחד מלבד האנליטיקאי אינו מעז לגשת לבעיות אלו שלו ולכן הוא נאחז באנליזה בתקווה נואשת אך בו בזמן אין לו תקווה.

המגלומניה, וחוסר ההסתגלות לחיים ולאנליזה הן הכחשות שטחיות של המציאות החיצונית. המטופל עסוק יותר מכך בהכחשת עולמו הפנימי.

הסיבה המודעת של המטופל להגעתו לאנליזה היא להבריא. הסיבות הלא מודעות הן אחרות:

  • על הבסיס הפרנואידי מונחת העמדה הדיכאונית, והמשימה היא דחופה הרבה יותר מלהבריא - למנוע את המוות ודיסאינטגרציה המאיימים עליו.
  • לרפא ולשמח את כל האובייקטים האהובים והשנואים שלו לפני שהוא חושב על עצמו. אובייקטים אלו בתוכו. כל הפגיעות בהם נבעו מאנוכיותו, חמדונותו וצרות העין שלו מכיוון שלא אהב אותם מספיק.

המטופל סבור כי כל אנוכיות ופגיעה צריכה להיות מוחלפת, (החרדה הנרקיסיסטית היא שייצטרכו לפצות, עין תחת עין, על כל צרות העין שלהם). כך תעשה טובה על ידי הקרבת קורבן מצידו לפני שהוא בטוח שחייו בטוחים ובפרט לא להתחיל עוד לחשוב על ריפוי או אושר. האנליזה, פירושה הצעה לעזור לעצמו ולנטוש את ריפוי האחרים תחילה, וכך להתייחס אליהם כאויבים ולזנוח אותם. זה מרגיש לו כבגידה בכל אלו הראויים לעזרתו. הוא אינו מאמין כי אדם טוב ירצה לעזור לו עצמו לפני שהוא עוזר לאחרים ולכן עולים החשדות כלפי האנליטיקאי. לא ניתן לדבר על המטרות הלא מודעות בצורה ישירה ולכן לא ניתן לומר למטופל קשה כזה: "מה שאתה באמת רוצה הוא לרפא ולעזור לאחרים, אלו שאתה אוהב ולא לעצמך" מכיוון שמחשבה זו היא המחשבה הנוראה מכל עבורו. כאשר אנו מצליחים לראות דרך ההכחשות שלו, ההגנה המאנית שלו לא עבדה מבחינתו. כדאי להעלות זאת בצורה עדינה, בלתי-ישירה והדרגתית.

הקושי-המטופל באופן לא מודע מרגיש לא ראוי לעזרה אנליטית ובנוסף מרגיש שהוא בוגד בצד הטוב היחידי שבו בכך שהוא מקבל את האנליזה. ניתן להתגבר על כך רק באופן אחד-דרך האפשרות שהאנליזה בכך שתשפר אותו, תאפשר לו להשיג את המשימות הקשורות לאחרים-האהובים. מטרתו האמיתית הפוכה-לשפר את האחרים ואז להפוך לטוב בעצמו. אנו חייבים להכיר בכך שהם עושים הרבה, גם אם אינם משתפרים.

בגלל פחד מהאיד, מהתשוקות חסרות השליטה ומתוקפנות, הוא אינו בטוח בכך שיוכל להשתמש במה שיפיק מהטיפול על מנת לעשות טוב לאובייקטים שלו. הוא חושש לחזור על "הפשעים" שלו, ולהשתמש באנליטיקאי ולהוסיף אותו לרשימה. הוא מזהיר אותנו מהסכנה שבו.

אך ישנו פחד גדול יותר מלפגוע שוב...

אם הוא אכן ירפא על ידי האנליזה והוא יוכל לתקן את כל האהובים שפצע, הרי שעוצמת המטלה הזו תספוג את כולו ואת כל משאביו וכוחותיו כל עוד הוא חי ונושם.

יש לזכור כי האובייקטים האהובים הם גם האובייקטים לשנאה, לנקמנות ולדחפים הרצחניים שלו. ישנו ייצוג של הפחד של האגו שלו, אם האהבה לאובייקטים תהיה חזקה מדי. כולנו חוששים מהתלות של האהבה במידה מסוימת.

כל מה שהוא עושה למען/כנגד האובייקטים שלו, הוא עושה לעצמו כי הם מופנמים. אילו רק היה יכול לעשות זאת! לתקן אותם! במאניה הוא חושב כי הוא יכול. הגישה הלא מודעת של אהבה וחרדה כלפי אחרים אינה זהה לתחושת האשמה של פרויד (הנסמכת על נפרדות), אולם התחושה שלא מגיעה למטופל עזרה עד שהאובייקטים האהובים יקבלו עזרה תואמת לכך.
האהבה לאובייקטים היא שמייצרת את האשמה והכאב הבלתי נסבלים והצורך להקריב את חייו עבור אחרים. בגלל איום המוות, ההתנגדות כה עיקשת. לכן עלינו לחשוף את האהבה והאשמה שבתוכה. האנליטיקאי הוא גם אובייקט מופנם. כך עלינו להביא לידיעה את ההעברה החיובית, ולזה הם מתנגדים יותר מכל. ההעברה פתורה עוד לפני שהועלתה בכלל לדיון. אנחנו מולכים שולל אם אנו קונים את זה. מה שמצוי מתחת לזה זו אהבה ומתחת לזה זעם חסר שליטה יחד עם חרדה לאובייקטי אהבה אחרים.

פרויד אומר כי תחושת האשמה הלא מודעת היא לעיתים "מושאלת" מאדם אחר שהוא כבר חלק מההפנמות. פרויד טוען כי האישיות של האנליטיקאי היא שקובעת האם הוא משחק תפקיד של אגו אידיאלי וזה מעיד על כך שנסיבות מודעות וחיצוניות מטשטשות את העניין (כלומר, אם האנליטיקאי הוא מוסרני כלפי ההתנהגות האנוכית של המטופל, המטופל יכול להשליך את מקור האשמה על האנליטיקאי ובכך לא להתמודד עם המקור הפנימי של האשמה, באהבתו את האובייקטים. מעין הפנמה עקורה מצד האנליטיקאי). האנליטיקאי הוא באופן לא מודע האגו האידיאלי או פרוטוטיפ של זה בכל מקרה עבור מטופלים אלו, אם הם יכולים לעשות רציונליזציה לאהבה ולעשות לה אידיאליזציה (להגיד שהם שיפרו התנהגותם כי זה מה שהאנליטיקאי אמר להם), אז הם יכולים במידה מסוימת להבין זאת ללא אנליזה וגם זה בחלקו התיקון (כלומר, אידאליזציה של המטפל גם היא הישג עבורם, גם אם אינם באמת עוברים אנליזה על ידו ואינם מגיעים לאשמה הלא מודעת שלהם). האופי התוקפני האמיתי של אהבתם, והאשמה הלא מודעת עדיין מוכחשות.

המטופל מנצל את המטפל בדרכו במקום לעבור אנליזה מלאה והשיפור שלו מבוסס על המערכת של ההגנה המאנית. אנליזה של תוקפנות מעלה חרדות חמורות בעוד שהכרה ועידוד על ידי האנליטיקאי לניסיונות המטופל לתיקון בחיים האמיתיים מרגיע אותם, וזאת על ידי השיטה האומניפוטנטית והכחשת המציאות הפנימית הדיכאונית-תחושת הכישלון שלו. כתוצאה מכך המטופל עלול לפתח הגנה מאנית, כלומר הכחשה של מחלתו וחרדותיו במקום מרפא, מכיוון שהסיטואציה הדיכאונית של כישלונותיו מעולם לא נפתחה.

התכונה החשובה ביותר במקרים אלו היא דרגת הולכת השולל והכוזבות. אברהם אמר כי לנו האנליטיקאים גם ההעברה החיובית המלאה וגם השלילית קשות, אך ההעברה הכוזבת, בה כל הרגשות כלפינו אינם כנים ואינם רגשות כלל, כאשר האגו והאיד בברית נגדנו, מקשה מאוד על האנליטיקאי לראות מבעד לה. העברה כוזבת ובוגדנית אצל המטופלים שלנו היא פגיעה כה חמורה לנרקיסיזם שלנו המטפלים, והיא כה רעילה שהיא משתקת את הכלי העיקרי העומד לרשותנו בבואנו להיטיב עם המטופל (היינו, ההבנה שלנו את הmind הלא מודע של המטופל), עד שהיא נוטה להעלות חרדות דיכאוניות חזקות בעצמנו. כך הולכת השולל של המטופל פוגשת את ההכחשה שלנו ונשארת בלתי נראית וunanalysed גם על ידינו.

אבל הנה הפסקה האחרונה בשפתה הקולחת של ריביר:
"The most important feature to be emphasized in these cases is the degree of unconscious falseness and deceit in them. It is what Abraham comments on; he, however, did not connect it with an unconscious sense of guilt. To us analysts both the full true positive and true negative transference are difficult to tolerate, but the false transference, when the patient's feelings for us are all insincere and are no feelings at all, when ego and id are allied in deceit against us, seems to be something the analyst can see through only with difficulty. A flase and treacherous transference in our patients is such a blow to our narcissism, and so poisons and paralyses our instrument for good (our understanding of the patient's unconscious mind), that it tends to rouse strong depressive anxieties in ourselves. So the patient's falseness often enough meets with denial by us and remains unseen and unanalysed by us too."

הערותיי:
נו פוד אין דה וורלד....

נ.ב.:
אגב, למי שמחפש עוד יופי, אפשר להסתכל בסילבוס הקלייניאני שלמדנו השנה.

