קרו היום טונה דברים.
היו לי היום 10 פגישות. וזה אחרי 3 ביטולים. אני באטרף של רישום מגעים כי העירו לי על זה. ייקח לי כל החג והגשר כדי להבין את מה שנדחס לתוך כל הפגישות. אבל זה לא היה רע. היעילות מחדדת אותי, מאפשרת לי לא להגיד דברים שאחרת הייתי אומר. לשמור על חצי הבנה, מתוכה רבע שיקוף, מתוכו שמינית תובנה.
הגיע משלוח ראשון של פירות/ירקות אורגאניים. שמתי את הלואיזה במים, מקווה שהחתולים לא יאכלו אותה. שני תפוזים בתיק. ואני אוכל עכשיו תותים די מגעילים האמת. מעוכים כולם.
לא יודע איך יש לי זמן לכתוב פוסט. אני צריך לכתוב ורבטים.
הייתי באיזה ערב על וויניקוט ואמנות חזותית בסמינר הקיבוצים שחברי חנן הזמין אותי אליו. הייתה שם האמנית מיכל היימן שתיארה יפה את ביון באיזה סרטון ביוטוב שחנן הראה לי ולכן הלכתי לראות מה קורה בערב הזה.
הנה הסרטון:
הייתה שם הרצאה של ברכה אטינגר. לא שמעתי עליה קודם, אבל הדברים שלה צלצלו כאילו התכוננתי להם כל הזמן, פשוט תקראו פוסטים קודמים זה כאילו היא פנטזיה מקוללת שאומרת לי שגם כל מה שאני מנסה לגלות קיים וגם שהוא כבר התגלה מזמן על ידיה. היא אמרה לי "אתה צריך לקרוא עוד קצת אתה תבין". הנה מה שהבנתי הערב:
- בהתייחס לרעיונותיו של וויניקוט היא מדגישה: יש איזשהו גרעין פנימי שאין לפרש אותו. כל פירוש שלו הוא פלישה של המטפל, שיקוף של מה שנועד להיות חסר בסובייקטיביות. ואם להיות גראפי, "להיאנס ושקניבלים יאכלו את גופי, יותר קל מאשר שגרעין זה יינגע ויפורש על ידי המטפל" הוא ניסוחו של וויניקוט. יש להשאיר את הגרעין הסובייקטיבי בלתי נגוע, כחוויה של חוסר. השיקוף שלו שולח את המטופל לחוויה פרנואידית, לברוח, לחפש כיצד לפצל ולבודד גרעין חדש מן העולם.
- כשאני המטפל, מקשיב לתלונות המטופל, ומאשים את האם (או האב), "הנה האם פספסה אותך, או הנה האם לא ראתה אותך, או הנה האהבה החונקת המרעילה של האם, לכן אתה ככה", אני יוצר פיצול ביני הטוב והרואה לבין ההורה הכושל. אטינגר מדגישה שעל המטפל להבין שאולי האם-אובייקט כשלה אך עשתה זאת במסגרת האם-סביבה המאפשרת את המשך החוויה (ממש לא בטוח במשפט האחרון). היא מציעה למטפל להכיר בכך שההיקסמות הקמאית יותר כלפי האם כסביבה היא זו המאפשרת להיקסם מהמטפל כאובייקט חיובי ומתקן, לכשל של האם כאובייקט. את האמפתיה כלפי רגשות המטופל, שחש בודד או חרד, היא מציעה לתת בתוספת חמלה כלפי הסובייקט האימהי. סימפטיה כלפי הצד הקורבני במטופל, שחש מוזנח/נבלע/מורעל על ידי הטיפול האימהי, עשויה לעודד פיצול פרנואידי, ולגרום למטופל לחשוש מהצדדים שהטמיע מהאם-סביבה באני שלו. התקשיתי להבין כיצד זה שונה מלימוד המטופל להכיר בסובייקטיביות של ההורה כדי לקבל הכרה בעצמו, כנהוג בבית המדרש האינטרסובייקטיבי. כאן אטינגר הציגה מושג חדש לי: טראנס-סובייקטיביות. מה שהבנתי הוא שש מקום בו הניסיון שלי להיות אובייקט טוב עבור המטופל ולהכיר בכאבו ואכזבתו מהאם כאובייקט, גורם לי להתחרות באם-אובייקט וליצור עבור המטופל מתח סכיזופרנואידי שאינו מאפשר לו להביא את החלקים הקשים שהטמיע מהאם. אבל מעבר לכך, התחרות שנוצרת בין המטפל והדמות האימהית שמועברת אליו מתכחשת לעצם ההעברה של האם-סביבה כפונקציה המאפשרת בכלל את יצירת הקשר עם האובייקט. (בדיעבד, אולי זה כמו שניאו מורד במטריקס כדי להיות חופשי אבל המטריקס היא שהגדירה אותו כיצור מודרני השואף לחופשי).
