יום שבת, 4 במאי 2013

OCD כהפרעה נרקסיסטית ולהיפך

לאחרונה בהתכתבות עם חברה טובה הצלחתי להאיר איזה חיבור דו סיטרי בין OCD והאישיות הנרקיסיסטית. נתחיל ב-OCD, שהיא אבחנה פסיכיאטרית חביבה, שהרבה פעמים מתקבלת על ידי המאובחן באנחת רווחה גדולה - מה לא רק אני חושב כל הזמן על חיידקים ומחלות? מה אני לא צריך להסתיר את כל הטקסים הקטנים שלי? גם הפסיכיאטר שפוגש את הסובל מ-OCD מרגיש בר מזל כי יש לו מה להציע: ל-OCD יש גם טיפול תרופתי לאובססיות (SSRIs במינון גבוה) והתנהגותי לטקסים (חשיפה למשהו שבדרך כלל יש לו תגובה טקסית, ומניעת הטקס עד התרגלות לחוסר הנוחות מול אותו משהו).

לגבי הפרעת אישיות נרקסיסטית, וההגדרות שלה בקטלוג האבחנות הפסיכיאטרי, נראה לי שהם בעצם מבטאים שהפסיכיאטר חושב שלמטופל שמולו יש אגו מנופח ומעצבן. כך יש לפסיכיאטרים פספוס גדול לעומת התיאוריה ההתפתחותית של קוהוט וכלמיני תיאורטיקנים פרה אדיפאליים המשתמשים במושג נרקסיזם כדי לתאר חוויה של הפרעה ביכולת לאהבה עצמית. משום שאינו מסוגל לאהוב את עצמו, זקוק הנרקיסיסט להזנה תמידית של אהבה מהאחר. נגיד חוסר האמפתיה שההגדרה הפסיכיאטרית מתארת, ניתן לתארו גם ככלא סוליפסיסטי, בו רגישות אדירה למצבו של האחר, תמיד רתומה לשאלה האם אני אהוב ומוערך. כך סבלו של הנרקסיסט הוא שהוא לא באמת מסוגל להבין את האחר כקיים בפני עצמו, אלא רק כחלק מהפנטזיה של הנרקיסיסט להיות אהוב ומוערך על ידי האחר, והנרקסיסט יותר בודד מאשר עסוק בעצמו. חוצמזה, אבחנות פסיכיאטריות של הפרעות אישיות הן קצת מיותרות. מילא לאבחן משהו כמו דיכאון או OCD שאומר איזה תרופות לתת לך. אבל לאבחן "סימפטומים של אופי" (האופן בו הבנאדם הזה מעצבן את הפסיכיאטר ואת סביבתו) ללא התייחסות לחוויה משהו שלא ניתן לטפל בו סימפטומטית, זה סתם תיוג מיותר.

אבל נעזוב לרגע את הפסיכיאטרים בשקט וניגע בחוויה. התיזה של המורה החביב עלי בתואר השני, פרופ' דר,  היא ש-OCD זו הפרעה הנובעת מהיעדר יכולת של האדם לשמש קנה מידה לחוויותיו מול העולם (בניסוח חופשי שהרשיתי לעצמי, הוא קורא לזה deficiency in subjective conviction). לדוגמא, בעוד שהאדם הנורמלי חש תחושה של "just right" לא מוסברת כאשר הוא שוטף ידיים 5-9 שניות, בנאדם עם אוסידי לא מרגיש את ה"אמממ" המספק הזה של "נקי" והוא צריך לספור 9 שניות. אני שם את "נקי" במרכאות כי זו תחושה המגדירה את עצמה, שהרי לא סביר שאי פעם מדדתם את כמות הלכלוך על ידיכם והגעתם למסקנה שזמן הרחיצה שלכם הוא הוא הזמן היעיל ביותר. וכך אין למי שסובל מ-OCD קנה מידה לסדר, לזיהום, למרחק וקרבה, או לתחושת ביטחון - מתי זה מספיק לסדר, מתי זה מספיק לשטוף ידיים, מתי מספיק לנעול את הדלת. כל התחושות הללו אינן אובייקטיביות, אלא דורשות איזושהי יכולת לקביעה סובייקטיבית מספקת. וזו חסרה למי שסובל מ-OCD. לכן,  מסביר את כל הטקסים והספירות וכו', שאלו ניסיונות למצוא מרקרים ומדדים אובייקטיביים לחוויות פנימיות חסרות צורה ומבנה. אולי אם אספור עד 10 כשאני שוטף ידיים זה יהיה מספיק. הטקס, כמו שוקולד חרובים לא משביע, לא מספק, כי תחושת ה"נכונות" הסובייקטיבית חסרה. דר קורא לאובייקטים המתווכים חוויה סובייקטיבית בשם פרוקסי, וויניקוט אולי היה מתייחס אליהם כחפצי מעבר שמתווכים בין פנטזיה ומציאות. אבל זה לפוסט אחר.

האם המבט במראה בזמן צחצוח שיניים מסייע לנו להגיע לתחושת המספיקות הסובייקטיבית שאיננו חשים סנסומוטורית?


אז מה הקשר? אני חושב שלנרציזם מנגנון דומה, רק שהשאלה שאין לגביה יכולת קביעה סובייקטיבית היא ערך עצמי ויכולתו של הנרציסט להיות אהוב. חסר איזה מבנה, שהנרציסט מנסה להשלים מבחוץ. בספרה לגבי הילד ההורי, אליס מילר, מתארת את הילד שההורה משתמש בו כאובייקט להשלמת ערכו העצמי של ההורה, כך שהילד גדל כמראה מאשרת להורה, וחסר את המבנים העצמאיים הדרושים לאהבת עצמי העצמאית (שלא כממלא תפקיד עבור האחר). אולי זהו בדיוק המבט כלפי חוץ המחליף מבט כלפי פנים שמתאר דר בתיזה שלו לגבי OCD. הנרקיסיסט מחפש לגלות את עצמו דרך סימנים חיצוניים ומדדים, כמו פרסום ותהילה, או כסף או המבט החושק של אחרים. הבעיה היא שמדובר במדדים חיצוניים שאינם מחוברים לחווית ערך פנימית יציבה. כשמדובר במדדים המנותקים מהחוויה שהם אמורים לייצגף אפשר לנפח אותם כמותית (לרדוף פרסום או להוסיף המון חברים בפייסבוק), או להיות במיתון (הדיכאון אחרי שתהילה חיצונית חולפת מהעולם), כי ברגע שזה הופך להיות חיצוני יש פה הרבה מאוד מניפולציות שניתן לעשות וחוסר יציבות.


אז בעצם הסברתי אישיות נרציסטית באמצעות מנגנון של OCD. אבל תחשבו לרגע, האם הOCD לא יכול להשלים את המבנה החסר לו, את אמת המידה של החוויה, בייסוד מבנה עצמי עצמאי? האם אהבת עצמי, או מספיקות עצמית, לא יכולה להיות העוגן הדרוש לסובל מ-OCD כדי לנווט בין טרדותיו האובייקטיביות מדי?

נ.ב. : במקום אחר, באנגלית, תיארתי גם הסבר אקזיסטנציאליסטי דומה ל-OCD

תגובה 1:

  1. שמי, מאיה אליהו אחרי 12 שנות נישואים, בעלי ואני רבנו בצורה כזו או אחרת עד שהוא עזב אותי לבסוף ועבר לקליפורניה כדי להיות עם אישה אחרת. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו והילדים שלי חשבו שהם לעולם לא יראו את אביהם שוב. ניסיתי להיות חזקה רק כלפי הילדים, אבל לא הצלחתי לשלוט בכאב שייסר את ליבי, הלב שלי התמלא בצער ובכאבים כי באמת הייתי מאוהבת בבעלי. אני חושב עליו כל יום ולילה ותמיד הלוואי שהוא יחזור אליי, הייתי ממש נסער והייתי זקוק לעזרה, אז ביקשתי עזרה באינטרנט ונתקלתי באתר שמציע שד"ר אלאבה יוכל לעזור לאקס לשעבר שלו לחזור. אז הרגשתי שאני צריך לנסות את זה. פניתי אליו והוא אמר לי מה לעשות. עשיתי את זה ואז הוא עשה לי כישוף אהבה. 48 שעות לאחר מכן בעלי באמת התקשר אלי ואמר לי שהוא מאוד מתגעגע גם לילדים, כל כך מדהים!! אז, אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדים. הנישואים שלנו היו חזקים יותר מבעבר, הכל הודות לד"ר אלאבה. הוא כל כך חזק והחלטתי לשתף את הסיפור שלי באינטרנט שד"ר אלאבה היה אשף אמיתי וחזק. אני תמיד אתפלל שהיא תחיה הרבה זמן לעזור לילדיה בשעת צרה, אם את כאן וצריכה בחזרה אקסית או שבעלך עבר לאישה אחרת, תפסיקי לבכות, צור קשר עם גלגל האיות העוצמתי הזה מיד. הנה כתובת הדוא"ל שלו ליצירת קשר בכתובת: {dralaba3000@gmail.com} או WhatsApp / viber אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר אלאבה.

    השבמחק