שבוע שעבר הייתי שוב בפגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'. התחלנו לקרוא את ספרו של כריסטופר בולס "צילו של האובייקט". עכשיו על מה זה קשה לי להסביר... אם הבנתי נכון, בהשראת ביון, אז נגיד ילד קטן, בן 2, 3, כואבת לו הבטן, אין לו מושג מה זה, מרגיש כאילו היא נקרעת מבפנים, בא לאמא ואומר לה שרע לו, שכואבת לו הבטן!!!! היא אומרת לו משהו כמו, מותק לך לשירותים, הוא עושה את זה ולומד שיש לחוויה הקשה שעבר שם וצורה, ושיש מה לעשות איתה. ממצב של כאוס מפרק, מכאב חסר כיוון חסר שם חסר משמעות, מהוויה בלתי נסבלת, הוא עובר לחוויה של סדר ויכולת לחוות את עצמו מול המצב ולנוע ממנו, בווקטור מארגן מחוסר נוחות לנוחיות.
או נגיד אפשר גם בכיוון ההפוך, תחשבו על הרגעים האלה שאתם חשים חוסר נוחות כזה, כאילו אתם לכודים בסוודר מגרד קיומי. אתם מדליקים פייסבוק, אתם אוכלים גלידה, אתם מתקשרים לאקסית, מדליקים סיגרייה שנייה ברצף, לוחצים ריפרש בפייסבוק, דופקים את הראש בקיר מטאפורית או לא מטאפורית, רק שישתנה המצב המעיק והלא ברור הזה. ואז תחשבו על ילד שחש אותה עצבנות אמורפית ואין לו מה לעשות עם זה. נראה לי המעבר הזה מלהיות שבוי בהוויה ליכולת להתייחס אליה כחוויה, זה הרקע לדבריו של בולס.
הוא מדבר על האובייקט המתמיר, זה שמאפשר לנו לעבור ממצב בו אנחנו שרויים שבויים במצב הלא מובחן והמעיק, למצב בו אנחנו מסוגלים לחוות את המצב ולהתייחס אליו מאיזושהי נקודת מבט, להתייחס לבטן הכואבת מרעב או מגודש. להתייחס לרגש הלא מעובד שלוחץ בסרעפת ועוד לא קיבל שם של שברון לב או מבוכה או פחד. הסיגרייה השנייה היא השם שאנחנו נותנים למועקה הזו. זו מועקה קיומית, שנובעת מהחופש הבלתי נסבל, מהיותנו יצורים סמליים הנטועים בקיום גשמי, מחפשים להסדיר את עולמנו במשמעויות ומילים. ואנחנו מחליפים את המועקה הקיומית בגועל עצמי מהעישון או אשמה כי הבטחנו להפסיק או ייסורים רומנטיים בקשר לא בריא, העיקר שיהיה לזה שם.
ועוד לא הגענו להבין מה משמעות השם של הספר. אבל צילו של האובייקט, אם אני מבין נכון, זה מה שהמילים והשם והצורה לא מצליחים ללכוד בתחושות הגולמיות. זו שארית המועקה בבטן, החרדה הקיומית שהנה אני הולך להתפוצץ או לקרוס, והאמירה הפשוטה לך לשירותים, מפחיתה אבל לא פותרת. הסיגרייה לא מעלימה את התחושה הבסיסית של הגירוי הבלתי נסבל, היא רק מחליפה אותה בגירוי נוסף של התמכרות והפגת הדחף לעשן. אבל לא מדובר רק סיגריות ומועקה ופיכס קיומי בבטן. מדובר גם בדברים יפים ונאצלים. זו גם איזושהי הילה שאופפת את הקשר הקונקרטי, זה מה שאנחנו מקבלים מאנשים אחרים מעבר למה שאנחנו באמת מקבלים מהם, כשהם מתמקמים באחורי הראש שלנו, כמו צל, מסובבים את המבט איתנו, רואים את העולם דרכנו, עד שאנחנו לא רואים אותם, כמו צל, וכשהם נותנים לנו משהו שאנחנו רואים זה רק כדי שיהיה לנו איך לקרוא לאהבה.
ובהקשר זה נראה לי שהסרט להרגיש בבית של קים קי דוק, בו יש בחורצ'יק שנע כמו צל מאחורי אנשים שלא רואים אותו, ממחיש את החוויה הזו...
בכל מקרה, כל מה שכתבתי לעיל, אני לא חושב שהוא נאמר בפגישה. בפגישה בעיקר הרגשתי עצבניייי. וגם הקבוצה סערה. עשינו איזה 20 הצבעות על איך לנהל את הקבוצה הלאה, אם לסיים לקרוא את הפרק, אם להמשיך לפרק הבא בפגישה הבאה או להמשיך עם הפרק הראשון. אחר כך חשבתי שנשארנו עם הכאב בטן ולא הגענו לשם וצורה.
אז הנה כאן בהמשך אני אכתוב את הסיכום שלי מהפגישה, שנראה לי שמשקף איזשהו בלגאן ויסראלי (בבטן) כזה. חברי הטוב טל סיכם וניהל את הפגישה, אבל תוך כדי שזורים דברים של משתתפים נוספים אז קשה לדעת מה של מי ומה המצאתי. הנה:
בולאס הוא חבר בקבוצה העצמאית של החברה העצמאית הפסיכואנליטית הבריטית. מקליפורניה במקור, עשה Phd בספרות אנגלית עם פוקו. אריקסון היה המנטור שלו בפסיכותרפיה. למד בטביסטוק אצל בולבי והקלייניאנים. עבד בהתחלה עם ילדים אוטיסטים וסכיזופרנים. למד מעבודה זו שמעל לכל ישנה החוויה שלא ניתנת להסבר בכלים מכאניים. מסביר דרך ספרות. בין היתר הוא גם פעיל פוליטית במפלגת הלייבור. מעדיף שפה מטאפורית. הכתיבה פרפורמטיבית ומטרתה לגרום לקורא לחוות ולהשתנות דרך הקריאה. בימנו מוקיעים אותו על פרשנות מינית בוטה.
הסובייקט מגיע לסביבה מאוחר יותר כשאפשר לתת פירוש בעל משמעות לקיום של עצמנו ונוכחות בעלת משמעות לנוכחות של הזולת. שזה כמו מה שאומר אוגדן שיצירת הסובייקט תלויה בהסמלה ויכולת פירוש משמעויות. האני קדם לפנטזיה (בניגוד לקליין שאומרת שהפנטזיה קדמה לאני ומהווה אבני הבניין של האני). אם האני הוא התהליך הלא מודע שמבנה את הנפש, אז הפנטזיה משקפת את התהליך הזה, את המבנה הזה. האני הוא תבנית של עוגה, והפנטזיה הוא העוגה. המהלכים הלא מודעים הפנטזמטים שלך משקפים את המבנה הלא מודע של הנפש שלך. האני מבנה את הפנטזיה לגבי השד הטוב והשד הרע. אצל קליין לפי התגובות לשד הטוב והשד הרע (שהם פנטזיות) נבנה האני.
העצמי הוא היסטוריה של יחסים פנימים רבים. חלקי העצמי הם אינסופיים ובאים לידי ביטוי באינטראקציה עם המציאות. כמו העצמי המרובה של מיטשל. העצמי הוא המרכז החווה של המציאות. העצמי הוא העמדות ונקודות הראות שמהן ודרכן אנחנו חווים מתבוננים וחשים את המציאות. הסובייקט הוא המתבונן ומפרש, חווית ההסתכלות נאספת בעצמי. נקודת ראות משמעותית היא באמצעות אחר החווה אותנו. אין תופעה נפשית אחת המכונה עצמי, אך ניתן להתייחס לה כאחדות. במהלך החיים עושים אובייקטיביזציה לחוויותינו, והופכים אותה להיסטוריה שלו.
התינוק האנושי נולד לא בשל ותלוי באמו כדי לשרוד. היא מעבירה לו אסתטיקה של הוויה שהופכת לחווית העצמי של התינוק. החוויה האסתטית של אמנות מזכירה את החוייה המעברית, מסתכלים על תמונה ומתפעמים, וההתפעמות קשורה לחוויה הילדית, כי היא קשורה להתעלות בה אתה משנה את העולם והעולם משנה אותך, זוהי חוויה מעברית מאגית, בה הכל יכול להיות. זוהי תחושה שהרחשים הפנימים שלך משנים את העולם באמצעות פרשנות.
וויניקוט הדגיש את השקט בסביבה שהאם מייצרת עבור התינוק ומחזיקה אותו במצע שיצרה עבורו. יש ביניהם טקסים של האכלה והחתלה וכו. האם היא אובייקט-עצמי המחוללת תמורה בתינוק. היא עושה בו שינויים כחלק מהקשר. יש פה שינוי העצמי תוך כדי קשר. זה מעבר לתיאוריה של דחף. יש פה עוד רובד של התרחשות. כשהתינוק רעב והאמא מאכילה אותו, ברמת הדחף היא סיפקה דחף. מעבר לרובד זה, התינוק אינו חווה תשוקה ודחפים כי האם מספקת אותם לפני כן, הוא מאוחה עם האם בדיאדה, והוא חווה את הסיפוק של הצרכים שלו כחלק מאחדות זו. האם-סביבה מאפשרת שינוי בעצמי שהוא חלק מהאם-סביבה, כי אין עצמי מובחן. האם לא רק מעניקה סיפוקים ליבידינאליים היא גם מפתחת את הפעילות הפונקציונלית של האני, מעוררת ומכינה אותו לפעולות שונות. אצל וויניקוט יש מעבר מהיות בתוך הסביבה של האם, לזיהוי האם כאובייקט. בולאס מדגיש שבולאס מזהה את התהליך של ההתמרה באם-סביבה. כמו שיר שאני שומע ברדיו והמצברוח שלי משתנה לגמרי.
האם ממלאת תפקיד של אובייקט מתמיר משום שהיא משנה את מצבו של התינוק במילוי צרכיו. ומאז אנחנו רודפים חוויות התמרה ילדיות. אנחנו מעשנים ומצביעים לפיד ומהמרים כי אנחנו רוצים שיחליפו לנו חיתול קמאי.
אובייקט מתמיר transformational object – צורת היחסים המוקדמות של הסובייקט עם הדמויות המטפלות בו. האם טרם נתפסת כאובייקט או סובייקט חיצוניים. התינוק אינו מודע לכך שהאם השביעה רעבו והרגיעה אותו. זהו צל של אובייקט. האם אינה קיימת, ההשפעה של האם הולכת מאחורי הילד מבלי שהוא רואה את השפעתה עליו. החולדה והחפרפרת חוות את צריכת השמש אך אינן מסוגלות לראותה, כמו הילד שחווה את השפעת האם אך אינו מסוגל לראותה. האובייקט המתמיר הוא הבסיס להתפתחות היכולות הקוגניטיביות והפסיכומוטוריות והרגשיות. האם היא הסביבה המחזיקה את התינוק בהתפתחותו.
בבגרות הילד ימצא אובייקטים מתמירים אחרים, אנשים אחרים, ושפה שתאפשר לו ליצור תמורות בעולמו החיצוני והפנימי. עם האובייקט המעברי התינוק יכול לשגות באשליית הכל-יכולות שלו. הוא מטפח את המחשבה שאובייקט ישרוד למרות התעללותו בו ולמצוא בחוויה מעברית זו את החירות של המטאפורה. יש את השלב של המעבר מהאם סביבה לשלב המעברי, בו הילד חווה עצמו כאומניפוטנט ושולט בעולם החיצוני לו, עד אז לא הייתה תשוקה ולא היה תינוק, ובשלב זה יש מימדים של שלילת האם סביבה כי אני כל יכול לא זקוק לאם סביבה מאפשרת, ובשלב הזה החוויה של האוביקט המתמיר משתנה, הוא מרגיש שהוא יוצר את החוויות של עצמו והוא פוגש את העולם, יש תחושה שהוא יוצר את החוויות של עצמו ולא רק חלק מהאם.
או נגיד אפשר גם בכיוון ההפוך, תחשבו על הרגעים האלה שאתם חשים חוסר נוחות כזה, כאילו אתם לכודים בסוודר מגרד קיומי. אתם מדליקים פייסבוק, אתם אוכלים גלידה, אתם מתקשרים לאקסית, מדליקים סיגרייה שנייה ברצף, לוחצים ריפרש בפייסבוק, דופקים את הראש בקיר מטאפורית או לא מטאפורית, רק שישתנה המצב המעיק והלא ברור הזה. ואז תחשבו על ילד שחש אותה עצבנות אמורפית ואין לו מה לעשות עם זה. נראה לי המעבר הזה מלהיות שבוי בהוויה ליכולת להתייחס אליה כחוויה, זה הרקע לדבריו של בולס.
הוא מדבר על האובייקט המתמיר, זה שמאפשר לנו לעבור ממצב בו אנחנו שרויים שבויים במצב הלא מובחן והמעיק, למצב בו אנחנו מסוגלים לחוות את המצב ולהתייחס אליו מאיזושהי נקודת מבט, להתייחס לבטן הכואבת מרעב או מגודש. להתייחס לרגש הלא מעובד שלוחץ בסרעפת ועוד לא קיבל שם של שברון לב או מבוכה או פחד. הסיגרייה השנייה היא השם שאנחנו נותנים למועקה הזו. זו מועקה קיומית, שנובעת מהחופש הבלתי נסבל, מהיותנו יצורים סמליים הנטועים בקיום גשמי, מחפשים להסדיר את עולמנו במשמעויות ומילים. ואנחנו מחליפים את המועקה הקיומית בגועל עצמי מהעישון או אשמה כי הבטחנו להפסיק או ייסורים רומנטיים בקשר לא בריא, העיקר שיהיה לזה שם.
ועוד לא הגענו להבין מה משמעות השם של הספר. אבל צילו של האובייקט, אם אני מבין נכון, זה מה שהמילים והשם והצורה לא מצליחים ללכוד בתחושות הגולמיות. זו שארית המועקה בבטן, החרדה הקיומית שהנה אני הולך להתפוצץ או לקרוס, והאמירה הפשוטה לך לשירותים, מפחיתה אבל לא פותרת. הסיגרייה לא מעלימה את התחושה הבסיסית של הגירוי הבלתי נסבל, היא רק מחליפה אותה בגירוי נוסף של התמכרות והפגת הדחף לעשן. אבל לא מדובר רק סיגריות ומועקה ופיכס קיומי בבטן. מדובר גם בדברים יפים ונאצלים. זו גם איזושהי הילה שאופפת את הקשר הקונקרטי, זה מה שאנחנו מקבלים מאנשים אחרים מעבר למה שאנחנו באמת מקבלים מהם, כשהם מתמקמים באחורי הראש שלנו, כמו צל, מסובבים את המבט איתנו, רואים את העולם דרכנו, עד שאנחנו לא רואים אותם, כמו צל, וכשהם נותנים לנו משהו שאנחנו רואים זה רק כדי שיהיה לנו איך לקרוא לאהבה.
ובהקשר זה נראה לי שהסרט להרגיש בבית של קים קי דוק, בו יש בחורצ'יק שנע כמו צל מאחורי אנשים שלא רואים אותו, ממחיש את החוויה הזו...
בכל מקרה, כל מה שכתבתי לעיל, אני לא חושב שהוא נאמר בפגישה. בפגישה בעיקר הרגשתי עצבניייי. וגם הקבוצה סערה. עשינו איזה 20 הצבעות על איך לנהל את הקבוצה הלאה, אם לסיים לקרוא את הפרק, אם להמשיך לפרק הבא בפגישה הבאה או להמשיך עם הפרק הראשון. אחר כך חשבתי שנשארנו עם הכאב בטן ולא הגענו לשם וצורה.
אז הנה כאן בהמשך אני אכתוב את הסיכום שלי מהפגישה, שנראה לי שמשקף איזשהו בלגאן ויסראלי (בבטן) כזה. חברי הטוב טל סיכם וניהל את הפגישה, אבל תוך כדי שזורים דברים של משתתפים נוספים אז קשה לדעת מה של מי ומה המצאתי. הנה:
בולאס הוא חבר בקבוצה העצמאית של החברה העצמאית הפסיכואנליטית הבריטית. מקליפורניה במקור, עשה Phd בספרות אנגלית עם פוקו. אריקסון היה המנטור שלו בפסיכותרפיה. למד בטביסטוק אצל בולבי והקלייניאנים. עבד בהתחלה עם ילדים אוטיסטים וסכיזופרנים. למד מעבודה זו שמעל לכל ישנה החוויה שלא ניתנת להסבר בכלים מכאניים. מסביר דרך ספרות. בין היתר הוא גם פעיל פוליטית במפלגת הלייבור. מעדיף שפה מטאפורית. הכתיבה פרפורמטיבית ומטרתה לגרום לקורא לחוות ולהשתנות דרך הקריאה. בימנו מוקיעים אותו על פרשנות מינית בוטה.
בהקדמה בולאס מדבר על המושגים אני עצמי וסוביקט. אני הוא התהליך הארגוני הלא מודע המשקף את קיומו של המבנה הנפשי שלנו. האני לא מודע לגמרי, יש אני מודחק, שהוא השפה והצורה, התבנית האישיותית שמבדילה בין אנשים. לעומת וויניקוט שראה את העצמי האמיתי כקשור לאיד. האני מורכב גם מחלקים שאינם איד. האני הוא צורת ארגון, האיד הוא תוכן. האני הוא שלד הנפש. האני הוא הגורם הבונה ב"ידוע שלא נחשב". זה הדברים שלא רואים. האני הוא פרהדיספוזציה לחוויה. הוא מבנה ייחודי לאדם שהתפתח בדיאלקטיקה בין פנים וחוץ, בין תורשה וסביבה. האני טבוע ביחסי אובייקט מוקדמים. האם אפשר לישב בין המבנה הסטרוקטורלי של פרויד? אצל פרויד האני הוא פשרה בין איד וסופראגו. אצל וויניקוט ואוגדן ובולאס האני קודם להם, וההגנות שלו הן הדרך שהוא מתעל אותם. לעולם לא נוכל לראות את הגורם המבנה. זה כמו לראות את העין הרואה. (לפי תנועת העין אפשר לזהות את האיזור העיוור של הפוביאה, איפה ששלוחות תאי הראייה יוצאים מהעין (כמו החוטים של הווידאו מהשידה של הטלביזיה)). האני הלא נחשב זה משהו שנקלט אבל לא יכולת לעבד אותו, כמו תחושת מועקה ללא שם, אבל תמיד תחפש אותו באובייקטים כדי לתת לו שם וצורה. באני יש כללים שנלמדו בדיאלקטיקה בין מה שירשנו ורכשנו. ההבדל בין הידוע שלא נחשב והלא מודע? -שווה לקרוא את הספר.
אני לוע הר געש המתפרץ עוד ועוד, מתוכו גועשת לבה שהיא כמו כוח החיים הליבידינאלי, וסביבו מתגבש הר שהוא כמו העצמי הבנוי לפי שכבות של הוויה, והלוע מעצב את ההתפרצות וגם מתעצב על ידיה...
הסובייקט מגיע לסביבה מאוחר יותר כשאפשר לתת פירוש בעל משמעות לקיום של עצמנו ונוכחות בעלת משמעות לנוכחות של הזולת. שזה כמו מה שאומר אוגדן שיצירת הסובייקט תלויה בהסמלה ויכולת פירוש משמעויות. האני קדם לפנטזיה (בניגוד לקליין שאומרת שהפנטזיה קדמה לאני ומהווה אבני הבניין של האני). אם האני הוא התהליך הלא מודע שמבנה את הנפש, אז הפנטזיה משקפת את התהליך הזה, את המבנה הזה. האני הוא תבנית של עוגה, והפנטזיה הוא העוגה. המהלכים הלא מודעים הפנטזמטים שלך משקפים את המבנה הלא מודע של הנפש שלך. האני מבנה את הפנטזיה לגבי השד הטוב והשד הרע. אצל קליין לפי התגובות לשד הטוב והשד הרע (שהם פנטזיות) נבנה האני.
העצמי הוא היסטוריה של יחסים פנימים רבים. חלקי העצמי הם אינסופיים ובאים לידי ביטוי באינטראקציה עם המציאות. כמו העצמי המרובה של מיטשל. העצמי הוא המרכז החווה של המציאות. העצמי הוא העמדות ונקודות הראות שמהן ודרכן אנחנו חווים מתבוננים וחשים את המציאות. הסובייקט הוא המתבונן ומפרש, חווית ההסתכלות נאספת בעצמי. נקודת ראות משמעותית היא באמצעות אחר החווה אותנו. אין תופעה נפשית אחת המכונה עצמי, אך ניתן להתייחס לה כאחדות. במהלך החיים עושים אובייקטיביזציה לחוויותינו, והופכים אותה להיסטוריה שלו.
העצמי הוא האובייקט שנוצר על ידי העצמי, ואליו מתייחסים אני והאחר, נגיד כמו הלבוש שלנו, אבל ברמה המנטלית...
התינוק האנושי נולד לא בשל ותלוי באמו כדי לשרוד. היא מעבירה לו אסתטיקה של הוויה שהופכת לחווית העצמי של התינוק. החוויה האסתטית של אמנות מזכירה את החוייה המעברית, מסתכלים על תמונה ומתפעמים, וההתפעמות קשורה לחוויה הילדית, כי היא קשורה להתעלות בה אתה משנה את העולם והעולם משנה אותך, זוהי חוויה מעברית מאגית, בה הכל יכול להיות. זוהי תחושה שהרחשים הפנימים שלך משנים את העולם באמצעות פרשנות.
וויניקוט הדגיש את השקט בסביבה שהאם מייצרת עבור התינוק ומחזיקה אותו במצע שיצרה עבורו. יש ביניהם טקסים של האכלה והחתלה וכו. האם היא אובייקט-עצמי המחוללת תמורה בתינוק. היא עושה בו שינויים כחלק מהקשר. יש פה שינוי העצמי תוך כדי קשר. זה מעבר לתיאוריה של דחף. יש פה עוד רובד של התרחשות. כשהתינוק רעב והאמא מאכילה אותו, ברמת הדחף היא סיפקה דחף. מעבר לרובד זה, התינוק אינו חווה תשוקה ודחפים כי האם מספקת אותם לפני כן, הוא מאוחה עם האם בדיאדה, והוא חווה את הסיפוק של הצרכים שלו כחלק מאחדות זו. האם-סביבה מאפשרת שינוי בעצמי שהוא חלק מהאם-סביבה, כי אין עצמי מובחן. האם לא רק מעניקה סיפוקים ליבידינאליים היא גם מפתחת את הפעילות הפונקציונלית של האני, מעוררת ומכינה אותו לפעולות שונות. אצל וויניקוט יש מעבר מהיות בתוך הסביבה של האם, לזיהוי האם כאובייקט. בולאס מדגיש שבולאס מזהה את התהליך של ההתמרה באם-סביבה. כמו שיר שאני שומע ברדיו והמצברוח שלי משתנה לגמרי.
מאיר בנאי משנה את מצב רוחו של כל נהג בדרכים:
האם ממלאת תפקיד של אובייקט מתמיר משום שהיא משנה את מצבו של התינוק במילוי צרכיו. ומאז אנחנו רודפים חוויות התמרה ילדיות. אנחנו מעשנים ומצביעים לפיד ומהמרים כי אנחנו רוצים שיחליפו לנו חיתול קמאי.
יאיר לפיד הוא אובייקט מתמיר, ותזכרו גם לפיד האב היה אובייקט מתמיר...
אובייקט מתמיר transformational object – צורת היחסים המוקדמות של הסובייקט עם הדמויות המטפלות בו. האם טרם נתפסת כאובייקט או סובייקט חיצוניים. התינוק אינו מודע לכך שהאם השביעה רעבו והרגיעה אותו. זהו צל של אובייקט. האם אינה קיימת, ההשפעה של האם הולכת מאחורי הילד מבלי שהוא רואה את השפעתה עליו. החולדה והחפרפרת חוות את צריכת השמש אך אינן מסוגלות לראותה, כמו הילד שחווה את השפעת האם אך אינו מסוגל לראותה. האובייקט המתמיר הוא הבסיס להתפתחות היכולות הקוגניטיביות והפסיכומוטוריות והרגשיות. האם היא הסביבה המחזיקה את התינוק בהתפתחותו.
בבגרות הילד ימצא אובייקטים מתמירים אחרים, אנשים אחרים, ושפה שתאפשר לו ליצור תמורות בעולמו החיצוני והפנימי. עם האובייקט המעברי התינוק יכול לשגות באשליית הכל-יכולות שלו. הוא מטפח את המחשבה שאובייקט ישרוד למרות התעללותו בו ולמצוא בחוויה מעברית זו את החירות של המטאפורה. יש את השלב של המעבר מהאם סביבה לשלב המעברי, בו הילד חווה עצמו כאומניפוטנט ושולט בעולם החיצוני לו, עד אז לא הייתה תשוקה ולא היה תינוק, ובשלב זה יש מימדים של שלילת האם סביבה כי אני כל יכול לא זקוק לאם סביבה מאפשרת, ובשלב הזה החוויה של האוביקט המתמיר משתנה, הוא מרגיש שהוא יוצר את החוויות של עצמו והוא פוגש את העולם, יש תחושה שהוא יוצר את החוויות של עצמו ולא רק חלק מהאם.
חווית האובייקט המתמיר – כשמשהו באובייקט החיצוני משנה אותי, את העצמי. האובייקט הסובייקטיבי הוא אובייקט שאתה גם נפגש איתם וגם שולט בהם, האובייקטים המעבריים. האם החוויה של אובייקט מתמיר תלויה בשלב המעברי? בשלב המעברי יש יותר מקום למה שהתינוק עושה, והוא חווה את עצמו כמחולל השינוי.
כשהקשר עם האובייקט המתמיר הוא שלילי תיפגם יכולת האדם לחפש תמורות אישיות באמצעות קשרים אישיים. בנאדם חוזר על התמורות השליליות שלו. בקונסטרוקציה של העצמי יש חוויות מתמירות שליליות שהופכות להיות חלק פונדמנטלי בעצמי שלך, ודרכן אתה חווה את העולם, את ההימורים, את המוסיקה. כשהחוויה הזו מהדהדת בכל מיני דברים זה לא בהכרח רצון או תשוקה, אלא מבנה אסתטי חוזר. כך אנשים נזכרים בשורשיהם באורך קיומי. האובייקט המתמיר אינו מזוהה עם התשוקה אלא מזוהה עם התמורה של ההוויה. זה קרה לך ואתה חוזר למקום הפשע. כמו קרבן של אלימות על ידי ההורה, בהכאה הראשונית היה כאב, אבל הייתה גם הכרה בקיום, והמצב ההווייתי של הילד השתנה, והוא מחפש אותו שינוי מצב הווייתי גם במצבי כאב. כמו שמי שהפסיק לעשן מריח עשן והעשן למרות שהוא מגעיל מזכיר את הכוח של אותה תקופה בצבא, חוויה חזקה של קיום בסיטואציה, ולסיגריה יש את הכוח לחבר לאותה תחושת קיום דרך הסיגריה.
כשהקשר עם האובייקט המתמיר הוא שלילי תיפגם יכולת האדם לחפש תמורות אישיות באמצעות קשרים אישיים. בנאדם חוזר על התמורות השליליות שלו. בקונסטרוקציה של העצמי יש חוויות מתמירות שליליות שהופכות להיות חלק פונדמנטלי בעצמי שלך, ודרכן אתה חווה את העולם, את ההימורים, את המוסיקה. כשהחוויה הזו מהדהדת בכל מיני דברים זה לא בהכרח רצון או תשוקה, אלא מבנה אסתטי חוזר. כך אנשים נזכרים בשורשיהם באורך קיומי. האובייקט המתמיר אינו מזוהה עם התשוקה אלא מזוהה עם התמורה של ההוויה. זה קרה לך ואתה חוזר למקום הפשע. כמו קרבן של אלימות על ידי ההורה, בהכאה הראשונית היה כאב, אבל הייתה גם הכרה בקיום, והמצב ההווייתי של הילד השתנה, והוא מחפש אותו שינוי מצב הווייתי גם במצבי כאב. כמו שמי שהפסיק לעשן מריח עשן והעשן למרות שהוא מגעיל מזכיר את הכוח של אותה תקופה בצבא, חוויה חזקה של קיום בסיטואציה, ולסיגריה יש את הכוח לחבר לאותה תחושת קיום דרך הסיגריה.
הסובייקט המבקש מחפש אחר האובייקט כמסמן של תמורה כדי להתמסר לאובייקט הזה כאמצעי לשינוי עצמי. אני לא מחפש לרכוש בעלות על האובייקט אלא משתמש בו כדי לשנות את עצמי. השקעת התקווה באובייקטים מייצגת מחד השקעה בחווית התמורה, וגם המשך הקשר עם האובייקט. כמו הקשר לאובייקט כמו סיגריה שמשנה אותנו אך נשאר קבוע מולנו המשתנים. קיים חיפוש מתמיד בבגרות אחרי האובייקט המתמיר כמו האובייקט האלוהי.
וואו. איזה מדויק ומנוסח להפליא! מאוד עזר לי להבין את מה שקראתי אצל בולאס. צלול ומענג לקרוא.
השבמחק