- טוב לא הבנתי את זה ניסיתי להיאחז בכמה דברים בבת אחת. אצפה בכמה הרצאות, אקרא כמה מאמרים ואסכם אותם בפוסטים הבאים. מה שהיה מגניב הוא שהיא בנתה טיעונים יפים וצלולים בצורה שהסתדרה לינארית, והיה ברור שיש איזשהו גרעין שסביבו הכל בנוי תלת מימדית, ועדיין לא הבנתי מה. וזה לא היה כמו התחושה כשקוראים קריסטבה נגיד שהבלבול הוא פרפורמטיבי והוא חלק מהפואנטה. הייתה צלילות ותחושה שאני אבין.
דוגמא של אטינגר:
אז הנה תמונה של... רציתי לשים תותים מעוכים (בדיעבד הייתי צריך לעשות מהם שייק), אבל בעצם הנה השיר שרץ לי בראש היום בין הרבה ריצות:
היו לי היום 10 פגישות. וזה אחרי 3 ביטולים. אני באטרף של רישום מגעים כי העירו לי על זה. ייקח לי כל החג והגשר כדי להבין את מה שנדחס לתוך כל הפגישות. אבל זה לא היה רע. היעילות מחדדת אותי, מאפשרת לי לא להגיד דברים שאחרת הייתי אומר. לשמור על חצי הבנה, מתוכה רבע שיקוף, מתוכו שמינית תובנה.
הגיע משלוח ראשון של פירות/ירקות אורגאניים. שמתי את הלואיזה במים, מקווה שהחתולים לא יאכלו אותה. שני תפוזים בתיק. ואני אוכל עכשיו תותים די מגעילים האמת. מעוכים כולם.
לא יודע איך יש לי זמן לכתוב פוסט. אני צריך לכתוב ורבטים.
הייתי באיזה ערב על וויניקוט ואמנות חזותית בסמינר הקיבוצים שחברי חנן הזמין אותי אליו. הייתה שם האמנית מיכל היימן שתיארה יפה את ביון באיזה סרטון ביוטוב שחנן הראה לי ולכן הלכתי לראות מה קורה בערב הזה.
הנה הסרטון:
הייתה שם הרצאה של ברכה אטינגר. לא שמעתי עליה קודם, אבל הדברים שלה צלצלו כאילו התכוננתי להם כל הזמן, פשוט תקראו פוסטים קודמים זה כאילו היא פנטזיה מקוללת שאומרת לי שגם כל מה שאני מנסה לגלות קיים וגם שהוא כבר התגלה מזמן על ידיה. היא אמרה לי "אתה צריך לקרוא עוד קצת אתה תבין". הנה מה שהבנתי הערב:
- בהתייחס לרעיונותיו של וויניקוט היא מדגישה: יש איזשהו גרעין פנימי שאין לפרש אותו. כל פירוש שלו הוא פלישה של המטפל, שיקוף של מה שנועד להיות חסר בסובייקטיביות. ואם להיות גראפי, "להיאנס ושקניבלים יאכלו את גופי, יותר קל מאשר שגרעין זה יינגע ויפורש על ידי המטפל" הוא ניסוחו של וויניקוט. יש להשאיר את הגרעין הסובייקטיבי בלתי נגוע, כחוויה של חוסר. השיקוף שלו שולח את המטופל לחוויה פרנואידית, לברוח, לחפש כיצד לפצל ולבודד גרעין חדש מן העולם.
- כשאני המטפל, מקשיב לתלונות המטופל, ומאשים את האם (או האב), "הנה האם פספסה אותך, או הנה האם לא ראתה אותך, או הנה האהבה החונקת המרעילה של האם, לכן אתה ככה", אני יוצר פיצול ביני הטוב והרואה לבין ההורה הכושל. אטינגר מדגישה שעל המטפל להבין שאולי האם-אובייקט כשלה אך עשתה זאת במסגרת האם-סביבה המאפשרת את המשך החוויה (ממש לא בטוח במשפט האחרון). היא מציעה למטפל להכיר בכך שההיקסמות הקמאית יותר כלפי האם כסביבה היא זו המאפשרת להיקסם מהמטפל כאובייקט חיובי ומתקן, לכשל של האם כאובייקט. את האמפתיה כלפי רגשות המטופל, שחש בודד או חרד, היא מציעה לתת בתוספת חמלה כלפי הסובייקט האימהי. סימפטיה כלפי הצד הקורבני במטופל, שחש מוזנח/נבלע/מורעל על ידי הטיפול האימהי, עשויה לעודד פיצול פרנואידי, ולגרום למטופל לחשוש מהצדדים שהטמיע מהאם-סביבה באני שלו. התקשיתי להבין כיצד זה שונה מלימוד המטופל להכיר בסובייקטיביות של ההורה כדי לקבל הכרה בעצמו, כנהוג בבית המדרש האינטרסובייקטיבי. כאן אטינגר הציגה מושג חדש לי: טראנס-סובייקטיביות. מה שהבנתי הוא שש מקום בו הניסיון שלי להיות אובייקט טוב עבור המטופל ולהכיר בכאבו ואכזבתו מהאם כאובייקט, גורם לי להתחרות באם-אובייקט וליצור עבור המטופל מתח סכיזופרנואידי שאינו מאפשר לו להביא את החלקים הקשים שהטמיע מהאם. אבל מעבר לכך, התחרות שנוצרת בין המטפל והדמות האימהית שמועברת אליו מתכחשת לעצם ההעברה של האם-סביבה כפונקציה המאפשרת בכלל את יצירת הקשר עם האובייקט. (בדיעבד, אולי זה כמו שניאו מורד במטריקס כדי להיות חופשי אבל המטריקס היא שהגדירה אותו כיצור מודרני השואף לחופשי).
- טוב לא הבנתי את זה ניסיתי להיאחז בכמה דברים בבת אחת. אצפה בכמה הרצאות, אקרא כמה מאמרים ואסכם אותם בפוסטים הבאים. מה שהיה מגניב הוא שהיא בנתה טיעונים יפים וצלולים בצורה שהסתדרה לינארית, והיה ברור שיש איזשהו גרעין שסביבו הכל בנוי תלת מימדית, ועדיין לא הבנתי מה. וזה לא היה כמו התחושה כשקוראים קריסטבה נגיד שהבלבול הוא פרפורמטיבי והוא חלק מהפואנטה. הייתה צלילות ותחושה שאני אבין.
דוגמא של אטינגר:
אז הנה תמונה של... רציתי לשים תותים מעוכים (בדיעבד הייתי צריך לעשות מהם שייק), אבל בעצם הנה השיר שרץ לי בראש היום בין הרבה ריצות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה