וכשליבך נשבר?

אתמול הייתי בהרצאה של סול אפריסיו בפורום לקאן, אליה הזמינה אותי המטפלת שלי. זה מוזר להיות בפורום קולגיאלי עם מושא ההעברה שלך.

סול אפריסיו היא נשיאה לשעבר של איזה משהו לקאניאני בינלאומי. באנגלית צחה ומבע פנים אקספרסיבי היא אמרה שתדבר על הקשר האנליטי (טיפולי). שהיא חשבה על זה בשנה האחרונה. היא אמרה שיש את האנליזנט (מטופל), ויש גם את האנליסט (מטפל), ויש את השפה שהם משתמשים בה. האנליסט משמש מושא להעברה של האנליזנט. האנליזנט חסר ידע על עצמו, על בעייתו. האנליסט לכאורה יודע משהו שהאנליזנט לא יודע, ולכן האנליזנט פונה אליו. אולם יותר משהאנליסט באמת יודע משהו, הוא ממלא תפקיד של מי שאמור לדעת משהו (Subject supposed to Know). לגבי מה? לגבי הלא מודע של האנליזנט. האנליזנט משליך תכנים לא מודעים לעבר האנליסט ונותן לאנליסט להתבונן בהם. האנליסט, אם כן, הוא אובייקט להשלכה, אך הוא ממלא תפקיד את תפקיד הסובייקטיביות של האנליזנט, בכך שהוא מבצע את האקט הרפלקסיבי שהאנליזנט אינו מסוגל לבצע עבור עצמו. הרצון (איווי, desire) של המטופל (נמאס לי לתקן לאנליזנט) הוא לדעת מה קורה איתו, ולמה הוא ככה נופל כל הזמן באותם דברים שלא מסתדרים לו. הרצון של המטפל הוא להגיב באופן הולם לצרכים (לא לבקשה)  של המטופל. על המטפל לגשת לכל מטופל כמקרה חד פעמי (singular). הרגשות של המטופל מסייעים למטפל להבין מה הקטע של המטופל. הרגשות של המטפל אינם רלבנטיים ויש לשים אותם בכיס. זה היה הקטע המרכזי של ההרצאה, כשאפריסיו הבהירה שכל הסיפור על העברה נגדית זה לחלשים, או לפחות לכאלו שידם קצרה מאנליזה ממצה, המאפשרת למטפל לשים בצד את רגשותיו לגבי המטופל. רגשות הם הדדיים הסבירה אפריסיו, ובהביאם המטפל גורם לכך שלא ניתן לדעת מי מוביל את הטיפול ולאן. הרגשות מפריעים למטפל להבין את תפקידו עבור המטופל. הקשר האנליטי ניחן באי שוויון ביחסים בעיני הסובייקט ( subjective oddity/disparity of the analytic relations), ולכן הדרישה מהאנליסט שונה מהדרישה מהאנליזנט. המטפל שעבר אנליזה יודע לזהות מראש את מלכודות הרגש (forewarned of emotions), ועליו לשלול את עצמו (abnegation) כדי להיות פנוי לעבודתו. המטפל מוביל את המטופל לתוצאת האנליזה - והיא סובייקט משוסע (slit), כזה המסוגל להסתכל על עצמו (אפשר לומר שתפקיד המטפל לשבור למטופל את הלב). למטפל אין מקום לבטא חיבה או סלידה (I like you / I dislike you) גם לא במובן הפוליטי בתוך הטיפול, משום שבכך הוא מחבל בתפקידו כזה הנושא את ידע הלא מודע של המטופל. המטפל בכל זאת בוחר במטופל לצאת להפלגה משותפת (embark) כאח, במסגרת הראיון המקדים (preliminary interview) בו הם יושבים גוף אל גוף (ולא נסתרים זה מזה כשמטופל שוכב על הספה). אחים, שניהם ילדיה של השיח האנליטי (analytic discourse).

שאלתי שאלה אחת: מהו הידע שמבקש האנליזנט? האם זה ידע אינטלקטואלי? אפריסיו הסבירה שמדובר בידע על הלא מודע, שאינו אינטלקטואלי ברובו. היא הסבירה שגם לא מדובר בידע גופני או היגייני. גם לא מדובר בידע פילוסופי על העולם. הידע שבשיח האנליטי הוא מתווך (relay) בין הידע הביומדיקלי לידע הפילוסופי. ורק דרך התרגום בין השפות נוצרת המשמעות.

הערותיי:
- היא דיברה מאוד בפשטות על לאקאן. או שלא הבנתי מאום.
- זה מזכיר לי מעט את הקטע של פוקו שאומר שהציווי האפולוני דע את עצמך, התפרש במאות הראשונות לספירה כעניין בניטור הפרשות גופניות ותזונה, שזה יותר לכיוון של הידע ההיגייני שתיארה אפריסיו, ופחות הלא מודע.
- איך יכול המטפל לשים את רגשותיו בכיס? האם הלאקאניאנים באמת כה קשוחים? האם זה בעצם כמו כמרים שבסוף מטרידים נערי מקהלה כי לא מצאו לעצמם אוורור? הרי כל הקטע של ההתייחסותיים הוא שהם מנסים להבנות את החריגה מעיקרון הפרישות של המטפל. כלומר, מסופר על המטפלת האינטרסובייקטיבית ג'ודי מסלר דיויס שסיפרה למטופל שלה שהיא נמשכת אליו, והצדיקה זאת בכך שזה שירת את הצרכים של המטופל לדעת שהמשיכה היא הדדית. היא סיפרה על זה בעצמה אגב, פרסמה במאמר וזה. Love in the Afternoon. האם זה לא לופהול שגם לקאניאנים יכולים לנקוט בו?
- וזה בכלל נשמע מאוד דומה לכל השיט הקלייניאני, בו המטפל הוא אובייקט השלכה נקי. הקלייניאנים אולי לא מניחים העברה נגדית, אבל גם לא מניחים שצריך למחוק אותה... אבל זה היה נושא ההרצאה. אפריסיו התייחסה לדוגמא לבהלה של ברויאר מההריון המדומה של אנה או. לדידה, ברויאר העביר לאנה או רגשותיו, את רצונו בילד (לפי שחודשיים לאחר שנגמר הטיפול אשתו נכנסה להריון ממנו), וכשהדבר התגלם למולו הוא נבהל מהשפעתו על המטופלת. במקום זאת, היה עליו, להבנתי, להכיר בהעברה ככוללת העברה נגדית, להכיר את רגשותיו, ולנהל אותם בהתאם לצרכי המטופלת. בכך אין אפריסיו חוזרת לימים שלפני ההכרה בהעברה הנגדית, אלא מסבירה שגם הכרה בה, אינה דורשת עיסוק בה.

אז היום שמתי בכיס דברים שצריך להוציא לפני הכביסה.

המטפל כמו רובוט שצריך להיפטר מרגשותיו... מזכיר את המונולוג בסוף של בלייד ראנר..



או את השיר של אברהם בן יצחק (סונה):

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ - עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

קטע פולני

היום הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' נפגשה לדון בפרק של בולאס על "הפנמה עקורה", שזה האחות המשעממת של הזדהות השלכתית. אורית ניהלה את הפגישה ביד רמה. הנה כמה נקודות שעלו:

1) דוגמא של הפנמה עקורה: ילד שופך כוס חלב על השולחן. יש בו ניצנים של תחושת אשמה. ההורה צועק עליו, "אוי נו באמת, הגזמת, אתה לא מסתכל אתה לא נזהר??". תחושת האשמה המניצה מתחלפת מהר בחרדה, רצון לרצות את ההורה ולפייס אותו. הילד מתנתק מתחושת הביקורת העצמית ועובר לעמדה מצטדקת או מתחנחנת. בולאס מתאר את החשיבות של האשמה הספונטנית, שגורמת לאדם לעצור, להצטער, להבין את השלכת מעשיו על האדם האחר, ולרצות לפצות אותו, כדי לשוב לתחושה של שלווה. ההפנמה העקורה היא לקיחת העמדה המאשימה מהילד להורה, הפקעתה ממנו והחצנתה כלפיו. אז העמדה של הילד נעדרת את הצד הביקורתי הפנימי, והוא להכיר באחר ולתקן את ההרס שגרם לו, אלא נותר במקום של חרדה כאובייקט של ההורה המאשים.

2) בולאס: "על יד שימוש בסקרנות, בקסם אישי ובהתמדה שקטה, גרגור מצליחה להביא את ולדימיר למסור לו פרטים אינטימיים מחייו, ולהסגיר ביחדיו פרטים חשובים על מצבי עצמי וקורות חיים. הצורך בבדידות נהרס (כלומר לאדם יש צורך בסיסי בהיות אובייקט בלתי מוכר על ידי עצמו, שלא להתבונן בעצמו, קצת פסיכוטי או לפחות אוטיסט). אחר כך גרגור מארגן את חייו ואת עצמיותו של ולדימיר בתיאור עקבי, כשהוא נוטל לעצמו סמכות סיפורית וכוח וגוזל מולדימיר את יחסו אל עצמו כאובייקט (כאן הכוונה לסובייקטיביות כסמכות להבניית הנרטיב של האובייקט שהוא אני, עצמי). תפיסתו הסיפורית של גרגור את ולדימיר גדולה יותר, כלומר, מאורגנת יותר, אינטנסיבית יותר, כוללנית יותר ובטוחה יותר. גרגור עקר מולדימיר באלימות את יחסו אל עצמו כאובייקט. אלימות בין אישית כזאת שכיחה בקבוצות טיפוליות שבראשן עומד מנחה, העוקר מן המטופלים את יחסם אל עצמם כאובייקט".

