יום שישי, 26 ביולי 2013

ניצול?

במסלול ההכשרה של הפסיכולוג הקליני יש הרבה מסננות וחסמים: פסיכומטרי גבוה, תואר ראשון עם ממוצע גבוה, השגת המלצה אקדמית ממנחה בעבודה סמינריונית מורחבת, עבודה כמדריך או חונך והשגת המלצה טיפולית מפסיכולוג מדריך, בחינת המתא"ם הנערכת רק פעם בשנה ובוחנת ידע בסטטיסטיקה וניתוח מאמרים, קבלה לתואר שני, שנתיים של עבודה מעשית כמטפל תוך כדי תואר שני וקבלת המלצות ממדריכים, השגת תואר שני הכולל עבודה מחקרית בציון גבוה, התקבלות להתמחות במרפאה, התקבלות להתמחות במחלקה פסיכיאטרית, הגשת מקרה לבחינת התמחות ועוד כל מיני שלבים בדרך שאולי שכחתי לגביהם. המינימום שזה לוקח הוא תשע שנים. תוסיפו עיכוב אפשרי של שנה בין כל שלב לשלב, כמו מבחן מתא"ם חוזר, או גרירה של התיזה לעוד שנה, וקיבלתם בקלות 11 שנים המושקעות במסלול טרם שניתן לעבוד כמטפל עצמאי (תחת מועצת הפסיכולוגים).

אקח כדוגמא את העבודה המעשית לאורך התואר הראשון. כדי להתקבל לתואר שני צריך המלצות מעבודת שדה כלשהי. כלומר, בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה צריך למצוא לעצמו מקום שעוסק בטיפול, ולעבוד שם ככח אדם לא מקצועי, לקבל הדרכה טיפולית על עבודתו, ולהציג המלצות לאוניברסיטה במסגרת תהליך הקבלה לתואר שני. נניח שיש כ1000 עד 2000 מועמדים כל שנה ופחות ממאה מתקבלים. כשיש עוד עשרה במקומך, ההמלצות של מי שעושה עבודת שדה צריכות להיות טובות באופן יוצא דופן כדי להתבלט מעליהם. הרצון הרב של המועמדים להוכיח את עצמם מול ה"חסמים של השוק", והיותם ניתנים להחלפה, עשוי לגרום לפער כוחות בלתי פרופורציונלי בין המועמד והממליץ הפוטנציאלי. ישנם סטודנטים לתואר ראשון שעובדים בהתנדבות מספר שעות בשבוע אצל פסיכולוג בכיר כדי לקבל מכתב חיובי במיוחד. ישנם כאלו שעובדים בשכר מינימום במשרה חלקית או מלאה ומשלימים שעות נוספות רבות על חשבונם.

הסטודנטים הללו מהווים כוח עבודה זול ומסור, שמציית לכל דרישה ומוכן לכל משימה, העיקר שיקבל בסוף השנה או השנתיים הללו איזה מכתב טוב. זוהי תחילתו של מסלול הכשרה מקצועי שנסמך על חניכה בעיקר, ולמידה כשולייה במשך שנים רבות. יש לכך היגיון מקצועי מסויים במציאת מטפלים ראויים, ושמירה על הסף, כדי למנוע שימוש לרעה בכוח הטמון בתפקיד. אולם מי שמסתכל על המבנה הקיים, לא יכול להתעלם מההרגשה שההקשר החברתי-כלכלי הוא שעיצב את מסלול המכשולים ככזה - רצון של בעלי המקצוע לצמצם חדירה של בעלי מקצוע חדשים, ורצון של מוסדות ההכשרה להרוויח כמה שיותר מאלו שמנסים להשיג את ההכשרה.

והנה שיר:


כאשר מסתכלים על ההיגיון המקצועי, מעבר לסינון של אנשים ראויים, ניתן לראות אנשי טיפול ותיקים החונכים פסיכולוגים צעירים, מלמדים אותם בדרך אישית את האומנות האנושית הזו של טיפול. תוצר העבודה הזו כשולייה, מאפשר הגדלה של כוח אדם טיפולי, כוח אדם חסר מאוד, נוכח מהלכי ההפרטה האיטיים של שירותי בריאות הנפש בישראל. אולם אותם אנשי טיפול ותיקים נדרשים למוסריות יתרה כדי שלא להנות מהכוח הרב שהופקד בידם למטרות אחרות מאשר חניכה של בעלי המקצוע של הדור הבא, והרחבה של מתן הטיפול באמצעות שוליותיהם המודרכים. ישנם הרבה דרכים בהן אנשי טיפול ותיקים עשויים לנצל את השוליות באופן שפוגע בשוליה, המסכים לפגיעה על סמך התקווה לקבל בתמורה המלצה, ולמעשה לא מכשיר את השולייה למקצועו.

דוגמאות לניצול בעבודה מעשית לקראת תואר שני: עבודת הטיפול היא מסוכנת, המטפל תמיד נחשף לתכנים רגשיים קשים ועשוי להיות מושפע מהם לרעה. אולם כאשר הדבר נעשה באופן לימודי, והמטפל עובר הדרכה המאפשרת לו להתמודד עם התכנים הללו, הרי שהוא גדל מהם יותר משהוא נפגע מהם. לכן העסקת שולייה ללא הדרכה מהווה ניצול ופגיעה בו. אולי אי אפשר להתלונן על תנאי העסקה התנדבותיים אם השולייה הסכים להם מראש, אך תמיד הממליץ הפוטנציאלי יכול לשנות את המשימות המוגדרות למועמד שלא יוכל להתנגד לכך. באותו אופן ניתן לשנות את תנאי ההעסקה ולהוריד שכר או לא לשלם שכר כשהשולייה הועסק ללא כל חוזה מחייב, בעיקר כשמדובר בפסיכולוגים באקדמיה שמחכים למענק ומעסיקים עוזרי מחקר על הבטחה לשכר מתוך כסף שאינו בידיהם. היעדר גיבוי וביטוח למקרים של פגיעה פיזית, תלונה, או תביעה משפטית על ידי מטופלים, באופן שמשאיר את השולייה להתמודד לבד עם מתקפות ותלונות כנגדו שקרו במסגרת העבודה. כמובן שאי אפשר להבטיח המלצה חיובית, אך תמיד יכול הממליץ להנות מעבודת השולייה, להסתיר חוות דעת שלילית על השולייה עד לסיום תקופת העבודה הנחוצה לו, ורק אז לשחרר משוב שלילי שיחסום את המשך התקדמותו המקצועית של השולייה.

כמו בתור למגדל אייפל, ככל שאתה מתקדם לקראת הכניסה המיוחלת, כך העלות השקועה שלך עולה ועליך להתאמץ יותר, גם אם אתה רואה שזה לא עומד לקרות היום (שלוש שנים תואר ראשון, קורס הכנה למבחן ממיין לתואר השני, מבחן ממיין, שנת התנדבות או שנתיים וכו' - אם קיבלת המלצה שלילית בעבודה המעשית הרי שהכל ירד לטימיון). העבודה המעשית לקראת התואר השני היא רק דוגמא. המילה ניצול היא קשה, לרוב משתמשים בה לתאר ניצול של כוח על ידי ההורים או מטפלים להתעללות בילד או בחסר ישע, אך גם לניצול לרעה של יחסי תלות במקום העבודה ויחסי הכשרה ניתן לקרוא כך. אחד הלקחים העיקריים שלמדתי בקורס בתואר הראשון לגבי "המעשה הטיפולי" הוא לא לנצל ולא להיות מנוצל, וזו הייתה צידה חשובה לדרך.

אולם האם ניתן באמת לצפות מהמטפלים הוותיקים למוסריות יתרה? הרי יחסי הכוחות שהמסננות הללו מייצרות הן כר פורה לניצול, עד כדי שניתן אף לומר שהניצול מובנה בהן, ויש להתנגד לו אקטיבית כדי למנוע אותו. אם הוותיקים מסוגלים לשנות את התהליך ואינם עושים זאת, הרי שהם מסכימים לאופיו. אבל האם באמת כל פסיכולוג קליני מומחה בעל השפעה כזו על מבנה ההכשרה? המחשבה הקשה יותר היא דווקא לגבי האפשרות שהם אינם מסוגלים לשנותו, והרי שהם עוצבו על ידו, וכך מי שעבר זובור אתמול, עושה זובור למי שהגיע היום.

יש לי כל מיני מחשבות על מסלול הכשרה שאינו מזמבר במהותו. כזה המכשיר למקצוע, המתמקד בללמד את המועמדים להיות מטפלים טובים. יש לי גם מחשבות על הגילדה המקצועית העסוקה בלשמר את כוחה. לעומת אפשרות שתתמקד במתן טיפול. יום אחד.

בפודקסט הזה יש כל מיני הגיגים על האפשרות לייצר נורמות חדשות במקום לשמר פירמידת אביוס:



המשך בפוסט הבא שנקרא "בכיינות של פסיכולוגים"...

נ.ב.
אולי הדיבור הזה של עמנואל ברמן רלבנטי גם, מדבר בדיוק ובכנות על הגורמים הפוליטיים שעיצבו את מסלול ההכשרה והעיוותים שלו:



אין תגובות:

פרסום תגובה