יכולת שלילית

לפעמים עוברים בי הרהורי אפיקורסות. הסובייקט הוא המצאה היסטורית! אתה מדכא התקוממות חברתית בכך שאתה הופך את הבעיה לאישית! מי שמך להוביל את האדם שמולך למקום אפל כל כך?! אולי זה בכלל בעיה גופנית! מה אתה בכלל יודע?! תן לבנאדם לחיות באמונה שהכל בסדר למה אתה מתעקש על הכחשות?! הסימפטום עבר הטיפול נגמר!

ולפעמים אני רוצה לברוח. בשבוע שעבר קבוצה שאני מנחה במחלקה סגורה נפתחה בהצהרה שיבצעו בי לינץ' היום ושכדאי לי לסיים את הקבוצה להגנתי, ודי האמנתי בכך. לפעמים כשמישהו מפחד לפתוח משהו עמוק ומפחיד אני מזדהה עם החרדה שלו, ובטוח שאם הוא יספר על זה, ברק ייכנס דרך החלון ויפגע בשנינו. ולפעמים אני חושב על הקשיים שלי ולא בטוח אם הייתי עומד כרגע בשאלה ששאלתי מטופל בלי לחפש דרך להתרחק.

ולפעמים, בכל זאת, אני מגלה שהאמונה והדבקות בתפקיד שלי הניבו משמעות עבור המטופל ועבורי. בסוף הקבוצה ההיא כשסיכמתי ואמרתי שהרגשתי בדידות ועצב ומי שהתקיפו אותי אמרו שגם הם. כשסיפור שמטופל סיפר לעצמו שנים ארוכות הופך למשהו שצריך לגלות מחדש באמצעות שאלות אמיצות ומחיות. כשהחשיפה מאפשרת מגע רך וחומל עם מה שנקבר עד כה. כשהריק הפנימי הופך למשהו שאפשר להתבונן בו בסבלנות, להתכוונן לסיגנלים העמומים שעולים בו כבתיבת תהודה עדינה. כשאני מסיים שלב של צמיחה כמטפל ואין לי ספק שהנה השלב הבא מבצבץ ויבוא עוד שלב אחריו.

***
הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון השתמש במושג "יכולת שלילית". ניתן להבין את היכולת השלילית ככח המאפשר לשאת חוסר אונים ואי ידיעה, שהם הבסיס ללמידה חדשה. זו היכולת להיעדר-יכולת. כשהייתי מעביר שיעורים פרטיים הייתי קולט את התסכול הבלתי נסבל מול אי ידיעה, וכיצד הניסיון להימנע מהתסכול הזה מונע למידה. התפקיד שלי כמורה היה לנחם מעט, ואפילו רק להעיר "אני רואה את המוח שלך מתחמם זה קשה" או להציע הפסקה ולחזור לעבוד. והיום במאמציי להרכיב פאזל של משמעות לגבי אופי הקיום שלי בעולם ולענות על השאלה המתחדשת-תמיד "מי אני?", רגעי ההתפתחות הדרמטיים ביותר מגיעים בנקודות שבר. צביר משמעויות שהרכבתי מתגלה כחלקי, מקפל בתוכו עוד ועוד, סדוק. ואם אני יכול לשאת בשבר, בכאב שהוא חושף ובחרדה שהוא מעורר, אני עשוי ללמוד דבר חדש. התהליך הזה הוא אינסופי ודורש אמונה- גם בכך שהוא נמשך מעבר לשבר וגם בכך שאין לו פתרון סופי.

למי שרוצה לקרוא עוד, אני מציע את הפוסט בלינק שמסכם את פרק 9 בספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון". בפרק זה הוא מסביר על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה.

למה זה מגיע לי?

"אבל למה דווקא אני???"

המשפט נאמר בכוונה שאני קיבלתי קלפים גרועים, שנטפלים אלי, שלא כולם סובלים ככה. אפשר לומר שהתחושה היא של חיי אומללות.

לפעמים התחושה חמקמקה יותר, ואפילו דורשת הוכחה. ואז איזה אסון או חולי מוכיח אותה והכל קורס יחד איתו. או שאפילו הרס עצמי בא כדי לתת לה תוקף, מתוך הצורך להוכיח. כמו אשמה על החטא הקדמון שמשתחזרת בכל גלגול מחדש.

לפעמים יש מאבק של השכל נגד התחושה הבלתי נראית הזו: לאנשים אחרים, יש להם מה לבכות, קרו להם דברים, אבל למה אני מתייסר כל כך. הרי אין לי זכות.

בטיפול הרבה פעמים העבודה הנדרשת היא היכרות והכרה של סבל בלתי נסבל זה. בלתי נסבל זה פרדוקס, בו הכאב קיים אך לא נחווה באופן מלא. ואז בטיפול מנסים לצאת מהמאמץ המתמיד להוכיח או להכחיש את התחושה הזו. להכיר את משמעותה, את הסיפור שהיא מספרת, את הכאב שהיא מגרה. היא בלתי נסבלת כי אינסופית, עמומה, אם אתן לה פתח היא תשתלט, או שאני אשקע כולי לתוכה. אך בטיפול נותנים לה הקשר סופי של קשר מיטיב ומנחם והיא הופכת נסבלת.

