יום שישי, 28 בדצמבר 2012

החלום החברתי

אתמול הייתי בבית העם, בפגישה הרביעית בסדרה שנקראת "מטריצת החלום החברתי", ואורגנה על ידי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית יחד עם הועדה למעורבות חברתית של מכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו. הנחו את הערב חני בירן, שימי תלמי וארנונה זהבי.

הרעיון של החלום החברתי הוא שכולנו נטועים בסדר חברתי, ובמטריצה אסוציאטיבית של סמלים שהסדר החברתי מבנה. כדי לגעת במטריצה החברתית הלא מודעת, מעלים את החלומות שלנו בקבוצה, ולא מחפשים את המשמעות האישית של החלום אלא הפירוש הקבוצתי, החברתי. הקבוצה מעלה חלומות של המשתתפים, ואסוציאציות לחלומות, ורושמת את הרצף האסוציאטיבי שלהם. מדי פעם המנחה מתערבת בפירוש כדי להרחיב את הדיבור או להתקדם מעל נקודה שנתקעים בה. לדוגמא חלום מוזר על כפל משמעות או משהו בלתי אפשרי שקרה למישהו, אסוציאציה ליצירה ספרותית או פרסומת מהטלביזיה, וחלום נוסף שנזכרים בו בהקשר זה, וככה מפליגים עד שאורגים מספיק חלומות ואסוציאציות כדי למצוא דפוסים קבוצתיים שכולנו מגיבים אליהם. בחלק השני של הערב יושבים בקבוצות קטנות יותר (נגיד בחלק הראשון אתמול היינו 38 ובחלק השני 5), ומדברים על המשמעות האישית של ההשתתפות במטריצת החלומות. המפגשים הללו הם עונג למי שאוהב להפליג באסוציאציות ולא להיראות מוזר. 

משהו מעניין קרה בפגישה השנייה והרביעית, ואני חושב שהוא מסמן את סוג השיח שמתקיים בקבוצה. רוב הקבוצה מורכבת מאנשי טיפול, מתמחים ומטפלים ותיקים, עובדים סוציאלים ופסיכולוגים, אבל גם אחרים שמתעניינים ומצטרפים, כי חלומות ופסיכואנליזה ומשמעות חברתית הם נושא פופולריים ולכן הוקמה הקבוצה דווקא עכשיו. שני משתתפים שלא השתתפו בכל הפגישות, אלא באו רק לפגישה, לא הבינו את המשחק, והיה דיסוננס של המשתתפים שניסו להחזיר את הסדר על ידי התעלמות מהמשתתפים או כעס, או תלונה למנחה שבחייאת תעיר על השתתפות מהסוג הזה שלא מקדם את הקבוצה.

משתתפת אחת בפגישה השנייה הייתה סוג של רוחניקית, שנסחפה באסוציאציות ומנטרות סימבוליות, לא זוכר בדיוק מה היא אמרה כי זה לא נשא משמעות עבורי, אבל אני יכול להמציא משהו כמו "הכל לבן, וזה ככה צריך להיות, לו היה צריך להיות, כי לבן זה גם שחור, וצריך זה גם רוצה, כי אין שחור בלי לבן, ואין רצון בלי צורך" וכו'. וכנראה שאני הפחתי יותר משמעות בדברים שהמצאתי ממה שאמרה היא. משתתפת אחרת בפגישה של אתמול הייתה סוג של פסיכולוגית אובר אמפטית, כשאחד מחבריי סיפר חלום הזוי מוזר מטריד וטעון משמעויות לרוב, היא עצרה את הרצף האסוציאטיבי ואמרה משהו כמו "אתה מתחיל בחולי, וממשיך למוות, ואף אחד לא עוזר לך, ואתה מבקש עזרה, אבל אתה לבד לבד... לבד לבד... כל כך לבד... זה מאוד עצוב וקשה". ואני רק רציתי לעצור את רצף הלֶבָדים שלה ולקפוץ פונולוגית ללֶבֶד (אולי כי זה חומר גלם ליצירה).

נראה לי שהדרך הכי טובה להסביר את האופן בו הן "הרסו לנו" הוא בשפה וויניקוטיאנית על משחק. נגיד יש שני קטבים לשיח הזה של החלומות החברתיים - האחד פנטסטי והשני מציאותי. והשיח המשחקי נמצא ביניהם, מלטף בבת אחת את שניהם ולא מתחייב דווקא לזה או לזה, וככה משחרר את הפנטזיה מהציאות ואת המציאות מהפנטזיה (טוב את זה המצאתי הרגע). 

יש משמעות חברתית-פוליטית למשחק הזה, לזה שאנחנו לא לוקחים את האידיאולוגיה שלנו במלוא הרצינות לרגע, לזה שאנחנו לא לוקחים את ההשלכות המציאותיות של דברינו במלוא הרצינות לרגע. המשמעות של המשחק יכולה להיות הכחשתית ומשמרת הסטטוס קוו במציאות אם שקועים במשחק. המשמעות יכולה להיות תקיעות במציאות אם אנחנו לא מסוגלים להתנתק ממנה ולחשוב אחרת לרגע, להתבונן באופן בו הסדר החברתי מקיים את עצמו ברוב של משמעויות סמליות, שעליהן יש לנו השפעה.


נ.ב.
אגב, לא תיארתי שום תוכן של הפגישה, כי צריך להבין את הכל בתוך ההקשר... אבל אימאג' שתקוע לי בראש הוא תיאור של חלום של חָברתי הטובה שתיארה ניצנים שפורחים לה מהידיים, והזכירה לי את דפנה של אובידיוס. 

נ.ב. 2:
ואולי הכעס שלי והניסיון למשטר את השיח החברתי הם העניין. שלא ברור מהו השיח הנכון, ויש מאבקי כוחות וסכנה בגלישה לשיח כזה מדי או לא מספיק כזה. וזה כבר מזכיר לי את הפוסטים הקודמים על בולאס.

אין תגובות:

פרסום תגובה