בפוסט זה אסכם מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד', בו טל פישר הציג את הרצאת המבוא מספר 23 של פרויד "על דרכי יצירת הסימפטומים" משנת 1917.
ולמאמר:
פרויד מסביר שהסימפטומים הם התוצר של המחלה, והביטול של הסימפטומים לא מביא לריפוי המחלה. המחלה נשמרת כפוטנציאל הפקה של סימפטומים נוספים. טל לא מסכים עם זה, ואומר שאם ביטול הסימפטומים עוזר בכל זאת לריפוי המחלה יתכן שזה בגלל שהיה שם ערך מוסף, כמו מתן ביטחון עצמי שמחלחל פנימה, ומתייחס ל”ripple effect” שפרופ' חיים עומר הציע כגישה חלופית ל”החלפת סימפטומים”.
פרויד מבקש להבין את המחלה באמצעות הבנת דרך היווצרות המחלה. הבעיה בסימפטומים היא שהם יוצרים בזבוז אנרגיה. יצירת הסימפטום דורשת אנרגיה מהנפש, והנפש נלחמת בסימפטום – אלו כוחות מנוגדים שמדלדלים את הנפש. התנאים ליצירת סימפטומים קיימים אצל כולנו, ולכן כולנו חולים נוירוטיים, אבל חולה הוא מושג פרקטי בו האנרגיה הידלדלה.
הסימפטומים הנוירוטים הם תוצאה של קונפליקט על גישה חדשה לסיפוק הליבידו. הסימפטום הוא הפשרה בין הרצון לקבל סיפוק בעולם המציאות החיצוני לבין הרצון לרסן התנהגות ולהתאים את עצמך לדרישות המציאות. למעשה האיד ועיקרון העונג הולכים ביחד, והאגו ועקרון המציאות הולכים ביחד. הסימפטומים הם פשרה בין שני כוחות מנוגדים אלו. לכן הסימפטומים כה עיקשים, כי הם זוכים לתמיכה משני צדדים. זהו סטטוס קוו שלא ניתן להדביר.
הליבידו עובד כדי לקבל סיפוק מהמציאות לפי עקרון העונג. כשהוא לא מצליח למצוא סיפוק, ולא מצליח להגיע לסיפוק מאובייקט חלופי, ונמנעת ממנו היכולת להגיע לסיפוק, הוא נסוג לאחור. הוא חוזר לשלבים קודמים בהתפתחות בהם הייתה היקבעות כלשהי. אלו מקומות קודמים בהם הייתה יכולת לקבל סיפוק של הליבידו.
הליבידו השאיר אנרגיה מאחור בתחנות לאורך ההתפתחות. נקודות אלו מושכות את הליבידו חזרה אליהן כשהוא אינו מוצא מימוש במציאות. אם הרגרסיה לא מעוררת התנגדות באגו אין נוירוזה. אם אין התנגדות באגו אז יש סיפוק פרברטי ("נלוז” בלשון המתרגם). אם האדם לדוגמא מקבל את הקיק שלו מלספק את ליבידו שלו בתחנות ישנות של ההתפתחות כמו לינוק מאמא כשהוא בן 40 (ע"ע blue velvet) אז הוא לא נוירוטי ואין לו קונפליקט עם האגו, והוא מממש את הליבידו בדרך המקובעת שלו מבלי לפתח פשרה לגבי זה עם האגו.
בניגוד לפרברסיה, בנוירוזה אין סיפוק מלא של הליבידו, כי האגו מתנגד, והליבידו לא מסוגל להגיע לסיפוק, וצריך למצוא דרך אחרת להגיע לסיפוק.
רותם: זה כמו "סבתא בישלה דייסה". נראה לי שהוא מתכוון שממצים את אפיקי הסיפוק בכל אחת מהאצבעות, והליבידו לא מסופק, ואז חוזרים לאחור אל בית השחי ודיגידיגידיגי - משחררים אותו בצחוק נלוז.
או במילותיו של טל: הליבידו כמו נהר שנתקע בסכר וחוזר לאחור ומחפש דרכים לצאת כמו ביובלים שהוא התפצל בהם בעבר. היובלים הקודמים אף מושכים אותו לעבר פורקן דרכם.