**

השבוע שמעתי פתאום מאבק אדיר בתוך השאלה "אבל למה דווקא אני". פתאום שמעתי את השכל נאבק ברגש. השכל צץ כמו התנגדות לאיכות הריקה והדיפוזית של הרגש, לכן הוא פותח ב"אבל" ומתווכח. השכל דורש קשרים סיבתיים שניתן להבין בהם מה גרם למה ולשלוט בגורמים כדי לשלוט בתוצאה, גם במחיר אשמה בכך שאני גרמתי למצב- מכאן השאלה "למה". ומכאן מייד מגיעים לכך שהרגש הוא אסוציאטיבי ולא סיבתי, המשמעויות נוצרות בדיעבד ומתהפכות מחדש, ולכן הרגש המורד במאמצי השליטה של ההגיון מרגיש "דווקא". כל עוד הרגש מפעם בנו - אנחנו "דווקא". ולבסוף המיקוד המייסר ב"אני". כאן השכל סופסוף תוקף את עצמו כמוצא אחרון. מהו "אני" אם לא חוויה של מבוע ריק המתמלא, ושהתוכן שלו הוא יחס לעצמו, והיחס הוא של בהלה מהריק ממנו הוא נבע - האני הוא מבט מבוהל בהשתקפות על פני בריכה אפלה. כשאני שואל "אבל למה דווקא אני", אני מתווכח עם עצם הנביעה של החשיבה מתוך העמימות הרגשית הבלתי נתפסת. "אני" זה כל מה שהופך אותי מאובייקט לסובייקט. אובייקט הוא חפץ שנע בעולם ועונה לדרישות הסביבה בהצלחה, או לפחות סובל ללא קושי - עושה דיאטה, מצליח בלימודים, מתאים לסביבה. והסובייקט מנגד- פותח תמיד שאלות, רוצה להיות משהו, אבל תמיד מחוץ להוויה, חווה אותה ביחס מורכב. "אבל למה דווקא אני" הופך לאחר מחשבה זו ל"מה מעורר מתוכי את המבט הלא מסופק הזה שתמיד מתווכח עם הדבר נבע ממנו ומסרב להירגע ולהפסיק". בנקודת מבוע זו קשה להבחין בין הרצון להיפטר מהסבל והרצון להפסיק את החיים המפעמים בי. לכן חשוב להגיע אליה בטיפול, ולהבחין.

אני מקווה שזה לא היה שכלתני מדי....

**

חיפשתי תמונה של מבוע אבל זו איכשהו נראתה לי יותר מורכבת, כשהטיפה מכילה לרגע השתקפות של עולם ומלואו לפני שהיא קורסת- זה הזכיר לי את העיסוק הפנים נפשי שרק דרכו אנחנו רואים את העולם.

ארגון נרקיסיסטי

ערימה של שקרים שלא מסתדרים זה עם זה, ובכל זאת מחוייבים זה לזה.

**

בשבוע שעבר, בקבוצת הקריאה דנו על ההבדל בין מנגנון הגנה כגון הכחשה, לבין ארגון פתולוגי כגון נרקיסיזם ממאיר.

הכחשה היא מנגנון שעוזר לאדם לשמור על אחדות עולמו באמצעות קבירה של עובדות מאיימות. האדם יוצר פיצול במציאות, כך שמה שמתאים לו נשאר מעל פני השטח, ומה שלא מתאים לו נקבר.

זהו מנגנון ששימוש מתון בו עוזר לנו לתפוס את עצמנו כטובים וראויים לאהבה. מה שבדרך כלל נקבר הוא עובדות לא נעימות לגבי עצמנו כמו התוקפנות, החמדנות, ותאוות הכוח שלנו. וכך במקום לומר שאני תחרותי אני אומר שהם מקנאים.

אלא ששימוש מופרז במנגנון הכחשה יוצר עומס בבית הקברות הקטן שפתחנו לנו. המטאפורה של קבורה כבר לא מתאימה. כשמכחישים כל כך הרבה, צריך משהו מהיר יותר, אין זמן לחפור. אולי הדימוי המתאים להיפטרות מהירה מחומר רעיל הוא שקיות הקאה, כמו של מטוס. אנחנו קולטים עובדה לא נעימה לגבי עצמנו, מקיאים את החלק שלא מתאים לנו לתוך שקית ואז מחביאים את השקית. כמה שקיות קיא מתחת לכרית. כמה שקיות קיא מתחת למזרון. כמה בתא הצדדי של התיק, מתחת לשולחן, בבגאז' יש מקום להרבה. מאות ואלפים כאלה. ובעצם אנשים שחולפים על פנינו ברחוב יכולים לקבל מאיתנו כמה שקיות כאלה ולקחת אותם הרחק איתם. העולם שלנו הופך להיות מטמנה אדירה של שקיות קיא קטנות מלאות בדברים לא נעימים לגבי עצמנו, שטחבנו לכל דבר טוב, רע או נייטרלי מסביב.

אולי נחזור לנמשל כדי להתאושש מהדימוי הגועלי. מדובר במצב נשי בו אדם שאומרים לו בוקר טוב, חש טינה כלפי מי שחושב שיוכל לקבוע איך יהיה הבוקר שלו, או כלפי מי שמתנשא עליו עם הגישה החיובית שלו. מדובר במצב נפשי בו כאשר אומרים לאדם שהוא פוגע בסביבה, הוא חווה דחייה ועלבון ומחפש נקמה. וכשמצב נפשי זה משתלט על האדם, מדובר באדם שכל אינטראקציה עם הסביבה היא איום עבורו שמא יתפוצצו עליו שקיות קיא רבות מספור.

באופן זה אדם זה מתרחק מהמציאות אט אט, וחי כדי לשמר את מערך ההכחשות השביר שמאיים לעכל אותו מבחוץ, כנקמה על כך שסירב לעכל את העובדות הלא נעימות לגבי עצמו.

במובן מסויים מדובר ב"בעיית עיכול מנטלי", ובפרט בקושי לחתוך (parse) את המציאות לפי אובייקטים - אנשים. במקום החיתוך נעשה לפי פונקציות - מי שטוב לי או רע לי, ומייצר כך פסאודו-אובייקטים שמחזיקים רק חלק מהתכונות של האובייקט במציאות, וחלק נוסף מהתכונות והעובדות לא זכו לעיכול/עיבוד/הכרה (ולכן אותם פסאודו אובייקטים מסתובבים עם שקיות הקיא המאיימות להתפוצץ דבוקות אליהם).

**

הדבר שמתמיה אותי תמיד הוא האופן בו הפרכת השקרים וחצאי האמיתות של השקרן אינה מחלישה את שליטתו על החלקים בנפש שנשבו באיומיו.

הרברט רוזנפלד התייחס למצב זה כארגון נפשי מאפיונרי. המאפיה, כידוע, גובה דמי חסות מפני פשעים שהיא עצמה מבצעת, ומכאן כוחה. אם באים למי שמשלם דמי חסות למאפיה ואומרים לו שמדובר בתרמית - שהמאפיה לא באמת תגן עליו אלא רק תדרדר אותו עוד ועוד ותסחט אותו למוות - אותו אדם לא ישתכנע מעצם הטיעון הזה להתנגד למאפיה. משום שהמאפייה מציעה לו עסקה שאי אפשר לסרב לה. עם חיזוק שלילי חזק (חיזוק חיובי זה כשנותנים לך ארטיק, חיזוק שלילי זה כשמפסיקים לצבוט אותך). הוא יכול לדחות מעט את הנקמנות של המאפיה, אם רק יגדיל מעט את חובו אליהם.

**

למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה פוסט שמסכם את מאמרו של רוזנפלד על ארגון נרקיסיסטי ממאיר, ועל הקושי של האדם הסובל ממנו לבקש עזרה מבלי לתקוף את מי שמנסה לסייע לו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html

והנה פוסט שמסכם מאמר של ג'ואן ריביר, בו ריביר מתארת כיצד הארגון הנרקיסיסטי (טרם קיבל את שמו על ידי רוזנפלד) מגיב לטיפול כמו טפיל שמאיים להרוג את הנשא שלו כשמנסים להסיר אותו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/Joan-Riviere-Negative-Therapeutic-Reaction-1936.html

**

ולגבי הכותרת, ערימה של שקרים שאינם מסתדרים זה עם זה ובכל זאת מחוייבים זה לזה. אני חושב שניתן למצוא דוגמא טובה לכך בספר "ז'וזף פושה, דיוקן של נבל פוליטי" לשטפן צוויג. צוויג מציג בספר זה ביוגרפיה של שר המשטרה של נפוליאון. אדם ששרד את תנועת המטוטלת של המהפכה הצרפתית. כאשר כל מי שהחזיק כוח הוצא להורג. הוציאו להורג את הימנים, ואז את השמאלנים, ואז את המתונים, ובכל שלב הוא איכשהו זיגזג לעמדה נגדית ששמרה אותו בטוח. כשניסו להאשימו פעם בשמאלנות רדיקלית, אמר שהיה זה הקו-קונסול שלו שהרג את הכמרים בליון. כשהמטוטלת סבה וניסו להאשים אותו בימניות רדיקלית, הוא אמר הרי לפני שנייה האשמתם אותי ברצח הכמרים, וקראתם לי התליין מליון. כשהאשימו אותו במתינות, הציג כיצד האשימו אותו בימניות או בשמאלניות אך מתינות מה לה ולו??? וכך הוא מקפץ מענף לענף, מעקמו כמו את האמת, וממשיך לשרוד. כדאי לקרוא:

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=1083

**

חשוב להבחין בין האדם לבין הארגון הפתולוגי שהשתלט עליו. כמו שבסיציליה יש עוד דברים חוץ ממאפיה. לרוב הארגון הנרקיסיסטי מוגבל על ידי חרדה מפני נקמה על ידי הסביבה. במקרים אלו הארגון משמש כמחבוא זמני מפני המציאות, והנפש נעה פנימה והחוצה ממנו. אך לעיתים הסביבה מתגמלת נרקיסיזם, למשל בעולם מלא אימה ממשית ואלימות, אז לארגון הנרקיסיסטי יש תפקיד מגן מפני המציאות, והארגון נרקיסיסטי יכול להוביל.

אני ממליץ בחום על הסידרה של מארוול LEGION שמדגימה כיצד אדם נאבק בארגון הנרקיסיסטי שהשתלט על חייו כטפיל. הפתרון בסדרה הוא אהבה, בכל זאת אהבה:

http://www.imdb.com/title/tt5114356/

בתמונה, mistletow, צמח טפיל שאמריקאים אוהבים להתנשק תחתיו בכריסמס ולהעביר מחלות:

התמרה

אני נוהג ומקשיב לאודיו בוק. זמן זבל לחוץ הופך לזמן איכות.

ג'יימס גליק מספר על מהפכת המידע. זה לא קל לספר על דבר שהוא ברור מאליו בתור מהפכה. זה כמו שקשה ללמד לרכוב על אופניים כי המלמד לא זוכר איך זה לא לדעת.

גליק מספר שמעט אחרי המצאת הטלפון והרבה לפני הפצתו ההמונית על ידי חברות הטלפון, רעיון הטלפון נתן השראה לחוואים אמריקאים להשתמש ברשתות הענפות של גדרות התיל שהם פרשו לאורך שטחיהם כדי לתקשר. ואכן בין סוף המאה ה19 לאמצע המאה העשרים, קואופרטיבים של חקלאים שיפרו מעט את ההולכה, שמו שפורפרות בקצוות הגדרות, העבירו דיווחי מזג אוויר, שינויים בעלויות התבואה, ורכילויות. הרבה לפני שהייתה רשת טלפון מבוזרת בפריפריה האמריקאית.

המטאפורה הזו של הפיכת גדר תיל לקו טלפון נראתה לי קשורה למה שעושים בטיפול. ההישג הכי גדול אינו להיפטר מהרפש של הנפש, אלא לדשן בו צמיחה חדשה. ההפרדות בין טוב לרע שאנחנו עושים בנפשנו כדי לשרוד, כמו חוסמי עורקים, מותמרות לסימנים שניתן לתקשר באמצעותם, ולחבר מחדש את החלקים שהופרדו.

**
לאורך החיים אנחנו לומדים להתמיר חוויות כאוטיות וכואבות לרעיונות בעלי משמעות וחיוניות. כמו שרעב יכול להפוך מחוויה קונקרטית של דעיכת החיים לפרוייקט בישול יצירתי. כשאני מרגיש איכסה אני יכול להדליק סיגריה, להתקשר לאקסית, או לרדת על עצמי. או שאני יכול לבשל, לסדר את הבית, לעשות מדיטציה. שני הכיוונים הללו הן דרכים להתמיר את החוויה שלי מחוסר סדר לסדר. וזה לא שסיגריה זה רע ומדיטציה זה טוב תמיד. סיגריה יכולה להיות מה שמנחם אותך בזמן צמיחה נפשית מאתגרת שעליך לשאת בה, ומדיטציה יכולה להיות מה שמרגיע אותך בזמן שאתה נמצא בסביבה מרעילה שעדיף היה אם היית נחרד ומורד בה. אם כך, מה התוצאה שלפיה שופטים? האם הפעולה משרתת חיים/מוות, יצירה/הרס, הבנה/עיוורון, אמת/כזב? היות ובדוגמה של הסיגריה, דבר שמשרת הרס בקנה מידה אחד משרת יצירה בקנה מידה אחר, הייתי אומר שבעיניי השאלה היא באיזה קנה מידה ניתן למצוא חיוניות, או לחלופין, האם ניתן להגיע להלימה בחיוניות בין קנה מידה שונים. פעולה המבטאת חיוניות בהלימה בקנה מידה שונים יכולה להיות הפקת המשמעות עצמה. מקנה מידה רחב כגון משמעות הקיום האנושי, דרך קנה מידה בינוני כמו משמעות חייו של הפרט, ועד למשמעות של אירוע ספציפי בחיי אותו אדם.

למי שרוצה לקרוא עוד מצורף פה פוסט ישן על האופן בו המטפל משמש כמתמר עבור המטופל, ובאמצעות רגשותיו המטפל מאפשר למטופל להסמיל חוויה:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2013/07/bollas-transference-intuition.html

הנה שרבוט של גדר תיל שגם קצת נראית לי כמו דברים אחרים:

אהבה כמו בטלביזיה

מחשבות על "חתונה במבט ראשון":

כמו תאונת דרכים, אי אפשר שלא להסתכל. אז הצצתי קצת. פרק.. ואז עוד חצי. בעיקר חשבתי על המרמור של הפסיכולוגים, תמיד אתם באים אלינו עם הזוגיות הבעייתית שלכם ומבקשים שנתקן לכם אותה. עיוורים למשמעות הבחירות שלכם. אני הייתי מציע שילמדו את "אדיפוס המלך" בתיכון במקום "אנטיגונה". אבל הטלביזיה מצאה דרך משלה לחנך את ההמונים. פסיכולוגים יבחרו לכם את בן הזוג מראש, ישימו אתכם בשלשלאות הנישואין, ויעזרו לכם לדלג על כל השלב הנפסד של הדייטינג והמשחקים. או במילים אחרות, פסיכולוגים שממלאים את מקומו של אלוהים...

הסצינה הראשונה שראיתי הייתה כשחדווה מסתמסת עם אביה, איך אתה לא בא לחתונה שלי??? והוא עונה לה שזה קרקס ולא חתונה ומסרב להשתתף. נעזוב לרגע את התרומה של מדיום הווטסאפפ לשיח החירשים (אמ;לכ, אל תנהלו שיחות רגשיות בווטסאפפ!). ניכר שהמילה חתונה היא מילה מאגית, כמעט כמו השואה. להגיד חתונה זה לא כמו להגיד ניסוי התנהגותי בטלביזיה. מילים מאגיות כמו חתונה ושואה לא מתקיימות בזכות הגדרתן המילונית, אלא בזכות הכיווץ במעיים שהן מייצרות כשמישהו בכלל תוהה מה הגדרתן. כשההגדרה נפתחת, הטקס הופך להיות רק טקס, וזה מזעזע כמו חדר המיטות של ההורים או המטבח של שווארמיה - אתה לא רוצה לדעת איך זה פועל וממה זה עשוי. כל מיני חוקים בלתי כתובים נחשפים פתאום. תבניות חיוניות שלפיהן אנחנו מארגנים את המקומות הכי אינטימיים בחיינו הופכות לקלישאות.

הדבר המדהים הבא שהתרשמתי ממנו היה שההכנות לחתונה היו לא אישיות. לא רק שהשידוך הפוטנציאלי אינו ידוע, ולכן מדברים עליו כעל פלוני חסר אישיות. אלא גם המשתדך שעומד להתחתן נחשף במלוא גנריותו. החברה הכי טובה של חדווה מייעצת לכלה עצה שכל חברה יכלה לייעץ לכל מתחתנת. החבר הכי טוב של "כוכבא" מסתחבק איתו לקראת הצעד הגדול כמו דמות משנית קריקטורית שאף אחד לא טרח לפתח את אופייה. האם מה שייחודי ירד בעריכה? -אלא שלפתע הטריק הגדול נחשף. הסדרה לא מוזילה את החתונה וגוררת אותה לעולם הריאליטי. במקום זאת, היא חושפת כיצד הרגע הקדוש הזה מזמן עשוי כמו בידור טלביזיוני. זהו רגע שבו אנחנו מתארגנים לפי תפקידים חברתיים שמגדירים את הזהות האישית שלנו. זהו פרדוקס גדול בין זהות חברתית המזהה אותנו עם הכלל וזהות אישית המייחדת אותנו מהכלל. הבעיה אינה בעריכה הטלביזיונית אלא בעריכה שאנחנו עושים לחיינו. כמו שחברים בפייסבוק היו נתפסו תחילה כאיכות מדוללת של חברות, ועם הזמן חברות הפייסבוק חשפה כיצד גם חברות אמיתית היא בעצם אוסף של לייקים מזדמנים והתעלמויות מעובדות לא נעימות במטרה להפיג שעמום.

**
המסר שלי אינו ציני. להיפך לגמרי. אני נזכר בספרו של ג'ון אירווינג "מלון ניו המפשיר", ובעצם בכמה מספריו שמציירים תמונה דומה של הקיום האנושי, ושל היכולת של אנשים להיפגש ולרקום חיים משותפים. ב"מלון ניו המשפיר" אנשים נפגשים מסיבות סתמיות  - שניהם גדלו באותה עיר ועבדו באותו מלון, מתחברים מסיבות סתמיות  - היא חשבה שהוא בוגר הרווארד כשהוא בעצם רק עשה שנת מכינה, ומתוך כך קשר אנושי מתחיל להיתוות לו, ומשפחה עם צבע מיוחד של חיים מתפתחת. לקשר אין סיבה, הוא לא נכון במיוחד, ואין בשילוב בין שני האנשים הללו מתכון בלתי סביר להצלחה. הקשר הוא מה ששני האנשים הללו עושים ביחד לאחר מכן. כיצד הם לומדים להכיר זה את זה, כיצד הם מתגברים על משברים, מה השפה המיוחדת להם שבה הם לומדים להביע אהבה, הבחירות, המוזרויות שנתפסות כמשעשעות, האכזבה והאבל על משאלות שלא נענו ואובדנים מצערים, ותחושת החיות (ויטאליות) והשייכות שמתאפשרות מתוך הבחירה להיות ביחד. המסר של אירווינג הוא אנטי-סטטיסטי. לא יכולה להיות התאמה נכונה, אין תסריט רומנטי שעומד מאחורי בחירתכם זה בזה. מרגע שהסטטיסטיקה סיימה פעולתה, גלגול הקוביות נדם, רק אז, או-הו-הו-אז, על האדם לבחור "להיות דמות ראשית במשחק חייו". וחלק מכך הוא הבחירה בשותף. בספרו של אירווינג "העולם לפי גארפ", הזוג הטרי עומד לקנות בית, ומטוס מתרסק לתוך הבית. מייד הגיבור אומר, מותק אנחנו חייבים לקחת את הבית הזה, סטטיסטית כבר קרה פה אסון, אנחנו מוגנים מכאן והלאה. אלא שהמאבק של הזוג, כפי שמתגלה בהמשך, הוא לא כנגד הסטטיסטיקה והגורל הרומנטי/טראגי, אלא בתהליך הממושך להיפתח זה אל זה ולקבל זה את זה. שם מתגלה האהבה במלוא אנושיותה.

לכן כשמטופלים מתלבטים איתי לגבי הקשיים בזוגיות שלהם, המשאלה שלהם לתשובה נכונה אינה נענית לעיתים תכופות, ועצוב לי על כך. זה מפחיד לגלות שאין תשובה נכונה, זה עצוב להישאר בלעדיה, זה מייסר לחפש אותה בכל זאת. אולי אפשר לזהות בעיות בקשר, פיצולים, וקשיי תקשורת. אפשר לסמן גבולות כלליים של התעללות או דינאמיקות שיוצרות סבל. אפשר לעזור להתמקם מול אלו. אבל אי אפשר לתת מתכון להצלחה. צריך לנסות, להפיק משמעות, לגלות מי אני בתוך המפגש עם האדם האחר, ולבחור. והשאלה העמוקה שמגיעים אליה בנקודות אלו היא מי אני ומה הבחירה שלי.
**
והכי כאב לי על תומר... פצצת אופטימיות רומנטית שמנסה לבוא בטוב כנגד כל האינדיקציות השליליות.... דמיינתי מדוע נכנס לתוכנית, בדיוק בגלל תיאוריית המשחקים שאומרת שחוסר האמון בין השחקנים היא שיוצרת משחק סכום אפס. הוא בטח חשב שאם יתחיל מהתוצאה הסופית, ההתמסרות שלו תוערך כנתינה ולא תישפט כחולשה. אבל המשחק הוא חשוב, ואמון נצבר מתוך ניסיון והתפתחות. וכמו במשחקים - אין טעם בהיצמדות לחוקים ואי אפשר לקפוץ לתוצאה הסופית.
**
למי שמעוניין בעוד, הנה פוסט קצת ישן מהבלוג שלי שבו אני מתאר כיצד עוברים מיחס של חפצון הדדי ליחס של הכרה הדדית.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/11/mutual-retaliatory-nvr-gandhi.html

ולמי שרוצה לקרוא יותר ובאנגלית, הפוסט הרחב יותר על מאמרה של ג'סיקה בנג'מין הכרה והרס - שמתאר את החשיבות של התנגשות והרס ביצירת קשר.

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/05/summary-of-jessica-benjamins.html

צרכים וערכים בקואוצ'ינג ובטיפול

השלב הראשון בתהליך האימון הוא ניסוח צרכים וערכים. אלו משמשים לאדם כמצפן המכוון אותו כשהדרך קדימה לא ידועה. והם גם מסמנים לו מתי לעצור ולהעריך.

אנשים מוכשרים מאוד ומוצלחים מאוד שפונים אליי צריכים את השלב הזה יותר מכל. החוזקות שלהם ברורות להם. יש להם שאיפות. המון משאבים. החסם העיקרי שלהם הוא התמקדות בחסמים. אז למה הם בכל זאת פונים אליי???

כי להצליח ולהיות מרוצה זה לא אותו דבר. לאט לאט שמים לב לכל מיני כלובי זהב, מרדפים סיזיפיים אחר סיפוק מהצלחה, ותחושות רכות שנרמסות תחת ההישגיות.

כשאני פוגש אנשים מוצלחים ולא מרוצים, או מוצלחים בצד אחד ומוזנחים בצד אחר, אני מנסה לבסס איתם ניסוח ברור ושימושי של הצרכים והערכים שמנחים אותם בדרך. אני משתמש בחוויות של סיפוק ושביעות רצון כדי לחלץ מתוכן את הערך או הצורך שהתממש בהן. ספר לי על חוויות שיא בחייך, וספר לי מה קיבלת מהן. אלא שבניגוד לנרטיב שרוב האנשים מנהלים על עצמם, בו חוויות השיא הללו נרשמות כשורות בקורות חיים הישגיים, אני מעוניין יותר בעיקרון שנגזר מהחוויה. באופן זה, יום בלונה פארק בגיל 12 יכול ללמד אותי על הצרכים שנענו לא פחות מאקזיט בגיל 30.

מי שרוצה עוד על העבודה עם צרכים בקואצ'ינג, יש כאן:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2016/04/motivations-needs-deficits-coaching.html

**
בתור מטפל אני חותר עמוק יותר. לחוויית ריקות או ריקנות שנחבאת מעבר לצרכים. לדכאון הקיומי שמקורו בפער בין הפנטזיה לצורך, בין מה שהייתי רוצה לבין מה שאני יכול לקבל, בין התסכול הקיומי לתסכול המציאותי.

חשוב לי לסמן את הבחירה שהאדם עושה בחייו, ולתת אותה בידיו. אדם שמסומן רק כצביר של צרכים יכול להיות אדם ששפע או קיפוח סביבתי מגדיר אותו. תחושת עליונות או קורבנות משמשות כדי לברוח מהגדרה אישית יותר של זהות. היכולת לחוות פער (negative capacity) מגדירה גם את יכולתו של האדם לגבש לעצמו אסטרטגיה אישית ביותר ולקחת אחריות על חייו.

למי שרוצה לקרוא עוד על הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה (האסטרטגית בין היתר), בשפה פסיכואנליטית מתסכלת כמובן, אפשר כאן:
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/01/second-thought-bion-1967.html

סופר אגו

הרבה פעמים מגיעים אלי לאימון אישי כדי שאני אהיה שוט יותר טוב בידי הסופר אגו, שאדרבן אותך איפה שקשה לדרבן את עצמך, שאגרום לך לעשות את מה שאתה לא מצליח לגרום לעצמך לעשות. אני מדמיין את עצמי במצבים כאלה כמו סמל קשוח מסרט טירונות אמריקאית. ואז השיר "עינו של הנמר" מתחיל להתנגן לי בראש - חצי בראבק וחצי בצחוק. כי אני רוצה לעזור, אבל שומר על פרספקטיבה מורכבת לגבי הסיפור הזה. הנה למה:

הסופר אגו הזה הוא קול פנימי שאומר לנו איך אנחנו צריכים להיות, שם לנו רף תובעני ולעיתים מאיים. הרבה פעמים הסופר אגו התובעני יוצר דינאמיקה של התחפרות - ככל שאנחנו מנסים יותר לעמוד ברף כך אנחנו מתרחקים ממנו. במקרה זה הסופר אגו פועל עלינו כמו ביריון שככל שמתמסרים ללחציו  כדי להיפטר ממנו כך הוא לוחץ יותר וההסתבכות רק גדלה. ואז כשפונים אליי לעזרה, שמשתמע ממנה שרוצים שאעזור לעמוד בדרישות הבריון הפנימי הזה - ברור לי שלקחת על עצמי את תפקיד הבריון זה לא הפתרון.

בניסוח פשטני, הסופר אגו הוא הפנמת הדרישות של ההורים, שהופכות לקול פנימי שאחר כך משמש אותנו כמו מצפון פנימי. כמו ג'ימיני קריקט מטיפני שיושב לנו על הכתף. למעשה קולו של הסופר אגו התובעני הוא התגלמות משאלה שיש לנו לשליטה עצמית טוטאלית. הוא הרף וגם השוט. הוא הגביע הקדוש וגם הצלב. הוא זה שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שעלינו להיפטר מהחולשות שלנו, שעלינו להשתפר. אבל אם זה היה פועל באמת, כנראה שאנשים מוכשרים וחכמים מאוד לא היו באים אליי לעזרה.

אז איך עוזרים מבלי לשתף פעולה עם הבריון? איך יוצאים מהלופ? אם נשתמש במטאפורה של סמל קשוח מהטירונות, אז חוץ מהרגע שבו הסמל מוריד אותך לשכיבות סמיכה, יש גם את הרגע שהסמל לוקח ממך נעליים בלויות ונותן לך חדשות, או דואג שיהיה תור מסודר בכניסה לחדר האוכל. אם נשתמש בדוגמא של דרישות ההורים, אז נכון שיש את הרגע שההורים צועקים עליך להכין שיעורי בית, אבל יש גם את הרגע שהם מכינים לך אוכל לבית ספר, או שאתה מבין ששיעורי הבית אינם הדרישה של ההורים אלא של בית הספר, ושההורים עוזרים לך לעמוד בדרישות החברה. כלומר, הסופר אגו לא חייב להיות רק בריון שמצביע על החולשות שלך, הוא יכול גם לדאוג לטובתך ולעזור לך להתמודד עם חולשות ואתגרים.

ככה מגיעים מסופר אגו תובעני, לסופר אגו שיכול להיות גם מגדל. הסופר אגו המגדל שואל מה ההגיון שבחולשה, מה אפשר ללמוד ממנה, איזו עזרה אתה צריך, מה יאפשר לך לעשות שינוי, אילו תנאים מגבילים אותך, ואיפה הדברים נתונים להשפעתך גם אם זה קשה. הסופר אגו המגדל הוא האמונה בטוב שבך, וביכולתך לממשו. אם מחזיקים באמונה זו באמת, לא צריך לרדת על עצמך, אלא לעשות כמיטב יכולתך בכל רגע נתון כדי להתקדם לשם.

כאן הרבה אנשים מסתבכים. האם אתה אומר שעליי לעשות לעצמי הנחות? האם עליי לקבל את חולשותיי ולא לדחוף את עצמי קדימה? האם אין דברים שאני יכול לעשות כדי להצליח יותר לעמוד בדרישות שלי מעצמי? -השאלות הללו מתעלמות מניסיון העבר, לפיו מאמצי השליטה העצמית היו מופרזים והם שגרמו לתת-תפקוד. התשובה שלי מול שאלות אלו, היא שכל רגע עליך לעשות כמיטב יכולתך, ושכל אנרגיה שאתה מפנה להלקאה עצמית על זה שאתה לא עושה מספיק באה על חשבון צעד בונה קטן בכיוון שבו אתה רוצה להתקדם. כלומר, עדיף צעד קטן בפועל שבונה את כוחך, מאשר הלקאה עצמית מחלישה שבא על חשבון התקדמות. זה הסבר שנשאר ברמת הרציונל המודע. שעוזר לעשות את הפשרה על צעד קטן בפועל במקום צעד גדול בפנטזיה.

טוב, מספיק עם הדיון שאני מנהל עם עצמי בתוך הראש. לרוב אני לא מספר אותו לאנשים שאני עובד איתם. אז מהם הכלים שאני משתמש בהם כדי לממש את כל הסיפור הזה על הצד הטוב?

- מודלינג: אני מראה כיצד אני עצמי מתמודד עם אתגרים כמו עיכובים בתהליך האימון, ומציב את עצמי כאנושי, לפעמים בדוגמאות, לפעמים בגישה אקספרימנטלית שלא יודעת הכל אלא מחוייבת לנסות ולבדוק.

- יעדי מינימום-מקסימום: במקום להגדיר יעד שאפתני ואז לראות טלביזיה, כדאי להגדיר רף תחתון של המשימה בעדיפות הכי גבוהה, ולעשות כל מאמץ לממש אותה לפחות, ורף עליון של המשימה הנשאפת, ואם יש מומנטום חיובי ורצון לכבוש פסגות - להגיע גם אליה. הטווח בין המינימום למקסימום שומר עלינו ממלכודות של פרפקציוניזם ודחיינות. ביום רע אני עושה את המינימום וזה גם טוב, וביום טוב אני עושה את המקסימום, וזה לא נורא אם זה לא כל יום. העיקר להתקדם כל יום.

- יעדי למידה: כדי להתרחק מהלקאה עצמית, ולהתקרב לעשייה בונה, אני שואל בדרך כלל מה ניתן ללמוד מהניסיון של אתמול על התוכנית למחר. איך מגדילים את הסיכויים לביצוע, איך מעלים את האיכות. לפעמים לומדים מה עוזר לנו, מה הגורמים המאפשרים והמעכבים. לפעמים לומדים שמשימה נשמעת פשוטה אבל דורשת פירוק לגורמים. לפעמים לומדים לדייק מה המוטיבציה שהניעה אותנו לנסות גם אם לא הצלחנו. יש הבדל גדול בין השאלה "למה לא עשיתי" לשאלה "איך אני יכול". 

- יעדי תוצאה: עוד שאלה היא מה עשיתי בפועל. זו שאלה מקרקעת. לא משנה מה רציתי, מה חשבתי שיכול להיות. משנה מה שעשיתי בפועל. מזה אפשר ללמוד, זה הבסיס לתוכנית של מחר. יעדי תוצאה משחררים אותנו גם מתהליך מדומיין שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתקדם. לפעמים משימה היא הרבה יותר קלה משנדמה לנו, לפעמים אפשר להגיע אליה בדרכים יצירתיות. השאלה הפשוטה האם השגת את התוצאה, עוזרת לחתוך הרבה פרשנויות והנחות לא מבוססות.

- ללחוץ על הדוושה רק אחרי שהתבסס ביטחון: והקסם הוא, שאחרי שביססנו אמון, ולמדנו לעשות את המיטב בכל רגע בלי הלקאה עצמית, אפשר להגביה את הרף. כשהרגע הזה מגיע באימון, יש מצד אחד התגשמות פנטזיה שהמאמן יקפיץ אותי גבוה יותר, אבל לא מדובר בפנטזיה יותר. הפעם מי שאני עובד איתו כבר מאמין בכוחו לבצע את המשימות שהוא לוקח על עצמו. רק על הבסיס הזה ניתן לקפוץ למעלה. הכוח באמת שלו.

**
מה שכתבתי עד כה אולי נשמע לחלק מהאנשים פסיכולוגי ולחלק מהאנשים אימוני. קל יותר לזהות את הדברים שכתבתי עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול התנהגותי דיאלקטי, או עם תרפיית מחוייבות וקבלה. למעשה, אני רואה בכך דימיון גם טיפול פסיכואנליטי וויניקוטיאני, שמנסה לעשות תיקון בפועל של הדמות ההורית כדי לרכך את הפיצולים דרך פעולה. מה שעזר לי מאוד בהבדל ובשילוב בין טיפול וקואצ'ינג, היה אמירה חוזרת של פרופ' רחל בלס שקראה לפסיכואנליזה וויניקוטיאנית קואצ'ינג. אנליזה פרופר, להגדרתה, עוסקת בפירוש של הטרנספרנס. לא במודלינג, לא בעצות, לא במתחים כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום. אלא בפנטסיה הלא מודעת כפי שהיא מתגלמת בהעברה ויכולה לבוא לידי ביטוי בפירוש במילים. למי שרוצה לקרוא עוד קצת על הגישה האנליטית לשינוי הסופר אגו דרך ההעברה, אפשר לקרוא את שני הפוסטים הללו:

סיכום שיחה של פרופ' בלס עם קבוצת הקריאה שאני משתתף בה על האופן בו המטפל מתמיר את הסופר אגו של המטופל באמצעות פירוש יחסי ההעברה:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/prof-rachel-blass-james-strachey-mutative-interpretation.html

וסיכום המאמר שעליו היא דנה בשיחה איתנו - מאמרו של ג'יימס סטרייצ'י על פירוש מתמיר כאמצעי לשינוי יחסיו של המטופל עם הסופר אגו שלו:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/04/strachey-the-nature-of-the-therapeutic-of-psychoanaysis-1936.html

**

עינו של הנמר:

https://www.youtube.com/watch?v=TAkyCgNtwlY

לופ

היציאה מלופ היא המטרה של רוב ההתערבויות הטיפוליות. זה מה שהופך את הטיפול בבעיה זוטה ובבעיה חריפה למורכב במידה דומה. כי ללופ יש דינאמיקה משלו.

אני עדיין מקשיב לאודיו בוק של ג'יימס גליק על תיאוריית המידע ומהרהר על טיפול. עכשיו הוא מסביר מגדיר מידע בתור התנהגות בלתי צפויה מראש של מערכת. כלומר, ככל שמערכת מתנהגת באופן שניתן לנבא מראש, כך היא יותר דלה במידע ומשעממת. ככל שהיא עושה יותר דברים בלתי צפויים, כך היא מספקת יותר מידע, אבל לא בהכרח יותר מעניינת. מידע מעניין מוגדר על ידי גליק בתור מערכת עם התנהגות בלתי צפויה שעדיין ניתנת להגדרה באמצעות אלגוריתם כלשהו. מידע לא משעמם ולא מעניין יכול להיות רנדום גמור שלא ניתן לשום הגדרה, אלא רק לתיאור בקנה מידה של 1:1, ואולי האלגוריתם עבורו טרם נמצא. סילחו לי אם טעיתי בניסוח ובטח ייחסתי לגליק טענות של גדולים ממנו.

אני לא אתן דוגמאות הבהרה, אסמוך עליכם שתחשבו לבד, ואקפוץ לעולם הטיפול בלופ.

אז המטופל נמצא בלופ. שוב הוא נכנס למערכת יחסים כזו, שוב הוא מגיב ככה, שוב אנחנו מנסים לאסוף את השברים וללמוד מהם. בשלב זה אני יכול לבחור בין שלושה פירושים למצבנו המשותף: המשעמם, המעניין והרנדומלי. הפירוש המשעמם יכול להיות משהו שממשיך את הלופ כמו שוב אתה עושה את זה לעצמך (הוא כבר יודע את זה, תודה). פירוש מעניין יכול להיות נראה לי שאתה מנסה להוכיח משהו (אלגוריתם שקורא לניסוח של אלגוריתם מדוייק יותר תחתיו). פירוש רנדומלי יכול להיות נראה לי שאתה כועס עליי שלא עזרתי לך להבין מה קורה תוך כדי שזה קרה, (תיאור 1:1 למה שאני מבין מבלי להגדיר מה זה אומר, אבל שיכול להיות מנוסח גם כאלגוריתם חדש המגדיר את הציפיות של המטופל מהעולם).

במחשבה שנייה ניתן לחלק את הפירושים הללו לפי מידת ההשפעה שמיוחסת לאדם על מצבו. הראשון מתאר בחירה מודעת, השני בחירה לא מודעת, והשלישי מתאר מצב מודעות באופן שמאפשר בחירה להתייחס אליו בהווה. וכך גם בחירה ניתנת לניסוח במונחים של כמות המידע שהיא מספקת על הנפש בהתאמה: על מבנה השטח שלה, על מבנה העומק שלה, או על היכולת להתעלות על המבנה שלה בכל רגע נתון.

**
ביון טוען שניתן להגדיר כל חויה בביט אחד של מידע, בסימון +/-. השאלה שמצמצמת כל חוויה לביט אחד היא האם החוויה הזו הובילה לחיבור או לניתוק. פירושים מהסוג המשעמם נחשבים בעיניו לפסיכולוגיה בגרוש. תפקיד הפירוש להזמין מידע חדש באמת, ולא רק להגיד את הברור מאליו.

למי שרוצה לקרוא עוד על ההגדרות של ביון בספרו "ללמוד מן הניסיון", מצורף פוסט על האתגר בהגדרה סופית של אובייקט מתהווה (הסובייקט שתמיד מפיק מידע חדש):

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2014/02/bion-hate-love-knowldege-matrix-psychoanalytics.html

**
ניתן לקרוא גם את מלכודת שמנסחת ג'וזף במאמרה "המטופל שקשה להגיע אליו" - לפיה מטופל עלול להזמין פירוש ידוע מראש, ומה שהמטפל חשב שהוא הפירוש המעניין מסתבר כפירוש המשעמם:

http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2015/05/Betty-Joseph-1975-the-who-is-difficult-to-reach.html

**
נכנסתי ללופ...