יום שבת, 27 ביולי 2013

בכיינות של פסיכולוגים

בהמשך לפוסט הקודם שלי, על האופן בו הכשרת הפסיכולוג הקליני הינה כר פורה לניצול, חשוב לציין גם את המשמעות החברתית של הניצול כחלק מתפיסה של רווח אישי, בה האחד מרוויח רק על חשבון השני.

כשהייתי במאהל הפסיכולוגים במחאה של הקיץ ההוא, הגיעו למאהל שני סוגים של פסיכולוגים. סוג ראשון היה מתמחים שעובדים בשני שליש משרה ומקבלים עליה כ2000 ש"ח במשך 4 שנות ההתמחות, שעובדים במרפאות ציבוריות של משרד הבריאות עם אנשים שידם אינה משגת לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית קשה, אך שאינה מצדיקה אשפוז פסיכיאטרי. הסוג השני היה פסיכולוגים מעורבים חברתית, מסוג קבוצת פסיכו-אקטיב, שחושבים שלפסיכולוגיה יש מקום כעמדה חברתית, כמייצגת את הנדכא, כדורשת מקום עבור רוח האדם, הנדחקת לשוליים של שיקולי רווח והפסד.

אז הנה שיר רגע:

כשאנשים חלפו על פני המאהל, בכל זאת, הם לא כל כך הבינו מה הקטע. פסיכולוגים מוחים? אתם רוצים יותר מ400 שקל לפגישה? אתם רוצים כורסת עור חדשה? אף שלא הרגשתי משתתף-מוביל במחאה, בכל זאת הבעתי את קולי בפני המחאה המתארגנת, והצגתי ביקורת זו: אנשים לא מרחמים על פסיכולוגים, כי מבחינתם פסיכולוגים חיים טוב. גם אם במשך 9-11 שנים הם מנוצלים במסלול ההכשרה שלהם, הרי שלאחר מכן הם מקבלים פיצוי הוגן במחירים מופקעים שהם גובים מציבור לקוחותיהם. הפיצוי מצדיק את הסיכון שהם לוקחים בכל שלב של הדרך. כמו איש נדל"ן שמורט שערותיו במשך שנים ארוכות כדי להפוך מגרש בשולי העיר לבניין מבוקש, כך עושה גם הפסיכולוג, שמשקיע ומסתכן כדי להפיק ערך לעצמו. לפיכך, מחאה של הפסיכולוגים על ההשקעה והסיכון שהם לוקחים על עצמם, כל עוד הם מפוצים עליה כשהם מומחים, הריה כתספורות והלוואות של טייקונים. זוהי בקשה של הפרט שהחברה תהיה ערבה לסיכון שלו, ושהוא בכל זאת יקצור את הפירות בסופו של תהליך.

אבל פסיכולוגיה אינה קרן הון סיכון. מדובר בשיכוך סבל של רבים. ככל שהמלחציים הכלכליים דוחקים יותר ויותר, הרי שמתרבה גם המצוקה הנפשית. דרדור במעמד החברתי והעמקת התלות הכלכלית בבנקים ומעסיקים גורמת לאנשים לשאת את מצוקותיהם הנפשיות תחת לחץ נוסף. לדוגמא, מי שהתקשה לגדל ילד עם הפרעה פסיכולוגית ברווחה כלכלית, יתקשה יותר לעשות זאת כשהוא נמצא במצוקה כלכלית, עם פחות זמן לבלות עם ילדו, פחות כסף לטיפולים, פחות כסף להתאמת תנאי התפתחות להפרעה התפתחותית. רווחה נפשית הופכת כך לנחלתו של בעל הרווחה הכלכלית. לא מדובר בטיפול נפשי כחיפוש עצמי אקזיסטנציאליסטי, כלוקסוס בורגני. מדובר בתמיכה במי שסובל מדיכאון, מתן כלים להתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז, שיכוך חרדות משתקות, מניעת התאבדויות, שיקום אנשים שעברו שבר פסיכולוגי עמוק חזרה לחיים, ריכוך תגובה לטראומה, וכו'.

לכן פסיכולוגיה נחשבת גם למקצוע מתגמל, כי יש לו משמעות בריפוי עולם. מי שעובד בשביל כסף בלבד מסתכל על הפסיכולוג, כמו על כלל המקצועות הטיפוליים והחינוכיים, ואומר שהמקצועות אלו מתגמלים את תחושת השליחות של המבצעים אותם, ולתחושת משמעות זו יש ערך כמו פיצוי כספי. במקום שיעסקו בהתנדבות אחרי שעות העבודה כדי למצוא משמעות לחיים, הרי שהעוסקים בטיפול כמקצוע יכולים לתרום לקהילה במשך שעות עבודתפ, ובעצם כך הם נשכרים. לכן כשמעריכים את שכרם של פסיכולוגים, יש להוסיף למשוואה שחלק מהעידוד של החברה לעסוק במקצוע טיפולי נעשה באמצעות ערכים אתיים ותחושת משמעות, שחסרים למי שעובד ב... מקצוע-אחר-שנוטים-להתייחס-אליו-כמקצוע-משתלם. אולם זוהי דיכוטומיה בעייתית. האם באמת יש משמעות חברתית חיובית לעבודתו של פסיכולוג שמטפל רק בטראומות של העשירים ומדיר את העניים מהקליניקה שלו? האם באמת לא יכול עורך דין או רואה חשבון או מהנדס תוכנה לעשות עבודתו בארגון ללא מטרות רווח ולתרום יותר לחברה בכישוריו? בכל דבר שאדם עושה צריך שיהיה טוב לו, צריך להיות טוב בזה, ואז יוכל גם לעשות טוב. מי שרוצה לעשות טוב ומקריב לשם כך את הכישורים שקיבל מלמעלה, או את רווחתו האישית, עשוי למצוא עצמו עושה רע לעצמו ולאחרים. ויש עוד התפלספויות שניתן להרבות בהן, העיקר הוא שהדברים אינם או\או אלא גם+וגם.

אולם מודל הניצול-פיצוי שם רק את התועלת האישית של איש המקצוע כשיקול. בכך ישנו אישוש של מודל מנצל בו האחד מרוויח על חשבון השני. האם לא יתכן מצב WIN-WIN בו השניים מרווחים זה מזה בהדדיות? האין יכולה ההעצמה של צד אחד להיות גם ההעצמה של הצד השני?

לא יודע אם הקשיבו לי, או שהיו חכמים ממני שכבר הגו בכך, או שההערות של העוברים ושבים חיזקו מגמות מסויימות שעלו באופן סטיכי. אבל המחאה של הפסיכולוגים התגבשה אז לשתי תנועות - מחאת המתמחים שנלחמים על זכויותיהם לאורך שלב ההתמחות במסלול ההכשרה, והתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית. אני לא מעורב בתנועות אלו. אך מעריך אותן מאוד. העצמת המתמחים והפסקת הניצול שלהם, תאפשר למתמחים שלא לבקש פיצוי מופרז בדמות 400 ש"ח לפגישה כדי להשלים שנים ארוכות ללא חיסכון לפנסיה וללא יכולת להרשות משכנתא וכו'. הפסיכולוג אז מתרכז בטיפול כפי יכולתו ולא בקבלת פיצוי לפי ניצולו עד הסמכתו. התנועה למען פסיכולוגיה ציבורית מרחיבה את הנגישות של העם לטיפול פסיכולוגי, ומנמיכה את הסף הכלכלי הקשוח בין אלו שמסוגלים להרשות לעצמם טיפול ואלו שלא. פסיכולוגיה כשירות ציבורי, טיפול במצוקה נפשית כ"מוצר יסוד", ולא כלוקסוס.


זה היה אז כשתליתי פרצוף בוכה ליד מאהל הפסיכולוגים:



אין תגובות:

פרסום תגובה