3) בעיניי מדובר בספליט (פיצול לקיצונים, חשיבה דיכוטומית, בינארית). בניסוח של אוגדן, הסובייקט הוא אמביוולנטי ספונטני. הסובייקטיביות היא יחס מורכב ואף פרדוקסלי כלפי כל דבר ואף כלפי עצמנו, מתמשך ומשתנה תמיד. במקרה זה, הספליט הוא ניסיון להתגונן מפני הקונפליקט בין קיצונים שאינם ניתנים ליישוב ביחס הסובייקטיבי, או במורכבות של המציאות. הרצון שמשהו יהיה רק טוב או רק רע, שיהיה סדר בדברים, כי קשה להתמודד עם אפורים או עם כפילות (גם וגם). הזדהות השלכתית היא השלכה של צד אחד בספליט על הצד האחר – לדוגמא לתקוף מישהו כדי לגרום לו להגיב ממקום של פייט/פלייט – האם אני חזק ואתקוף או חלש ואסוג. כך המטופל יכול לגרום למטפל לחוש את המתח שלו, וגם את חוסר האונים שלו. הפנמה עקורה היא הנחה שהאדם מולי הוא אובייקט חלקי החסר חלקים שאני מייחס לעצמי. כלומר אני מפנים חלקים מהאדם שמולי, ומצר את היחס שלו לסיטואציה. זוהי שוב דחיקת האדם שמולי לצד אחד של הפרדוקס, אל הקיצון. לדוגמא, מיחס אמביוולנטי של אשמה וחרדה, על שפיכת החלב, לקיצון של התגוננות מול חרדה, וחוסר יכולת לשאת באשמה וברצון להכיר בנזק שגרמתי לאחר, ולפצותו.

4) אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו.

5) הפנמה עקורה זה ספוילער רגשי.

6) הפנמה עקורה. כשמתוך צורך נרקסיסטי אנחנו עוקרים רגשותיו של האחר ומייחסים אותם לנו. או: פיניש הים:

מעשה בחתלתול

דברים שקרו באמת. חיכיתי להוריי שיאספו אותי מאבן גבירול על בזל. הם היו צריכים להגיע לפני 20 דקות וכנראה אמורים היו להגיע עוד 10 דקות. החזקתי ביד שני בקבוקי קולה בשקית לאחי הקטן שהיה לו טקס חשוב בצבא ואליו נסענו. פתאום חולד או נמייה קטנה או בעצם חתלתול זה חתלתול חוצה את אבן גבירול בתנועות מאורכות מהירות, איכשהו התנועה מאטה סביבו, קופץ על אי התנועה הגבוה, נתקע בדקל ומנסה להקיף אותו, התנועה בצד השני עוצרת הודות למישהי שעוצרת לידו ושמה לב, בשלב הזה אני כבר זרקתי את הבקבוקים נופפתי בזרועות בתנועות משוגע חוצה את הכביש, וניסיתי לתפוס אותו אבל אז הוא ברח חזרה לכיוון ממנו הוא בא, אז הבנתי שאני באמצע הכביש וכי עליי לקבל החלטה, האם אני מסתובב לתנועה שכבר זורמת מאחוריי, האם אני מקווה שהוא יצליח ומתכונן גם לראות אותו נמחץ ונמרח בקוועץ' נוראי, בשלב זה כבר עצרתי שוב את התנועה בתנועות רק פחות הסתכלתי למשוב מהנהגים, החתלתול חזר למדרכה, בחור חייך אלי ואמר לי שהחתול כמעט אכל אותה, חייכתי כן, אבל החתול המשיך באמוק לנסות להיכנס לאחת החנויות, דידי הדייג גירש אותו, הפועל של דידי הדייג שמיודד עם המכבסה גירש אותו גם שם, דפק את הראש וניסה להיכנס לכמה חלונות ראווה, עד שנכנס למספרה, הספר לא שם לב, יש לך שם חתלתול רק אל תגרש אותו חזרה לכביש, אולי היה עדיף שלא הייתי אומר לו ולא לוקח אחריות על מה שהוא עשה הלאה, עם מטאטא ניסה לגרש את החתלתול מתחת לעמדות התמרוקים, ואז מייד אחרי שהוא יצא מהספר הוא נכנס לחייט, עכשיו ישר חשבתי חייט זה טיפוס יותר קשוח מספר, זה ברור, יוצא חבר העמים,  מה הוא יודע בצער בעלי חיים, למרות שאפשר לדבר על חייטים וספרים במסורת המערב ונראה שחייטים יצאו יותר טוב, אבל בכל מקרה אז לא חשבתי ככה, אמרתי לו יש לך כאן חתול, אל תגרש אותו לרחוב אלא לחצר האחורית מסביב, הוא אמר איפה, הנה, הוא בא לתפוס אותו עם היד, שיט, נרתע, לקח בד מפה פרחוני, תפס אותו, החתלתול הקטן עשה פיתול גמיש של עמוד השדרה לשרוט את החייט ולא הצליח בזכות הבד, החייט פתח דלת אחורית ישר לחצר, הטיל את החתלתול לתוך שיח, וסגר את הדלת, נו הוא רק מפחד זה בסדר, הוא סיכם.

