תגובתיות והדדיות, תלות ונפרדות, שליטה ואהבה

בפוסט קודם על ספרציה אינדיבידואציה ועוד אחד על חפצון, שניהם באנגלית, העליתי רעיון שמנסחת ג'סיקה בנג'מין לגבי שני סוגים של יחסים בין אנשים. האחד הוא יחס של תגובתיות (retaliatory), והשני של יחס הדדי (mutual).

יחס תגובתי

ביחס תגובתי האדם מצפה שעל טוב יקבל בחזרה טוב, ועל רע ישיבו לו ברע. ביחס מסוג זה יש שליטה ותלות בין שני האנשים, כך שהאחד מפעיל את השני. בנוסף, ניתן להיכלא בו למעגלי חיזוק שליליים, ותסכול הדדי, שמזינים את עצמם. אין רע ביחס תגובתי. רובנו מגיבים לעולם רוב הזמן. אך כדאי בכל זאת לווסת את תגובותינו. דוגמאות מוכרות מעולם החינוך, כשילד עושה מעשה אסור, נענש אוטומטית בעונש שהוזהר לגביו, מתבאס מהעונש עושה עוד מעשה אסור, נענש יותר, עובר עוד גבול, נענש יותר וכך הלאה.

הדינאמיקה הזאת קורסת כשהילד מתדרדר לעונשים כבדים מנשוא, וההורה שוחק את יכולתו לקיים את הענישה הכבדה שהשית על הילד. הורה שמחפש להעניש את הילד, עשוי לגלות שהוא מגיע לכדי אלימות וחוסר אונים במסלול זה. הורה המחפש ללמד את הילד באמצעות ענישה, עשוי לגלות שהבלוף הכוחני שלו נחשף ולחוש חוסר אונים. בדרך כלל הפתרון המאוזן במקרה זה הוא לשמור על העונש סמלי ונתון לשיקול דעת (בניגוד לכבד ואוטומטי), לדוגמא, לשלוח את הילד המתפרע לחדר לחצי שעה ולא לכל הערב, למקרה והילד ימשיך להתפרע וההורה יצטרך עוד הרבה דרגות מתונות של ענישה ככל שהילד בוחן את הגבולות. העונש מסמל גבול, שלפעולת הילד יש משמעות, שהיא אסורה על ידי ההורה, שההורה אוכף את הגבולות, שאכפת להורה מהמידתיות של חציית הגבולות, ושההורה אינו נקמני ואינו מעוניין לפגוע בילד, אלא להנחות אותו.

גם הצד הכפוף בעימות תגובתי מסוג זה יכול לנטרל את מעגל החיזוק השלילי שנוצר, כמו בדוגמת המרי האזרחי של גנדי, בו נמנע משימוש באלימות, ופעל במחוות סמליות בעיקר של סימון גבול עצמאי ודרישה לכבדו. הציטוט המפורסם שלו כנגד היגיון של "עין תחת עין" הוא בדיוק ניסיון לצאת ממעגל האלימות המשמר את עליונות הבריטים על ההודים באותה תקופה. כך ניתן להבין את החשיבות בסמליות העדינה של אקטים מחאתיים כמו צעדת המלח. בעוד שאקט אלים היה מצדיק את האלימות הקוליניאליסטית הבריטית, הרי שאקט כה מעודן חשף את הדיכוי הקולוניאליסטי באופן שהבריטים התקשו להודות בו בסופו של דבר משום שתפסו עצמם כעם נאור ולא כעם כובש.  

הנחה נוספת שקיימת ביחסים תגובתיים היא שהאחד בא על החשבון השני. אם האחד הוא אדון, השני חייב להיות העבד. האחד מקבל והשני נותן. כאילו חוק שימור החומר דורש שכוח, אהבה וכל יתר הדברים שאנשים מעבירים ביניהם, יישארו באותה כמות, ואם לאחד יש לשני חסר, האחד משתמש והשני משמש. דוגמא לכך מתחום הפסיכולוגיה היא אנשים המרגישים שהם זקוקים מאוד לאהבה, ולכן נותנים הרבה ממנה לאחר, אך מעולם לא דורשים בחזרה, מתוך מחשבה שטרם הרוויחו מספיק קרדיט כדי לקבל בחזרה. כלומר, לתת שישתמשו בך כדי שתוכל להשתמש באחר אחר כך. לו העולם היה מוגבל ליחסי שליטה, הרי שהיה זה משחק סכום אפס, אבל הרבה מהאהבות הגדולות ושברוני הלב מגלים שאנשים לא אוהבים ששולטים בהם ומעדיפים לעשות דווקא. כשמישהו אוהב אותך וזקוק נורא לאהבתך, לפעמים אתה דווקא בורח. לפעמים למרות התובענות של האהבה אתה חש שתוכל לאהוב ולשמור על עצמאותך - הפעם לתת לבנאדם האחר את מה שהוא רוצה, דווקא.

למעשה יש פה משאלה של שליטה, של סדר בעולם, כאילו אם אעשה טוב, בהכרח אקבל טוב בחזרה. וזו כמובן משאלה בלתי אפשרית, שמטילה עליי או על האחר כל-יכולות, ומסרבת לבוא במשא ומתן עם המציאות ולהכיר בהשפעה החלקית שיש לי ולאחר על העולם. לכן כשאני זוכה למנה של מזל רע, אני מרגיש אשמה (סימפטום שכיח של טראומה), כי אם העולם פועל במידה כנגד מידה הרי שכנראה שהגיע לי שייקרה לי משהו רע. כמו צ'אק נוריס, גם אומניפוטנט, וגם מחזיר מנה אחת אפיים.

יחס הדדי

בקצרה (כי תמיד נגמר לי הכוח לכתוב כשאני מגיע לפואנטה) יחס הדדי מתבסס בעיקר על הכרה בנפרדות. זה לא משחק סכום אפס, יש סינרגיה, כששניים נהנים בבת אחת. הערך המפיקים זה מזה אינו סימטרי - יש מי שיכול להנות להקשיב ומי שיכול להנות לדבר. כלומר, אותם יחסי ההקשבה החד צדדיים שתיארתי קודם לכן כנובעים מהנחות יסוד תגובתיות, הם כאלו רק בגלל חוסר היכולת להכיר בהדדיותם. יעני, כשאתה מכיר בpayoff שאתה מפיק מלהיות תלוי במישהו, אתה הופך עצמאי. והדוגמא מקודם עם ההורים, שנותנים רק עונש סימלי, היא דוגמא להכרה באחרות של הילד, בכך שאינו ניתן לשליטה, ושהחינוך הוא אקט תקשורתי ולא אילוף.

הכי מגניב אצל ג'סיקה בנג'מין זה שהיא לא חושבת שהדדיות היא כזה איי איי איי. יעני זה לא אידיאל או איזה גן עדן לשאוף אליו בו אין דיכוי וכולם אוהבים זה את זה בבת אחת. במקום זאת היא מתארת את ההרמוניה המושגת בהכרה הדדית כמשעממת. המתח התגובתי מפעיל אותנו ומרגש אותנו, ובהכרה הדדית אין תנועה (למעשה זה מאוד דומה לתנודתיות בין העמדות הסכיזופרנואידית והדפרסיבית של קליין). לכן בנג'מין עסוקה יותר בתנועה המתמשכת בין תגובתיות להדדיות, בין יחסי תלות לנפרדות. כל פעם שאנחנו מכירים בנפרדותו של האחר, ומכבדים את קיומו העצמאי, צרכיו ורצונותיו, תוך רגע (רגע חשוב שאליו אנחנו שואפים, אבל רק רגעון) נוצרת אחרות חדשה ולא מוכרת. לדוגמא, התפרסמה ביקורת על גנדי פעם בעיתון, שעשו איזה תחקיר, ובאחד מהמכתבים שלו, כשהוא מגן על זכויות ההודים החיים באפריקה (כן אפריקה) הוא זועם על כך שכולאים את המפגינים ההודים יחד עם הילידים השחורים האפריקאים. יעני תוך כדי שהוא דורש במעמדם האנושי השווה של בני עמו, הוא עדיין מתייחס לעם אחר כנחות ממנו, ומשמר היררכייה של יחסי שליטה.

חברתי הטובה אניה אומרת שזה בסדר שאנשים משתמשים אחד בשני ככה, שככה זה (ומצטטת את עמיחי):

"אנשים משתמשים זה בזה

כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח"

האם, התינוק, והתלות ביניהם

פוסט הוא סיכום והערות לגבי פרק בספרו של תומס אוגדן "מצע הנפש" (The Matrix of the Mind, 1986) העוסק בסקירה של האופן בו הסובייקט מפתח את היכולת לחוות את העולם בגיל הרך. ההתחלה היא בפנטזיה פנימית, דרך תגובה לגירויים המתווכים על ידי האם, ולבסוף הפנמה של דמות האם ותיווך עצמי מול המציאות הממשית. הפרק הזה עוסק בעבודתו של ד.וו. וויניקוט בשנות ה50 וה60 שהייתה פורצת דרך בהבנה הדיאלקטית של היווצרות הסובייקט מול הסביבה. תומס אוגדן, מחבר הספר המתייחס לוויניקוט, קורא את וויניקוט בדיעבד, לאחר עליית הפסיכולוגיה האינטרסובייקטיבית, ונותן דגש על היעד הסופי, אחרי מיפוי יחסי האובייקט הפנימיים - באינטראקציה עם אנשים ממשיים בעולם. הייתי רוצה לכתוב את הפוסט בשפה שבה כל הורה יוכל להבינה, אך אתחיל בתמצית ברמה המקצועית, אותה אני ממליץ להתאמץ לקרוא בכל זאת, ובהמשך לפי משוב ו/או שאלות אשמח לכתוב פוסטים נוספים בהתאם. אז הנה:

וויניקוט עבר אנליזה אצל ג'יימס סטארצ'י, וג'ואן ריביאר, תלמידתה של מלאני קליין, וסקירת עבודתו תתייחס לרעיונותיה של קליין. גישתו הייתה דיאלקטית, והוא היה טוען שכל פתרון לינארי או חד ערכי שנמצא לסוגיות הנפש יהיה גם מבוי סתום שלא יאפשר לנו להבין באמת את התפתחות הסובייקט. כאשר היה מפרש בפני מטופליו את הבנתו לגבי תכנים לא מודעים שעלו בפגישה עם מטופל, היה מבהיר שאין מדובר בקביעה סופית אלא בסימון גבול הבנתו ומשאיר מקום לתגובה. התיאוריות המשמעותיות ביותר שלו מנוסחות כפרדוקסים, בהם עקרונות הפוכים חייבים להתקיים כדי להגיע להתפתחותה של נפש בריאה. וויניקוט אינו מבקש שנפתור פרדוקסים אלו, "משום שהאמת בפרדוקס אינה טמונה באחד מקטביו אלא במרחק ביניהם".