יום שישי, 15 במאי 2015

פרופ' רחל בלס על "הפירוש המוטטיבי"

פרופ' רחל בלס ביקרה בקבוצת הקריאה שלנו פעם שנייה, למפגש שעסק יותר בטכניקה פסיכואנליטית. שבוע לפני כן קראנו את מאמרו של סטרייצ'י שמדבר על הפירוש ההעברתי. הוא קולח ורענן ורלבנטי כאילו נכתב עכשיו. דיברנו על הזדהות השלכתית ועל ההבדל בין קליין וביון. אצל קליין הזדהות השלכתית היא מצב בו אני מזהה אדם עם אובייקט פנימי שלי, ומכך נגזר לדוגמא שאם אני מזהה את השכן גס הרוח עם הצד האגרסיבי שבי, קשה לי לעבור דירה ולהתרחק מהחלק שלי שזיהיתי אצלו. זה כמו להתרחק מחלק מעצמי. עוד דבר הוא שאחרי שאני מפקיד חלק שאני רוצה להיפטר ממנו אצל אדם אחר, אני חש שעשיתי פעולה אלימה כלפיו, זרקתי עליו משהו רע, ולכן אני חושש שהוא ינקום בי. המושג הרווח בארץ לגבי הזדהות השלכתית דומה יותר לאחת מהגרסאות שביון מציג. ביון קיבל את המשגותיה של קליין והוסיף עליהן. הוא מוסיף על קליין את הדגש של השפעת ההשלכה על האדם שעליו הושלך; איך, למשל, ההשלכה אמנם מצמצמת את מרחב החשיבה שלו. אך מעבר לתוספת מפורסמת זו ניתן לראות שביון גם פיתח את הפנטזיה הקלייניאנית אודות חשיבה. אייזקס מתארת את הפנטסיה של השלכת המיינד שלי על האחר. המיינד הוא פנטסיה. המיינד שלי עשוי מאובייקטים, וכך פנטסית התקפה על האובייקט משפיעה על על יכולתי לחשוב; החשיבה נהיית מפורקת. ביון מוסיף שהחשיבה עצמה היא אובייקט לפנטסיה. יכולה להופיע פנטסיה על המיינד והתקפה ישירה עליה.

סטרייצ'י תרגם באופן מדהים את כל 24 הכרכים של המהדורה הסטנדרטית של כתבי פרויד. ללא מחשב הוא עשה את כל הערות השוליים. כל תלונה שעלתה עם השנים על עבודת התרגום שלו והבחירות התרגומיות שלו נידונה בהערות השוליים של התרגום. לדוגמא, מתלוננים שהוא מתשמש באינסטינקט במקום דרייב. מבקרים אותו על כך שדרייב/דחף הוא פסיכולוגי יותר בעוד שאינסטינקט הוא ביולוגי יותר, ושכך הוא תרגם את הגישה הנפשית יותר של פרויד למונחים מטריאליסטיים של המדע המערבי. אבל הוא מסביר מדוע עשה זאת, יש בעיה תחבירית, בגרמנית, הוא צריך לתרגם משהו לאינסטינקטואלי, ואי אפשר להשתמש בדרייב כמילת תואר, of the drive נשמע רע (דחפי פועל).

מאמרו של סטרייצ'י על הפירוש המוטטיבי הוא מאוד טוב כי הוא עושה קישור חזק בין פרויד לקליין. הוא עושה קישור יפה בין התיאוריה לפרקטיקה, ומסביר את התיאוריה של הפרקטיקה: למה זה עובד ומה זה טיפול. הוא עושה את זה באופן שמשליך אור על התפיסה הבסיסית של פרויד וקליין, באופן שקשור גם להזדהות השלכתית אגב. יש לסטרייצ'י הרבה סוגית שקשורות להזדהות השלכתית. הוא מדבר מדוע פירוש עובד, אבל גם על מטרת הפירוש. מה מטרת הפירוש ומהם החיים הנורמליים (?). שם ניתן להגיע ללב הפירוש. מהו פירוש? למה פירוש עובד? זה המאמר שלו שנודע בנושא פירוש מוטטיבי. יש לפירוש שני שלבים. השלב הראשון מורכב מהיקשרות דחף בתוך הטרנספרנס. יש בעיה עם השימוש בסופר אגו במאמר הזה. כשהוא אומר סופר אגו הוא מתכוון לאגו. כשפרויד מדבר על האגו, רק ב1923 הוא כותב את "האגו והאיד". הסופר-אגו אז אינו ישות מופרדת, אלא חלק מובחן בתוך האגו, זה האגו-העילי, פרויד ביקש שלא לעשות הבחנות חדות. הוא מדבר בפירוש על סופר אגו כחלק מהאגו, הסופר אגו זה החלק של ההפנמה של הדמויות ההוריות בתוך האגו. כשסטיירצ'י מדבר על זה הוא לא מדבר על זה כדמות מוסרית או הורית ולכן זה לא כמו משהו שאנחנו מתכוונים אליו. כשהוא אומר שצריך להיזהר לא להפוך לסופר אגו הקמאי הרודפני זה יותר דומה לכוונה הנוכחית בסופר אגו.

הוא מתאר את כל ההתפתחות של החשיבה של פרויד ביחס לטיפול, מהו פירוש טוב. הוא מראה איך פרויד נאבק בניסיון שלו לעשות פירוש שישנה משהו. הרבה ממה שמטפלים עושים היום זה הרבה ממה שפרויד דחה בדרך. כמו שהבנו ואנחנו משתפים את הפציינט, או רק להתמקד בהתנגדות כי אז נוכל לגשת "לדבר עצמו", או מעודדים העברה חיובית, ישנם הרבה דברים שנמשכים עד היום אך פרויד דחה את כל אלו עד שהגיע להבנה לגבי הפירוש של ההעברה. פרויד חזר על האמירה הזו – אפשר לפרש רק בתוך הטרנספרנס, רק שם הפירוש ישנה. ניתן להבין מכך מדוע הקלייניאנים מפרשים רק בטרנספרנס. בסוף המאמר סטרייצ'י אומר: "גב' קליין הציעה לי שיש כנראה קושי פנימי שהאנליסט מתגבר עליו במתן הפירוש, וזהו כמובן מתן פירוש מוטטיבי. ניתן לראות זאת בפירושים של מטפלים לא אנליטיים. אבל גם אנליטיקאיים ימצאו נטיות אלו בליבם. ניתן לעשות לזה רציונליזציה, האם הגיע הרגע, כדאי לחכות כי הפציינט עוד לא מוכן. אבל מאחורי זה יש קושי במתן הפירוש עצמו, כי לאנליטיקאי יש פיתוי מתמיד לעשות כל דבר אחר: לשאול שאלות, להרגיע, לתת עצה, לדסקס תיאוריה, או לפרש באופן לא מוטטיבי, חוץ העברתי, לא מיידי, אמביגואוזי (עמום), שני פירושים הפוכים, או לתת פירוש ולהביע סייגים בבת אחת". סטרייצ'י חשף את כל הטריקים לפני שנולדנו. "כל אלו מרמזים שמתן הפירוש המוטטביי הוא אקט חושפני וקריטי לאנליטיקאי ולא רק למטופל, ובו האנליטיקאי חושף עצמו. וברגע הפירוש, המטפל חושף מידה רבה של אנרגיית האיד של המטופל, כשהיא חיה ורלבנטית ומכוונת אליו. רגע כזה שם במוקד את המטפל ואת הלא מודע שלו גם כן. יש את כל ההסברים למה לא לתת פירוש, אבל סטרייצ'י מסביר מדוע יש רתיעה לא מודעת מכך.

הקלייניאנים תמיד יתנו פירושי טרנספרנס. ולא רק זה, אם שמים לב, כשמטופל אומר משהו על הבוס שלו או על חברה שלו, על המטפללפרש את הדברים כמתייחסים למה שקורה בחדר וכנובעים מהפנטסיות של המטופל. . לעיתם מטפלים נותנים הקדמה לפירושיהם, "כמו שאתה מרגיש מושפל עם הבוס, גם כאן אתה מרגיש כך", וזאת על מנת להצדיק למה אני נותן פירוש טרנספרנס. המטופל מדבר על הבוס, והמטפל נבוך ולא רוצה להגיד שקופץ לדבר על הטרנספרנס. אז הוא מתרץ שהנה זה כמו שדיברת על מערכת יחסים. (כדי לאזן זאת) עדיף בכל פירוש להגיד אני. זה לא להידחף. אם אני אדבר על "כמו שאתה מרגיש שהבוס לא באמת נמצא איתך ומטיל עליך עבודות כדי להשפיל אותך, וגם אני נותנת כל מיני פירושים מסובכים כדי להשפיל אותך", אז המטופל יאמר "דווקא הבוס היה בסדר היום", או "האם זה דברים דומים באמת? לא זה לא ממש אותו דבר" אבל זו עמדת רפלקסיה. במקום זאת ניתן לומר: "כשנתתי פירוש ולא הבנת אותי אתה חשבת שעשיתי זאת בכוונה כדי שתרגיש אידיוט". ואז אין מה לעשות רפלקציה, אלא רק לחשוב כן או לא. אם נותנים למטופל לעשות רפלקציה אז זה יחס לפציינט כמו קולגה, זה לא פירוש מיידי. החשש שלנו שהמטופל יגידו למה את עסוקה בעצמך את בסרט אחר. אמנם יגידו את זה אבל זה לא צריך להפריע לך. זה פחד מאוד גדול שלנו. זה לא בלתי נמנע שפציינטים יגידו דברים כאלה. חלק מהסיבה שאנחנו פוחדים שיגידו לנו שאנחנו שמים את עצמנו במרכז זה כי אנחנו רוצים לשים את עצמנו במרכז. כלומר, לו זה היה משהו שלא נוגע למשאלה שלנו, זה לא היה מפריע לנו, זה היה רק בעייתי. אבל חלק מהיותנו פסיכולוגים זה רצוננו להיות במרכז החיים של אנשים וזה צד שמפחיד אותנו, אנחנו מתקפלים אחורה, "הו לא לא, אני רק עבורך". אנחנו מפחדים. אבל לו היית רואה ומאמינה במה שאת אומרת, שכשהוא מדבר על הבוס, הוא לא משלם לך לעזור לו עם יחסי העבודה, הרי יש אנשים שיותר מוכשרים ביחסי עבודה, את לא נמצאת שם ולא יכולה להשפיע... אמנם, יכול להיות שהמודע שלו סידר את הדברים ככה שתהיה דרמה עם הבוס. אבל הדיבור שלנו עם הלא מודע הוא החשוב, כפי שסטרייצ'י מציין בהקדמה על פרויד. השיח שלנו הוא לא עם המודע. אם הוא לא מוצא חברה, שיילך לקואוצ'ינג. היכולת של המטפלת הוא להיכנס לעולם הפנימי ולשנות את היחסים שם. הבוס חשוב. אבל היכולת לתרום נוגעת למה שקורה בפנים, אחרת תהיה שיחה תיאורטית מעניינת על יחסי עובד מעביד. אם את מאמינה... , וזו בהחלט בעיה של אמונה, אנחנו לא מאמינים שהטרנספרנס קיים. אנחנו סקפטיים, האם צריך רק "להיות בטוחה בעצמי"? אבל זה לא רק עניין של להיות בטוחה בעצמי, הרי העניין הוא שאנחנו לא מאמינים בפירושי טרנספרנס. מי אני שיש לו כאלו רגשות חזקים כלפיי, ומי אני שיהיו לו כאלו רגשות מופרעים כלפיי, במקום נייטרלי ומעודד כזה למה שיהיו לו כאלו רגשות מופרעים כאלה? אבל סטרייצ'י אומר שכשהמטופל מופרע, אז גם אנחנו, ואנחנו לא רוצים לראות את עצמנו. במקום זאת אנחנו אומרים לעצמנו שקראנו על טרנספרנס ושזה קשה, ומפרשים בלי לגעת בטרנספרנס.

לפעמים כשיש טרנספרנס חיובי ואת דמות חיובית, והמטופל רוצה שתמשיכי לתת אותם פירושים, הקשב הקלייניאני ניתן גם לאופן בו המטופל נותן לך להרגיש את הטרנספרנס החיובי, וחושף אותו בפניך. גם מה שאת מרגישה היא מניפולציה של המטופל על מה שאת מרגישה. לכן צריך לחשוב הרבה. כשאני מרגישה "וואו איזה פירוש יפה נתתי, ואיך הוא קיבל אותו", ואז אני שמה לב שכל הפירושים שלי מוצלחים ואיזה פציינט טוב יש לי, ואני מתחילה להרגיש לא נוח, למה אנחנו נהנים כל כך הרבה? טרנספרנס חיובי יכול להיות הכחשה של שני הצדדים. אין שורה תחתונה, זה לא שטרנספרנס חיובי אינו נכון ברגע מסויים, אבל תמיד צריך לנוע. הרבה דברים קורים.

נראה שיש פה כמה טיעונים שנסמכים על נסיבות לא עדכניות לעבודה של פסיכותרפיה בימנו. שאולי באנליזה של כמה פעמים בשבוע זה הרבה יותר קל לתת פירוש טרנספרנס. או שבמאמר של סטרייצ'י נראה כי הסופר אגו הוא מחמיר וצריך להקל אותו, והמשימה היא לרכך סופר אגו ארכאי, כפי שהיה נכון לחברה ההיא. אבל יש גם משמעות לתחושה הזו של החוסר רלבנטיות. לפציינט יש אינטרנס לגרום לך להרגיש שאת שמה את עצמך במרכז, כדי שתפסיקי לתת פירושים טובים על טרנספרנס, תחזרי למה שעשית קודם שלא עזר בכלל. זו התנגדות בסיסית. הרעיון אצל פרויד הוא שאילו לא הייתה התנגדות בסיסית היינו בריאים. יש אינטרנס מכיוון זה. באופן יותר קלייניאני, יש אינטרס, ורואים את זה הרבה אצל סגל וג'וזף, להגיד לך "תהיי איתי, עזבי את הדברים הלא קשורים האלה, תעזבי, למה את מדברת עליך, על פרויד, תהיי איתי". האמירה הזאת "תהיי איתי" מבחינה קלייניאנית היא בעייתית. הערות כמו "ממי קיבלת את זה ממדריך שלך את הפירוש הזה? קראת את זה לאחרונה?". כלומר: "תהיי ספציפית אלי, אל תהיי עם אחרים, את תוכלי להבין אותי יותר טוב לו יהיה רק זוג, אם יהיה מדריך או ספרים של פרויד וקליין זה יפריע להבנה." אבל זה שקר. נחשוב פחות טוב בלי מדריך, וזה טוב שניקח פירושים מהמדריך, אמנם לא קופי פייסט, אבל זה טוב שיש את פרויד וקליין.

הפציינט רוצה לשכנע אתך שהמעורבות שלך עם עצמך ועם אחרים פוגע בהבנה אותו. זה ניסיון להרוס חשיבה, כי חשיבה קורית אם אני עם עצמי. במאמרה "שימוש ואביוס של ההעברה הנגדית" סגל מתארת זאת כך, היא מדברת העמדה הבסיסית של הטיפול, מצד אחד צריכה להיות עמדה רגישה, ומכילה, כמו אם, אך מצד שני חושבת ומבינה כמו אב. היא גם מכילה, אבל היא גם אקטיבית, נותנת הבנה על ידי פירוש, וזה שילוב של פונקציה אמהית וגם אבהית המעורבות. החלק האמהי והאבהי בתוך האנליטיקאי צריכים להסתדר ביניהם. זה קשור לזוג טוב שהפנמתי. לא מתרחקים מהפנטסיה גם בתוך המטפל. אם יש לי פנטסיה של זוג טוב זה עוזר לי לחשוב. הסידור הזה של אובייקטים פנימיים מאפשרים לאנליטיקאי להבין. אבל זה גם מסיח. המצב המשולש מותקף על ידי חלק הרסני של המטופל. זה נכון שהזדהות השלכתית משמשת לתקשורת, אך לא רק לשם כך, ולעיתים רק מעט מאוד לשם כך. זה משמש גם כדי לבלבל את המטפל ולתקוף את השקט הנפשי של המטפל בהקשר של המצב המשולש. היא מתארת פציינטית שהייתה מתלוננת על אדם אחר כל הזמן, אבל סגל הייתה מרגישה נורא בזמן שמישהו שלישי היה מותקף, הייתה מרגישה דבוקה לכיסא. סגל כותבת: הבנתי מדוע חשתי באופן כל כך בלתי נסבל כשהדביקה אותי לכיסא וקיללה מילולית מישהו אחר. כי היא תמיד תקפה אובייקט מדומיין חיובי פנימי משלי. היא תוקפת שלישי, אבל היא תוקפת את האובייקט הטוב שבי. זה לא באופן אבסטרקטי נאמר כך. היא תקפה את השיטה האנליטית ואת הגרסא שלי לפירושים קלייניאנים. לעיתים זה נראה אצל מטופלים כחיבה אישית למטופל אך שינאה לשיטה הטיפולית, "אתה אחלה, אבל הטיפול לא עוזר לי". צריך להבין את זה. אם לוקחים פנימה את האמירות, אני חושב שזה עליי, אבל זו לא אמירה חוץ העברתית. אני יכולה להבין שיש התקפה על החשיבה שלי. היא שונאת את החשיבה שלי. כדי לעשות את זה, וזה קשה בתחילת הדרך כמטפל, צריך להאאמין שהחשיבה שלך שווה. לפציינט יש אינטרס לשכנע אותך שלא. יש את השכנוע שאתה על כיסא גבוה וסתם כך. יש שנאה כלפי הזוג הקיים בי באקט החשיבה. הפציינט שונא את האובייקט האנליטי שהאנליטיקאי קשור אליו. לא תוקפים את הפסיכולוגיה, אלא את הקשר שלי עם פרויד. זה נוגע בפנטסיות הפנימיות שלהם. כמו שפציינט ניסח: "אני שונא את פרויד שבראש שלך". זה נתפס כאובייקט שלישי שנתפס כמפריע את המשאלה של הפציינט לדיאדה. צריך להיות מסוגלים לראות את זה כהרסני. צריך להבין שהמטופל מופרע. הוא מדבר על דברים נורמליים, אבל הוא חש דברים קשים כאן איתי.

קשה לעבוד באופן קלייניאני בלי מסגרת, הדברים נשמעים מופרעים, הפציינטים אומרים שאתה מופרע, ואז בהדרכה גם המדריך אומר שאתה מופרע. האם כזה טרנספרנס חי ובועט באותה מידה בטיפול שבועי? במאמרים על טכניקה שסטרייצ'י נוגע בהם, פרויד שואל איפה טרנספרנס היה לפני הפסיכואנליזה. הוא תמיד היה. חולי נפש עם טרנספרנס שלילי היו נזרקים, ובעלי טרנספרנס חיובי היו מתרפאים היטב לכאורה. אבל זה ריפוי שלא שווה כלום כי הוא לא בעולם האמיתי, אלא רק במסגרת הטיפולית. אינהרנטית למאמר של סטרייצ'י היא שכל הזמן יש טרנספרנס, זה לא שבאנליזה יש טרנספרנס ואז אפשר לשאול האם מתאים שבפעם בשבוע יהיה טרנספרנס. אנחנו כל הזמן חיים טרנספרנס. אנחנו רואים מישהו שאנחנו עוד לא מכירים, מרגישים שהוא נחמד, שהוא אוהב אותי או לא. אנחנו באים לעולם ומשליכים לתוכו, וככל שאנחנו פחות בריאים אנחנו משליכים עצמנו יותר לתוך העולם. הטרנספרנס תמיד קיים. מה שייחודי מול האנליטיקאי, הוא שיש הזדמנות של האנליטיקאי לפרש את הטרנספרנס. גם ההימשכות והרציפות חשובות. אבל לפעמים גם הירקן נותן פירושי טרנספרנס: "אני רואה שאתה לא סומך עלי, אמרתי לך שהמלון הזה אחלה". או ירקן אינטרסובייקטיבי: "זה מעליב אותי שאתה שואל אם הירקות טובים". מה שמיוחד, זה שבדרך כלל הירקן יתקן אותך, אתה לא סומך עלי אבל תראה רוב האנשים סומכים עלי, איך הייתי מתקיים כאן אם הייתי מרמה, או שלחלופין, הוא נותן לך להמשיך לנהוג כפי שנהגת עם ההשלכות שלך ולא נכנס לזה ואתה ממשיך לראות אותו ככה. אבל מה ייחודי בטיפול? אז ברור שעדיף לפחות חמש פעמים בשבוע. בהערות מאוחרות על טכניקה, סגל אומרת: "כמובן שהדבקות היתרה בשיטה האנליטית לא צריכה להפוך לנוקשות, עם מטופלים מסויימים צריך 7 פעמים בשבוע". כלומר, היא אומרת בקריצה, יש פתיחות גם ליותר מ5 פעמים בשבוע. זה ברור שעדיף יותר פגישות בשבוע. לעבוד עם פחות פעמים בשבוע זה כמו לעבוד בתנאים יותר קשים. זה מכשול שאנחנו שמים לעצמנו בפני המשימה שלנו. עולה השאלה האם זה כמו בטיפול קבוצתי, כשיש הרבה טרנספרנסים בקבוצה שקורים בבת אחת, והמטפל הקבוצתי יכול להגיד הנה אתה מתייחס אליו ככה. אבל זה לא יעבוד, כי מה שקורה זה שמשליכים ואז או שמתקנים או שמשאירים את ההשלכה כפי שהיא. אבל כאן המטפל בשלב הראשון נותן מרחב לאותו עולם פנימי להיות, בלי לתקן. פרויד ב1911 וב1912, ומדבר על כך, לא מתקנים את הפציינט, לא אומרים למטופל כן או לא. אני לא באמת רודפני או אני באמת כזה. הדבר הזה מתחיל להתהוות. זה מאפשר להעברה לתפוס תאוצה. וזה ייחודי לטיפול. אם אתה לא סומך על מישהו, כי אתה משליך עליו שהוא רמאי, אז אתה לא הולך אליו יותר. או שאתה הולך והוא כל הזמן לא נענה לזה, מוכיח לך אחרת. אבל כאן יש מרחב לזה, ואתה מרגיש, לדוגמא, שהמטפל רוצה להרעיל אותך. הרי "לא סומך" זה כללי, זה לא פנטסיה. זה סיכום של כל מיני דברים. אבל מה עומד מאחורי אני לא סומך? למה שמטופל ירגיש שהוא לא סומך? אולי כי הוא חש שהמטפל לא כשיר, או כי אין למטופל תחושה של אפקט של הטיפול. אולי המטפל מנסה לעשות עלי קופה. אבל מה עומד מאחורי זה. זה קשה על פי התפיסות הללו אם אנחנו נכנסים למעגל שהמטופל מזמין אותנו להיכנס אליו. נגיד אם הפציינט אומר "אתה רק אומר לי דברים אינטלקטואלים". אם זה נכון אז אי אפשר לפרש את זה. גם אם הוא גרם לי וגם אם זה מה שאני נוטה לעשות. אבל מה שמעניין הוא שפציינטים משליכים ובוחרים כדי להצליח במקום שזמין להצלחה. אז אם אנחנו מרגישים אשמה אנחנו אובייקט טוב להשלכת אשמה, אז אני אומר שזה שלי, אבל הפציינט משתמש בזה. הפציינט אומר שאת לא כשירה, את לא יודעת מספיק. אבל מה זה אומר? זה לא פנטסיה. אין פנטסיה אינפנטילית של "לא כשיר בתור פסיכולוג". אז אני צריכה לחשוב מה זה בפנים. בחשיבה על פנטסיה פנימית בעולם הקלייניאני, זה "את לא יודעת לתת חלב". "את לא יודעת לעשות את זה", "החלב לא מספיק טוב". למה שאני אחשוב שהחלב לא מספיק טוב אם הוא טוב? כי במקום להגיד שום חלב לא מספק אותי ולהיות חמדן, אני משליך אחריות החוצה, ואומר "אין חלב". הבעיה שלי היא דינאמית, כמו חמדנות. אני יודעת שרציתי לחסל את האחים שלי שקיבלו חלב גם, אז אני יודעת שלא מגיע לי חלב, אז אני אגיד שאין, וככה אני אשאר רעבה, ושנינו נסבול אבל יותר טוב ככה. מה הערך של זה? פירושים נוסח "אתה מרגיש שאני לא כשיר להיות פסיכולוג" הם כלליים, "נו כן הרי זה מה שאמרתי, אתה לא כשיר להיות פסיכולוג". "והנה דוגמא, שאתה חוזר על הדברים שלי". אבל אנחנו צריכים להיכנס ללב הסיפור. שם ניתן לאותה פנטסיה לקבל את הצורה. הוא מספר על איך שאני לא כשירה ואני מנסה להבין איזו מין אמא הוא רואה. האם הוא הרגיש שנתתי פירוש טוב ואז הוא אומר לי שזה לא טוב, או שהוא כבר הרגיש שזה רע מלכתחילה. אני אקשיב לניואנסים, האם הוא מרמז לי שזה לא טוב, או לגמרי יודע. האם הוא מרגיש אשם על זה שהוא מאשים אותי. או שהוא התנתק מהאשמה לגמרי ושם אותה בתוכי, שאני ארגיש אשמה על זה שאני לא כשירה ולא יודעת לטפל בו. ואז גם האשמה על מה שהוא עושה למטפל מושלכת. שמים לב לכל הניואנסים הללו. אם אני ככה קשובה, האמירות שלי, עוד לפני הפירוש, פותחות את זה. יכול להיות שהוא חושב שיש לי מה להגיד אבל לו אני לא נותנת. "אני רואה שאתה לא אומר לי, מה יש לך להגיד". אז אני יכולה להגיד, "אתה מרגיש שיש לי דברים טובים לתת לך שיכולים ממש לרפא ולשנות, אבל אני שומרת אותם לעצמי ולא נותנת לך אותם". זה תלוי בפציינט. אני יכולה לפרש, "אתה מרגיש חור ענק בתוכך, ואתה מרגיש את הפירושים שלי, שאני מטפטפת פירושים לתוכך וזה משאיר אותך כל כך רעב וצמא, שאתה רוצה להרוג אותי". אני יכולה לתת פירושים על הרמה הגופנית שיותר קרובים לפנטסיה האינפנטלית ממש. זה לא שהוא חשב את זה קודם. מודרכים לא רוצים להגיד דברים מופרעים כאלו, אבל מוכנים לעשות זאת, ואז מזועזעים כי הפציינט נענה לדברים הללו. אנשים מתחברים לזה איכשהו.

ביסוד כל התפיסה הזו יש את העמדה שהמטופל רואה את המציאות. גם המטופל הכי פסיכוטי, המציאות קיימת מההתחלה. בדיקת המציאות לא משהו שמתפתח זה משהו שקיים מההתחלה. גם אצל פרויד. אז כשהפציינט חושב שברמה מסויימת אני מטפטפת בכוונה כדי לגרום לו סבל, חלק ממנו יודע שזה לא נכון בגלל בדיקת המציאות. אנחנו צריכים להקשיב לחלקים המופרעים, אבל יש לי שיח עם מישהו שמבין, אבל כמעט ואין לי שיח זה עם הצד המודע שביקש משהו אחר ולא מעניין אותו מה שאני עושה והוא לא מעניין אותי, והוא מפריע לטיפול. אם מטופל אומר שזה לא נכון, זה לא מזיז לי, אני צריכה להקשיב לסיפור השלם. גם אם מאשרים את מה שאני אומרת זה לא מזיז לי. זה לא עניין של ביטחון בעצמי שאני יודעת שכל מה שאני אומרת זה בסדר. זה עניין של יצירת מרחב של חשיבה, שיש לי מקום שבו אני חושבת בעצמי, לכן זה קשור לנושא ההזדהות ההשלכתית ולהגדרה המדוייקת שלו. אני צריכה לחשוב בעצמי. כמו שחנה סגל תיארה, אני מכילה, אבל גם יושבת וחושבת, ואם יש לי את המרחב. קלייניאנים נשארים בהדרכה עד גיל 90 כי כל הזמן צריך לבדוק את עצמך. יש בדיקה עצמית. קלייניאנים חושבים שצריך לכתוב ורבטים, אחרי הפגישה. לרשום במהלך הפגישה זה מפריע. הקלטה יוצרת גודש של חומר. לא צריך הרבה חומר כדי להבין מה קורה. (פרופ' בלס מספרת שיש לה פנטסיה שלא יהיה לה מה לומר יותר, אז תמיד מכינה הרבה יותר, נותנת הרבה חומר לקרוא, ואומרת תנו לי כמה שעות כי אולי ייגמר החומר, ומספיקים רק שורה מתוך זה, כי אפשר להישאר הרבה זמן בתוך זה). יש הרבה הדרכה ובה מתרגלים לחשוב ככה, כשהפציינט אומר אני לא סומך, צריך להתרגל לפתוח ככה את החשיבה, ולפנות לעולם הפנטסיוני. זה קורה באנליזה של מישהו בעצמו כשהעולם מתחיל להיות יותר חי, בהדרכות וקריאה. העולם הפנימי צריך להיות יותר נוכח. במאמרה, "שימוש ושימוש לרעה בהעברה נגדית", סגל מביאה הדרכה, מקרה מצחיק לגבי מטופל שחש הטבה במצבו. כשהיא אומרת שהפציינטים הם נגד החשיבה שלנו, גם המטפל עצמו יכול להיות בן ברית כנגד חשיבה. הלא מודע שלנו יכול להיות בעצמו לא טוב. היא מביאה דוגמא: אנחנו יודעים כעת שרוב ההעברה היא לא מודעת, ושהרגשות המודעים נגזרים מהלא מודע. אך כך גם לגבי ההעברה הנגדית. וצריך להיזהר לא לבטוח יותר מדי בהעברה הנגדית שלנו. הרעיון של העברה נגדית נעשה קל מדי. זה נעשה תירוץ לאקטינג אין – "המטופל השליך את זה עלי", "הוא גרם לי לעשות את זה". מסופר שבהדרכה קבוצתית מודרכת אומרת לקליין "הפציינט השליך את הבלבול שלו לתוכי" וקליין מגיבה "לא יקירי, פשוט היית מבולבל". ג'וזף שהייתה נוכחת אומרת שלא נראה לה שקליין אמרה כאן "יקירי".

האם למטופלים פסיכוטיים עם השלכות קשות שורדים כזה טיפול? יש תחושה שצריך להיות מאוד עדין. כשמביאים את האמת בפנים קשה להם. אך זה ממש לא ככה. לדוגמא מטופלת שרואה את העולם כרודפני, והתחושה שלהגיד משהו על ההשלכות שלה הוא יותר מדי, היא תעזוב את הטיפול. צריך לזכור שכשהיא משליכה שהעולם רודפני ופוגעני, זה אקט תוקפני בפני עצמו. ההשלכה עצמה היא אקט תוקפני. היא אומרת שאנשים רעים אבל הם לא, אז היא הורסת עולם טוב, זה לא יפה מה שהיא עושה. אפשר להגיד שהיא מסכנה כי היא חיה בעולם רודפני. אבל מצד אחר היא מסכנה אבל היא עושה את זה, היא בוחרת לראות את העולם כרודפני. אולי כדי שלא לראות את עצמה כהרסנית ויותר נוח לראות אותם כהרסניים. אולי היא חושבת שגנבה משהו וכולם רוצים את זה ממנה. אולי כי היא מרגישה ריקה מתוך אשמה שיש לה והיא מתקנת את זה ודווקא רוצים את זה ממנה. יש כל מיני אופציות וצריך להתאמן בלחשוב, בלפתוח את הסיפור, אחרת זה הופך, גם אם לא רוצים, לCBT. להגיד "את שמה לב שכשאת נכנסת ללחץ את רואה את כולם כמלחיצים" זה דינאמי שהוא בעצם CBT שאומר בעצם "תספור עד 10". אפשר לקחת את זה הלאה. אבל התיאוריה הזו היא בתוך הראש של המטפל או בהדרכה. עוסקים בזה שיש למטופלת משאלות הרסניות כלשהן. כמו אנשים שכל הזמן מפחדים מביקורת, שהם בעצם אנשים ביקורתיים בעצמם וחושבים שכולם ככה ומשליכים החוצה את הביקורתיות שלהם. אבל אני לא מדברת עם המטופל כמו קולגה ולא מתארת לו את האישיות שלו. לא אומרת לו אתה בנאדם כזה או אחר. אז איך זה עולה? חייבים להקשיב לזה בתוך הטרנספרנס. אחרת שנינו מסתכלים ואומרים "באמת זה מעניין שנהגתי ככה". אני שמה לב שהפציינט חושב שאני רודפת אותו. לדוגמא בהעברה הנגדית אני חשה שאסור לי לתת פירושים, אני חשה רדופה בעצמי, אסור לי לעבוד, אם אני רק אפתח את הפה מישהו ימות מולי. אני ארגיש ככה את הקאונטר טרנספרנס. אני אשתמש בתחושה שיש לי שאסור לי לזוז. אני אגיד משהו כמו "את רוצה שגם אני ארגיש את החוויה הזו שלך". היא יוצרת מצב שאסור לי לזוז ואם אני זזה זה יהיה הרסני. ואולי הרודפנות שהיא מייחסת לאחרים נועדה למנוע ממנה להיות ולזוז כדי שהיא לא תעשה דברים רודפניים, אבל המחיר של זה הוא שאת לא יכולה לתת לה משהו טוב. אז הייתי משתמשת בכל העולם הפנימי שיש בינינו. "יש בי כל כך הרבה דברים הרסניים שאם הייתי זזה כרגע זה היה הורס הכל". זה מתחיל כבר להיות פירוש. זה חי. זה לא "בואי נסתכל ביחד על הסיפור שסיפרת". אולי הייתי אומרת "את אומרת לי שיש בי משהו נורא מפחיד עבורך, שאת אומרת לי בדרך שלך שאני לא אגיד יותר מדי, ואני פתאום אתעצבן ואגיד הכל בבת אחת, ואני מסוכנת, אני עלולה להתפרץ". אלו דברים שהמטופלת משליכה לתוכך. אני מפרש את הדברים המושלכים לתוך המטפל. אבל בהמשך אפרש גם את האובייקטים הפנימיים אצל המטופל. המטופלת יכולה לבטל: "לא אני לא רואה אותך ככזו תוקפנית", אני יכולה לפרש: "מאוד חשוב לך להגן". בן השיח שלי הוא העולם הלא מודע. הוא מרגיש הרבה יותר טוב כשאני מדברת איתו. סגל מדברת על זה מאוד טוב ב"הערות מאוחרות על טכניקה". היא אומרת שמספרים שצריך ללכת לקראת פציינט קשה. אבל דווקא לגבי הבורדרליין ופסיכוטי העולם הלא מודע הרבה יותר אקטיבי. וללכת איתו זה להגיד לא להתייחס לדברים הללו בגלל הסערה של העולם הפנימי. זה להגיד לו שאני מפחדת מהסערות של העולם הפנימי.

כשאנחנו מפרשים קלייניאנית את הטרנספרנס, יש לנו בראש את ההזדהות ההשלכתית, וזו נקודת שוני בין פרויד וקליין. את לא רק אמא של המטופלת, את חלק ממנה. יכול להיות שכשהיא מתקיפה אותך היא מתקיפה חלק בה, והאמא גם חלק בה. יכול להיות שהיא ראתה את החולשה של המטפלת כהרס של עצמה. זה לא שאם המטפלת תיהרס המטופלת תישאר ללא טיפול, אלא המטפלת היא חלק ממנה, ויש פנטסיה שזה בשליטתה, וכשזה קורה בלי שליטה של המטופלת זה נעשה מאיים כלפי עצמה. לדוגמא המטפלת היא מעמידה גבולות, היא מרסנת את ההרסנות של המטופלת. המטופלת תוקפת זאת ומבקרת את הריסון. היא שונאת את החלק בה שהגיע לטיפול, ומתקיפה את זה במטפלת. זה משנה אם רואים את זה ככה. ואז הרצון הוא לא שהיא תבין שאת האמא, אלא שהיא תשיב את אותו החלק אל עצמה. ככה היא עושה ספליט, המטפלת היא החלק שרוצה שהיא תחייה. יש למטופלת פנסטיה שהיא יכולה להתרחק מהחלק הזה, שהיא יכולה לשים את החלק הזה שאכפת לו מהחיים בתוך המטפל וללכת לדרכו. נורא חשוב לפרש זאת כי אחרת זה נהיה מציאות, והמטפלת נהיית באמת אותו חלק, ואז בנפשה היא נשארת רק עם האובייקטים ההרסניים בלי האובייקט המרסן. לכן קלייניאנים לא סובלים אידאליזציה.


השאלה היא איך לפרש. איך לאפשר למישהו להחזיר לעצמו את החלק הזה. איך לעשות את החלק המוטטיבי הזה. המערכון "stop it" של בוב ניוהארט זה האנטי תיזה הקלייניאנית. צריך להבין מה קורה בתוכה כשהיא עושה את הספליט הזה. חלק במטופלת רוצה להרוס וחלק רוצה לחיות. אבל אסור לתת לצד שרוצה לחיות יותר מדי מקום. למה? אולי כולם רואים את היופי שלה מבחוץ, אך מבפנים היא חשה כמפלצת. מה זה אומר בעולם הפנטסיה? כיצד דוגמא של אידאליזציה של ילד כמחייה של האמא נחווה בפנטסיה? יש נטייה לתת הסברים גנטיים, כמו כשאמא הניקה אותה היא נתנה לאמא חיות ולא קיבלה חיות. זה לא משנה אם הייתה אמא או חלב. מה שחשוב זה מה זה עשה לעולם הפנטסיוני שלה. 99% מהזמן אין לנו אינפורמציה אובייקטיבית על הפציינט. מה שאנחנו רואים זה הפנטסיה וזה מה שחשוב. לא משנה אם הייתה אמא בדיכאון או שהיא רק דמיינה את זה, או שזה רק הנרטיב המשפחתי. מה שחשוב זה איך שזה עיצב את העולם הפנטסיוני. מה זה הפנטסיה? נגיד הפנטסיה היא שהילד ילד את ההורה ולא ההיפך. יכול להיות שזה בגלל מצב משפחתי, ויכול להיות שזה נטייה של הילד. יכול להיות שהמטופלת חושבת שהיא נפלאה ויש לה כוח עצום. הפנטסיה היא שלא הייתי תינוקת נזקקת, אלא הייתי סופר תינוקת, והיו זקוקים לי עוד בינקותי. אבל זה מפחיד ולא טוב. כי יכול להיות שלא בא לי להיות סופר תינוקת, ורציתי להיות סתם תינוקת. סופר תינוקת זה לא מצב מציאותי. זה מצב שיש בידיי הרבה כוח כשאני נדרשת לעשות משהו שהוא מעבר לכוחי ואני לא רוצה. אם יש בכוחי להחיות אז יש בכוחי להמית. החלקים התוקפניים בי הם יותר מסוכנים אז, ויכולתי להרוג את אמי, ובמקרה נתתי לה לחיות. גם אם אני יודע את כל הסיפור צריך להרחיב את איזור הפנטסיה. המטופלת מאשימה את המשפחה שהם עושים לה אידאליזציה, אבל אולי זה הצד בה שחושב שהיא באמת כזו ושזה מסוכן. אלו דוגמאות היפותטיות, אבל כשנכנסים לתוך עולם הפנטסיה זה פחות סכמטי ויותר קל לתת פירושים אישיים ולא מרוחקים.

הצעד השני של הפירוש: כיוון שיש לנו נטייה, לתת למטופל להרחיב את העולם הפנימי, ואנחנו כל הזמן יודעים משהו על המציאות, בשלב מסויים, הפירוש של מה שקורה, יביא לסוג של תובנה, שזה בא ממני, זה שלי. כי יהיה כזה פער בין מה שהפציינט אומר ורואה בתוך הסיטואציה הטיפולית לבין מה שהוא יודע שיש שם, הוא יבין אה זה אני, וזו לא תהיה הבנה אינטלקטואלית. הפציינט יודע שיש פער בין מה שהוא קולט וקיים באמת, לבין מה שהתהווה בעולמו הפנימי, והפירוש יכול להפגיש את זה והוא יוכל לחוות את זה כשלו. הפנטסיה תשתנה לכך שיש בי צדדים תוקפניים. הוא חושב שאני רוצה להרעיל אותו אבל לומד שאני נותנת אוכל ממש טוב. אבל זה לא מרגיע אותו כי הוא כזה חמדן. כל זה קורה בינינו. אבל גם סיפור חייו הוא בינינו כרגע. כל מה שחשוב קורה בינינו. מספיק שהוא יבין שהוא רוצה דברים טובים, ושהוא חמדן ושזה יושב אצלו, ואז מספיק שהיחס שלו לכל האנשים האחרים מחוץ לטיפול ישתנה. כי מי אני כמטפל, לא האדם הפרטיקולרי שהוא אני, אלא המיכל של כל הדברים הללו. גם קודם ידעתי במידה מסויימת שאני חמדן, אבל הסתרתי את זה מעצמי, כי חשבתי שאם הייתי נותנת לעצמי לדעת שאני חמדן אני אהרוג כמה אנשים, והמחלה היא בהסתרה. אבל גם אם אני יודע שאני חמדן, ואני קצת הורג את המטפלת, היא נותנת לי לתקן, ויש תחושה שאפשר לחיות בעולם הזה. מהו התיקון? למה הסתרתי את התיקון? למה לא פשוט אמרתי שכל הזמן אני רוצה עוד? כי אני יודעת שיש רצחנות בחמדנות הזאת, ובגלל האהבה שלי לאובייקט אני נמנעת ממנה, אני לא רוצה להרוג את האובייקט. בפתרון שלי אין לי הרבה אהבה לאובייקט, אני חושבת שהוא רוצה להרעיל אותי, אבל לפחות אני לא הורגת אותו. החיים שלי נוראיים אבל אני לפחות לא רוצחת. זה לא הישרדות של האובייקט. זה עוד מפרויד. אנחנו מגלים שזה עולם נפשי, זה לא קרה באמת, יש לי את המשאלות הללו בתוכי, ואף אחד (עוד) לא מת מהן.

צריך לתת מרחב כדי שיהיה מפגש בין העולם הפנימי לבין המציאות. צריך שהטרנספרנס הזה יצמח, יהיה עם יותר בשר. אז יש את המרחב שבו צריך לתת לו לחיות. סטרייצ'י עושה באופן סכמתי פירוש ביניים שנותן מקום להרחבה. סטרייצ'י אומר על השלב השני של הפירוש: המצב האנליטי כל הזמן מאיים להתדרדר למצב אמיתי. אבל זה בעצם אומר את ההיפך ממה שנראה. הפציינט אומר "בחייאת תהיה אמיתי תפסיק עם כל השטויות". אבל כל הזמן יש סכנה שזה יהפך למשהו אמיתי. אמיתי זה פנטסיוני לפי סטרייצ'י. כי בעולם האמיתי אנחנו כל הזמן חיים בפנטסיות שלנו. בעולם האמיתי שלנו אנחנו כל הזמן משליכים את העולם הפנימי שלנו. לא רק המטופל שסובל מבעיות ואנחנו כולנו בסדר. הבנאדם הממוצע גם הוא תמיד משליך. אבל כשאנחנו רואים, אנחנו משליכים פחות ופחות כדי לראות את העולם איכשהו. כולנו משליכים, אבל האדם היחיד שנשאר אמיתי בתוך זה הוא האנליטיקאי. "תהיה אמיתי, הנה הבאתי לך שוקולד ליומולדת אולי תהיה אמיתי, תאכל", או במילים אחרות "תשתף פעולה עם הניסיונות שלי להזדהות השלכתית, ואז תוכל להיות האובייקט של הפנטסיה שלי, ואז אני לא אצטרך להשתנות". "המצב האנליטי תמיד מאיים להדרדר למצב אנליטי, אך זה אומר ההיפך ממה שנראה. הפציינט תמיד מאיים להפוך את האובייקט האמיתי האנליטיקאי, למופנם ולהפוך אותו לאימאגו. כך המטפל הופך לאדם כמו כל האנשים שהוא פוגש בחייו – לאובייקט פנטסיה. האנליטיקאי אז מפסיק להחזיק בייתרונות הייחודיות שנגזרות מהמצב האנליטי. הוא יוכפף לכל התנאים של הסופר אגו, ולא יוכל לפעול שוב בדרכים שהורשה בהן מתוקף האופי המוזר של המצב האנליטי".

בהזדהות השלכתית קלייניאנית, אני מזדהה עם החלק שהשלכתי. כך לדוגמא אני מפחד שמי שהשלכתי אליו הרסנות בזעם יחזיר לי ויחזיר לי את החלק הזה. יש תמיד מלחמה עם חוסר נפרדות, מול חלק נרקסיסטי. כמישהו משליך על העולם הוא לא נותן לעולם קיום משלו. יש סכנה שהעולם יהפוך לעולם פנטסי. הפירוש שנותן תוקף לעולם, נותן לעולם קיום שנפרד ממנו. הדיבור על הפירוש, על ההחזרה של ההזדהות ההשלכתית, הוא דיבור על נרקיסיזם. האדם כל הזמן שם את עצמו בתוך העולם. תפסיקי לחשוב, יש רצון להשתלט באופן נרקיסיסטי. הכיוונים הספציפיים של קליין, כמו בצרות עין והכרת תודה, בדיבור על אידיאליזציה, שהיא סוג של הגנה שאומרת "הכל נמצא אצלי, אין מה לפחד, אני לא צריכה לראות את המגבלות שלי ושל האחר, אבל זה מתוך פחד מהתוקפנות שלי, אבל כשאני מסוגלת לקחת חזרה את התוקפנות שלי, אני מסוגלת לראות את עצמי כפחות אידיאלי, ואת העולם כפחות אידיאלי, אבל לחיות עם כוחותי". בפירוש יש ניסיון להחזיר חלקים לעולם הפנימי. זה מחזיר לאדם את הכוחות.

כשאנחנו מנסים להיות קוהרנטים אנחנו בעמדה הדפרסיבית, אבל כולנו גם בעמדה הפרנואידית סכיזואידית. זה לא רחוק מאיתנו, הקלייניאנים מדברים דרך דוגמאות, כי אפשר לחוות דברים באופן מיידי. על הסוגים השונים של הזדהות השלכתית יש מאמר של ג'וזף בספר שלה. זו הרצאה שנתנה בארץ ב1984, שם היא מדברת על רמות שונות. ההזדהות ההשלכתית הדיכאונית היא קומוניקטיבית. המוקדם יותר הוא היותר הרסני וכו'. היכולת להשתמש בהזדהות השלכתית באופן טוב משתנה לפי רמות.

לדוגמא מטופלת "וויניקוטיאנית" לכאורה, שלא מחוברת לרגשות שלה ובאה לטיפול מתוך תחושת ניכור לעצמה ולסביבה. ניתן להסביר בקלות כל מיני הסברים גנטיים כמו שעשו לה פרצופים כילדה ודרשו תגובה. אבל במקום זאת נשאל מה הפנטסיה שלה, מה המשמעות שהיא הקנתה למציאות כזו. קלייניאנים לא ידברו על אמא חודרנית כמו וויניקוט. אלא על פנטסיה ש"אני חייבת להיענות". אנחנו לא יודעים את המציאות. אבל נשאל למה שיהיה לי רעיון שיספקו אותי רק אם אני אענה. זו מחשבה על הכוח הרב שיש לי. אם אני עושה הרבה הזדהות השלכתית אני באמת תלויה באובייקט. יש לי פנטסיה שאני תלויה באובייקט. דיסוציאציה עלולה להיות קשורה לפנטסיה שלחלקים שלמים שלי אני לא נותנת לחיות, כי אני לא חיה, כי לא מגיע לי לחיות, כי הרגתי. ג'ואן רבייר מספרת על אדם שמסתובב וחי את חייו באופן נורמלי, אבל יודע שאסור לו לחיות. ואז את החלקים שכן חיים בו הוא שם אצל אחרים, או שהוא כל כך משקיט אותם שהוא עושה אקט של רצח, ואם הוא מוציא משהו חי בטיפול הוא רוצה לחזור לזה, כי הוא לחזור לחלק הזה, ואז יש פחד שהמטפל שולט בחלקים החיים שהופקדו אצלו. אבל אם יש סכנה בלהרגיש אז למה לפעמים הרגשות עולים? ואולי יש שם סכנות, אם הוא חי הוא פוגש את האשמה שלו, כי אסור לו לחיות, אם הוא חי הוא צריך למות. אם אני יודע שרק רציתי לרצוח, אז אני חש שאסור לי לחיות. לדעת את זה, לשמוע את זה, זה יכול להיות מקל. זה תרגיל חשיבה חשוב, לחפש לא את הגניטיקה של ההתנהגות, אלא את הפנטסיה. פירושי טרנספרנס עושים לנו דפיקות לב. אבל יש מטופלים שמגיבים רק לזה. זו "טעות הייחוס הבסיסית" לייחס לעצמי כגורם למה שקרה. אבל אני מדבר על משמעות, ולא על האירוע שקרה. אני לא מדבר לע מה שקרה למטופל עם הבוס, האירועים לא קורים עם הבוס, האירוע הוא איתי, ובו יש סיפור על הבוס.

הערותיי:
דיברנו עד מאוחר ונגענו בעוד ועוד דברים שלא כתבתי, שאלות קטנות, אי הבנות שרצינו לדייק, תחושות שלנו בשלב הנוכחי בהתמחות ובקריירה, הייתה תחושה של התפלפלות בבית מדרש, שכל דבר חשוב ולכל שאלה יש טעם, והתשובות של פרופ' בלס מלאות עומק ומחשבה. תהיתי מה יהיה איתי, האם יום אחד אהיה גם אני גדול בתורה, והאם צפייה מרובה בטלביזיה לא פוגעת לי בשאיפות....




יום שלישי, 28 באפריל 2015

סופ"ש חלימה חברתית

בסוף השבוע הייתי עם חברי חנן בסדנא של חלימה חברתית בנווה שלום שהנחו חני בירן, ורד אמיצי וביפין פטאל. פטאל היה אורח מחו"ל שבשנים האחרונות עבד הרבה עם גורדון לורנס שפיתח את המתודה של חלימה חברתית.

הסדנא הייתה בת כ24 משתתפים, ממגוון מקצועות ייעוץ וטיפול. פסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד. נערכו בה 4 סשנים של חלימה חברתית, ולאחר כל סשן נערכה סינתיזה. ו2 סשנים של ניתוח תפקיד באמצעות חלומות. בסשן של חלימה חברתית ההנחיות הן שחלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם, ומטרתה ליצור חיבורים חברתיים לגבי המשמעויות שעולות מהלא מודע האישי לגבי הלא מודע החברתי, ולצורך כך המשתתפים מוזמנים לשתף בחלומותיהם ולהעלות אסוציאציות חופשיות לגבי החלומות שהעלו, זאת מבלי לפרש את החלום או את יחסי הקבוצה, ומבלי להרחיב לגבי ההקשר הביוגרפי האינדיבידואלי. סינתיזה של חלימה חברתית היא סשן נלווה של קבוצה קטנה, בו המשתתפים מחברים את התכנים שעלו בחלימה החברתית אל עצמם ולהיבטים המודעים של חייהם, לוקחים דימויים שהתחברו אליהם מחלומות ואסוציאציות של אחרים, ומקשרים אותם להבנה החברתית והאישית שלהם. בניתוח תפקיד מבוסס חלומות יש משתתף שמעלה דילמה או קושי בתפקיד שהוא ממלא במערכת מסויימת, ואז משתף בשלושה חלומות, ולאחר מכן הקבוצה הקטנה מחפשת קשרים כדי לעזור לאדם שהציג את הדילמה לחבר בין החומר הלא מודע לתפקיד שלו במערכת בה הוא נמצא, ואז האדם שבדילמה מנסה לחבר את המחשבות החדשות שקיבל מהקבוצה להתמודדות שלו בתפקיד.