כשהליבידו נסוג לאחור, הוא מנותק מהאגו, ומתנתק מכל הידע וכל החינוך וכל התרבות, וחוזר לאחור, ולכן התופעות ההיסטריוניות אינן מעודנות. אלו אינן דרכי סיפוק שמתאימות לדרישות החברה. הליבידו מפנה אנרגיה לרעיונות שכפופים למערכת הלא מודע, וכפופים לתהליכים של הלא מודע – עיבוי והתקה.
טל הוא פסיכולוג, ועמוד תווך מרכזי בקבוצת הקריאה שלנו. לטל קליניקה פרטית במרכז ת"א בה הוא מטפל במבוגרים ומתבגרים, ומדריך הורים בגישת "הסמכות החדשה" שפותחה ע"י פרופ' חיים עומר. טל סייע בפיתוח אלמנט ההשגחה ההורית בגישה (והוא מופיע ככותב שותף בפרק בספר "עולם של פיתויים" של פרופ' עומר, בהוצאת מודן), והוא מרצה ומכשיר מטפלים, הורים ובתי ספר בגישת הסמכות החדשה בארץ ובחו"ל. במקביל, טל עובד בשניידר במרפאה לטיפול משולב ב-ADHD, ומטפל כמתמחה בשירותי הייעוץ הפסיכולוגי של הטכניון, שם הוא מטפל בסטודנטים, בטיפול פרטני וקבוצתי והנחה סדנאות חרדת בחינות.
ולמאמר:
פרויד מסביר שהסימפטומים הם התוצר של המחלה, והביטול של הסימפטומים לא מביא לריפוי המחלה. המחלה נשמרת כפוטנציאל הפקה של סימפטומים נוספים. טל לא מסכים עם זה, ואומר שאם ביטול הסימפטומים עוזר בכל זאת לריפוי המחלה יתכן שזה בגלל שהיה שם ערך מוסף, כמו מתן ביטחון עצמי שמחלחל פנימה, ומתייחס ל”ripple effect” שפרופ' חיים עומר הציע כגישה חלופית ל”החלפת סימפטומים”.
פרויד מבקש להבין את המחלה באמצעות הבנת דרך היווצרות המחלה. הבעיה בסימפטומים היא שהם יוצרים בזבוז אנרגיה. יצירת הסימפטום דורשת אנרגיה מהנפש, והנפש נלחמת בסימפטום – אלו כוחות מנוגדים שמדלדלים את הנפש. התנאים ליצירת סימפטומים קיימים אצל כולנו, ולכן כולנו חולים נוירוטיים, אבל חולה הוא מושג פרקטי בו האנרגיה הידלדלה.
הסימפטומים הנוירוטים הם תוצאה של קונפליקט על גישה חדשה לסיפוק הליבידו. הסימפטום הוא הפשרה בין הרצון לקבל סיפוק בעולם המציאות החיצוני לבין הרצון לרסן התנהגות ולהתאים את עצמך לדרישות המציאות. למעשה האיד ועיקרון העונג הולכים ביחד, והאגו ועקרון המציאות הולכים ביחד. הסימפטומים הם פשרה בין שני כוחות מנוגדים אלו. לכן הסימפטומים כה עיקשים, כי הם זוכים לתמיכה משני צדדים. זהו סטטוס קוו שלא ניתן להדביר.
הליבידו עובד כדי לקבל סיפוק מהמציאות לפי עקרון העונג. כשהוא לא מצליח למצוא סיפוק, ולא מצליח להגיע לסיפוק מאובייקט חלופי, ונמנעת ממנו היכולת להגיע לסיפוק, הוא נסוג לאחור. הוא חוזר לשלבים קודמים בהתפתחות בהם הייתה היקבעות כלשהי. אלו מקומות קודמים בהם הייתה יכולת לקבל סיפוק של הליבידו.
הליבידו השאיר אנרגיה מאחור בתחנות לאורך ההתפתחות. נקודות אלו מושכות את הליבידו חזרה אליהן כשהוא אינו מוצא מימוש במציאות. אם הרגרסיה לא מעוררת התנגדות באגו אין נוירוזה. אם אין התנגדות באגו אז יש סיפוק פרברטי ("נלוז” בלשון המתרגם). אם האדם לדוגמא מקבל את הקיק שלו מלספק את ליבידו שלו בתחנות ישנות של ההתפתחות כמו לינוק מאמא כשהוא בן 40 (ע"ע blue velvet) אז הוא לא נוירוטי ואין לו קונפליקט עם האגו, והוא מממש את הליבידו בדרך המקובעת שלו מבלי לפתח פשרה לגבי זה עם האגו.
בניגוד לפרברסיה, בנוירוזה אין סיפוק מלא של הליבידו, כי האגו מתנגד, והליבידו לא מסוגל להגיע לסיפוק, וצריך למצוא דרך אחרת להגיע לסיפוק.
רותם: זה כמו "סבתא בישלה דייסה". נראה לי שהוא מתכוון שממצים את אפיקי הסיפוק בכל אחת מהאצבעות, והליבידו לא מסופק, ואז חוזרים לאחור אל בית השחי ודיגידיגידיגי - משחררים אותו בצחוק נלוז.
או במילותיו של טל: הליבידו כמו נהר שנתקע בסכר וחוזר לאחור ומחפש דרכים לצאת כמו ביובלים שהוא התפצל בהם בעבר. היובלים הקודמים אף מושכים אותו לעבר פורקן דרכם.
כשהליבידו נסוג לאחור, הוא מנותק מהאגו, ומתנתק מכל הידע וכל החינוך וכל התרבות, וחוזר לאחור, ולכן התופעות ההיסטריוניות אינן מעודנות. אלו אינן דרכי סיפוק שמתאימות לדרישות החברה. הליבידו מפנה אנרגיה לרעיונות שכפופים למערכת הלא מודע, וכפופים לתהליכים של הלא מודע – עיבוי והתקה.
זה כמו חלום. כשם שהחלום הוא מילוי פנטזיה לא מודעת שנולד בלא מודע, והוא נתקל בפעילות מודעת כלשהי הפועלת כצנזורה ויוצרת את החלום כקידוד שהוא פשרה שניתן להגיע למודעות. כך גם נציגות הליבידו של הסמוך למודע צריכה להתחשב בהתנגדות של האגו לתכנים אלו. ההתנגדות של האגו פועלת כאנטי קתקסיס, והסימפטום צריך לבטא גם את האגו. כך הסימפטום מבטא שני כוחות מנוגדים – גם של הליבידו וגם של האגו. הסימפטום הוא פשרה של דבר והיפוכו.
ההבדל בין הסימפטום והחלום הוא שהאגו בחיים האמיתיים נועד למנוע מהלא מודע להרוס ולפעול באופן לא רצוי, בעוד בחלום כל מטרת האגו היא למנוע מהאדם להתעורר משנתו. לכן לאגו יש פחות אינפוט לגבי תוכן החלום מאשר שיש לו לגבי תוכן הסימפטום. בשינה גם אין סכנה שתהיה פעולה מוטורית בגלל השבתת המערכת המוטורית בשינה. לכן יש פחות איום בהתבטאות הליבידו בחלום, והוא פחות מרוסן ופחות דורש פשרה עם האגו.
הליבידו חוזר לאובייקטים מימי הילדות, מהחוויות המיניות האינפנטיליות. בימי הילדות יש חוויה של החוויות האינסטינקטואליות המורשות, ויש גם התעוררות של דחפים ואינסטינקטים על ידי חוווית מקריות. פרויד מסביר שיש גם גורם תורשתי וגם גורם סביבתי. הדבר נזיל, זו מערכת שמושפעת משני הכיוונים. פרויד נותן דוגמא של דקירת מחט בשלב הנביטה של אורגניזם, הנזק שנגרם לו הוא רב, בעוד שאם אותו אורגניזם נדקר באותה מידה בשלב מאוחר בהתפתחותו הוא לא ניזוק כלל.
לחוויות הילדות יש ערך, לעיתים טראומטי ופתוגני, והנסיגה הליבידינאלית מחזקת אותן. בהיעדר סיפוק ליבידינאלי, הנסיגה היא לשם. יש משמעות למקומות הפיקסציה, כי יש בהם כח משיכה של הליבידו, אלו מקומות בהם היה סיפוק. לכן יש התענגות לא מודעת בסימפטום – הוא קשור לליבידו באופן לא מודע – אבל גם סבל מודע – כי האגו עסוק במלחמה מתישה במיגור הליבידו המתבטא בסימפטום.
במידה והופיע סימפטום ייתכן מדובר בעיכוב התפתחותי שנובע מטראומה בילדות, ולפעמים יש רגרסיה לשלב מוקדם בגלל מצב בבגרות שגורם לחזרה לאחור למקום היקבעות שלא היה טראומטי בפני עצמו.
פרויד שואל מדוע אם יש חוויות אינפנטיליות בעייתיות בילדות, איננו מחנכים את הילדים אחרת כדי למנוע אותן? הוא עונה לעצמו שראשית לא ניתן בחינוך להתייחס לכל הגורמים הכרוכים בחוויות אלו, ולכן יהיה מגוחך להתייחס לכל הגורמים. דבר שני, מסביר פרויד, שגם בסביבה מטפחת מסוג זה יש בעיה כי לא מתפתחת אצל הילד ההתנגדות של האגו להתעוררות הליבידו הלא מודע, וכשיגיע להתפרצות הליבידו מחדש בגיל ההתבגרות הוא יהיה נטול כל יכולת להתנגד להן ולהסתדר בחברה. הדבר גם יכול לעודד הדחקה מינית מוגזמת.
הסימפטומים יוצרים תחליף לסיפוק שנמנע באמצעות נסיגה לשלבים מוקדמים יותר. הנוירוטי דבק בתקופת עבר בה הליבידו קיבל סיפוק. הסימפטום חוזר באופן מן האופנים בצורה קדומה של הסיפוק. אך זו מעוותת בגין הצנזורה הנובעת מהקונפליקט. הסימפטום הוא בעצם תחליף לסיפוק שנמנע. הסימפטום נוצר על ידי נסיגת ליבידו לזמן קודם. הנסיגה היא לחוויות אינפנטיליות שיצרו היקבעות של אנרגיה. הסיפוק החלקי במסגרת הסימפטום מקבל עיוות בגלל הצנזורה, ולכן צורת הסיפוק קשורה בסבל ובמחלה. יש קשר בין מה שהיה מקור המחלה. תחושת הסבל היא של האגו, והיסודות של המחלה היא בחוויות הילדות. הסיפוק כן הרגיש מלא בילדות, ולכן חוזרים למקומות אלו, אך בחזרה לשם כסימפטום, הסיפוק נצבע במגבלות האגו והפשרה נוצרת היא מעוותת.
אופק הסיפוק שהסימפטום מספק הוא מתמיה. הסיפוק אינו גלוי לאדם, והסימפטום נחווה בעצם כסבל. כך למשל אדם נהנה מיניקה משד האם, ולאחר שנים מגלה סלידה משתיית חלב, כשהחלב המשקה מכוסה קרום הדבר מזכיר לילד את שד האם, אך יש לזכור כי בין ההשתוקקות והתאווה לחלב לבין הסלידה והמיאוס היו הגמילה הטראומטית מהשד.
הסימפטום מתעלם מהאובייקט. למעשה חוזרים לעיקרון עונג, ולאוטוארוטיזם מורחב. הרגרסיה חוזרת לעיקרון העונג, בעולם הפנימי, ובו יש התקה ועיבוי. במקום השינויים שבעולם החיצון, הסימפטומים מייצרים שינוי בעולם הפנימי.
בדומה לחלום הסימפטום מייצג משאלה שהתמלאה. סיפוק כמו אינפנטילי. העיבוי יכול לדחוס את הסיפוק לעצבוב אחד, והתקה יכולה לשנותו לפרט אחד מכל מכלול הליבידו. לכן קשה לאתר היכן הסיפוק שבסימפטום. כך קשה להבין למה היתפסות לכתם בשטיח מספקת דחף מיני?
הפנטסיות האינפנטיליות אינן תמיד מציאותיות. לפעמים המטופל מתאר משהו שקרה, ולפעמים משהו שכמעט קרה והוא הבין ברמז והשלים בפנטסיה. לפעמים הפנטסיות נקבעות על ידי משהו קמאי פרה היסטורי. לפעמים אנחנו יכולים להבין אם מדובר בפנטסיה או במציאות, ואפשר להביא את הדבר לידיעת החולה. איך מביאים זאת? זה לא קל. אם ישר אומרים זאת למטופל, שאנו עוסקים במיתולוגיה שהוא מספר לעצמו, הוא מפסיק להתעניין בטיפול. אם נטען שאנחנו עוסקים במאורעות הממשיים של ילדותו המטופל יערער על תוקף קביעותנו, וילעג על הפתיות של המטפל. העמדה היחידה היא שלא משנה אם זה מציאות או פנטסיה – העיקר הוא עולמו הפנימי ובו יש מעין ממשות. העולם הפנימי גם הוא ממשי וגם הוא מציאות. פרויד מספר שהערבוב בין דימיון ומציאות קשה למטפל דווקא.
ההבדל בין הסימפטום והחלום הוא שהאגו בחיים האמיתיים נועד למנוע מהלא מודע להרוס ולפעול באופן לא רצוי, בעוד בחלום כל מטרת האגו היא למנוע מהאדם להתעורר משנתו. לכן לאגו יש פחות אינפוט לגבי תוכן החלום מאשר שיש לו לגבי תוכן הסימפטום. בשינה גם אין סכנה שתהיה פעולה מוטורית בגלל השבתת המערכת המוטורית בשינה. לכן יש פחות איום בהתבטאות הליבידו בחלום, והוא פחות מרוסן ופחות דורש פשרה עם האגו.
הליבידו חוזר לאובייקטים מימי הילדות, מהחוויות המיניות האינפנטיליות. בימי הילדות יש חוויה של החוויות האינסטינקטואליות המורשות, ויש גם התעוררות של דחפים ואינסטינקטים על ידי חוווית מקריות. פרויד מסביר שיש גם גורם תורשתי וגם גורם סביבתי. הדבר נזיל, זו מערכת שמושפעת משני הכיוונים. פרויד נותן דוגמא של דקירת מחט בשלב הנביטה של אורגניזם, הנזק שנגרם לו הוא רב, בעוד שאם אותו אורגניזם נדקר באותה מידה בשלב מאוחר בהתפתחותו הוא לא ניזוק כלל.
לחוויות הילדות יש ערך, לעיתים טראומטי ופתוגני, והנסיגה הליבידינאלית מחזקת אותן. בהיעדר סיפוק ליבידינאלי, הנסיגה היא לשם. יש משמעות למקומות הפיקסציה, כי יש בהם כח משיכה של הליבידו, אלו מקומות בהם היה סיפוק. לכן יש התענגות לא מודעת בסימפטום – הוא קשור לליבידו באופן לא מודע – אבל גם סבל מודע – כי האגו עסוק במלחמה מתישה במיגור הליבידו המתבטא בסימפטום.
במידה והופיע סימפטום ייתכן מדובר בעיכוב התפתחותי שנובע מטראומה בילדות, ולפעמים יש רגרסיה לשלב מוקדם בגלל מצב בבגרות שגורם לחזרה לאחור למקום היקבעות שלא היה טראומטי בפני עצמו.
פרויד שואל מדוע אם יש חוויות אינפנטיליות בעייתיות בילדות, איננו מחנכים את הילדים אחרת כדי למנוע אותן? הוא עונה לעצמו שראשית לא ניתן בחינוך להתייחס לכל הגורמים הכרוכים בחוויות אלו, ולכן יהיה מגוחך להתייחס לכל הגורמים. דבר שני, מסביר פרויד, שגם בסביבה מטפחת מסוג זה יש בעיה כי לא מתפתחת אצל הילד ההתנגדות של האגו להתעוררות הליבידו הלא מודע, וכשיגיע להתפרצות הליבידו מחדש בגיל ההתבגרות הוא יהיה נטול כל יכולת להתנגד להן ולהסתדר בחברה. הדבר גם יכול לעודד הדחקה מינית מוגזמת.
הסימפטומים יוצרים תחליף לסיפוק שנמנע באמצעות נסיגה לשלבים מוקדמים יותר. הנוירוטי דבק בתקופת עבר בה הליבידו קיבל סיפוק. הסימפטום חוזר באופן מן האופנים בצורה קדומה של הסיפוק. אך זו מעוותת בגין הצנזורה הנובעת מהקונפליקט. הסימפטום הוא בעצם תחליף לסיפוק שנמנע. הסימפטום נוצר על ידי נסיגת ליבידו לזמן קודם. הנסיגה היא לחוויות אינפנטיליות שיצרו היקבעות של אנרגיה. הסיפוק החלקי במסגרת הסימפטום מקבל עיוות בגלל הצנזורה, ולכן צורת הסיפוק קשורה בסבל ובמחלה. יש קשר בין מה שהיה מקור המחלה. תחושת הסבל היא של האגו, והיסודות של המחלה היא בחוויות הילדות. הסיפוק כן הרגיש מלא בילדות, ולכן חוזרים למקומות אלו, אך בחזרה לשם כסימפטום, הסיפוק נצבע במגבלות האגו והפשרה נוצרת היא מעוותת.
אופק הסיפוק שהסימפטום מספק הוא מתמיה. הסיפוק אינו גלוי לאדם, והסימפטום נחווה בעצם כסבל. כך למשל אדם נהנה מיניקה משד האם, ולאחר שנים מגלה סלידה משתיית חלב, כשהחלב המשקה מכוסה קרום הדבר מזכיר לילד את שד האם, אך יש לזכור כי בין ההשתוקקות והתאווה לחלב לבין הסלידה והמיאוס היו הגמילה הטראומטית מהשד.
הסימפטום מתעלם מהאובייקט. למעשה חוזרים לעיקרון עונג, ולאוטוארוטיזם מורחב. הרגרסיה חוזרת לעיקרון העונג, בעולם הפנימי, ובו יש התקה ועיבוי. במקום השינויים שבעולם החיצון, הסימפטומים מייצרים שינוי בעולם הפנימי.
בדומה לחלום הסימפטום מייצג משאלה שהתמלאה. סיפוק כמו אינפנטילי. העיבוי יכול לדחוס את הסיפוק לעצבוב אחד, והתקה יכולה לשנותו לפרט אחד מכל מכלול הליבידו. לכן קשה לאתר היכן הסיפוק שבסימפטום. כך קשה להבין למה היתפסות לכתם בשטיח מספקת דחף מיני?
הפנטסיות האינפנטיליות אינן תמיד מציאותיות. לפעמים המטופל מתאר משהו שקרה, ולפעמים משהו שכמעט קרה והוא הבין ברמז והשלים בפנטסיה. לפעמים הפנטסיות נקבעות על ידי משהו קמאי פרה היסטורי. לפעמים אנחנו יכולים להבין אם מדובר בפנטסיה או במציאות, ואפשר להביא את הדבר לידיעת החולה. איך מביאים זאת? זה לא קל. אם ישר אומרים זאת למטופל, שאנו עוסקים במיתולוגיה שהוא מספר לעצמו, הוא מפסיק להתעניין בטיפול. אם נטען שאנחנו עוסקים במאורעות הממשיים של ילדותו המטופל יערער על תוקף קביעותנו, וילעג על הפתיות של המטפל. העמדה היחידה היא שלא משנה אם זה מציאות או פנטסיה – העיקר הוא עולמו הפנימי ובו יש מעין ממשות. העולם הפנימי גם הוא ממשי וגם הוא מציאות. פרויד מספר שהערבוב בין דימיון ומציאות קשה למטפל דווקא.
הערותיי:
מפגש זה נערך לפני כשנה, במסגרת סילבוס המתמקד בפרויד שקיבלנו מאבי ריבניצקי. ניתן לראות כי המאמר מדגיש את העונג (פורקן הליבידו) שהאדם מוצא בסימפטום שלו. הדבר דומה בעיני לעונג שאנחנו מקבלים מגירוד של פצע.
סחתיין על טל, הצגה מעולה של המאמר
השבמחק