הפרק אותו אני מסכם עוסק בטיב התלות של התינוק באמו. רוב הנושאים שהעלה וויניקוט עונים לדילמה אפיסטמולוגית עשירה שהעלתה קליין: אם התינוק נולד לעולם של פנטזיה פנימית, כיצד הוא לומד לחוות את העולם הממשי?


הדיאדה

אז נתחיל בקליין, שוויניקוט ממשיך את עבודתה. קליין נותנת מקום משני למקום האם הממשית מול האם שבפנטזיה, והיחסים הבינאישיים המוקדמים מואפלים על ידי העולם הפנימי, ואומרת כי "המציאות המוקדמת ביותר של הילד הינה כולה פנטזיה". לדידה, מקורה של הפנטזיה ביולוגי מולד (כגון דחפי החיים והמוות), להם נעשה עיבוד תוך אישי (באמצעות הגנות כגון פיצול, הכחשה, אידיאליזציה, אומניפוטנציה, הפנמה) ובמרחב הבינאישי יש עיבוד משותף של תכנים אלו (כמו לעיסה משותפת של אוכל על ידי ציפור המאכילה גוזליה. התהליך הזה נקרא הזדהות השלכתית, בו התינוק מעורר באם תחושות דומות לשלו, כגון תסכול וחוסר אונים, ולומד כיצד היא מתמודדת איתן בתגובתה אליו).

אולם לדברי וויניקוט, קליין דיברה בעיקר על הנפש הפנימית של התינוק והתפתחותו העצמאית, ובקושי התייחסה לסביבה המספקת והמתספקת שבה מתרחש תהליך זה. וויניקוט טובע את הציטוט "אין כזה דבר תינוק", משום שישנה תקופה בה לא ניתן לתאר תינוק מבלי לתאר את האם. בהזדהות השלכתית, וויניקוט רואה מעבר לתהליך עיבוד בו האם מסייעת לתינוק, ומתייחס לאינטראקציה כקשר וחיבור בסיסי בינהם.

תפקיד האם בתקופה הראשונית הוא להשהות הפרעות, ולדאוג למינון מתאים של גרייה לתינוק. אני חוזר, התפקיד של האמא הוא לדאוג שהתינוק לא ישים לב לעצמו ולסביבה יותר מדי - גזים, רעב, קור ורעש כולם נחווים על ידי התינוק כמציפים ובלתי נסבלים. לתינוק נדרש זמן להבשיל ביולוגית כדי להיות מסוגל להתמודד עם גירויים המגיעים מבפנים ומבחוץ. לכל תינוק רמה שונה של גירויים ותסכולים להם הוא מסוגל ובהם הוא מעוניין, ועל האם להיות קשובה ולהתכוונן לתינוק האינדיבידואלי בכל רגע נתון.

כך נוצרת יחידת אם-תינוק, שאיננה סכום כל חלקיה, אלא מהווה אינטראקציה בין רכיבים המגיבים זה לזה. יחידה דיאדית זו כוללת רמות ארגון פסיכולוגיות פרימטיביות של התינוק ושל האם, ורמות ארגון פסיכולוגיות בשלות יותר השייכות לאם בלבד. תהליך ההתפתחות אינו רק של הבשלה של התינוק מפרימיטיביות לבשלות, אלא גם של הפיכת הדיאדה אם-תינוק לאם ותינוק.

כדי לכונן את הדיאדה, על האם להשקיע חלק מעצמה במיזוג עם התינוק, "בהרגישה עצמה כאילו הייתה במקומו של התינוק. ללא השקעה אמהית זו של חלק מעצמה בתינוק, התינוק נחווה כאובייקט זר לאם. על ההשקעה של האם להיות חלקית כדי להיות מסוגלת לחוות נפרדות מהתינוק, ולכן מידה מתונה של ניכור חשובה. אם המושקעת כולה בתינוק נמצאת במצב פסיכוטי, ילדי ובלתי מווסת כלל, וחווה את הפרידה מהתינוק ככריתה. האם הטובה דיה, היא אם המוצאת איזון זה.

עולמו הפנימי של התינוק אינו מתעצב מול חרדות לגבי העולם. התינוק הוא חלק מדיאדת אם-תינוק שמספקת האם ומייצרת בכך מרחב מוגן ומווסת. חווייתו של התינוק היא שהעולם הוא אובייקט-סובייקטיבי, כלומר אובייקט שנשמע לסובייקטיביות שלו. האוכל אינו אובייקט אליו הסובייקטיביות של התינוק מתייחסת, אלא האוכל כמו נשמע לרצונותיו של התינוק, משום שהאם הטובה דיה דואגת לספק את צרכיו של התינוק בהתכווננות כה רבה. אין פער בין צורך וסיפוקו, ולכן אין חוויה של צורך. התינוק חי באשלייה של סיפוק ללא צורך. האם הטובה דיה מצליחה לייצר אשלייה זו אצל התינוק.

דיאדה זו אינה מאפשרת לתינוק סובייקטיביות למעשה, כי זהו שדה הומוגני בו אין לו נקודת מבט על עצמו. אין בו הבדלים ואין בו פערים. "השהיית מודעותו של התינוק לנפרדותו מושגת מתוך כך שהאם נענית לצרכי התינוק לפני שהצורך הופך לתשוקה. התינוק בלא תשוקה איננו אובייקט ואיננו סובייקט. עדיין אין תינוק."

עם זאת, חשוב להדגיש כי וויניקוט מזהיר מפני האם הטובה מדי, שמספקת כל צורך של התינוק לפני שהייתה לו הזדמנות לחוות אותו ולפתח תשוקה כלפי האובייקט, באופן זה נגזלים מהתינוק זרעי הסובייקטיביות שלו. והוא אומר: "התינוק הולך שולל מעצם ההאכלה. המתח הדחפי נעלם, והתינוק מסופק אך גם מרומה. בקלות רבה מדי נוטים להאמין כי האכלה מביאה לידי סיפוק ושינה. לעיתים קרובות הונאה זו גורמת למצוקה, בעיקר אם הסיפוק הגופני שולל מן התינוק את החשק מהר מדי. התינוק נותר אז עם מטען תוקפנות שלא נפרק, משום שבתהליך ההאכלה לא נעשה די שימוש בארוטיזם שרירי או בדחף פרימיטיבי (תנועתיות), או שהוא נותר עם תחושה של פספוס - כיוון שמקור החשק, הטעם לחיים, נעלם פתאום והתינוק אינו יודע כי הוא עתיד לשוב." אם כן ניתן לראות שמצד אחד תפקיד האם בוויסות והשהייה של הצורך, ומצד שני עליה לאפשר לחוות תשוקה ותוקפנות, ולמצוא איזון בין שני קטבים אלו.

האינדיבידואליות מתפתחת מתוך גרעין פנימי, חסר צורה, המתקיים בהוויה מתמשכת. תפקיד האם לאפשר לספונטניות זו את זרימתה מבלי הפרעות. אם פרויד דיבר הרבה על הדחפים המניעים את הנפש, וקליין על החרדות המעצבות אותה, הרי שוויניקוט מתמקד בגרעין הנפש המתעצב מול אלו, ומדגיש בעיקר את מימד הזמן בהתפתחות. כל העניין הוא בתזמון של העברת הטיפול והדאגה לשלום התינוק מן האם (והדיאדה) אל התינוק. אם התינוק נדרש להתמודד עם דחפיו וחרדותיו מהר מדי, בגלל קרע בסביבה המחזיקה אותו, הוא מפתח מבנה פסיכולוגי תגובתי לעולם. כלומר, התפקיד האימהי המווסת עדיין לא מוטמע בו, והוא מגיב לעולם בבהלה וללא יכולת להיות קשוב לעצמו. התינוק חווה תסכול, חרדהף תשוקה ותשוקות סותרות, ואלו מציגים בפניו שוני ודיפרנציאציה טרם זמנה.


כדי להסביר מה מתפתח טרם זמנו, אוגדן מסכם בכמה שורות את התפתחות הסובייקטיביות כהתייחסות אמביוולנטית לאובייקט: "יצירת הנפש הלא מודעת (ומכאן גם המודעת) הופכת אפשרית והכרחית רק לנוכח תשוקות סותרות, המובילות לצורף להתכחש להיבטים של החוויה ובכל זאת לשמרם. כלומר, הצורך לשמר שתי אופנויות שונות של חוויות אותו אירוע פסיכולוגי בעת ובעונה אחת. עצם קיומה של הדיפרנציאציה בין הנפש המודעת ללא-מודעת נובע מקונפליקט בין תשוקה להרגיש/לחשוב/להיות באופן מסויים, לבין התשוקה שלא להרגיש/לחשוב/להיות באופן זה".

ככל שהאם מצליחה להשהות וגם לשמר את הכרתו של התינוק בתשוקתו, לאט לאט, לומד התינוק לחוות את תשוקתו כשלו. כשהתשוקה הבלתי מווסתת נחווית כזרה, גזים או תוקפנות או רעב או טריקת דלת נחווים כולם כגירויים מבהילים חיצוניים הדורשים מהתינוק להגיב ולהתגונן. לעומת זאת, אם התשוקה נחווית כשייכת לעצמי, ההתנסות הדחפית מסייעת דווקא למקד ולארגן את תחושת התינוק ביחס לעצמו כיוצר החוויה שלו. אז הווייתו של הפרט מתעצבת בתוך כדי שהוא מרגיש את תשוקותיו ופועל לפיהן.

כאשר יש כשל מתמשך וחמור בהחזקת התינוק ווויסות החוויה שלו מול העולם, ההוויה המתמשכת הספונטנית שלו נגדעת והוא נזרק לתוהו ובוהו פסיכוטי. כאשר יש כשל מתון התינוק עשוי לפתח הגנות פרימיטיביות ונוקשות כלפי הגירוי המסוכן שמציבה לו תשוקתו הוא. ארגון בריא של הגנות מפני כוח חיות ספונטני זה, הוא כמו של ממברנה חדירה למחצה בין הנפש המודעת והלא-מודעת. הנפש הלא-מודעת מחזיקה את התשוקות המסוכנות והמאיימות, והמודעת את אלו שיש להן מקום במציאות. ותוך כדי כך הנפש הלא מודעת מפרה ומעשירה את הנפש המודעת, ולמעשה מניעה אותה כקצה הקרחון לעבר מימוש מכלול התשוקות של הנפש. במבנה ההגנתי הפרימטיבי שבונה התינוק טרם עת מול תשוקותיו הבלתי נסבלות עדיין, ישנה הפרדה גסה בין הנפש המודעת והלא מודעת. במקרה זה ההוויה המתמשכת הספונטנית, גרעין האינדיבידואליות של התינוק, החושקת בדבר והיפוכו, מבודדת ונחנקת תחת מעטה בלתי חדיר. התינוק, ומאוחר יותר האדם, מתנכר לתשוקותיו וחרדותיו הלא מודעות. ההגנה המנוכרת הזו היא מבנה הסתגלותי לסביבה, המאפשר לאדם שלא להיות מוצף מדחפיו המאיימים, אך הוא מנתק אותו ממקור תחושת החיות שלו, ומותיר אותו בתחושה ריקה, בה העצמי נחווה כלא אותנטי.

באופן זה ממלאת האם תפקיד של מצע בו צומחת האינדיבידואליות של התינוק. עיקר תפקידו של המצע הוא להחזיק את התינוק באופן שמזין ומספק אותו, וגם משהה גירויים ומווסת אותם לרמה המתאימה לו. מצע הוא תרגום למילה מטריצה, שבלטינית משמעה רחם.

הטמעת מצע הנפש אצל התינוק

אם כן קליין טוענת שהתינוק מבודד מהסביבה וחי בפנטזיה, וויניקוט מוסיף כי האם היא זו שמתווכת את הסביבה ומקיימת אשלייה זו עבור התינוק. אם כן, עולמו הפנימי של התינוק אינו נגיש לעולם, בעוד שהמצע מותאם לעולם ולתינוק, ודרכו רוכש התינוק חוויות חדשות מן העולם הממשי. וויניקוט מתייחס לתקופה בה מטמיעה את פונקציית התיווך והוויסות האימהי כתקופה המעברית, משום שאז התינוק נמצא בתחום הביניים בו הוא עובר מפנטזיה למציאות.

בתקופה המעברית, עת התינוק לומד לווסת את עצמו, תפקיד האם לגמול את התינוק בהדרגתיות מתפקידה המתווך. האם מופנמת קודם כל כסביבה, ולא כאובייקט. היא אינה אדם המתווך את העולם, אלא היא פונקציית התיווך מול העולם. אל לאם להנכיח את עצמה מול הילד כאובייקט אומניפוטנטי המושל בעולמו, שאז יפנים התינוק אובייקט פנימי של אם אומניפוטנטית והתינוק יישאר תלוי בה. על התינוק להטמיע בעצמו מצע בלתי נראה זה שהאם סיפקה מעצמה, וכעת בהדרגה היא מוסרת אותו לידי התינוק.

התינוק מפתח את היכולת להיות לבד, ולווסת את עצמו. "האם והתינוק יצרו יחד את המרחב הזה, שאינו מתפשט יחד עם היקום, ומהווה מרחב אישי. הוא לא ממש מוגבל על ידי העור שלנו, והוא לא ממש זהה לנפש שלנו. בנוסף למימדים בלתי מדוייקים אלה של הגוף והנפש, כוללת חוויה זו של מרחב מכיל את המרחב שבו אנחנו עובדים באופן יצירתי, המרחב שבו אנחנו נרגעים באופן חסר צורה, המרחב שבו אנו חולמי, והמרחב שבו אנחנו משחקים".

התפתחותו של מרחב זה תלויה ביחס פרדוקסלי מצד האם. עליה לתת לילד הזדמנות לשחק עם עצמו בנוכחות האם המגינה שאינה מתערבת, ועליה לאפשר לו את החוויה שהיא איתו ומגנה עליו גם כשהיא אינה נוכחת איתו באותו הרגע. באלינט מתאר מרחב זה כמו אוויר לנשימה, שבדרך כלל הוא מובן מאליו, ואנחנו לוקחים ממנו את מה שצריכים ופולטים לתוכו את שאיננו צריכים, וכשהוא נעדר לרגע אנחנו מודעים לכך בחריפות כי חיינו תלויים בו.

כך ניתן להבין את הנוכחות הנדרשת גם מהמטפל - להיות מצע ולא אובייקט. מטפל המשמש כמצע נותן למטופל את המקום הבטוח והמווסת לחוות את עצמו בהדרגה, באופן מורכב, לחוות כל קצה של חווייתו בזמן המתאים לו. מטפל המנכיח את עצמו יתר על המידה כאובייקט נענה לקצה אחד של תשוקת המטופל. לדוגמא מטופל מבקש עזרה מהמטפל, תוך כדי שהוא מבטא גם רצון לפתור בעייתו בעצמאות, המטפל שנענה לבקשת העזרה של המטופל, שולל מהמטופל את המרחב להתלבט שמא הוא זקוק לעזרה או מסוגל לפעול בעצמו. המטפל הפועל כמצע מאפשר למטופל להיחשף לאט לאט לקוטב בו הוא זקוק לעזרה וחסר אונים, בלי לאשר זאת בהיענות, ובלי לדחוק בו להכיר בקצה השני, שהוא דווקא מסוגל, דרך דחיית בקשתו. שיטפאק. המטפל המנכיח עצמו כאובייקט אומניפוטנטי מתחזק את תלות המטופל בו, בעוד המטפל המאפשר למטופל מצע מווסת ומכוון ליכולתו מלווה את המטופל בגילויו העצמי, ובחקר האמביוולנטיות שלו, היא-היא הסובייקטיביות שלו.

בשלב מוקדם זה אין לעמת את התינוק עם העובדה החווייתית שיש לו נפש משלו. ישנם כל מיני פרדוקסים אינטרסובייקטיביים שבדרך גורמים לחושב עליהם להפליג בפלספנות יתר או לקבל סחרחורת ולוותר: שהתינוק והאם הם אחד, והתינוק והאם הם שניים; התינוק יצר את האובייקט, והאובייקט היה שם כדי לגלותו; על התינוק ללמוד להיות לבד בנוכחות האם וכו'. אולם חשוב כי התינוק והאם לא יישאלו אף פעם מה האפשרות הנכונה - שתיהן נכונות.

התינוק מסוגל לרוב לשרוד את אבדן האם כאובייקט בעולמו, לאחר אבל. אך אבדן הסביבה האימהית, המצע שהפנים מהאם, הוא התפרקות עולמו הפסיכולוגי. אדם החווה התפרקות מסוג זה חש קריסה מול העולם, כאילו הוא נעדר עור, הוא מחצין את ההרס שהוא חווה כדי לעצב סביבה מתווכת מול העולם המאפשרת לבני אדם אחרים להתכוונן אליו, לדוגמא דרך פגיעות עצמיות. בהתנהגויות אלו יש בקשה להחזקה פיזית ורגשית שתאפשר שיקום הקרע במצע האימהי האבוד. כך, אם לפי קליין ההגנות הפסיכולוגיות נועדו להתמודד עם נגזרות של דחף המוות המאיים, הרי שלפי וויניקוט ההגנות נועדו לארגן את החוויה מול כישלון הפונקציה האמהית במצע הפסיכולוגי.

שלמה ארצי שר על זה...

הישרדות האם
אם שרדתם עד כאן יופי. תודה על הסבלנות. מצטער שזה היה ארוך. זה באמת החלק שיפצה אתכם ויעזור לכם להבין איך הכל מתחבר. וגם אם לא אני שמח שאתם פה. גם אני פה. אנחנו קיימים. עם הכרת התינוק בנפרדותו מהאם הוא מכיר גם בשלמותה. כלומר, הוא מוותר על אידיאליזציה גסה לאם, שהכחישה את כל התסכולים שגרמה לו, מתוך תלות טוטאלית. עכשיו התינוק מסוגל להכיר באם כאובייקט שלם עם צדדים טובים רעים ואפורים באמצע וכל מיני. ההכרה כי אין לתינוק אם אומניפוטנטית המושיעה אותו מכל מועקה היא כואבת ומבאסת תחת. קליין קוראת להכרה זו, העמדה הדיכאונית. גילוי האם כאובייקט ממשי, הקיים מחוץ לעולם הפנימי, הוא תהליך הכרוך בהרס הפנטזיה. אולם האם השורדת את ההרס של הייצוג הפנטסטי שלה, היא אובייקט טוב יותר מהאובייקט המדומיין, משום שהיא אינה כפופה לתוקפנות והתובענות הטוטאליים וההרסניים של התינוק. לפני שהתשוקה הפנטסטית של התינוק הופכת לטוטאלית ומחריבה אותו, עליו לגלות שהיא קיימת בעולמו הפנימי, ושישנו עולם חיצון לו, שאינו כפוף לו, ושאינו נחרב מתשוקתו.

כדי לאפשר לתינוק לגלות את האם כאובייקט ממשי, ולא רק כפנטזיה, תפקידה העיקרי של האם בשלב גילוי הנפרדות, הוא לשרוד לאורך זמן את תובענותו ותלותו של התינוק. לשרוד, כלומר לשמור על כוחותיה, לא לתת לתינוק יותר משהיא מסוגלת לתת לאורך זמן, וכך מתאפשר לה שלא לנסות להתרחק מהתינוק בבת אחת כשהיא עברה את גבול כוחותיה.

גילוי החיצוניות הוא דבר מגניב. קליין מדברת על פרה-קונספציות של האובייקט שאנחנו נולדים עימן. איזשהו דימוי אם מולד, שעליו מתלבשת צורת האם הממשית ביחסים איתה. מאפייני האם האמיתית שאינם תואמים לדימוי אינם נתפסים. וויניקוט מכיר בחשיבות של יחסי זיהוי אלו לדימוי מולד, משום שהם מאפשרים לתינוק להכיר את האם מבלי להכיר בה, לתת לה להיות סביבה בלתי נראית שאינה דורשת הכרה בעולם החיצון לו. לפי קליין העולם הפנימי מאפיל על העולם החיצוני, משום שהעולם הפנימי נוצר לפי עקרונות קמאיים של אידיאליזציה ואומניפוטנציה, אשר מפתים את התינוק להישאר בהם.

בכל זאת קליין מתארת אינטראקציה עם האם שהופכת אובייקטים פנימיים שעוותו על ידי אידיאליזציה ואומניפוטנציה, לאובייקטים המייצגים את האם הממשית, על כל גווניה ומגבלותיה. בתהליך של הזדהות השלכתית התינוק גורם לאם לחוש את מה שהוא חש, לדוגמא כאשר הוא בוכה ומפעיל את האם עד שהיא חסרת אונים לגמרי כמוהו, והיא נדרשת לעבד את תחושותיו שהועברו אליה, ולהשיב לו אותן, תוך כדי שהיא מעקרת מהן חלקים רעילים. האם חווה את התחושות הבלתי נסבלות של התינוק, סובלת אותן, ומשיבה לו טיפול, ובכך מאפשרת לו לחוות מחדש את התחושות הללו דרכה באופן פחות רעיל. הטיפול שהיא מעניקה לו אינו התועלת הפסיכולוגית שהוא מפיק מהאם, אלא הלמידה ממנה כיצד להתמודד עם החרא שהוא נותן לה.

ואוגדן כותב: "בתפיסת ההתפתחות של ווניקוט, יש לפנות מקום פסיכולוגי לגילוי האובייקט החיצוני. ויניקוט (1968) מצהיר, בדרכו החידתית, כי העובדה שהתינוק הורס את האובייקט (בעוד האם שורדת לאחר ההרס) היא המאפשרת לתינוק לגלות את החיצוניות. אני מסיק, שכוונתו לומר כי הוויתור של התינוק על האומניפוטנטיות של האובייקט הפנימי מצריכה ביטוי מכריעה של אמונה. התינוק מרשה לעצמו לצנוח מזרועות האובייקט הפנימי האומניפוטנטי, אל זרועותיו של אובייקט (פוטנציאלי) בו לא פגש עדיין, כיוון שעד לרגע זה האפילה האם-האובייקט-הפנימית האומניפוטנטית על האם החיצונית. מזווית הראייה של צופה חיצוני, האם-האובייקט החיצונית הייתה שם תמיד והיא שיצרה (יחד עם התינוק) את אשליית האובייקט הסובייקטיבי. עם זאת, עצם העובדה שאשליה זו נוצרה והשתמרה בהצלחה, אפשרה לתינוק שלא להיות מודע לקיום האם-האובייקט-החיצונית, הקיימת מחוץ לתחום האומניפוטנטיות שלו. התינוק פגש בה, כמובן, אך לא הבחין בה; הוא טעה וראה בה את עצמו (כלומר, את היצירה שלו). ביטוי האמונה המתקיים בוויתור על ("הרס" של) האובייקט הפנימי הינו ביטוי של אמון בנוכחות (בלתי-נראית עדיין) של האם-האובייקט-החיצונית. לפיכך חיוני שהאם האמיתית והנפרדת תהיה שם (לתפוס את התינוק), כאשר התינוק מפנה לה מקום ומכיר בה באמצעות פעולת הוויתור על (הרס של) האם-האובייקט-הפנימית".

ואז אוגדן מצטט את וויניקוט: "הסובייקט אומר לאובייקט (האובייקט החיצוני): 'הרסתי אותך,' והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך אומר הסובייקט: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. 'אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכל שהרסתי אותך. בעוד שאני אוהב אותך (האם-הממשית-בעולם, מחוץ לאומניפוטנטיות של התינוק), אני הורס אותך (האם-אובייקט-הפנימית האומניפוטנטית) בלי הרף בפנטזיה (הלא מודעת)..' ועכשיו יכול הסובייקט להשתמש באובייקט ששרד"

האובייקט הפנטסטי אינו שימושי לסובייקט. השימוש באובייקט הוא היכולת לחלוק את ההתנסויות בעולם שמחוץ לעצמי. וזאת אפשרות שקיימת רק עם אובייקט ממשי (ואני חייב חייב להוסיף: שהוא סובייקט עצמאי. כי ממשותו מסומנת רק באופן בו הוא מתסכל את הפנטזיה).


אשמה
כמובן! אשמה! כשהתינוק מגלה את חיצוניות האובייקטים, הוא מכיר גם בהשפעתו על האם-האובייקט-החיצונית שזה עתה התגלתה. עד לאותה תקופה זו הוא נהג בה באכזריות, הוא חמס אותה לצרכיו, ללא חמלה וללא אמפתיה, משום שלא הכיר באחרותה. האשמה היא על ההרס של האם הממשית. התינוק נותן לאם מתנות פיצוי (גרעפס טוב או חיוך), על הנזק שהוא גרם וממשיך לגרום לה בפנטזיה. האם שמסוגלת לקבל מהתינוק את המתנות הללו מבלי לנטור לו טינה ומבלי לבטלן (מתוך הכחשת הטינה), מאפשרת לתינוק הקלה בעומס של ההרסנות שלו.  ואני אוסיף: אולם רק סובייקט יכול לקבל מנחת פיצוי, כי רק סובייקט יכול לשרוד את השימוש בו כאובייקט. וכך נוצר מעגל מיטיב ההופך הרס להכרה הדדית, אשמה לאהבה.

הערות
1) המטריצה/מצע הנפש הוא מה שאני מתייחס אליו בפוסטים אחרים בתור העצמי, והmind או הגרעין הספונטני של ההוויה הוא מה שאני מתייחס אליו בתור אני. כלומר זהו המבנה האובייקטיבי הנוצר מחוויות עבר של הסובייקט, ובו מושקעות גם חוויות במרחב המשותף עם האם. מבנה זה הוא הארגון תחתיו פועלת הנפש הספונטנית.

2) יחסי אם-תינוק הם מטאפורה מעניינת ליחסים בוגרים, והסבר לכינון הסובייקטיביות. אני חושב שבעתיד אנסה לבחון את הנושאים הללו במבוגרים, בטיפול, ביחסים בין שווים, ובטראומה.

3) אשמח להערות כדי לכתוב פוסטים נוספים, בנושא. אני אגיד ת'אמת, רוב ההורים שאני מכיר צריכים קורס בזה. ולא כי הם פחות מנפלאים כבני אדם. פשוט כי ההומניזם של המאה ה20 הרגיל אותנו לחשוב שלהיות טוב זה לעשות טוב. וזה לא כזה פשוט. ושווה לחשוב קצת יותר מורכב. עיקר מה שוויניקוט מנסה לדבר עליו הוא הכוונות הטובות שבסופו של דבר מקלקלות. אז בלי אשמה. ובלי הכחשה של צדדים פחות אוהבי אדם. יותר בריא להבין את זה מאשר לנסות להיות נחמדים.

ז'יז'ק חוזר להגל - סיכום הרצאה

לאחר שבפוסט הקודם התנצלתי על שלא קראתי את דעתו של הגל על אינטרסובייקטיביות, ונמאס לי שכל הבלוג הזה אפולוגטי כל כך (שימו לב זו מטה אפולוגטיקה), אז החלטתי פשוט ללמוד הגל בדרכי. אני מקשיב להרצאה של ז'יז'ק על מהלך ההיסטוריה לפי הגל ביוטוב. ואסכם אותה פה. אולי בהמשך אסכם גם את הפרק על אדנות ועבדות. אמנם זה לא הכי פסיכולוגי, וכמעט כל הדוגמאות נוגעות לקומוניזם, אבל מבנה החשיבה הדיאלקטי הוא שמעניין אותי.

ז'יז'ק ישן במיטת יחיד עם תמונה ופסלון של סטאלין וספריה מלאה בפרסומים של עצמו מתורגמים לכל השפות...

קודם כל, תקשיבו, ז'יז'ק אומר, הגל לא אמר דברים על תיזה אנטי תיזה וסינתיזה, ועל היכולת להגיע לידיעה הסופית של ההיסטוריה, זו המצאה של תלמידיו ומפרשיו. וזה אפילו נוגד את תורתו. הגל לא חשב שהוא סוגר את ההיסטוריה, והדגיש שמוקדם לומר לגבי ההיסטוריה הגיאופוליטית לפחות, ושאיננו יודעים עדיין מספיק, ושכנראה במאה הבאה (ה20) נראה מה ייקרה עם מעצמות העל המתגבשות בארה"ב ורוסיה.


הגל בדרך כלל נתפס כמי שמתאר דיאלקטיקה היסטורית גלובלית חסרת יציבות. מציאות בה הכל תמיד משתנה גם ברמה אמפירית, וגם ברמת הרעיונות המתהווים וחולפים. הגליאנים צעירים טענו שיש פה סתירה. שמצד אחד הכל דיאלקטי ומשתנה, ומצד שני כדי להבין כל דבר צריך להבין את תפקידו ומקומו ההיסטורי הגלובאלי. ז'יז'ק טוען שזה לא מה שהגל אמר. הגל אינו טוען שכדי להבין תופעה יש להבין את האופן בו התהוותה. ניתן לקחת דוגמא ממרקס שאומר הצהרה (טלאולוגית לכאורה בלבד) שדומה מאוד לרעיון ההגליאני. הוא אומר שלמידת האנטומיה האנשית היא המפתח ללמידת האנטומיה של הקוף. כלומר שכשאתה מנסה להבין את התפתחותה של צורה כלשהי בהווה, עליך להכיר את התוצאה קודם ואז לחקור לאחור. זו אינה טענה טלאולוגית, שמצדיקה את הקיים בהווה, אלא מתבססת על הנחה שהמציאות תמיד בת חליפין (קונטינגנטית) ויכלה להתרחש אחרת. כך, רק אם מסתכלים לאחור על הקוף, מתגלים קווי ההתפתחות השונים בקיצונות זה מזה שיכלו להתפתח.

אולם זו גם אינה חוויה של מוביליזם היסטורי, שבה הכל אפשרי בכל רגע נתון וכוחות היסטוריים ספציפיים הבנו והתנו את ההתפתחות לכיוון זה ולא לכיוון הנגדי. במקום זאת, החוויה ההיסטורית המיידית שלנו, היא חווית היעדר אפשרות אחרת. כך זה מרגיש שלאחר פריצת דרך היסטורית, לא ניתן לחזור לעבר כאילו לא קרה כלום. אם אתה חוזר לאחור, לאותה פרקטיקה יש משמעות שונה באופן קיצוני. לדוגמא, אדורנו מתייחס למהפכה המוסיקלית הא-טונאלית שאירעה מתישהו בווינה, ושאחריה כמובן שניתן לחזור ולהלחין לפי מבנים טונאליים, אבל למוסיקה הטונאלית החדשה אין אותה תמימות שהייתה לה לפני המהפכה. עכשיו היא פועלת כשוללת את המקור, ועומדת בניגוד אליו. הלחנה טונאלית הופכת להיות זיוף קיטשי, ומתרחקת לכדי קונטרסט ברור מול הדבר המקורי שהיה לפני המהפכה ההיסטורית שארעה. היא מתווכת על ידי הגישה החדשה שצצה.

אין זה אומר שלא צריך לחזור לעבר. לפעמים יש בחזרה היפוך פרדוקסלי. לפי הגל, החדש תמיד מתהווה במסווה של חזרה לאחור. כך לדוגמא מרתין לותר שעשה את המהפכה הגדולה ביותר בנצרות בכך שחזר לנצרות הקדומה יותר על חשבון הנצרות הקתולית. כך לותר לוקח בעלות מחדש על העבר.

מרתין לותר הוא דוגמא בולטת של מחדש ההיסטוריה. והוא גם דוגמא מצויינת ליחס המתהפך לעברנו. בהתחלה הוא היה פרו יהודי כשטען שהיהודים צדקו בגישתם הדתית הבלתי ממסדית המקורית, לעומת הקתוליים. לעומת זאת לאחר שהקים את הכנסיה הפרוטסטנטית, שהלכה בדרך הנכונה בעיניו, היה אפילו יותר אנטי יהודי מהקתוליים כי טען שכעת על היהודים להתנצר תחת הכנסיה הפרוטסטנטית.

ניתן לראות במנגנונים הלאומניים של המאה ה20 ניכוס של דוגמאות הפוכות לאידיאולוגיה ושילובן מחדש באידיאולוגיה. לדוגמא יש מי שרואה בסוציאליזם רעיון נחמד על אחוות כל בני האדם, ובסטאליניזם עיוות נוראי שלו שהגיע לכדי רצח ודיכוי, שנאת המערב, ושלילת חירויות. בניסיון להסביר עיוות זה, סוציאליסטים מערביים יאמרו שזה בגלל שהמהפכה התחילה בטעות דווקא באסיה הבלתי מפותחת והתרבות האסיאתית השחיתה אותה. לאומנים רוסיים דווקא ייתייחסו לסטאלין כמחדש המזרח, כמו פטר הגדול (ניכוס נוסף על הדרך), שבאמצעים כוחניים הביא קידמה מהמערב למזרח, וייראו בעיוות תהליך מוצדק עם יעד חיובי. כך ניתן לראות שימוש באותה דוגמא לטובת וכנגד המזרח.

ז'יז'ק מצרף את שני אלו בדוגמא המשלבת את לותר ורוח הניכוס מחדש של הקומוניסטים. בחגיגות במזרח גרמניה הקומוניסטית לזכרו של מרתין לותר היה ניסיון לנכס אותו לצד הקומוניסטי. הבעיה הייתה שלותר תמך בדיכוי אלים של התקוממות החקלאים כנגד האצילים. למעשה לותר היה שותף לדיכוי מהפכה סוציאליסטית כמה מאות שנה לפני שזו קרתה. אז עשו בטלביזיה החינוכית מיני סידרה לזכרו, ובה בדו ראיון דימיוני של היסטוריון קומוניסטי עם לותר. תגיד לותר, איך אתה בעד חזרה לדרכם הפשוטה והענווה של שליחי ישוע מצד אחד, ומצד שני מדכא מהפכת איכרים כנגד האצילים בזמנך, אולי תחליט?? לותר הבדיוני עונה, שאמנם צריך להגיע לכזה מצב של שוויון ואחווה יום אחד, אך בזמנו במאה ה16 טרם הבשילו התנאים לכך, והיה עליו לתמוך קודם כל במהפכה בורגנית שתקדם חירויות הפרט וחופש חשיבה, כדי שבעתיד, בעוד 200 שנים במאה ה20, יוכלו הסוציאליסטים המודרנים לצאת למהפכה. לדעתו של ז'יז'ק זה בדיוק ההיפך מהראייה ההיסטורית של הגל.

ז'יז'ק טוען כי לא ניתן לראות את עצמך באופן אובייקטיבי לפי תפקידך במערך הכוחות ההיסטורי הגלובאלי. זוהי עמדה בלתי אפשרית לפי הגל. הידע האבסולוטי לפי הגל הוא ההבנה שאתה לכוד לחלוטין בזמנך, נטוע בהקשר ונסיבות שאינך מסוגל לראות. הגל אינו תואם כלל את הדיאליקטיקה ההיסטורית הסטאליניסטית המטריאליסטית. הסטאליניסטים לא היו בעמדה מעורבת, אלא דנו בידע אובייקטיבי. סטאלין הסביר מדוע תיאוריות מרקסיסטיות חברו לפועלים ותרמו למאבקם. סטאלין טוען כי בסוף המאה ה19 המעמד העובד היה עדיין מיעוט ברוסיה. מארקס כמדען ראה כי למרות היותם מיעוט, הם עומדים לגבור לאורך ההיסטוריה. כך הפועלים שאמנם היו עם ידם על התחתונה החליטו לראות קדימה ולחבור לצד המנצח בטווח הארוך. ז'יז'ק טוען שזו אינה העמדה של מרקס באמת. רעיון זה שקודם כל מבססים באופן אובייקטיבי את האופק העתידי, ואז מתוך ידיעה אובייקטיבית זו, אתה כסוכן פרטיקולרי המגשים את ההיסטוריה בוחר את הצד שלך במימוש כורח גורל זה. הגל שולל זאת מכל וכל.

הגל טוען שרק בערב נדע האם עמל יומנו נשא פרי. הפעולה היא תמיד עיוורת. הפעולה היא תוצאה של עצמה. לא כי ההיסטוריה מורכבת מדי ולא ניתן לדעת מה ייקרה בסוף. אלא בגלל שהאני מורכב מדי, ולא ניתן לכלול את עצמי בתמונה ההיסטורית. הסוכנות האישית אינה ניתנת לשקלול בתוך המבנה האובייקטיבי. ההכרחיות של צעד היסטורי מסויים, עבור הגל, היא תמיד בדיעבד. רק במבט לאחור ניתן להבין כי צעד זה היה כה הכרחי ופרץ דרך מהפכנית. אין סיבה היסטורית אבסולוטית, אין גורל שנכתב מראש, ואין מי שמושך בחוטים. להיפך, הכורח ההיסטורי מתבהר בדיעבד, רק לאחר שקורה הדבר מתברר כמה שהוא היה חייב לקרות.

ז'יז'ק נותן דוגמא מהעיתונות הצרפתית לגבי הקשר בין קונטינגנטיות והכרחיות: אם מועמד המפלגה ינצח בבחירות האזוריות, אז נצחונו יהיה הכרחי (necessary). הקשר נעשה רטרואקטיבית. הרמה המיידית (zero level) של ראיית ההיסטוריה (historicity) היא רטרואקטיבית. אנחנו חווים את ההיסטוריה כשמשהו נעשה בלתי אפשרי. כשכבר אי אפשר לעשות אותו דבר מבלי לחוש בזיוף ובריחוק ממנו.

לדוגמא, רוסיני כתב אופרות נוסטלגיות כגון הספר מסביליה באמצע המאה ה19, על אותו נושא שכתב מוצארט בסוף המאה ה18. כתיבת אותו הנושא כאילו המהפכה הצרפתית לא ארעה הייתה אקט נוסטלגי קומי. באופן זה ז'יז'ק מציע להיזהר מפילוסופים שמנסים לדלג על אירועים היסטוריים. לדוגמא ניסיון לדלג על המהפכה הטרנצנדנטלית של קאנט. דלוז מבקש לחזור לעידן לייבניץ' ושפינוזה בתקופה הפרה-קאנטיאנית. ברור שזה לא ניתן לעשייה. בדיוק כשאתה עושה את זה, או שאתה עסוק בנוסטלגיה קיטשית, או שזו דווקא מהפכה רדיקלית יותר. המהפכה מתרחשת בדיוק משום שאינך יכול לשוב לעבר. אם אתה מנסה לשוב לעבר או שאתה גיק נוסטלגי לא רלבנטי היסטורית, או שאתה עושה משהו רדיקלי וחדש. כמו בדוגמא של לותר, שלא תפס את עצמו כמהפכן, אלא כחוזר למקורות, ובכל זאת עשה את המהפכה הרדיקלית ביותר של הנצרות. באותו אופן, בתקופת פסקל הייתה לכאורה כבר מודרניות והמדע שאחרי גלילאו, אך פסקל מתעקש לשאול איך ניתן להיות מדענים מודרניים מבלי לוותר על האמונה הדתית. הוא לא קיבל את המודרניות כפי שהייתה ובאופן זה הייתה לו הבנה טובה יותר של מודרניות וגבולותיה.


דוגמא נוספת מההיסטוריה של הקולנוע. עם המצאת הקול, דווקא מי שהיה מזועזע משילובו בסרט היה זה שהבין לעומק את משמעותו הכבדה של שילוב הקול בקולנוע. כך לדוגמא בסרטי צ'אפלין המוקדמים, דמויות צ'אפלין מזועזעות עד כדי טראומה מהסאונד. באורות הכרך יש רק מוזיקה וצלילים סביבתיים, אך הדיאלוגים עדיין אילמים. בזמנים מודרניים יש פשרה עם הקול, שומעים דיבור, אך כל הדיבור הוא רק של המדיה והקריינים ברדיו, ולא שומעים קול מיידי של השחקנים. הסרט הראשון של קול מלא, בו השחקנים מדברים ממש, הוא הדיקטטור הגדול. לפי ז'יז'ק בסרט זה יש תיאוריה מרומזת של קול אנושי. הקבצן היהודי הוא דמות הקומיקאי השתקן. לעומתו כפילו הרשע הינקל מוצג דרך הקול שלו ברמקולים בגטו, ורק לאחר מכן מראים את הגוף הקטן והאיש המגלומן שמאחורי הקול הנוראי. לאחר השמעת הקול מראים את הפרצוף המפלצתי מאחורי הקול, הפרצוף האנושי, אותו אנחנו מכירים מהקבצן, מתעוות מרוע הקול. הקול נותר חיצוני לסובייקט, הוא משתלט על הסובייקט כמו פיתום המפעיל אותו כנגד עצמו. רעיונו של צ'אפלין הוא פרוידיאני, לפיו הסרט האילם היה אינפנטילי, בו אפשר להכות ולהחריב בלי שאף אחד ימות, ולרדוף נשים ברמה אוראלית אינסופית, ואין גבולות מילוליים. אך תוספת הקול לקולנוע אינו מוסיפה לטבעיות והריאליזם של הייצוג המימטי למציאות. לא. תוספת הקול חושפת את הזרות של הקול במציאות. אם כך דווקא השמרנים שמנסים לחזור לעבר, שהתנגדו לשימוש בקול בקולנוע, ואז ניסו להשתמש בו בכל זאת כנגד עצמם, שהביאו לפריצות הדרך ולשימושים הרדיקליים בו.

האין האידיאליזם הספקולטיבי האבסולוטי של הגל, מהווה הדוגמא המובהקת האחרונה לאידיאליזם רדיקלי, בו ניתן לכסות את כל המציאות בפריסת העצמי ובתיווך ההכרה? אחרי הגל יש פריצה פוסט הגליאנית, שופנהאואר, קירקגארד, מרקס, פרויד, המתמטיקה המודרנית וכו'. אחרי הגל אי אפשר להיות שוב הגליאני ברצינות. אפשר לעשות זאת רק בזיוף והעמדת פנים. פריצת הדרך של הגל הייתה אנטי פילוסופית. הרעיונות הפילוסופיים נתפסים אצלו כמימד משני ייצוגי בלבד, המתרחשים על גבי תהליכים ממשיים יותר היסטוריים. שלינג ושופנהאואר מנסים לתקוף ולהפריך את רעיונותיו של הגל, ומדברים על איזשהו רצון חיובי הקיים לפני ההתהוות. לפי ז'יז'ק, גם מרקס טוען שהגל מאונן בהכרה עצמית במקום לקיים יחסים עם המציאות. מרקס לא אוהב את התנועה ההגליאנית של רעיונות בלבד. מרקס מדבר על אנשים אמיתיים שחיים, נעים ופועלים ומתהווים, לא רעיונות. אך זוהי אנטי פילוסופיה.

הגל מבטל גם את המתמטיקה, כמדע חזרתי, הוא לא מעוניין במתמטיקה עם כל הפרדוקסים של רפרנס עצמי. הגל מבטל את ניוטון כמדען פוזיטיביסט מכאני ורומנטי. הגל מנסה להחליפו בהסבר אורגאני יותר של הטבע. ובכל זאת המדעים המתמטיים ששימשו תפקיד חשוב מאוד בייצור התעשייתי. באותו אופן הגל נסתר על ידי ההיגיון של פרויד לפיו יש חזרה כפייתית ללא התעלות והתפתחות הגליאנית על ציר הזמן. אך אלו רעיונות שמנסים להתעלם מהגל, להעמיד פנים שלא ניתן להכילם ברעיונותיו. ובמובן זה הם מזייפים. לא ניתן להעמיד פנים שהגל לא קרה.

פרויד מטיל ספק על הגל עם המאויים והגל מאיים על ספקו של פרויד...

סיכום והערות:
ז'יז'ק "מסביר" את הגל, ובאמצעותו הוא מסביר את הפער בין ההיסטורי - מה שקרה, לבין ההיסטוריה - האופן בו נבנית מפורקת ונבנית משמעותו של ההיסטורי. כל אירוע שזור במערך מתמשך של גורמים והשפעות רחבות גלובאליות, וכדי להבין את האירוע יש להבין את הגורמים האחרים שמולם התרחש. בזמן בו כל אדם פועל בהיסטוריה אין לו דרך לדעת מה מקומו בהיסטוריה, ומה תהיה המשמעות של מעשיו. לא ניתן לבחור בצד המנצח. לא ניתן לעצור או להיאחז במה שקרה בעבר. מי שמנסה להתקדם עשוי למצוא עצמו דווקא מתעלם מהתקדמויות שכבר קרו, מי שמנסה לשוב לעבר עשוי למצוא עצמו מערער על הסטטוס קוו הקיים ומבצע מהפיכה רדיקאלית עוד יותר.

זה שההיסטוריה נבנית רק בדיעבד זה די כיתה א'. אבל התפיסה הרווחת היא שהרבה גורמים מתבשלים ומבשילים, ושבשלב מסויים ניתן לראות לאן הרוח נושבת ולנטות בכיוון הנכון. ז'יז'ק יוצא כנגד הנחה זו, כאילו בזמן עשיית ההיסטוריה ניתן לדעת אותה מראש. נגיד כמו דפני ליף ביולי 2011.


יש פה חוסר אמון מובנה בטקסט, הוא שז'יז'ק כמובן מנסה לחזור לאחור, בכך שהוא אומר שלא ניתן לחזור לאחור. כלומר, הוא מנכס את הגל ומתאר כמה הניכוסים של ההיסטורי אינם תמימים. זה כמו כשקוראים את דרידה ש"חוזר" לאפלטון וכאלה והופך אותו על פיו ברוח הדה קונסטרוקציה. זה כמו שקוראים את לקאן ש"חוזר" לפרויד והופך אותו. אבל דווקא בנקודה של פרויד שאני מכיר טיפה יותר טוב מאפלטון והגל, יש פה תחרות בממשיכיו ובמפרשיו, לא הפיכה של משמעויותיו עצמו. כי לקאן כן שואב מרוחו של פרויד ומהטקסטים שלו. אולי ככה אפשר להבין את ההנגדה של ז'יז'ק בין הגל להגליאנים הצעירים שפירשו אותו לא נכון.

חשוב לזכור ברקע שז'יז'ק הוא סוג של קומוניסט, לא ברור איזה סוג, שמבקש לקדם מהפכה קומוניסטית, לא ברור לי (אולי גם לו) מאיזה סוג בדיוק. אבל הרבה מהדיבור שלו על כך שהחזרה אינה אפשרית, הוא ניסיון לטהר את שמה של המהפכה הקומוניסטית, ולומר כי ניתן לנסות שוב ושזה לא ישתבש באותו אופן. למעשה הוא אפילו מנסה לנכס את סטאלין ולהסביר באמצעותו כיצד כן צריך לעשות מהפכה. הבעיה שלי היא כשמישהו מכוון באופן ברור מדי למקום מסויים, והביקורת שלו עיוורת למקום הזה.

עכשיו כל הפוסט הזה מסתבר בדיעבד כלא רלבנטי בעליל לפסיכולוגיה. רק בדיעבד יכולתי לדעת את זה. טוב האמת שגם באמצע סיכום ההרצאה הבנתי שהזה לא קשור. אבל כן יש פה הרבה קונספטים שיכולים להסביר גם תובנות נפשיות. תובנה היא הדבר הכי מגניב שיכול לקרות בטיפול, או בתהליך של צמיחה אישית. אתה חי את חייך, משיג את מה שאתה יכול להשיג בדרכיך, ואז פתאום את מסתכל על עצמך ומבין למה אתה עושה את כל זה. ההרגשה ברגע של תובנה מאוד גדולה או של חשיפה עצמית דומה מאוד למה שז'יז'ק מתאר במהפכה - אתה לא יודע איך העולם ייראה אחרי שתגיד משהו או תעשה משהו, ואחרי כן שום דבר לא יכול להיות אותו דבר. צאו מהארון, תיפרדו מבת זוג, תתפוצצו מכעס על כל העולם, תציעו נישואין מצידי... תנסו תראו מה קורה.

אבל בדיעבד רק פתאום הגעתי לתובנה שההרצאה הזו עשתה לי שירות מאוד טוב היום. קראתי אותה יום לפני חזרה לאחור בחיי, מאוד משמעותית. והיא עזרה לי להבין שלא ניתן לחזור לאחור. שלא ניתן להתעלם מזמן שחלף. שהדברים, עד כמה שהם מתכתבים זה עם זה, הם הפכים זה לזה, כי למקור לא היה קנה מידה להשוות מולו ועכשיו אני אחר ועכשיו זה אחרת.

One does not simply go back to Ithaca!!

מה זה אינטרסובייקטיבי, חלק ראשון

אנלא מומחה גדול, נרדמתי מהגל אחרי חצי עמוד, אבל יאללה, נקרא לזה סיכום ביניים למה שהבנתי עד כה מלימודיי. הפוסט הזה נועד להסביר את המושג אינטרסובייקטיביות, באופן הפשטני בו אני מבין אותו בשלב זה של תהליך הלמידה שלי. נראה לי כתבתי דברים דומים באנגלית, אבל כל הקטע פה הוא לתרגם ולפשט לפי הבנתי הנוכחית, אז הנה לעיסה נוספת. ואשמח להערות והארות והפניות לקריאה רלבנטית.

סובייקט ואובייקט
סובייקט הוא נקודת מבט והתייחסות. אובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו. לדוגמא אני רוצה לאכול סטייק. אני הסובייקט, הסטייק האובייקט. הרצון לאכול הוא הסובייקטיביות שלי. האפשרות להיאכל היא תכונת האובייקט. זה הבסיס.

יחס רפלקסיבי
היכולת שלי להתייחס לעצמי כאובייקט. אני אוהב לגרד בזקן. אני הסובייקט המתייחס לזקן שלי כאובייקט. ואני גם האובייקט שיש לו זקן שניתן לגרד. במקרה של גירוד בזקן, זה לא נעים במיוחד להיות מגורד, אלא יותר דבר לעשות מתוך שעמום ופוזה אינטלקטואליסטית, ולכן הסובייקטיביות שלי היא אהבת מעשה הגירוד. אבל גם להיות מגורד יכול להיות נעים, כשהזקן ארוך מדי לדוגמא, ואז הסובייקטיביות שלי עשויה להתבטא גם בלהנות מלהיות מגורד, שזה בעצם להנות מלהיות אובייקט.

אני גם סובייקט וגם אובייקט
יש פה גם התייחסות לזקן כמייצג את כולי (סיניקדוכה). הרי זה לא אותו אני שמגרד ומגורד, אלו שני חלקים נפרדים בגופי. אפשר לומר שהמגרד הוא ההחלק המוטורי במוח והיד, המגורד הוא החלק הסנסורי במוח והזקן. כלומר שיש פה חלוקה שלי לשני חלקים נפרדים פיזית שהם סובייקט ואובייקט.

דוגמא יותר ברורה לכך היא כשאני מתגלח ומשיל את זקני, ואז ברור שהזקן הוא לא חלק ממני, הוא איזשהו אובייקט שנוסף אליי, ואני הסובייקט, וכשאני נפרד ממנו אני נשאר אני.

עוד דוגמא, כשאני חושב על שני החלקים הנפרדים במוח, (הסנסו-מוטורי), בפסקה הקודמת, אני עושה זאת באמצעות החלק ההסקתי (?) במוח. איזשהו חלק במוח שמסוגל להתייחס לדברים באופן מופשט. כי זה לא שאני רואה את המוח שלי מבפנים. בקיצור, שוב חילקתי את המוח שלי לשני חלקים. האחד סובייקט שחושב, והשני אובייקט, שעליו חושבים. גם כאן יש חלוקה שלי לשני חלקים בתוך עצמי. וזה מגיע עד רמת הנוירון שחושב על השכן שלו. ואז הנוירון שחושב על עצמו בעבר.

עוד דוגמא, עכשיו כמובן שכשאני כותב על זה, ניתן לחלק בין האני שחשב והאני שכתב. אני שחשב מקודם היה סובייקט, ועכשיו הפך אובייקט. כי מקודם הוא זה שהתייחס, ועכשיו מתייחסים אליו. אם כך הסובייקטיביות היא נקודת התייחסות חמקמקה שנמצאת תמיד בהווה ומכפיפה אליה את כל שהיא מתייחסת אליו, גם את עצמה בעבר.


בסרט סינקדוכה ניו-יורק, שכתב וביים צ'רלי קאופמן הפסיכי גאון, הגיבור הוא בימאי תיאטרון שמקבל מלגה גדולה ומחליט לביים את פרוייקט חייו, וכך הוא מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו מביים הצגה על עצמו וכך הלאה. זהו הלופ של הסובייקט המתייחס לעצמו. הנה קטעון לא קשור מהסרט:

סובייקטיביות ואינדיבידואליות
אינדיבידואליות, in-dividuality, היא משהו שלא ניתן לפרק לגורמים. האינדיבידואליות היא נקודת המבט החמקמקה של הסובייקטיביות, שהיא תמיד היא. זו הגדרה על דרך השלילה בעצם, הסובייקטיביות היא נקודת העיוורון שלנו לעצמנו. רק בנקודה בה אנחנו לא יכולים להתייחס לעצמנו כאובייקט, אנחנו סובייקט. ועל רצף הזמן הסובייקטיביות שלנו נחשפת בדרך כלל, ואנחנו מסוגלים להתייחס לעצמנו. דוגמא: הצבעתי לעמיר פרץ לפני כמה שנים כי רציתי לשפר את  שכר המינימום בישראל. בחלוף הזמן עמיר פרץ לא פעל להעלאת שכר המינימום, התבאסתי נורא, ואז חשבתי על זה באופן מפוכח. התנתקתי מהתקווה שלי לשיפור התנאים הסוציאליים בשוק העבודה הישראלי, והתייחסתי לתקווה הזו כחמקמקה וקשה ליישום. המעבר מתקווה כיחס סובייקטיבי, לתובנה לגבי אותה תקווה כאובייקט התייחסות, היא פיצול עצמי על רצף הזמן כסובייקט בהווה ואובייקט בעבר.

היחס לאחר כסובייקט או אובייקט
כמו שאני גם אובייקט וגם סובייקט, הרי שגם האחר הוא כזה. ניתן להתייחס לאחר כאובייקט די בקלות. לדוגמא כשאני אוהב מישהו, הוא אובייקט של היחס האוהב שלי. להתייחס לאחר כסובייקט זה קצת יותר קשה. כי הרי אמרנו שסובייקט הוא נקודת התייחסות חמקמקה, ואובייקט הוא משהו שניתן להתייחס אליו, לכן ברגע שנתייחס למישהו כסובייקט נהפוך אותו לאובייקט. דוגמא מוכרת היא הסרט הדבילי של מל גיבסון, "מה נשים רוצות", בו גיבסון מקבל יכולת טלפתית כלפי נשים, ואז הוא שומע את רצף התודעה שלהן. אגב, הוא עובד כאיש פרסום, ובכלל הוא רודף שמלות, כך שהוא משתמש ביכולתו הטלפתית כדי להשיג נשים כלקוחות ומאהבות. הוא רץ ליד אישה בפארק, ושומע את המחשבות שלה. היא דואגת אולי השאירה את הדוד דולק, שהיא צריכה לסדר משהו לילדים, אולי היא בהריון, ואם הבחור שהיא איתו אוהב אותה וכו'. המסקנה (שבשבילה כל הגברים רואים את הסרט, כדי לקבל שורה תחתונה, מה (לעזאזל) נשים רוצות) היא שנשים דואגות כל הזמן. בכך גיבסון מתייחס לסובייקטיביות הנשית כאובייקט. כי הסובייקטיביות תמיד מתקדמת וחומקת ולסכם אותה בשורה תחתונה אחת, זה, מה שקוראות הפמיניסטיות חפצון/החפצה, ההתייחסות לסובייקט כאובייקט.

לא רק מל גיבסון. גם הפמיניזם הפרגמטי הוא ניסיון להבנות את הסובייקטיביות הנשית במושגים אקדמיים, פוליטיים משפטיים וכו' שניתן להתייחס אליהם. לדוגמא כל הדיון האובייקטיביסטי על אונס והטרדה מינית מנסה לייצר אלגוריתם אובייקטיבי ליחס מכבד כלפי הסובייקטיביות הנשית. כשבחורה אומרת לא, זה לא. וזה קל להגיד. אבל כשבחורה אומרת כן תחת לחץ או מצוקה זה כבר משהו יותר בעייתי לניסוח. הניסיון להגדיר זאת הופך לטרחני כשהוא מנסה להכיל את האפשרויות האינסופיות של התודעה, ומצבים אמביוולנטיים או סוגסטיביים בהם קשה סובייקטיביות ואובייקטיביות מתבלבלים. או שמוביל לבדלנות בינאישית מתוך חשש הפחד להתייחס לאחר כאובייקט. אולי נעשה פוסט אחר על האופן בו הפמיניזם הפרגמטי חותר תחת ההכרה האנושית ואימת הבדידות הקורקטית. ואולי גם עוד פוסט יוקדש לגברים פמיניסטים מסוג מסויים, שמשתמשים בפמיניזם כדי להבין נשים היטב היטב, אך כאובייקט. לא בקטע הזדוני, יותר בקטע כמו שתינוק לומד לחייך לאמא בדיוק הנכון כדי שתאהב אותו.

תהום לתהום קורא
אז איך מתייחסים לאחר כסובייקט? נראה לי כתבתי על זה די טוב בפוסט על ג'סיקה בנג'מין ואקט ההכרה ההדדית באנגלית. זה נוגע לנקודה שתיארתי קודם, לפיה נקודת הסובייקט היא נקודת העיוורון שלי לעצמי. יעני יש פה משהו פרדוקסלי, שכדי להתייחס לסובייקט צריך להתייחס לחוסר היכולת להכירו. כשאני רואה את האחר כמישהו שלא ניתן להגדרה סופית, אני רואה אותו כסובייקט. דווקא יצא שזה נשמע פשוט.

דוגמא שאהבתי היא בסצינה מסרט המרגלים "חפרפרת" לפי ספרו של ג'ון לה קארה. בסצינה זו המרגל הבריטי הבכיר חוקר מרגל סובייטי אנונימי. הוא מנסה לפתות את המרגל הסובייטי, תחשוב על אשתך, תחשוב איך היא דואגת לך כשאתה כאן בשבי, אנחנו נפיץ שמועה שדיברת, לא תוכל לחזור הבייתה, יהרגו אותה מולך ואז יענו אותך למוות. החוקר הבריטי ממשיך וממשיך לתאר את הזוועות כדי לעורר חרדה בנחקר הסובייטי. עד לפתע אחרי שיחה ארוכה החוקר מבין שפרש בפני יריבו את כל חרדותיו הכמוסות ובעיקר את האהבה לאשתו כנקודת החולשה שלו. החוקר הבריטי מבין שכל הנהוני האישור של הנחקר הסובייטי היו רק כדי להובילו הלאה והלאה לחשיפה עצמית. הנחקר שותק ומשוחרר לחזור אל מותו. החוקר בכל זאת מבין משהו לגביו. שניהם מגיעים להכרה עמוקה אחד של השני, של נקודת האינדיבידואליות שלהם, המעוז האחרון שמגדיר את הסובייקטיביות שלהם, בפני כל המשחקים הסוגסטיביים העינויים והמניפולציות. הבריטי חושף שאהבתו לאשתו היא נקודת העיוורון שלו. הסובייטי חושף שהוא כלי עיוור לעצמו במשחק, מוכן להקרבה, שהוא פנאט. בהמשך הסרט הם משתמשים בדיוק בנקודות עיוורון אלו אחד של השני כדי לפגוע זה בזה. אני אוהב את הדוגמא הזו גם בגלל שהיא דוגמא להכרה הדדית בין אוייבים דווקא, ולא הומניסטית מתייפייפת.

הנה גארי אולדמן שמשחק מדהים את החוקר הבריטי:



הנאיבי, הסנטימנטלי
שילר, במסה שרפרפתי עליה מהמאה ה18, מדבר על פער בין נאיביות וסנטימניטליות, כשני מצבי תודעה. הנאיבי הוא שאינו מודע לעצמו, והסנטימנטלי מודע לעצמו יתר על המידה. הוא נותן דוגמא לנאיבי בשירה של הומרוס, שהיא השירה הקלאסית שמגדירה מהי שירה בכל מילה וחרוז. הגיבור ההומרי הנהדר הוא אכילס, שמשסף את גרון יריבו במהירות, דורך על עורק הצוואר של יריבו לשנייה נוספת רוכן ומתהדר, חייה עוד רגע תראה כמה נהדר ויפה אני כשאני הורג אותך. אכילס הוא מי שהוא, ללא חרטות, ללא צניעות, ללא ויסות, נהנה מהיותו אובייקט יפהפה, זוהר וחי. המודרניות לעומת זאת, מתייחסת בכל צעד לעקבותיה של הקלאסיקה ואינה מסוגלת להיות בפני עצמה. הגיבור המודרני הסנטימנטלי הוא רסקולניקוב של דוסטוייבסקי, שמצד אחד מאמין שהוא הנבחר על ידי האל לבצע שליחות של רצח, אך אינו מסוגל באמת להיות כלי בידי האל. רסקולניקוב רוצח ואז מתחיל להתייסר בתוך עצמו לגבי שליחותו, אשמתו, האם ושמא ואולי ובטח ומה אם, וכולו מתמלא במחשבות רפלקסיביות לגבי מעשיו. ניתן לומר ששילר מצייר שני סוגי יחסים של האדם אל עצמו, של הסובייקט לאובייקטיביות שלו. בעוד שאכילס לגמרי בסדר עם עצמו כאובייקט, רסקולניקוב נהרס וקורס תחת הפונקציה האובייקטיבית שמילא בעיניי עצמו.

הסטואי
הסטואי, זה גם משהו מעניין. באותו יום שראיתי את ה"חפרפרת" ראיתי גם סרט של סטיבן סיגל, מתוך מיני סידרה שנקראת "צדק אמיתי" וזכתה לדירוג צופים ירוד במיוחד בIMDB. הסרט דווקא ממש טוב בעיניי, הסובייקטיביות. כל הדיאלוגים שם הם מהסוג של "cut the bullshit let's shoot". כלומר, יש שם כל מיני שוטרים צעירים חתיכים וחתיכות, ואת סטיבן סיגל שהוא השוטר הותיק הפטריארך. להם יש כל מיני רגשות לגבי מה שהם עושים, הם מפחדים לא להצליח לתפוס את הפושע, הם חושבים שהם החטיאו איזו ירייה בפושע מרכב נוסע הם לא מספיק שווים ודברים כאלה. ואז יש את הקשוח המרכזי , סיגל, והקשוח המשני, איזה גבר קורא תיגר לכתר הפטריארך. קורא התיגר הוא דכאני, הוא שואל משהו כמו "אתה בא נלך?" עונים לו משהו כמו "אני לא יודע, אני חושש שזה לא הדבר הכי יפה לעשות" והוא עונה "לא שאלתי מה אתה חושב שאלתי אם אתה בא". סיגל הוא דווקא מיטיב אבל באותו קטע סמכותי סטואי. הוא מציל שוטרת צעירה שנקלעה למארב. הוא בא יורה בכולם הכי טוב, עושה את הפמיניסטית הצעירה לדמזל אין דיסטרס, מרים אותה מהריצפה אחרי שהביס את הרעים ושותק. הוא יודע שהיא מוקירה תודה ומושפלת בבת אחת, היא יודעת שהוא יודע שהיא מושפלת ושהוא יודע שהוא הציל את חייה, שניהם יודעים שאם ידברו על זה יפספסו רגע של חיבור הדדי. שאם הם יגידו משהו לגבי זה שהיה ביניהם חיבור פטריארכלי בנאלי, הוא יהפוך לבנאלי, אבל בעצם הוא היה הכי אנושי, במובן של מכבד, לוקח אחריות, מכיר, אולי אפילו אוהב בלי להודות בכך.

טוב נגמר לי הזמן לכתוב בוא נקרא לזה פרק א'. בפרק הבא אסביר למה דון דרייפר השוביניסט הוא דווקא משחרר נשים. אסביר גם איך קוראים שירה - לא לפי דעה אישית ולא כמשהו אובייקטיבי, אלא לפי משמעות אינטרסובייקטיבית שנוצרת בין הכותב והקורא/ים. אסביר גם משהו על מרחב המעבר הוויניקוטאני וכו'. שווה. כמובן שאני מקפיד לכתוב את הדוגמאות הקיצוניות, כי לכתוב את הדברים הנחמדים שבאינטרסובייקטיביות לא תמיד מבהיר את הנקודה. אז אני מתנצל אם זה נשמע כמו היפוך שטני של קשר אנושי. זה לא. עבורי זו דווקא מציאת האנושיות היפה גם בעימות וקושי. וחשוב לזכור! השאלה היא כיצד ניתן לפגוש אנשים אחרים באופן מכבד.