יום שלישי, 30 ביולי 2013

למות במידה ההכרחית מבלי להגזים

הייתי היום ביום עיון בנושא פגיעות מוקדמות בילדות. הייתה הרצאה של קלאודיה קוגן על פסיכולוגיית העצמי, בה היא תיארה שהרכיב המשמעותי ביותר בצמיחת האדם הוא האומץ, המאפשר לו לצאת מהגבולות הנרקסיזם שלו ולהתחבר לאנשים אחרים באמצעות אידיאלים. היא דיברה הרבה על הטוב באדם, על כך שאי אפשר להגיד שהטוב באדם הוא רק סובלימציה או רצון הישרדותי לרצות ולהשתלב בחברה, אלא שזהו חלק מהיסוד האנושי.

אחר כך הייתה הרצאה של שירלי אילת גרינברג על הגישות האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית לטראומה ודיסוציאציה. סקירה בהירה מאוד. היא תיארה טראומה במובנים נרקיסיסטיים של הזנחה או יחס לא מותאם לילד עד כדי התעללות, והרחיבה את המושג טראומה ממה שמוכר תחת הקטלוג הפסיכיאטרי, DSM. היא תיארה שטראומה היא אירוע שאינו ניתן לאינטגרציה עם העצמי, ולכן נותר בדיסוציאציה ממנו. היא הסבירה שלפי ההתייחסותיים, ברומברג לדוגמא, הטראומה צריכה "בית התייחסותי" בתוך הקשר עם המטפל, קונטקסט(ים) בו היא יכולה להחוות.




אחר כך הייתה הצגת מקרה מקסימה של טיפול שארך שנים ארוכות. התייחסה אליו עפרה אשל. היא דיברה מאוד יפה. רפררה גם לוויניקופדיה בנושא דומה. היא ציטטה שיר של שמבורסקה על אוטוטומיה, כריתה עצמית של איבר על ידי חיה שחשה איום, המשאירה חלק ממנה להיטרף כדי שהיתר יינצל, וכך לא כולה ימות. היא חזרה שוב ושוב על הביטוי הלטיני non omnis moriar, לא אמות כולי.

הנה קטע ממאמרה של אשל:

"אוטוטומיה הוא מושג בביולוגיה המתאר את האפשרות של יצורים מסויימים לוותר על שלמות גופם כדי להציל את חייהם, ובשעת סכנה לחלק את עצמם לחלק שנטרף, ולחלק שמצליח באופן כזה להימלט, שורד וממשיך לחיות. כך השממית משאירה לטורפיה את זנבה המפרפר ובכך מצילה את עצמה, ובעל-החיים הימי הנקרא הולותוריאן, ובעברית - מלפפון-הים, נחצה לשניים, כפי שמתאר השיר של שימבורסקה (בתרגומו של רפי וייכרט) במילים שהן, עבורי, כל-כך מדוייקות:

אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:

עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,

עם השני הוא בורח.



נחלק בפתאם לאובדן וישע,

למה שהיה ולמה שיהיה.



באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום

ששתי גדותיה זרות מיד.



בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כאן ייאוש, שם תקווה.



למות במידה ההכרחית מבלי להגזים,

לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.



אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,

אך רק לגוף וללחישה קרועה...



כאן לב כבד, שם non omnis moriar

רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה



התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו."

הערותיי:
- ההומניזם המיטיב של הגישה הקוהוטיאנית מקסים אותי... 
- יש את הימים האלה שאתה מתחבר לדברים התיאורטיים דרך מקרים שאתה מכיר, ויש שאתה מתחבר דרך עצמך.
- הדיסוציאציה מאפשרת לך לנוע הלאה, ומאחוריך אתה משאיר את הלב.


אין תגובות:

פרסום תגובה