חני בירן הסבירה על החלימה החברתית:

חני סיפרה שחלימה חברתית הכתה שורש ראשון ב1988 בישראל דווקא, בכנס שנערך אז במכללת רופין, למרות שהוצגה לראשונה במכון טביסטוק בלונדון, ושמאז הכנס בישראל הגישה נפוצה למקומות רבים נוספים בעולם ומשמשת בהקשרים שונים, וכי מאז מותו של גורדון לורנס לפני שנים ספורות יש קרן לזכרו המפיצה את מורשתו בעולם. אמנם פרויד, ביון ופרום עסקו בנושא הלא מודע החברתי, אך בכל זאת הוא נדחק הצידה לעומת הלא מודע של המטופל בחדר. בחלימה חברתית נחפש את ההיבט החברתי שעולה בחלום של האינדיבידואל, ובין חלומות שונים. דרכם יוצא לאור סיפור חברתי. רובנו חיים בחברה ישראלית מרובת מלחמות, טראומטית ומקוטבת – מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים, עולים וילידים וכו'. כל אלו יוצרים תופעות רגש וחשיבה אצל האינדיבידואל הקשורות לסביבה. זה משפיע על המשפחה שלנו, על מקום העבודה שלנו, וכו'. החלימה החברתית היא כמו מיכל שלתוכו אנחנו נוסכים חלומות, ומחפשים בהם היבט חברתי. זה שונה מהמודל הטיפולי שבו מטפל ומטופל חוקרים בצמד או אף בקבוצה את הביוגרפיה האישית של המטופל או של הקבוצה הספציפית והמטופל/ים עומד/ים במרכז. במטריצה החברתית נשאל לא על החולם אלא על החלום, על מה הוא מבטא עבור החברה. ביון השתמש במושג reversible perspective , להסתכל על אותו הדבר בשני מבטים שונים זה מזה. החלום האישי והחלום החברתי הם כמו ציור הגשטאלט של כד ושני פרופילים שמרכיבים זה את זה ושוללים זה את זה. למעשה החלום האישי והחברתי לא סותרים אלא משלימים זה את זה. כל אחד שולח את החלום שלו לשימוש כל החברים בסדנא ומהחלומות יוצרים דיאלוגים זה עם זה. (כך נוצר מארג של חלומות ללא בעלות, כמו קוד פתוח המזמין הצטרפות). היכולת לחלום ולספר חלומות דורשת יכולת לאבד שליטה. למנחים ולמשתתפים אין שליטה על החלומות. צריך נכונות לקלוט את מה שניתן לתפוס, את מה שנקרה בדרכו של החלום. המשתתף במטריצה כמו תייר שעובר דרך מרחב אינסופי של חלומות, כמו אליסה בארץ הפלאות המופתעת לאורך כל מסעה בארץ הפלאות משינוי והיפוך מתמיד של הפרספקטיבה שלה. זוהי חוויה של עזיבת ידע קודם. במקום לעבור מהרציונלי ללא מודע יש מעבר מהלא מודע לרציונלי, מהמטריצה לסינתיזה שלאחריה.




לאחר מכן פטאל הרצה על נושא יצירתיות:

למעשה השימוש הארגוני והקהילתי במתודה של חלימה חברתית נועד לעודד יצירתיות. פטאל מסביר שיצירתיות היא אקט של התהוות. כדי לעבור מלהיות ללהתהוות (from being to becoming) נעשה תהליך של חקירה סקרנית (K+) של חומר ידוע שלא נחשב והפיכתו באמצעות חשיבה סימביוטית מפרה הדדית המאפיינת את מטריצת החלימה החברתית לחומר חלום. כלומר, החלימה מאפשרת להופך חומר גלם לדימויים הנגישים לנו, וליצור ידע חדש. מחשבות חדשות וידע חדש אינם גילוי מדעי כלשהו, ואינם משהו שלא ידענו קודם, אלא דרך חיה יותר להתייחס לדברים שבה אנחנו יודעים.



לורנס חשב במונחים של יחסי קבוצות כמו לא מודע חברתי, ובמקביל במושגים של חשיבה סיסטמית של סופי ואינסופי. פטאל מתאר שערך יחד עם לורנס מספר סדנאות ארוכות, לדוגמא סדנא של 9 ימים עם רקדנים בפינלנד, ושדווקא הקהלים הלא פסיכולוגיים התחברו היטב למתודה, בייחוד אמנים. לורנס חיפש כיצד ליצור שיטה נגישה יותר למערכות. הוא שאל כיצד רותמים יצירתיות של מערכות. מערכת יכולה להיות הקבוצה שמתכנסת או חברה שלמה. גורדון טען שכל המערכות האנושיות הן בעלות פוטנציאל להתעלות על המבנה של עצמן (emergence), ולכולן פוטנציאל להמשיך להתהוות (becoming). על ידי תהליך טרנספורמציה ניתן לקבל הצצה חטופה או תחושה חלקית לגבי התהוות זו. הציר המרכזי ההופך מצב של הוויה לתהליך צומח של התהוות הוא חשיבה סימביוטית, הפרייה הדדית בחשיבה. זוהי טרנספורמציה של חשיבה דרך חוויותיהם של אחרים, דרך אמפתיה. טרנספורמציה נסמכת על סימביוזה שיכולה להיות פרזיטית או הדדית. גורדון עסק בחשיבה הדדית. זהו מצב בו אנחנו חושבים יחד, עוזרים זה לזה לחשוב, התלות מזינה את שנינו, ואף אחד מאיתנו לא פרזיט כלפי האחר. בסדנא נשתמש בכלים יצירתיים, המאפשרים תהליך טרנספורמציה כזה, דרך חלימה חברתית והסינתיזה המערכתית שלה. חלימה חברתית נעשית ברמת האינסופי הלא מודע. הסינתיזה נעשית ברמה המודעת (גוזרים בה מסקנות ותובנות יותר ממוקדות להתמודדות הנראית לעין), אך היא נעשית כשהלא מודע עדיין מזמזם בראש.

כיצד ניתן להיות יצירתי בכל מערכת או להבין באופן יצירתי את התפקיד בכל מערכת וכיצד ניתן להשתמש בחלומות לשם כך? חייב להיות הקשר לחלימה חברתית – בי"ס, קהילה, מקום בו זה מיושם. היו כל מיני שימושים עד כה. החשיבה עוברת במטריצה טרנספורמציה מהווייה להתהוות. החלימה החברתית היא עבודה קשה ולא משחק. זהי חתירה לחקירת חלומות חברתיים ומשמעויות חברתיות של חלומות. השאלה היא אילו מחשבות חדשות נוצרו? האם יש תימות שניתן לראות בחלומות, או תבניות?



ולאחר מכן פטאל הסביר על סינתיזת תפקיד יצירתית (creative role synthesis):

מדובר במשולש שבו האינדיבידואל הוא בקוטב אחד, התפקיד היצירתי שלו בקוטב השני, והסינתיזה עם בעלי תפקיד אחרים היא בקוטב השלישי. כשאדם מציג תפקיד הוא בעצם אומר כיצד הוא יכול להיות יצירתי בתפקיד שלו. מה הפוטנציאל היצירתי שלו. כיצד זה נעשה באמצעות חלומות? לכל מי שמציג תפקיד במערכת יש חלומות אישיים אוטוביוגרפיים. נעבוד עם החלום ונעשה לו סינתיזה לתפקיד היצירתי של מציג החלום. שוב עוסקים באינדיבידואל ולא במערכת. המטרה היא לזהות אתגר, תהיה, ספק, בעיה קיומית, הכרוכים בתפקיד במערככת. ואז בשלב הבא לעבוד עם החלומות ולנסות לסנתז ולהבין מה קרה. (לסנתז, במילותיי זה "לעוף על החלומות", או לעשות בינהם חיבורים יצירתיים, לפרש אותם אבל במובן יצירתי ולא במובן של הסברתם). בחלק הראשון של המתודה, המציג יציג את התפקיד שהוא רוצה לחקור, לדוגמא אדם שתוהה אם עליו לעבור תפקיד בעבודה. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות להבהיר את ההצגה של הדילמה. לאחר מכן על המציג לספר 2-3 חלומות שלו. ניתן לשאול רק שאלות הבהרה עד כאן. בחלק השני המציג נשאר בשקט והאחרים מנסים לעשות סינתיזה. בשלב זה לאדם שהציג יש זכות לאשר או לא לאשר פרטים והיפותיזות ולהוסיף מידע למשתתפים שעושים סינתיזה, אך זכותו גם לשתוק. בשלב השלישי נעשית רפלקציה של החוויה והמציג חולק את חווייתו, ומה שהוא לוקח מהרמה האינסופית לרמה הסופית, מהעיסוק בלא מודע אל ההתמודדות הקונקרטית יותר עם המצב הנתון שהעלה.


אגב  למי שמתעניין, חנן, חני ואני יוזמים מספר מפגשים של חלימה חברתית ואפשר ליצור איתנו קשר, לשיתוף פעולה או להשתתפות. עוד פרטים כאן.

החוויה שלי:
תוך יומיים כמעט 30 איש, משתתפים ומנחים, הצליחו לבטא את עצמם באופן יצירתי, לבטא את העושר שלהם, וליצור שיח בו לשילוב הייחודי ביניהם יש ערך מוסף. לדעתי זה נסמך על המתודה שמאפשרת כזה סוג של מקום ושילוב בין קולות, וגם של האנשים שהשתתפו. השיח הזה לא אוטומטי ולא נובע באופן ישיר מהמתודה, קל מאוד לגלוש לשיח של יחסי קבוצות, לשיח פוליטי, לשיח רוחני, או לשיח ביוגרפי, או שיח הגנתי אחר כלשהו. רשימת השיחים שמניתי היא לא יצירתית במיוחד, ואין בה הפרייה הדדית. לדוגמא, במגוון חלומות הופיעו דימויים של חוויות גבוליות, כמו חי-מת או מוכר-זר וכו' (בדומה למושג "האלביתי" של פרויד). השאלה החברתית היא מה המשמעות של דימוי זה עבור החברה הישראלית, או עבור הקהילה שהקבוצה מייצגת. דימוי החי מת מוכר כבר כדימוי המערער על אתוס הגבורה הישראלי - "במותם ציוו לנו את החיים", וניתן להבינו בכיוון הזה, על רקע המלחמה האחרונה, הבחירות האחרונות, והמתחים העדכניים של החברה הישראלית. ניתחנו אותו כקשור לחיפוש זהות בקבוצה, וחיפוש אחר טראומה מכוננת בשואה וביום כיפור, בהם דימוי זה היה שזור. האלביתי מערער על זהות, מערער על נרטיב טראומה המנסה לתחום את הפורענות לאירוע והקשר מסויים, מערער על אתוסים מארגנים המכחישים את המציאות החברתית שלנו. לחלימה חברתית יש פוטנציאל רדיקלי, בעיקר בגלל שהיא מאפשרת לנו לשים בצד את ההכחשות האינדיבידואליות של המציאות הנרקמת לנגד עינינו, ומערערת את הארגונים המצמצמים של תפיסתנו.

אחד המתחים הבולטים שעלו במטריצה הוא הפער הבינדורי. היו משתתפים בכל מיני גילאים, בני 30, 40, 50, 60 ועוד. הדיבור על הדור השני לשואה, על יום כיפור, על האחריות והאשמה של כל דור לתקן, היו חלק מהעיסוק במתח הזה. לא עיסוק בדיון כמובן, אלא באסוציאציות וחלומות בעיקר. בבוקר לפני היום השני של הסדנא צצה בראשי מחשבה חדשה בהקשר זה. תמיד חשבתי על יום כיפור בתור מלחמה של דור אחר, משהו שהיה לפניי, שלא ממש קשור אלי, שאני לא אחראי עליו, שאני לא נפגעתי ממנו. פתאום מתוך החיבור וההזדהות והלקיחה של החלומות והתכנים של האחרים, חשבתי לראשונה: "אולי מלחמת יום כיפור התרחשה רק כמה שנים לפני שנולדתי, ובעצם לא כל כך רחוקה ממני". חשבתי על זה שכן חייתי במלחמת שלום הגליל, חשבתי על אנשים שלא הכירו את מלחמת המפרץ שאני כן חוויתי, על זה שבחיי חווייתי כל מיני מבצעים כמו עמוד ענן שהיו רק לאחרונה, אבל בעצם היו כבר לפני כמה שנים, חשבתי איך עמוד ענן הוא חלק מהשתלשלות האירועים הרלבנטית לחיי וכמה מוזר שמלחמת יום הכיפורים לא, חשבתי על זה שכשהייתי בצבא פתחתי איזה ארון קלסרים ודפדפתי בו וגיליתי שכל מה שקרה בתקופתי היה רק שבריר מתוך תהליך גדול יותר של תהליכים שקורים מזה עשרים שנה, וחיילים כמוני באים והולכים וחושבים שהם הבעלים של הנושא בו הם עוסקים, חשבתי על הניסיון להטיל את האחריות על הדור הקודם או על הדור הבא, שאף דור לא באמת יכול לשאת באחריות לסכסוך חוצה דורות, חשבתי על סרטי מדע בדיוני כמו "אינטרסטלר" או הפרק האחרון של "מסע בין כוכבים הדור הבא", בהם נדרש מבט משולב מהדור הקודם והדור הבא על בעיה אחת שנוצרת רק מחוסר ההבנה שאנחנו חלק מרצף, חשבתי על ההסבר ב"זינוק לאתמול" שהזמן הוא כמו חוט שאנחנו חווים כרצף לינארי אבל במסע בזמן ניתן ללפף את החוט לפקעת ולקפוץ מנקודות לנקודות לא לפי הרצף הלינארי, אבל לא צריך מכונת זמן, הבעיה נובעת מהלינאריות של התפיסה שלנו, שאנחנו מכחישים את האופן בו אנחנו משפיעים על העבר באופן בו אנחנו לומדים ממנו ומפיקים ממנו משמעויות, וההכחשה של האופן בו אנחנו משפיעים על העתיד בכך שאנחנו לא עושים שימוש בידע הרב שיש לנו כבר עליו והאחריות שלנו לגביו, וזו בעצם הכחשה של ההווה והיכולת להיות בו, חשבתי על זה שדורות אחרים מאפשרים לי להסתכל על משהו שהוא כמוני אבל לא בדיוק כמוני, וככה להסתכל מחדש על הקשר שלי לסביבה ועל עצמי, זה כמו שריפריימינג מהתמודדת עם מציאות בינאישית להתמודדת עם חלום לא מודע מאפשר לאנשים לחשוב באופן פתוח יותר, הרי חלום אינו נבואה, הוא בסך הכל עוזר לנו לדחות את הקימה לשירותים, תפקיד החלום לספק את הצרכים שלנו ברמה הנפשית כדי שנוכל להמשיך לישון, אבל מתוך תהליך הלוואי הזה, מוזיקת ההמתנה הזו, אפשר למצוא הרבה דברים שהם אני ולא אני, שאני יכול להסתכל עליהם באופן בטוח יותר, כי הם שטויות, אבל כן להבין את הקשר שלהם אלי, כי הם הגיעו מהנפש שלי, וכך גם אפשר להסתכל על מי שבא לפניי, להיעזר בו, או להסתכל על עצמי הצעיר ומה שהוא ידע בגולמיות שלו, או לזמן את עצמי המבוגר ולבקש את הידע שלו. הסרט אינטרסטלר די טוב בעיניי, אחת השורות בו אומרת: "אהבה היא החוש היחיד שלנו שמסוגל לתפוס מעבר למרחב החלל והזמן, כי אנחנו מסוגלים להתגעגע למישהו שאינו כאן ואפילו למישהו שמת, ומסוגלים להקריב את חיינו למען אהבת מישהו שכבר מת או שעוד לא נולד". זו מחשבה חדשה עבורי, פשוטה מאוד, שאני קשור למי שמבוגר או צעיר ממני, למי שהייתי ואהיה. הערתי שיש בכך פוטנציאל טרנספורמטיבי, דרך שימוש בנקודות המבט השונות הללו. פטאל ציין, בפירוש שפתח לי קצת יותר מזה, ואמר ששלושת הדורות שנכחו במטריצה הם רק שבריר מהאינסוף, הרי בני אדם חווים רק זמן קצר בחייהם, וכדי להבין את הזמן כדבר אינסופי, צריך להיות מסוגל להרחיב את המבט לעוד תקופות חיים, אבל צריך לזכור שגם כשמרחיבים את המבט ל3 דורות עדיין מדובר בחלקיק. וזה מזכיר לי את הסרט "חלום אטלס" שלא עסק בפתרון בעיה אלא יותר בהבנת משמעווית דרך הבנת הדורות כמו גילגולי נשמות. 

לאורך הבלוג אני נמנע מלפרסם דברים שאנשים אמרו שלא במסגרת הרצאה, או שלא פורסמו בעבר. בכל זאת במטריצת החלום החברתי חוקי הסודיות והפרטיות אינם כמו בהקשרים טיפוליים. החלימה החברתית היא אנונימית, והתוכן שלה ציבורי. אמנם ההוצאה לאור של הדברים נעשית במרחב בטוח, ומשתרבבים בו פרטים אישיים, ואותם עלי לצנזר אם אני מפרסם משהו מתוך הדברים. לאחר הקדמה זו, הנה חלום אחד ששמעתי ואני מרשה לעצמי לצטט כאן לא במדויק ומבלי לתת זכויות יוצרים, כי הוא הופקע לטובת הקוד הפתוח של המטריצה:
"יש לי חלום חוזר שאני בונה חדרי שירותים.  אני מרכיבה את החדר, את האינסטלציה, מארגנת את הסידור של החדר, שמה את האריחים, מתקינה את האסלה, צובעת את התקרה, בודקת שהמים זורמים, שהדוד מחמם, שמטהר האוויר לטעמי, תוך כדי החלום אני מתאפקת עד שאני לא יכולה יותר, נזהרת שלא יברח לי פיפי עד שהשירותים לא יהיו מוכנים, ואז כל פעם אני מתעוררת, מרגישה קצת מטופשת והולכת לשירותים". 
אני חושב שהחלום הזה הוא הדוגמא הכי טובה לעבודה יצירתית. עובדים הרבה ובונים הרבה פיגומים שבסוף מסירים, עובדים באופן ממוקד מטרה ואסטרטגי, בונים תילי תילים בשיטתיות, עד שלבסוף כשמבינים מה מלכתחילה היה שגוי בפרספקטיבה, מה היה דימיוני ומה היה בעצם, ואז הפתרון פשוט והבעיה מסתברת כניסיון להגיע לפתרון בדרך אסטרטגית ולא דרך שינוי התפיסה, או התודעה. 

עוד תובנה שעלתה שם, שתמיד ידעתי, אבל פתאום התחברתי אליה, זה שאי אפשר לחשוב יצירתית במכוון. הניסיון לחשוב מחשבה חדשה לא מוליד מחשבה חדשה. חייבים מתודה לינרית כדי ליצור את היפוך הפרספקטיבה, את הסינתיזה השלישית של הדיאלטיקה שנוצרת מהתנגשות בין שתי תפיסות השוללות זו את זו. אי אפשר לעשות את זה בכוח. אין משוואה שמובילה להפרכת האקסיומה. דימוי נוסף שעלה במטריצה הוא של ילד הפתוח בובת מטריושקה, בובה אחר בובה אחר בובה, עד שהוא מופתע וכועס שהבובה האחרונה אינה נפתחת כמו האחרות.  כדי להגיע לדבר חדש אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר.

נ.ב.:
מחשבה חדשה שעלתה בי, הכוללת מידה של אמפתיה והבנה של השלכות מעשיי על האחר הייתה שכל תמונות הסטוק שאני משתמש בהן שייכות למישהו איפשהו. כדי להתמודד עם זה אני יכול להפסיק לשים תמונות, לקנות תמונות, או, מה שחשבתי שיהיה הכי יצירתי ומפרה, זה לצייר תמונות בעצמי, ולעמידן כאלטרנטיבה לתמונות סטוק. האילוסטרציה הראשונה שאני מצייר עבורכם היא סמל קופירייטס, בו תוכלו לעשות שימוש מבלי לתת לי זכויות יוצרים.