ישבתי על התיזה כל היום. הפלגתי במחשבות שבעצם רחוקות מנושא התיזה. אז הנה הן פה:
השליטה אינה ניתנת ביד האדם, והחיים כרוכים בפשרה מתמדת. קורא שורות אלו יכול להרים ידיו ולמחוא כף. זוהי מעט השליטה שבידינו – לקבוע את שנעשה כעת. אך אם הקורא יושב בחדר הומה אדם אולי יוותר על מחווה זו. ולכותב שורות אלו אין השפעה על מעשיו של הקורא, אם ימחא כף או יוותר על המחווה. יש לנו השפעה על התנהגותנו, פחות מכך יש לנו השפעה על רגשותינו ומחשבותינו, פחות מכך על התנהגותם של אחרים, ופחות מכך על רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים. כיצד, אם כך, מתאפשר החינוך? מהי יכולתו של ההורה להשפיע על האופן בו יגדל ילדו? הנוכחות ההורית מכוונת לתווך שבין הכללים והחוקים של הבית לבין משמעותן המשתנה עבור הילד, מחיאת כפיים לגאוות הילד על שעמד בכללים, נחמה לילד שמרגיש שנכשל, הזזת הרף הנדרש לפי כוחו של הילד. נוכחות מכוונת (attuned) זו היא היוצרת קשר בין ההורה והילד, ומאפשרת לילד למצוא בהורה גם משענת, המאפשרת גם נחת וביטחון וגם צורה וארגון.
על כל אדם למצוא מקומו הייחודי מול נורמות חברתיות שאינן מתארות אותו לגמרי. בפער בין הפרט לבין תפקידו החברתי נמצאות האשמה, החרדה, הכעס, הדיכאון והמבט המופנה כלפי פנים ומנסה למצוא גשר, להגיע לנחת. וגם האינדיבידואליזם הוא ערך חברתי, הביטוי העצמי, של אי ההתאמה לקטגוריה אליה הפרט משוייך, של הייחוד החד פעמי של קיומו. באינספור מחוות קטנות, של מחיאת כף או ויתור על מחיאת כף, בלבישת חולצה מכופתרת או סוודר, בלחיצה על כפתור הסנוז או קימה מהמיטה, מעצב האדם את שייכותו החברתית, וכחלק ממנה גם את האינדיבידואליות המתבקשת ממנו. האדם הבריא מוצא את האיזון בין היותו כמו כולם להיותו יוצא דופן, בין היותו כפוי לנהוג בדרך מסויימת על ידי החברה לבין תחושתו שהוא בחר להיענות לדרישה החברתית. המועקה צצה כשהאדם נדרש לבחור באחד מהקיצונים – להיות שונה לגמרי או לוותר על כל ייחוד, להיות חופשי לגמרי או לציית לגמרי. ניתן להתגבר עליה במציאת האיזון שוב, והיא תצוץ שוב בהמשך.
כמו בפרק שרנדי אבא של סטן מחליט שהוא לא סתם שותה אלא אכוהוליסט ולכן יש לו מחלה ולכן הוא צריך לקבל הכרה והוא מתחיל להתנהג כמו נכה ועוקף את כולם בתור..
אם כן, כיצד על ההורה לנהוג אם ברצונו לכוון את ילדו לקבלה חברתית תוך כדי ביטוי אישי, לקבלה עצמית תוך כדי מוטיבציה להמשיך ולצמוח? –הרי שעליו להתייחס לא רק למצבו האובייקטיבי של הילד, דרך אבחנה נוירולוגית של הפרעת קשב וריכוז, אלא גם ליחס הסובייקטיבי של הילד אל עצמו, לדוגמא המידה בה הוא מזדהה עם דפוס התנהגותו ההיפראקטיבי או חש שמצב פיזיולוגי מסויים נכפה עליו. משמעו של יחס כפול זה של ההורה אל הילד, הוא שמצד אחד על ההורה לקבוע כלל המארגן את חיי הילד, ומצד שני עליו להכיר בחוויית הילד מול הכלל. ולגבי ריטלין לא יודע... צריך לחזור לתיזה...
