יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

מדיטציות על החפצה ותובנה

במשך שבוע חשתי חוסר ביטחון, היה איזה אירוע שהצית את זה, לא אפרט, וחשבתי כל הזמן איך אני מתמודד עם מה שקרה, למרות שלא ממש קרה כלום, ולכן לא כל כך היה לי איך להתמודד עם זה, וכל פעם שרציתי להתמודד עם זה חשתי חוסר ביטחון שהגביר את חוסר הביטחון. ואחרי שבוע של לעיסה כאילו כדי להתגבר על חוסר הביטחון כדי להתגבר על חוסר הביטחון, פתאום קלטתי שאני פשוט חסר ביטחון, ושמה שקרה לא גרם לזה, זה רק הצית את זה, טריגר, ואז השלכתי על האירוע את הרגשות שלי שהיו קיימים שם גם קודם, והאירוע הצדיק את הרגשות שלי, וכל עוד ניסיתי להתמודד עם מה שקרה, לא התעסקתי ברגשות, אלא בסיבה מזוייפת שרק מצדיקה את שימור הרגשות כלפי משהו חיצוני. ורגשות, ברגע שלא מצמידים אותם לאיזה רעיון, באים והולכים. פוף פתאום זה סתם היה חוסר ביטחון שעבר, ואולי יחזור אבל לא נורא כי זה עובר. זה מוזר איך פתאום עוברים ממבט כואב על העצמי למבט צלול. ברורשך זה מיוצג במידה בה בנאדם רואה פרספקטיבות באמצעות מרקם וגוונים והצללה של כתם הדיוק, שהן מבט עצמי כואב וחרד, לעומת באמצעות צורות תלת-מימד של הכתם, המבטאות יכולת למבט עצמי מיטיב ותובנה. כאילו כשאתה בתוך "העננה" אתה רואה רק טקסטורה והצללה בלי גבולות, וכשאתה מחוצה לה אתה רואה גם את הקונטור והצורה שלה במרחב הכללי.

כשאתה חרד, משהו בעצמך מביט בעולם שבסדר, ועושה אותו שחור, וזה מה שגורם לך להרגיש לא בסדר. ואז עוברת החרדה, ואתה מסתכל על עצמך מהזווית של העולם, ורואה את עצמך לא בסדר, וזה בסדר, וזה גורם לך להרגיש בסדר... גמור.

לפעמים אני חושב שחרדת החופש עומדת בבסיס הדברים. ש
הדבר הכי מפחיד אינו המוות אלא הזמן החולף, והמוות הוא פנטזיה של קפיאת הזמן. ניתן להתעלם מחלוף הזמן ולחנוק את צמיחת הנפש אך לא ניתן להפסיק אותה, לא בטכנולוגיה או טקסים, לא בחזרה על טעויות כאילו לא למדנו לקח, ולא בידיעת הכל כאילו איננו עומדים בפני בחירה. בחירה בטווח אפס, ועתידנו תלוי בה, במידה מסויימת מאוד, לא יותר ולא פחות, וזו אחריותנו, גם אם את משמעותה נלמד רק בדיעבד. 




כשעבדתי בפרסום באינטרנט היו מפרסמים שהיו באים מעולם הפרסום המסורתי, בו תולים שלט, עם בחורה ליד מוצר, ומנסים לשים להרבה אנשים בזיכרון את השם של המוצר, כדי שפעם הבאה שהם ילכו למכולת הם יעדיפו את המוצר המוכר והסקסי על פני מוצר אחר. המפרסמים הללו היו מאוד מוזרים בעיניי וביקשו הרבה דברים לא הגיוניים, כמו לשים במודעה משהו שקשור למוצר. זה לא כל כך פועל ככה בפרסום באינטרנט, כל הקטע של לגרום לצרכן לזכור את המוצר שלך עד שהוא הולך למכולת פשוט לא רלבנטי. מכירות באינטרנט הן דבר ספונטני, עד כדי אימפולסיבי, כי זה כל כך קל לעשות את זה, לרכוש, וכל כך קל באותה מידה לוותר על זה. אנשים קונים בגדים שהם לא צריכים, גאדג'טים שהם לא צריכים, כל מיני דברים וירטואליים כמו חיים של קאנדי-קראש-סאגה או טבעת נגד בצורת בפארמ-וויל. אז ברור ששיקול דעת אינו מקדם מכירות. כי שיקול דעת בהכרח מרסן את השטויות הללו, שבעצם כל מטרתן הוא לא לחשוב. אנשים באינטרנט כדי לא לחשוב. לקרוא מאמרים במגזינים ברפרוף זה לא לחשוב. לקרוא את הבלוג הזה זה לא לחשוב. גם אם הלופים שלו עושים קצת קצרים במיינדלסנס. לחשוב זה להפסיק לעשות ולהפסיק לנסות לרגע. לחשוב זה לנשום רגע עמוק ולשאול איפה אני עכשיו, מה אני מרגיש, מה קורה איתי, מה אני צריך, מה עושה לי טוב, מה מצב הרוח שלי ולהמשיך עד שמפסיקות השאלות... כלומר לחשוב על רגשות ומשמעויות ואז אחרי שבונים עריסה של מחשבות על רגשות שהרגשות יכולים לנוח בהם, לעבור בעיקר ללהרגיש. אז הרעיון של להיות באינטרנט זה לא לחשוב, פשוט להקליק זה ועכשיו זה ועכשיו זה וקצת זה ועכשיו זה וזה וזה וזה וזה וזה וזה. וכשאתה מוכר משהו, אתה לא רוצה להתחיל ליצור התניות וזיכרון אצל הצרכן. אתה בטח לא רוצה שהוא יפסיק את הרצף המיינדלסנס שלו. אתה פשוט רוצה שהוא ילחץ קליק קליק קליק. שהמודעה שלך תהיה קליקוגנית, כי יש בה כפתור מהבהב או משחק שמושך את העכבר, שדף הנחיתה יבטיח משהו כיף, חסר משמעות, ושחס וחלילה לא יסייג ולא יעלה שיקולים. שיקולים יכולים להיות גם חיוביים בתוכנם ועדיין בעייתיים בעצם קיומם. לדוגמא, פעם מפרסם פנה אלי וביקש לפרסם איזה אפפ להדרכה על היריון, שנשמע די חביב ושימושי. אמרתי לו שזה לא ימכור, ושבכל מקרה לא יהיה להיט. ברגע שאתה מעלה צורך או הקשר פונקציונלי למוצר, אתה מגביל את הצריכה שלו לצורך שאתה מגדיר. אתה מגביל את עצמך למגזר האנשים עם הצורך בחפיפה עם מגזר האנשים שמוכנים להוציא את האשראי מהארנק, ובדרך כלל אלו מגזרים מוציאים, לפחות ברגע נתון. כי כשבנאדם עוסק בצרכנות הוא מיינדלס, וכשהוא עסוק בצרכים שלו הוא מיינדפול. אז במקום זה, אם תשווק מוצר שלא צריכים, אין גבול לצריכה שלו. ז'יז'ק נותן את הדוגמא של פפסי מקס, שאין בו סוכר, אין בו קפאין, הוא לא מרווה, הוא לא בריא, הוא אפילו עם "טעם נרכש" בקושי כי הוא פשוט לא טעים, ולכן הוא המוצר המושלם, כי אף פעם לא תגיד אני עירני עדיף שלא אשתה אותו, או זה היה טעים אני מסופק עד שארצה עוד. פתרון אחר הוא לייצר צורך שתלוי במוכר, כמו בהתמכרויות. אבל גם התמכרות שנסמכת על חומרים היא צורך קונקרטי מדי ולכן מוגבל מדי, החוכמה היא בהתמכרות לכלום, התנתקות מהצורך. אז הצעתי למפרסם ההוא למצוא מוצר שאף אחד לא צריך, אם הוא רוצה להיט. נכון שזה קיים גם בעולם האופליין, אבל האינטרנט מפיל גבולות, דורש פחות שניות של מחשבה והיסוס, מגיע לשורשי המוח שלנו, לעצב הקליק, ומסיר סבך של התניות וחוקים ומשמעויות שהופכים אותנו לצרכנים בעייתיים.

החוכמה בשיווק באינטרנט היא למדוד תוצאות. בעולם האופליין אתה תולה בילבורד בשדרות אבן גבירול, שאולי מיליון איש רואים ביום, ומתוכם אחוז קונה אצלך בחצי השנה הקרובה, כנראה כי הוא זכר את המותג אבל אולי גם כי הוא קיבל הנחה. בעולם המקוון אתה רואה שמתוך מיליון הצפיות במודעה, אלו שהיו באתר הורדות היו יותר פתוחים לשטויות שלך מאשר אלו שהיו באתר כלכלי, או שאלה שהיו באמזון היו כבר עם כרטיס האשראי ביד והיו מוכנים לתקתק גם את המוצר שלך, המידע שלך מפלח את היחס מאחד למיליון לתתי קטגוריות ולבסוף למקרים ספציפיים. לאחר שמדדת אוכלוסיה שלמה ולא מדגם סטטיסטי, והגעת לקטגוריות מדוייקות ולא ניבויים סבירים, אתה יכול לעבוד ברמה הפרטנית עם כל קונה. להתייחס לאינטראקציות הספציפיות בתוך כל מקרה, לדוגמא אם מישהו עומד לנטוש את הקנייה אתה יודע להגיב אליו אחרת לפי ניסיון של אוכלוסיה שלמה. אתה יודע ש90% מהקונים לוחצים על כפתור הקנייה תוך 10 שניות, ואז אם מישהו לא לוחץ תוך 20 שניות אתה מקפיץ באנר של הנחה 50%. אתה יודע מה למכור למי שכבר קנה. ואם אתה מודד כמה מכרת, ומאיפה זה הגיע, אתה יכול לפלח שוב ושוב את האוכלוסיה ולגלות כיצד המאמצים שלך מקדמים את התוצאות הרצויות לך. ואין תוצאות ברורות יותר מכסף בבנק. אבל כמובן שגם בכסף בבנק יש מתח מסויים. הכסף שהרווחת לעומת הכסף שאתה יכול להרוויח. הקיימות-לאורך-זמן-ומרחב של הבועות שאתה מייצר, ושבהכרח יקרסו. בדרך לעבודה הייתי קורא דה-מרקר, ואת הניתוחים של קריסת בועת האשראי בארה"ב ב2008. הייתי תוהה כיצד לשחק את המשחק הקפיטליסטי באופן מוסרי. הבנתי שהדרך היחידה להרוויח מעל לשוק היא לייצר בועות של ערך מזוייף. אז ניפחתי את הערך של הקמפיינים שלי. בדרך עשיתי הרבה בחירות מוסריות חשובות, לטובת הלקוח, לטובת היוזר, לטובת הטווח הארוך, לפעמים על חשבון הבונוס שלי, והן השתלמו לי. שני העקרונות שהנחו אותי היו בעצם אותו דבר: 1) החרא חייב לצוף איפשהו (ולכן עליך לנהל את הסיכון הזה ולהחליט איפה ועל חשבון מי, ושם נכנס המוסר), ו2) הצמיחה אינה לינארית ואינה חד מימדית (ולכן אינך יכול לדחוף חזק בכיוון אחר מבלי לשאול מתי הבועה תתפוצץ, ושם נכנס השכל). ומתוך העשייה הזו למדתי שהדבר הכי חשוב לדעת הוא שאמון ומערכות יחסים הם בעלות ערך כלכלי. אנשים מתרחקים מסיכון, גם במחיר ויתור על רווח. ואם אתה מסוגל לספק להם אותו דבר פעם אחר פעם הם ימצאו בכך נחמה. זו הסיבה שמקדונלדס וקוקה-קולה והולידיי-אין מוכרים זבל בסטנדרט מדוייק, כי למהימנות יש ערך חיובי, גם אם זו התעללות. גם זה קשור לבריחה מחלוף הזמן, ולניסיון לשלוט בצמיחה במקום לגלוש עליה.

ואת כל זה אני מספר כי אני רואה לפעמים פסיכולוגיה מקוונת בכל מיני צורות, והיא נראית לי כמו מהגרת שמגמגמת את השפה המקוונת, ומנסה להתנהג כמו בעולם האופליין רק עם טכנולוגיה בידיים. פעם ראיתי דיון שבו פסיכולוג הפריח תהייה: "מי יודע מה ההשלכות של טיפול מקוון, אולי הפונט משפיע על ההעברה". ובכן, הרבה דברים יכולים להשפיע על הטיפול, ועל ההעברה כמשתנה מתווך, ועל הרווחה הנפשית של המטופל כיעד. עד שלא מודדים רווחה נפשית, מול קטגוריות שונות של מצבים והתערבויות, הכל נותר ספקולטיבי. כשהטיפול יהיה יליד במרחב הווירטואלי, יהיה מאוד ברור מהו הפונט הנכון, כי התוצאות יהיו מדידות. התרגלנו להתייחס בחשיבות יתרה להעברה מול המטפל, אבל ניתן לשאול האם מדובר בגורם מתווך לא ספציפי, או בגורם מרפא. אם החולי הוא כשל בהיקשרות לדמות ההורה בינקות, אז יש להעברה מול המטפל בבגרות היגיון רב כגורם מרפא. אבל תפיסות התייחסותיות שמדברות על הברית הטיפולית, כהסכמה של המטפל והמטופל על בעיה ופתרון ושביעות רצון של המטפל מהמטופל, רומזות שההעברה היא משתנה מתווך בלבד. כלומר, אין שיטה לפסיכואנליזה, מעבר לרגישות המאוד ספציפית של המטפל, והמשתנה המתווך של בחירת המטפל היא המכרעת. אבל ביום בו נוכל למדוד אפקטים בטיפול, אולי נגלה מה באמת פועל בפסיכואנליזה, והרגישות של המטפל תהיה תוספת נחמדה, כמו עצי ריח עם new car smell. לדוגמא, במחקר של DBT, נמצא שלברית הטיפולית אין השפעה על הצלחת הטיפול, בעוד שבטיפול קלייניאני יש, וגם שהטיפול בDBT יותר יעיל משמעותית, והמסקנה שלהם מכך היא שDBT באמת מטפל, בעוד שטיפול קלייניאני תלוי בהבנה אינטואיטיבית של המטפל את המטופל שאינה כתובה בספר ההדרכה שלו. DBT פותחה באמצעות אינטואיציות טובות בעצמה, ובאמצעות מחקר סטטיסטי שתקף באחוזים טובים, אבל לא לפי תוצאות ממשיות מול המטופל האינדיבידואלי. באמצעות ניתוח תוצאות מורכב יותר, של האוכלוסיה כולה, ושל הפרט שבטיפול, ניתן להגיע להבנה של מה באמת מרפא.

אחת הסיבות שאני מתעניין בe-therapy היא מעין מרוץ חימוש מוסרי - "מי יגיע לזה קודם?". כי אני מאמין שזה תחום שיש בו פוטנציאל אדיר לטוב ופוטנציאל אדיר לרע. אם הפסיכואנליזה תתרחק ממנו, היא תישאר מאחור. אם היא תתעלם ממנו, היא תושפע ממנו מבלי בחירה. אם היא תנהג בו כמו בעולם המלט והלבנים, היא תתעלם ותתרחק ממנו, עד שתקרוס, כי אינה מכירה בקרקע עליה היא דורכת. צריך להכיר את הקרקע בה אתה נוטע, ולצמוח מתוכה. לכולם ברור שטכונולוגיה מאיימת למכן את האדם, את המרחב האחרון שנותר לו להתבונן בעולם האובייקטיבי, להפוך אותו לחלק מהמטריקס. אני מאמין שהדבר הכי טוב שיכול לקרות הוא שאנליטיקס יאפשרו מדידה של אפקטים מורכבים של מפגש אנושי, ויסייעו לנו להיות אנושיים יותר. כדי לעשות זאת על הטכנולוגיה להיות פריסקופ ולא מראה. פריסקופ מאפשר לא רק למפות את עצמנו בדיוק, אלא גם להתעלות מעל עצמנו, מעל למבנה שמיפינו. הנפש מתעלה על הבניותיה, ורק הבנייה שתכיר בכך לא תקרוס.



אבל הסיבה השנייה שאני מתעניין בe-therapy היא פנטזיה אינפנטילית שאינה מכירה בהבדלים. כמו שבפנטזיה הכי עמוקה שלנו (או במילים אחרות במקום הכי פסיכי בנפשנו) אין אפקט לזמן, אז גם אין בה אפקט להבדלים אחרים, כמו בין סובייקטיביות לאובייקטיביות. הפסיכוטי שהוזה את המציאות הסובייקטיבית כקיימת מתכחש להבדל בין פנים לחוץ. המדען שמנסה למפות את הפנים כאילו היה העולם החיצון מתכחש להבדל זה גם כן. כפילות התודעה אינה מאפשרת התבוננות פשוטה דרך עדשת המיקרוסקופ או הטלסקופ או מחט הסייסמוגרף. בכל רגע שאנחנו תופסים משהו לגבי עצמנו הרי שאנחנו כבר עצמנו חדשים, שמתייחסים לאותו דבר. מי שמאמין שניתן למפות את הנפש כעצם דומם מתכחש לשסע שבינו לבין עצמו, בין מי שהיה לבין מי שהינו מרגע לרגע. ביון כותב על זה הרבה, ומסביר למה אי אפשר לעשות את זה, בזמן שבעצמו הוא מנסה לייצר גריד שממפה את האינטראקציות החד פעמיות של הנפש, ולמפתח אותן. אז אני לומד ממנו מה עדיף שלא לעשות, ומה הוא היה רוצה לעשות, ולא מה הוא לא הצליח לעשות, כמו שלומדים מניסוי כושל.

עם הרומנטיקה הגיעה הביקורת ההבנייתית, יעני הביקורת על ההבנייה של הנפש האנושית. כך ניטשה חוקר את הולדתם של מושגים חברתיים, או מרקס מנתח את האידיאולוגיות השולטות בתפיסתנו. הרעיון הוא שיש איזשהו ניצוץ אנושי המוסתר מאחורי כל אלו, ניצוץ יפה או מסוכן. אם התפיסה ההבנייתית היא שיש מבנה חיצוני, כמו שלדת בטון שבתוכה כוחות חברתיים לא ידועים מעצבים את האנושיות, ושאם נלמד את מבנה הבטון נדע איך החומר האורגאני מסתדר בתוכו ויכול היה להסתדר בלי התבנית. אז התפיסה אחרת היא שהשלדה שלנו היא רגשית, ומתפתחת תמיד, צומחת, וכל העיסוק במבנה הבטון כאילו ניתן להסירו או לעצבו, מתעלמת מהאופן בו אנחנו נקשרים אליו, משתמשים בחקירתו כדי להתעלם מחקירת עצמנו. זה מזכיר לי קורס על מגדר בו הגענו סופסוף להבנה שהאופן בו חינכו אותנו עיצב את איך שאנחנו תופסים את העולם, באופן שמדכא אותנו ואת סביבתנו, ושזה לא היה חייב להיות ככה, ושאפשר לנסות אחרת, ושלא חייבים להגשים את התפיסות הללו, אבל פתאום לכולם היה ברור שאנחנו לא ממש עומדים לשנות שומדבר, או לפחות לא יותר מדי, גם אם אנחנו בצד המפסיד, כי יש לנו קשר רגשי עמוק לאיך שהדברים בנויים פשוט כי ככה הם בנויים. כשהגישה הביקורתית מגיעה לשלב בו היא מזהה כיצד כוחות הגמוניים מעצבים אותנו בדרך מסויימת, מדכאים אותנו כנגד רצוננו, ולכן בהסרתם או בשינויים נוכל להיות אחרים, היא משמרת את ההבניות. גם אם אלו הבניות שמכירות באפשרות שיקרסו, ולכן מכילות אפשרות זו בתוכה.

במקום לבטל את ההבניות, המשאלה האינפנטילית-פסיכית היא לבטל את הסובייקטיביות. להיות מסוגל לדעת הכל באופן אחיד. למפות את כל ההבדלים האנושיים סטטיסטית. זה מזכיר לי מהנדס תעשייה וניהול שראיינתי פעם, שפנה לתחום כנראה משום שלא הבין מדוע אנשים פועלים כך אז הוא מידל אותם סטטיסטית כדי להתגבר על "השונות הטעותית" שלהם. היכולת של פסיכואינפורמטיקה למפות את הדיאלקטיקה הנפשית עוד עשויה להבשיל. ואז המערכת תדע לא רק מה אנחנו כרגע אלא גם מי אנחנו כשאנחנו מסתכלים על מה שהרגע היינו.

אגב בדיחה, המבחן לבינה מלאכותית היה שביום שבו ננהל צ'אט עם מכונה ולא נדע שהיא מכונה, אז נדע שבידנו בינה מלאכותית. אולם לאחרונה חוקרים הצליחו לדמות צ'אט עם ילד בן 13, שמרבית הנבדקים לא זיהו אותו כמכונה. ואולי זה כמו ההבטחה של שר הביטחון החברתי פרץ ששכר המינימום יגיע לאלף שקל, שהתקיימה רק בגלל צניחת הדולר מול השקל. כלומר, לא קשה לחקות ילד בן 13 כיום, צריך אלגוריתם כמו: כל עוד שיחה כתוב "חחח".

אז המשאלה שלי למפות את הסובייקטיביות של האחר באמצעות חיישנים, לעבד את אינסוף האינטראקציות באמצעות בינה מלאכותית, ולבטל את הטיות המתבונן, להגביר את היכולת שלי לדעת את האחר,...  היא ניסיון למחוק את החור השחור, התהום העמוקה, שעומדת בבסיס האדם שמולך ובעצם בתוכך.




ואני בעד חשיבה הקשרית. כלומר, יש הקשר שבו דברים מתאימים, ולפי ההקשר מפיקים משמעויות. דבר אינו רע מוחלט, וחשוב לזכור שלכל דבר יש מקום מסויים. חוץ מג'וקים, אבל בואו נסכים שג'וקים בביוב פחות מציקים מג'וקים על הכרית. אבל בכל זאת, דוגמא להקשר חיובי: בהקשר של גניקולוג התייחסות לאישה בעיקר כאיבר מין היא דבר רצוי. ואפשר לחשוב על האובססיביים שהלכו ללמוד משפטים, והסאדיסטים שהלכו להיות כירופרקטים, וכו' כדי למצוא את ההקשר החיובי לטבעם, כמו שאותו פטישיסט הלך ללמוד גניקולוגיה. ואולי הנוראי מכל הסוטים הוא רופא העיניים, שרואה את תחתית התהום שבאישונים שלנו. או באופן פחות מטאפורי, הפסיכולוג.

בתרגום אלתרמן לרסין, מהזיכרון, סוף נאומה האחרון של פדרה לאחר שנטלה רעל: 
"עיניי צבעו עולם בשחור, 
והעולם, במותי, טהור"

או באנגלית:
And Death, from my eyes, stealing the clarity,
Gives back to the day, defiled, all his purity.

אין תגובות:

פרסום תגובה