מוסר השכל:
יש ת'דברים האלה שמוציאים אותי מעצמי, מרחיבים את גבולות האחריות האישית שלי, חתלתול במצוקה זה קל, אם זה היה חולדה אולי הייתי מסיט מבט אולי אפילו מקווה שתידרס, מייד אחרי הקטע ההירואי מסכן החיים רציתי לנתק מגע, להפסיק להיות אחראי לשורטן הקטן הזה, כי הוא הפך מחתלתול במצוקה לסתם חתלתול שדופק ראש בחלונות, ולעומתי, שדי עשיתי שטויות, עוד אנשים שמו לב למה שקרה אבל לא עשו שטויות כמו לרוץ לתוך הכביש, אלא יותר עמדו מנגד והעירו או עצרו את המכונית והסתכלו בתהיה, והחייט היה יותר קול, אבל בקטע של לעשות את מה שצריך דווקא תוך כדי שהוא שומר על עצמו ולא מסתבך. ואני בכלל לא כזה אוהב חתולים.

מעבר לאמפתיה, חמלה

קרו היום טונה דברים.

היו לי היום 10 פגישות. וזה אחרי 3 ביטולים. אני באטרף של רישום מגעים כי העירו לי על זה. ייקח לי כל החג והגשר כדי להבין את מה שנדחס לתוך כל הפגישות. אבל זה לא היה רע. היעילות מחדדת אותי, מאפשרת לי לא להגיד דברים שאחרת הייתי אומר. לשמור על חצי הבנה, מתוכה רבע שיקוף, מתוכו שמינית תובנה.

הגיע משלוח ראשון של פירות/ירקות אורגאניים. שמתי את הלואיזה במים, מקווה שהחתולים לא יאכלו אותה. שני תפוזים בתיק. ואני אוכל עכשיו תותים די מגעילים האמת. מעוכים כולם.

לא יודע איך יש לי זמן לכתוב פוסט. אני צריך לכתוב ורבטים.

הייתי באיזה ערב על וויניקוט ואמנות חזותית בסמינר הקיבוצים שחברי חנן הזמין אותי אליו. הייתה שם האמנית מיכל היימן שתיארה יפה את ביון באיזה סרטון ביוטוב שחנן הראה לי ולכן הלכתי לראות מה קורה בערב הזה.
הנה הסרטון:


הייתה שם הרצאה של ברכה אטינגר. לא שמעתי עליה קודם, אבל הדברים שלה צלצלו כאילו התכוננתי להם כל הזמן, פשוט תקראו פוסטים קודמים זה כאילו היא פנטזיה מקוללת שאומרת לי שגם כל מה שאני מנסה לגלות קיים וגם שהוא כבר התגלה מזמן על ידיה. היא אמרה לי "אתה צריך לקרוא עוד קצת אתה תבין". הנה מה שהבנתי הערב:

- בהתייחס לרעיונותיו של וויניקוט היא מדגישה: יש איזשהו גרעין פנימי שאין לפרש אותו. כל פירוש שלו הוא פלישה של המטפל, שיקוף של מה שנועד להיות חסר בסובייקטיביות. ואם להיות גראפי, "להיאנס ושקניבלים יאכלו את גופי, יותר קל מאשר שגרעין זה יינגע ויפורש על ידי המטפל" הוא ניסוחו של וויניקוט. יש להשאיר את הגרעין הסובייקטיבי בלתי נגוע, כחוויה של חוסר. השיקוף שלו שולח את המטופל לחוויה פרנואידית, לברוח, לחפש כיצד לפצל ולבודד גרעין חדש מן העולם.

- כשאני המטפל, מקשיב לתלונות המטופל, ומאשים את האם (או האב), "הנה האם פספסה אותך, או הנה האם לא ראתה אותך, או הנה האהבה החונקת המרעילה של האם, לכן אתה ככה", אני יוצר פיצול ביני הטוב והרואה לבין ההורה הכושל. אטינגר מדגישה שעל המטפל להבין שאולי האם-אובייקט כשלה אך עשתה זאת במסגרת האם-סביבה המאפשרת את המשך החוויה (ממש לא בטוח במשפט האחרון). היא מציעה למטפל להכיר בכך שההיקסמות הקמאית יותר כלפי האם כסביבה היא זו המאפשרת להיקסם מהמטפל כאובייקט חיובי ומתקן, לכשל של האם כאובייקט. את האמפתיה כלפי רגשות המטופל, שחש בודד או חרד, היא מציעה לתת בתוספת חמלה כלפי הסובייקט האימהי. סימפטיה כלפי הצד הקורבני במטופל, שחש מוזנח/נבלע/מורעל על ידי הטיפול האימהי, עשויה לעודד פיצול פרנואידי, ולגרום למטופל לחשוש מהצדדים שהטמיע מהאם-סביבה באני שלו. התקשיתי להבין כיצד זה שונה מלימוד המטופל להכיר בסובייקטיביות של ההורה כדי לקבל הכרה בעצמו, כנהוג בבית המדרש האינטרסובייקטיבי. כאן אטינגר הציגה מושג חדש לי: טראנס-סובייקטיביות. מה שהבנתי הוא שש מקום בו הניסיון שלי להיות אובייקט טוב עבור המטופל ולהכיר בכאבו ואכזבתו מהאם כאובייקט, גורם לי להתחרות באם-אובייקט וליצור עבור המטופל מתח סכיזופרנואידי שאינו מאפשר לו להביא את החלקים הקשים שהטמיע מהאם. אבל מעבר לכך, התחרות שנוצרת בין המטפל והדמות האימהית שמועברת אליו מתכחשת לעצם ההעברה של האם-סביבה כפונקציה המאפשרת בכלל את יצירת הקשר עם האובייקט. (בדיעבד, אולי זה כמו שניאו מורד במטריקס כדי להיות חופשי אבל המטריקס היא שהגדירה אותו כיצור מודרני השואף לחופשי).

- טוב לא הבנתי את זה ניסיתי להיאחז בכמה דברים בבת אחת. אצפה בכמה הרצאות, אקרא כמה מאמרים ואסכם אותם בפוסטים הבאים. מה שהיה מגניב הוא שהיא בנתה טיעונים יפים וצלולים בצורה שהסתדרה לינארית, והיה ברור שיש איזשהו גרעין שסביבו הכל בנוי תלת מימדית, ועדיין לא הבנתי מה. וזה לא היה כמו התחושה כשקוראים קריסטבה נגיד שהבלבול הוא פרפורמטיבי והוא חלק מהפואנטה. הייתה צלילות ותחושה שאני אבין.

דוגמא של אטינגר:

אז הנה תמונה של... רציתי לשים תותים מעוכים (בדיעבד הייתי צריך לעשות מהם שייק), אבל בעצם הנה השיר שרץ לי בראש היום בין הרבה ריצות:

סוג של מדיטציה

בהמשך לפוסט על הקורס המצויין שהאזנתי לו בנושא פסיכולוגיה בודהיסטית, מדי פעם אני מתרגל אחד מסוגי המדיטציות שאותה פרופ' רוש לימדה. יש כמה רעיונות ברקע, כמו ויתור על גבולות האגו, או להתרכז בלהוציא מעצמך דברים ולהניח שדברים ייכנסו למקום שיצרת, וכו' - מעניין אבל לא קריטי דווקא. אני אתאר את הוראות הפרקטיקה: תתחיל בישיבה זקופה נוחה, צמוד לקיר או על כיסא אם אין לך שרירים בגב, תנשוף החוצה, תן לשאיפות להיכנס בעצמן, אחרי שזה נמשך קצת זמן והישיבה והנשיפות מתייצבות, תאחל משהו טוב לעצמך, אולי כמה דברים, תאחל משהו טוב למישהו שאתה אוהב, אולי כמה דברים לכמה אנשים שאתה אוהב, תאחל משהו טוב למישהו שאתה נייטרלי לגביו, מכיר אבל לא בהכרח מחבב או לא, ותאחל משהו טוב למישהו שאתה די לא מחבב או אפילו נוטר לו טינה. ככה אפשר לעשות סבב קצר, או להמשיך במעגלים כמה דקות.