השליטה אינה ניתנת ביד האדם, והחיים כרוכים בפשרה מתמדת. קורא שורות אלו יכול להרים ידיו ולמחוא כף. זוהי מעט השליטה שבידינו – לקבוע את שנעשה כעת. אך אם הקורא יושב בחדר הומה אדם אולי יוותר על מחווה זו. ולכותב שורות אלו אין השפעה על מעשיו של הקורא, אם ימחא כף או יוותר על המחווה. יש לנו השפעה על התנהגותנו, פחות מכך יש לנו השפעה על רגשותינו ומחשבותינו, פחות מכך על התנהגותם של אחרים, ופחות מכך על רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים. כיצד, אם כך, מתאפשר החינוך? מהי יכולתו של ההורה להשפיע על האופן בו יגדל ילדו? הנוכחות ההורית מכוונת לתווך שבין הכללים והחוקים של הבית לבין משמעותן המשתנה עבור הילד, מחיאת כפיים לגאוות הילד על שעמד בכללים, נחמה לילד שמרגיש שנכשל, הזזת הרף הנדרש לפי כוחו של הילד. נוכחות מכוונת (attuned) זו היא היוצרת קשר בין ההורה והילד, ומאפשרת לילד למצוא בהורה גם משענת, המאפשרת גם נחת וביטחון וגם צורה וארגון.
הסדר החברתי קובע לנו נורמות להתנהגות, ללכת לבית הספר בזמן, לצבא, לעבוד, לצאת לחופשה, להשתזף נכון, להנות, להתחתן, לגדל ילדים, לאכול בריא, לחנך אותם, אפילו להתגרש נכון. ההתנהגויות הללו אינן נכפות עלינו על ידי כוח משטרתי, אלא דרך חיזוק תחושות הגאווה והשייכות שלנו, ואיום על תחושות האשמה והבושה שלנו. ומה על האדם לעשות מול הסדר החברתי השולט בו? האדם תמיד חסר דבר מה, תמיד הוא פחות מהנדרש ממנו, עושה כמיטב יכולתו להשלים את עצמו. ילד הגדל מבוהל מכוחו ואינו מאמין שלרצונותיו יש מקום בעולם, הוא כמובן חסר ביטחון, אך גם ילד הגדל להגשים רצונותיו ולחגוג את כוחו, עלול לגלות שהוא חסר ענווה ושאין זה מקובל חברתית. הראו לי ילד אחד מושלם, נטול אשמה חסר בושה, ואמשוך בחזרה את דבריי.
על כל אדם למצוא מקומו הייחודי מול נורמות חברתיות שאינן מתארות אותו לגמרי. בפער בין הפרט לבין תפקידו החברתי נמצאות האשמה, החרדה, הכעס, הדיכאון והמבט המופנה כלפי פנים ומנסה למצוא גשר, להגיע לנחת. וגם האינדיבידואליזם הוא ערך חברתי, הביטוי העצמי, של אי ההתאמה לקטגוריה אליה הפרט משוייך, של הייחוד החד פעמי של קיומו. באינספור מחוות קטנות, של מחיאת כף או ויתור על מחיאת כף, בלבישת חולצה מכופתרת או סוודר, בלחיצה על כפתור הסנוז או קימה מהמיטה, מעצב האדם את שייכותו החברתית, וכחלק ממנה גם את האינדיבידואליות המתבקשת ממנו. האדם הבריא מוצא את האיזון בין היותו כמו כולם להיותו יוצא דופן, בין היותו כפוי לנהוג בדרך מסויימת על ידי החברה לבין תחושתו שהוא בחר להיענות לדרישה החברתית. המועקה צצה כשהאדם נדרש לבחור באחד מהקיצונים – להיות שונה לגמרי או לוותר על כל ייחוד, להיות חופשי לגמרי או לציית לגמרי. ניתן להתגבר עליה במציאת האיזון שוב, והיא תצוץ שוב בהמשך.
ילד המתקשה להקשיב למורה בכיתה מתקשה ללכת בתלם המוכתב לו עשוי לחוש מועקה על שאינו "ילד טוב" כנדרש. הוא עשוי לפתור מועקה זאת בכמה דרכים, לשאול שאלות כדי לקרב את דברי המורה אליו, להפריע ולקבל אהדה מחבריו, להתלונן על קשייו ולקבל הכרה כסובל מהפרעת קשב, להתאמץ בכל כוחו לעקוב אחר דברי המורה ולרשום כל מילה שנאמרת וכו'. המתח שעליו לאזן בכל בחירה הוא בין ייחודיותו ואי-ייחודיותו, בין התייחסות אליו כמיוחד או קבלתו כחלק מהכלל. הקושי באיזון בחירות אלו הוא שבעוד שהילד בוחר דפוס בחירות עקבי, הרי שבהקשרים שונים משמעותן משתנה. ילד שהתחיל בכיתה גדולה בה הכרה בהפרעת קשב וריכוז אפשרה לו מקום מיוחד ולגיטימי בבת אחת, עשוי לעבור לכיתת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ואז לחוש חלק מהכלל וחסר ייחוד, ולהידרש לאתר אפשרויות התמודדות אחרות, כגון ניסיון להתגבר על הקושי, כדרך לייחד עצמו מול הכלל.
הורים לילד המתקשה להתרכז בזמן הלימודים בכיתה עשויים לקטלג אותו כסובל מהפרעת קשב וריכוז ולנקוט מולו עמדה מאפשרת ומקבלת. עמדה מסוג זה יכולה מצד אחד להקל את המועקה של הילד על שאינו כמו כולם, ושאינו עומד בדרישות הכלל, אך מצד שני היא פותחת גם כלל חדש של קטגוריית הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ומועקתו של הילד מול כלל זה עדיין עשויה לצוץ. האם מתאפשר לילד לגלות את ייחודיותו מול הקטגוריה לה הוא שייך? לחלופין, נניח והילד נוטל תרופות כגון ריטלין, האם בכך הוא מסמם עצמו ומוותר על חלק מהייחודיות שלו כדי להתאים למסגרת, או שמא הוא מקבל הזדמנות לשים בצד את אחד החסמים החברתיים שלו ולמצוא מקומו בחברה כדי שיוכל לחוש את הביטחון הדרוש לו ולבטא את ייחודיותו? –אין תשובה אחת, אין משמעות קבועה לנטילת התרופה. על ההורים המכריעים בשאלות מסוג זה את קיומם של כלל ויוצאים מן הכלל, את הספציפיות של ההקשרים והנסיבות שלפיהם מקבלת החלטתם משמעות עבור הילד.
הורים לילד המתקשה להתרכז בזמן הלימודים בכיתה עשויים לקטלג אותו כסובל מהפרעת קשב וריכוז ולנקוט מולו עמדה מאפשרת ומקבלת. עמדה מסוג זה יכולה מצד אחד להקל את המועקה של הילד על שאינו כמו כולם, ושאינו עומד בדרישות הכלל, אך מצד שני היא פותחת גם כלל חדש של קטגוריית הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ומועקתו של הילד מול כלל זה עדיין עשויה לצוץ. האם מתאפשר לילד לגלות את ייחודיותו מול הקטגוריה לה הוא שייך? לחלופין, נניח והילד נוטל תרופות כגון ריטלין, האם בכך הוא מסמם עצמו ומוותר על חלק מהייחודיות שלו כדי להתאים למסגרת, או שמא הוא מקבל הזדמנות לשים בצד את אחד החסמים החברתיים שלו ולמצוא מקומו בחברה כדי שיוכל לחוש את הביטחון הדרוש לו ולבטא את ייחודיותו? –אין תשובה אחת, אין משמעות קבועה לנטילת התרופה. על ההורים המכריעים בשאלות מסוג זה את קיומם של כלל ויוצאים מן הכלל, את הספציפיות של ההקשרים והנסיבות שלפיהם מקבלת החלטתם משמעות עבור הילד.
כמו בפרק שרנדי אבא של סטן מחליט שהוא לא סתם שותה אלא אכוהוליסט ולכן יש לו מחלה ולכן הוא צריך לקבל הכרה והוא מתחיל להתנהג כמו נכה ועוקף את כולם בתור..
אם כן, כיצד על ההורה לנהוג אם ברצונו לכוון את ילדו לקבלה חברתית תוך כדי ביטוי אישי, לקבלה עצמית תוך כדי מוטיבציה להמשיך ולצמוח? –הרי שעליו להתייחס לא רק למצבו האובייקטיבי של הילד, דרך אבחנה נוירולוגית של הפרעת קשב וריכוז, אלא גם ליחס הסובייקטיבי של הילד אל עצמו, לדוגמא המידה בה הוא מזדהה עם דפוס התנהגותו ההיפראקטיבי או חש שמצב פיזיולוגי מסויים נכפה עליו. משמעו של יחס כפול זה של ההורה אל הילד, הוא שמצד אחד על ההורה לקבוע כלל המארגן את חיי הילד, ומצד שני עליו להכיר בחוויית הילד מול הכלל. ולגבי ריטלין לא יודע... צריך לחזור לתיזה...
ובהקשר רופף לקיצוץ טקסט מהתיזה, אצטט את המינגוויי מזיכרוני (כלומר יכול להיות שהוא או מישהו אחר אמרו משהו אחר לגמרי): "אינני יודע כיצד לכתוב טוב באמת, אני יכול רק להתחייב שהדברים הפחות טובים שכתבתי יימצאו בסל האשפה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה