יום שבת, 1 בדצמבר 2012

קבוצת קריאה והמרחב הפוטנציאלי

שבוע שעבר נפגשנו שוב בחברה הפסיכולוגית של ימי ד'. החברה היא קבוצת קריאה של חבריי ללימודים העוסקת בכתבים פסיכואנליטיים עם דגש קליני. בשנה שעברה קראנו סיליבוס התייחסותי בסיסי בו כיכב סטיבן מיטשל וקצת בסוף ג'סיקה בנג'מין. השנה נרשמו עוד חברים לקבוצה, ואנחנו עושים צעד אחור ליחסי אובייקט, וקוראים קצת וויניקוט וקצת בולס. כמובן שיש גם משמעות לקריאה לאחור של יחסי אובייקט מתוך רקע אינטרסובייקטיבי.

ואנחנו, השבוע קראנו את פרק נוסף מספרו של אוגדן על מושג "המרחב הפוטנציאלי" של וויניקוט. חברי היקר רותם הקריא ואני התקשיתי לסכם. רציתי במקור להעלות סיכום מדוייק של הדברים אבל היו הרבה קולות של המשתתפים האחרים לאורך הצגת הטקסט, ופעמים רבות לא הבנתי אם הסכמנו על דבר או על היפוכו. 

רותם הציג את המרחב הפוטנציאלי, וניסיתי לסכם אבל כל הזמן נאמרו דברים סותרים אז ניסיתי בהתחלה ליישב אותם:

"המרחב הפוטנציאלי מתפתח בשלב השני של התפתחות התינוק תוך הוויתור על הדיאדה ... הוא בבת אחת (פרדוקסלית) אקסטנציה של התינוק, ולא-תינוק ... מרחב זה הוא הצטברות חוויות של התינוק עם אמו והסביבה, והוא מרחב שהוא מסוגל לייצר ... מרחב מעברי זה האובייקט מתגלה כקיים אך גם נברא מתוך הפנטזיה ... רק מתוך חוויית אובייקט מעברי ניתן לוותר על האובייקט ... תופעת המשחק מאפשרת התייחסות לאובייקט הממשי ושילוב שלו בעולם מאגי פנטסטי."

"תחילה יש הבנה של אחרות, דחייה של לא-אני. זוהי ההתחלה של המרחב הפוטנציאלי. שם מתחילות כל התופעות הפרדוקסליות. באופן פרודקסלי היות אני מתאפשר על ידי האחר. וויניקוט טוען שהתינוק מגלה ת'צמו בהשתקפותו בעיני אמו, כך מתהווה הדיאלקטיקה הבינאישית בה היות אני ואחרות יוצרים זה את זה ומשתמרים זה בזה. דיאלקטיקה – תפיסות מנוגדות ויחסים דינמיים. שני דברים שגם מאוששים וגם שוללים זה את זה בבת אחת. כמו הכד והפרצופים בתפיסת גשטאלט – הם חייבים זה את זה כדי להיות קיימים ושוללים זה את זה. כמו שהלא מודע חייב את המודע כדי להתקיים בניגוד לו. הדיאלקטיקה שואפת לאינטגרציה שלעולם לא מגיעה."


"תחילה אין סובייקטיביות, והיא מוחזקת על ידי הדיאדה כפוטנציאל בלבד. לתינוק אין צרכים משום שהם מסופקים מראש על ידי האם. זהו היסוד הבלתי נראה של החוויה. זו תחושת האמון, הביטחון להיות לבד (בנוכחות אמא), משם נולדת היכולת של התינוק לדיאלקטיקה."

"היכולת לייצר סמלים נולדת מתוך תשוקה. אם עד כה האם הייתה פנטסטית ללא רבב, עתה היא הופכת מציאותית יותר, טובה דיה (בלבד). צרכים של נענים במלואם דורשים לייצר סמל, תשוקה, שאיתה ניתן לעבוד על הסמל ולהתמודד איתו. צריך סמלים כדי שתהיה תשוקה- התשוקה היא למשהו, והסמל הוא ההמשהו. רק כשיש מספיק כשלים בסיפוק צורך יש צורך בזיכרון האובייקט. ללא התשוקה לא ניתן ליצור ת'סמל, בלי הסמל אין תשוקה. הסמל גם משהו שמגדיר מענה לצורך עם אובייקט ספציפי, הסמל הוא גם תשוקה."

"אובייקט מעברי הוא סמל ליכולת לשמר דיאלקטיקה. הוא סמל לאחדות ושניות בו זמנית. הוא סמל לאחדות והנפרדות עם האם. הוא אובייקט שנוצר על ידי התינוק ולא נשלט על ידיו. כמו מישהו שפונה לרופא ומספר על חבר שלו שיש לו בעיה באיזור חלציו. זה בנאדם שהוא גם סמל הנפרדות כי הוא אחר, הוא גם אחדות כי יש לו מה שיש לי, הוא גם היבט אומניפוטנטי כי בראתי אותו, הוא גם שולט בי כי אם הוא מאובחן עם מחלה ממארת הרי שאני זה שאסורס."

"דוקטור.. יש לי חבר אומניפוטנט..."...

"האחדות מותמרת לשלשה – קודם כל נולד הסמל, אחר כך הסובייקט המדמיין אותו ולבסוך המסומל. הסמל הוא המחשבה, המסומל הוא האובייקט, הסובייקט הוא החושב ומפרש את הסמל. התינוק שמייצר את המרחב בין הסמל והמסומל לא מאבד כך את האומניפוטנציה המאגית שלו אלא שם אותה במרחב סמלי. שם הוא אומניפוטנט. בו זמנית הוא יכול להרגיש סובייקט ולהנות מכל הייתרונות של לחוות את החיים המציאותייים. במציאות הוא בורא את עצמו בתור אובייקט ואת אמא שלו בתור אובייקט מחדש. האם נבראת על ידי התינוק"

"המרחב הפוטנציאלי מחבר בין מציאות ופנטזיה. לפלנש ופונטליס אומרים שפנטזיה ודימיון... בעצם רותם אומר שפנטזיה היא דימיון על מימוש של משאלה. אין שם הסמלה מלאה. יש תינוק רעב הופך שבע בראש. דימיון יכול לכלול תינוק רעב לוקח שד ומשביע רעבונו באמצעות חלב. הדימיון נוצר במרחב הפוטנציאלי בין פנטזיה ובין מציאות. הדימיון הוא הדיאלקטיקה. בפנטזיה כלב הוא כלב הוא כלב, בעוד בדימיון יש משמעויות סמליות. הדימיון נולד מתוך הדיאלקטיקה."


וככה זה נמשך לתאר פסיכופתולוגיות של היכולת הדיאלקטית שעליהן אני אדלג שלא תרגישו רע עם עצמכם. אבל הנה דוגמא לרב שיח בנושא שהצלחתי ללכוד:

רותם: "הפנטזיה קורסת לתוך המציאות. הילד חווה את הפנטזיה במציאות במלוא נוראותה ואז הוא בורח למציאות כדי להכחיש את הפנטזיה. האם אובייקט אם היא לא שורדת, ולא מספקת הגנה מפני הפנטזיה. כתוך עולם הפנטזיה האומניפוטנטי של הילד הוא לבד. אם היא לא נהרסת מהתוקפנות שלו, הוא רואה אותה כנפרדת, ואז הוא בוחר להיתפס למציאות במקום לפנטזיה."
כ': "כמו ששיכורים ומסתחררים מבפנים וצריך לפתוח את העיניים ולבהות. כתוצאה מכך שאין פנטזיה לא מתפתח הדימיון של הילד."
ר': "זה כמו מישהו שרואה הכל לפי הצורה ברורשך."
ה': "זה כמו מישהו שאומר שזה כתם. מטופל כזה דל חלומות."
רותם: "מישהו שמסרב ליחס פשר לחלומותיו. שם לב לפרטי המציאות. וויניקוט מגדיר אותו כביסקוויט השואב את כל הלחות מהמציאות ומשאירה יבשה."

הנה תמונה של ביסקוויט השואב את כל הלחות מהתה של וויניקוט:



וגם נותרו לנו הרבה שאלות שריכזנו במהלך הקריאה ולא הספקנו לדון בהן:
- מהי הדיאלקטיקה בין מודע ללא מודע?
- למה וויניקוט משתמש בסוגריים? מה משמעותם?
- היכן נולדת היכולת לדיאלקטיקה?
- מהו סמל?
- מהו אובייקט מעברי?
- מה גורם לקריסה של מציאות לפנטזיה?
- מה גורם לקריסה של פנטזיה אל מציאות?
-מהו מצב של "אין חוויה"?
- האם מרחב פוטנציאלי הוא פוטנציאלי למימוש או שהוא הדבר עצמו? ומה ההבדל בין וויניקוט וקליין בתפיסתו?
- דוגמא להזדהות השלכתית.

הערות שלי
הדבר הכי מעניין בקבוצה הזו עבורי הוא בניית השיח, בו מופקות המשמעויות המשותפות. היו הרבה מאיתנו שהבינו בבהירות את דבריו של וויניקוט, והיו שלא תפסו זאת במדוייק. אבל ניכר בעיניי שהדיוק לא היה המטרה. דווקא הדוגמאות ברב שיח תפסו אותי הכי.


אין תגובות:

פרסום תגובה