מה שמעניין בעיניי הוא החיפוש אחרי אנשים שיתאימו לכל קטגוריה, לפעמים אנשים לא צפויים קופצים לי לראש בתור שנואים אהובים או נייטרליים, שונה ממה שהייתי מקטלג בזכרונותיי יום אחד, לפעמים אנשים עוברים קטגוריה מיום ליום, לפעמים אני שם לב להבדל בין מה שאני מאחל לאנשים שונים וכמה שאני יודע מה חסר לכל אחד אישית, או מה יטיב עם כל אחד, ולפעמים אני מאחל להם דברים שהייתי רוצה לעצמי או שהייתי רוצה שיהיה להם כדי שהם יוכלו להטיב איתי...

יש פה איזשהו משחק בין קטלוג ושיפוט, לבין חמלה. כלומר, אני מסוגל להודות שאני שונא מישהו, גם אם לא נעים להודות שאתה שונא מישהו כרגע שאתה אמור לרחם עליו או לאהוב, אבל זה לא אומר שאני צריך להיות עויין כלפיו. לחלופין אני יכול לשים לב לדברים שחסרים לאנשים שאני לא מחבב, וזה מאפשר לי לראות אותם כבני אדם. לפעמים קשה לי למצוא מישהו שאני שונא, לפעמים קשה לי לאחל למישהו שאני שונא טוב, וזה תמיד משתנה. זה הקטע, שהקטגוריות הללו די קורסות ברגע שמנכיחים אותן ככה. לא ברור לי למה כתבתי מנכיחים. זה די פשוט.

והנה בלוג מדליק שקראתי הבוקר.


נ.ב.
זה משהו שאני יכול לעשות לפעמים בטיפול, נגיד כדי להוציא תוקפנות המוסתרת על ידי חרדה...

OCD כהפרעה נרקסיסטית ולהיפך

לאחרונה בהתכתבות עם חברה טובה הצלחתי להאיר איזה חיבור דו סיטרי בין OCD והאישיות הנרקיסיסטית. נתחיל ב-OCD, שהיא אבחנה פסיכיאטרית חביבה, שהרבה פעמים מתקבלת על ידי המאובחן באנחת רווחה גדולה - מה לא רק אני חושב כל הזמן על חיידקים ומחלות? מה אני לא צריך להסתיר את כל הטקסים הקטנים שלי? גם הפסיכיאטר שפוגש את הסובל מ-OCD מרגיש בר מזל כי יש לו מה להציע: ל-OCD יש גם טיפול תרופתי לאובססיות (SSRIs במינון גבוה) והתנהגותי לטקסים (חשיפה למשהו שבדרך כלל יש לו תגובה טקסית, ומניעת הטקס עד התרגלות לחוסר הנוחות מול אותו משהו).

לגבי הפרעת אישיות נרקסיסטית, וההגדרות שלה בקטלוג האבחנות הפסיכיאטרי, נראה לי שהם בעצם מבטאים שהפסיכיאטר חושב שלמטופל שמולו יש אגו מנופח ומעצבן. כך יש לפסיכיאטרים פספוס גדול לעומת התיאוריה ההתפתחותית של קוהוט וכלמיני תיאורטיקנים פרה אדיפאליים המשתמשים במושג נרקסיזם כדי לתאר חוויה של הפרעה ביכולת לאהבה עצמית. משום שאינו מסוגל לאהוב את עצמו, זקוק הנרקיסיסט להזנה תמידית של אהבה מהאחר. נגיד חוסר האמפתיה שההגדרה הפסיכיאטרית מתארת, ניתן לתארו גם ככלא סוליפסיסטי, בו רגישות אדירה למצבו של האחר, תמיד רתומה לשאלה האם אני אהוב ומוערך. כך סבלו של הנרקסיסט הוא שהוא לא באמת מסוגל להבין את האחר כקיים בפני עצמו, אלא רק כחלק מהפנטזיה של הנרקיסיסט להיות אהוב ומוערך על ידי האחר, והנרקסיסט יותר בודד מאשר עסוק בעצמו. חוצמזה, אבחנות פסיכיאטריות של הפרעות אישיות הן קצת מיותרות. מילא לאבחן משהו כמו דיכאון או OCD שאומר איזה תרופות לתת לך. אבל לאבחן "סימפטומים של אופי" (האופן בו הבנאדם הזה מעצבן את הפסיכיאטר ואת סביבתו) ללא התייחסות לחוויה משהו שלא ניתן לטפל בו סימפטומטית, זה סתם תיוג מיותר.

אבל נעזוב לרגע את הפסיכיאטרים בשקט וניגע בחוויה. התיזה של המורה החביב עלי בתואר השני, פרופ' דר,  היא ש-OCD זו הפרעה הנובעת מהיעדר יכולת של האדם לשמש קנה מידה לחוויותיו מול העולם (בניסוח חופשי שהרשיתי לעצמי, הוא קורא לזה deficiency in subjective conviction). לדוגמא, בעוד שהאדם הנורמלי חש תחושה של "just right" לא מוסברת כאשר הוא שוטף ידיים 5-9 שניות, בנאדם עם אוסידי לא מרגיש את ה"אמממ" המספק הזה של "נקי" והוא צריך לספור 9 שניות. אני שם את "נקי" במרכאות כי זו תחושה המגדירה את עצמה, שהרי לא סביר שאי פעם מדדתם את כמות הלכלוך על ידיכם והגעתם למסקנה שזמן הרחיצה שלכם הוא הוא הזמן היעיל ביותר. וכך אין למי שסובל מ-OCD קנה מידה לסדר, לזיהום, למרחק וקרבה, או לתחושת ביטחון - מתי זה מספיק לסדר, מתי זה מספיק לשטוף ידיים, מתי מספיק לנעול את הדלת. כל התחושות הללו אינן אובייקטיביות, אלא דורשות איזושהי יכולת לקביעה סובייקטיבית מספקת. וזו חסרה למי שסובל מ-OCD. לכן,  מסביר את כל הטקסים והספירות וכו', שאלו ניסיונות למצוא מרקרים ומדדים אובייקטיביים לחוויות פנימיות חסרות צורה ומבנה. אולי אם אספור עד 10 כשאני שוטף ידיים זה יהיה מספיק. הטקס, כמו שוקולד חרובים לא משביע, לא מספק, כי תחושת ה"נכונות" הסובייקטיבית חסרה. דר קורא לאובייקטים המתווכים חוויה סובייקטיבית בשם פרוקסי, וויניקוט אולי היה מתייחס אליהם כחפצי מעבר שמתווכים בין פנטזיה ומציאות. אבל זה לפוסט אחר.

האם המבט במראה בזמן צחצוח שיניים מסייע לנו להגיע לתחושת המספיקות הסובייקטיבית שאיננו חשים סנסומוטורית?

אז מה הקשר? אני חושב שלנרציזם מנגנון דומה, רק שהשאלה שאין לגביה יכולת קביעה סובייקטיבית היא ערך עצמי ויכולתו של הנרציסט להיות אהוב. חסר איזה מבנה, שהנרציסט מנסה להשלים מבחוץ. בספרה לגבי הילד ההורי, אליס מילר, מתארת את הילד שההורה משתמש בו כאובייקט להשלמת ערכו העצמי של ההורה, כך שהילד גדל כמראה מאשרת להורה, וחסר את המבנים העצמאיים הדרושים לאהבת עצמי העצמאית (שלא כממלא תפקיד עבור האחר). אולי זהו בדיוק המבט כלפי חוץ המחליף מבט כלפי פנים שמתאר דר בתיזה שלו לגבי OCD. הנרקיסיסט מחפש לגלות את עצמו דרך סימנים חיצוניים ומדדים, כמו פרסום ותהילה, או כסף או המבט החושק של אחרים. הבעיה היא שמדובר במדדים חיצוניים שאינם מחוברים לחווית ערך פנימית יציבה. כשמדובר במדדים המנותקים מהחוויה שהם אמורים לייצגף אפשר לנפח אותם כמותית (לרדוף פרסום או להוסיף המון חברים בפייסבוק), או להיות במיתון (הדיכאון אחרי שתהילה חיצונית חולפת מהעולם), כי ברגע שזה הופך להיות חיצוני יש פה הרבה מאוד מניפולציות שניתן לעשות וחוסר יציבות.

אז בעצם הסברתי אישיות נרציסטית באמצעות מנגנון של OCD. אבל תחשבו לרגע, האם הOCD לא יכול להשלים את המבנה החסר לו, את אמת המידה של החוויה, בייסוד מבנה עצמי עצמאי? האם אהבת עצמי, או מספיקות עצמית, לא יכולה להיות העוגן הדרוש לסובל מ-OCD כדי לנווט בין טרדותיו האובייקטיביות מדי?

נ.ב. : במקום אחר, באנגלית, תיארתי גם הסבר אקזיסטנציאליסטי דומה ל-OCD. 

החולה המדומה

השתתפתי היום בתרגיל של יחידה איזורית לתגובות קרב, ושיחקתי תפקיד של הלום קרב. מדובר ביחידה עם כמה צוותים רב מקצועיים, שכל אחד מהם כולל פסיכיאטר, פסיכולוג, חובשים, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ומדריכי ספורט. יעני ממש כמו מחלקה פסיכיאטרית רב מקצועית בבתי חולים. כל העסק היה מנוהל גם על ידי פסיכיאטר מילואימניק. מדובר באיזו משימה מאוד חשובה עבור הצבא למנוע העמקה של תגובות קרב ראשוניות לכדי תגובות קרב כרוניות. סך הכל הרגשתי שיש הרבה השקעה בנושא, שיש הרבה יכולות מקצועיות והרבה ניסיון וחשיבה מאחורי כל פעולה.

זה היה יום קשה עבורי בתור שחקן. קראתי פתק עם פרופיל של מישהו, שהיה בסיטואציה קשה בקרב בה חיילים תחת פיקודו נהרגו, תואר שהייתה לו עם רגישות נפשית קודמת כשהיה בדיכאון בתגובה לגירושיו, וכל מיני סימפטומים כמו דיסוצאציה רגשית לאירוע, כעס, סיוטים וקשיי שינה. ניסיתי לדמיין את עצמי ככה. חשבתי איך לשזור את המאפיינים הקליניים הללו בסיפור חיי. איך בנאדם מחזיק את המאפיינים הללו מבפנים. ונכנסתי לדמות, ועדיין הייתי אני, רק הרבה יותר רגיש ומורבידי, ועם אירוע קשה שטרם עובד וסימפטומים מבלבלים.

הדבר הכי קשה היה ההבנייה המהירה שלי בתור חולה נפש. נכנסתי לבניין, ומישהו אחז לי ביד, לא נתנו לי להסתובב לבד, עשו לי ראיון מיון ראשוני עם אמפתיה מוזרה כאילו משהו לא בסדר בי, ביקשתי לראות פסיכיאטר כדי לקבל מרשם לתרופה שאני מכיר, ושמעתי את המטפל שלי אומר לפסיכיאטר שאני מבקש תרופה אבל שזה נראה לו יותר עניין של קושי בעיבוד רגשי. משהו בטיפוליות של הצוות גרם לי להרגיש מטופל, אינווליד. זה היה משהו בהבנייה של הסיטואציה שלא הייתה תמיד ברורה לכולם, גם לצוות הטיפולי כשניסיתי להקשות, אבל גם אז היה ברור שגם כשלא ברור הם הסמכות ואני המאובחן שצריך למצוא את השריטה שלו. כל מיני בקשות לגבי ביקורים ולוגיסטיקה הפכו מהתעניינות של בנאדם בוגר בתנאים בהם הוא נתון, להצקה לצוות הטיפולי וניסיונות להחזרת שליטה על הסיטואציה.

אני חושב שרגשות ההעברה היותר קלים היו של כעס. היה לי נוח לשחק כעס. להיות ציני, לבטל, להלהיט ויכוחים, לחמם, ולבקר. הרגשתי שזה יכול למלא את כל הפגישות האישיות והקבוצתיות מבלי לגעת בנושא הטראומה, או בנושאים רגשיים לוהטים יותר. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה ללכת הביתה, ושאולי אם אתן לצוות הטיפולי תחושה של אפקט מוצלח, כאילו עברתי תהליך תוך יום, שייגמר התרגיל ונסיים כבר. משהו בהתמסרות הרגיש לי קשה אישית. הקיצוניות בין ההתנהגדות לבין ההתמסרות, התחושה שאולי גם לולא הייתי משחק, זה המשחק שהייתי צריך לשחק. אולי מה שהיה קשה לאורך היום, לא היה רק הסכנה בכך ששילבתי דברים אמיתיים במשחק שלי. אני חושב שהקטע המפחיד היה התחושה שיש במחלקה פסיכיאטרית כמו זו משחק, וגם כשאני מוגן בתפקידי כשחקן, הרי שגם אם זה היה במציאות הייתי מרגיש כשחקן.

אני תוהה אם הדביליזציה והיעדר השליטה שחשתי ביום נבע מאינטנסיביות הפגישות המרובות בפורומים הרבים שתורגלו, או שזה היחס של הצוות הפסיכיאטרי-וחבריו שגרם לתחושה הזו, או שגם בפגישה חד פעמית כמו שאני עורך ישנה התחושה הזו, ובאיזו מידה, וכיצד אני יוצר אותה, ואיך היא משפיעה על כל אחד. וגם, אם זה היה יום אחד, כיצד הייתי מרגיש אחרי כמה ימים של קוועץ' אשפוזי מסוג זה. ובכל מקרה הייתי ממליץ לכל מטפל לנסות כזה משחק.

מטורף: