החלום החברתי

אתמול הייתי בבית העם, בפגישה הרביעית בסדרה שנקראת "מטריצת החלום החברתי", ואורגנה על ידי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית יחד עם הועדה למעורבות חברתית של מכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו. הנחו את הערב חני בירן, שימי תלמי וארנונה זהבי.

הרעיון של החלום החברתי הוא שכולנו נטועים בסדר חברתי, ובמטריצה אסוציאטיבית של סמלים שהסדר החברתי מבנה. כדי לגעת במטריצה החברתית הלא מודעת, מעלים את החלומות שלנו בקבוצה, ולא מחפשים את המשמעות האישית של החלום אלא הפירוש הקבוצתי, החברתי. הקבוצה מעלה חלומות של המשתתפים, ואסוציאציות לחלומות, ורושמת את הרצף האסוציאטיבי שלהם. מדי פעם המנחה מתערבת בפירוש כדי להרחיב את הדיבור או להתקדם מעל נקודה שנתקעים בה. לדוגמא חלום מוזר על כפל משמעות או משהו בלתי אפשרי שקרה למישהו, אסוציאציה ליצירה ספרותית או פרסומת מהטלביזיה, וחלום נוסף שנזכרים בו בהקשר זה, וככה מפליגים עד שאורגים מספיק חלומות ואסוציאציות כדי למצוא דפוסים קבוצתיים שכולנו מגיבים אליהם. בחלק השני של הערב יושבים בקבוצות קטנות יותר (נגיד בחלק הראשון אתמול היינו 38 ובחלק השני 5), ומדברים על המשמעות האישית של ההשתתפות במטריצת החלומות. המפגשים הללו הם עונג למי שאוהב להפליג באסוציאציות ולא להיראות מוזר. 

משהו מעניין קרה בפגישה השנייה והרביעית, ואני חושב שהוא מסמן את סוג השיח שמתקיים בקבוצה. רוב הקבוצה מורכבת מאנשי טיפול, מתמחים ומטפלים ותיקים, עובדים סוציאלים ופסיכולוגים, אבל גם אחרים שמתעניינים ומצטרפים, כי חלומות ופסיכואנליזה ומשמעות חברתית הם נושא פופולריים ולכן הוקמה הקבוצה דווקא עכשיו. שני משתתפים שלא השתתפו בכל הפגישות, אלא באו רק לפגישה, לא הבינו את המשחק, והיה דיסוננס של המשתתפים שניסו להחזיר את הסדר על ידי התעלמות מהמשתתפים או כעס, או תלונה למנחה שבחייאת תעיר על השתתפות מהסוג הזה שלא מקדם את הקבוצה.

משתתפת אחת בפגישה השנייה הייתה סוג של רוחניקית, שנסחפה באסוציאציות ומנטרות סימבוליות, לא זוכר בדיוק מה היא אמרה כי זה לא נשא משמעות עבורי, אבל אני יכול להמציא משהו כמו "הכל לבן, וזה ככה צריך להיות, לו היה צריך להיות, כי לבן זה גם שחור, וצריך זה גם רוצה, כי אין שחור בלי לבן, ואין רצון בלי צורך" וכו'. וכנראה שאני הפחתי יותר משמעות בדברים שהמצאתי ממה שאמרה היא. משתתפת אחרת בפגישה של אתמול הייתה סוג של פסיכולוגית אובר אמפטית, כשאחד מחבריי סיפר חלום הזוי מוזר מטריד וטעון משמעויות לרוב, היא עצרה את הרצף האסוציאטיבי ואמרה משהו כמו "אתה מתחיל בחולי, וממשיך למוות, ואף אחד לא עוזר לך, ואתה מבקש עזרה, אבל אתה לבד לבד... לבד לבד... כל כך לבד... זה מאוד עצוב וקשה". ואני רק רציתי לעצור את רצף הלֶבָדים שלה ולקפוץ פונולוגית ללֶבֶד (אולי כי זה חומר גלם ליצירה).

נראה לי שהדרך הכי טובה להסביר את האופן בו הן "הרסו לנו" הוא בשפה וויניקוטיאנית על משחק. נגיד יש שני קטבים לשיח הזה של החלומות החברתיים - האחד פנטסטי והשני מציאותי. והשיח המשחקי נמצא ביניהם, מלטף בבת אחת את שניהם ולא מתחייב דווקא לזה או לזה, וככה משחרר את הפנטזיה מהציאות ואת המציאות מהפנטזיה (טוב את זה המצאתי הרגע). 

יש משמעות חברתית-פוליטית למשחק הזה, לזה שאנחנו לא לוקחים את האידיאולוגיה שלנו במלוא הרצינות לרגע, לזה שאנחנו לא לוקחים את ההשלכות המציאותיות של דברינו במלוא הרצינות לרגע. המשמעות של המשחק יכולה להיות הכחשתית ומשמרת הסטטוס קוו במציאות אם שקועים במשחק. המשמעות יכולה להיות תקיעות במציאות אם אנחנו לא מסוגלים להתנתק ממנה ולחשוב אחרת לרגע, להתבונן באופן בו הסדר החברתי מקיים את עצמו ברוב של משמעויות סמליות, שעליהן יש לנו השפעה.

נ.ב.

אגב, לא תיארתי שום תוכן של הפגישה, כי צריך להבין את הכל בתוך ההקשר... אבל אימאג' שתקוע לי בראש הוא תיאור של חלום של חָברתי הטובה שתיארה ניצנים שפורחים לה מהידיים, והזכירה לי את דפנה של אובידיוס. 

נ.ב. 2:
ואולי הכעס שלי והניסיון למשטר את השיח החברתי הם העניין. שלא ברור מהו השיח הנכון, ויש מאבקי כוחות וסכנה בגלישה לשיח כזה מדי או לא מספיק כזה. וזה כבר מזכיר לי את הפוסטים הקודמים על בולאס.

איכסה בבטן בלי שם וצורה

שבוע שעבר הייתי שוב בפגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'. התחלנו לקרוא את ספרו של כריסטופר בולס "צילו של האובייקט". עכשיו על מה זה קשה לי להסביר... אם הבנתי נכון, בהשראת ביון, אז נגיד ילד קטן, בן 2, 3, כואבת לו הבטן, אין לו מושג מה זה, מרגיש כאילו היא נקרעת מבפנים, בא לאמא ואומר לה שרע לו, שכואבת לו הבטן!!!! היא אומרת לו משהו כמו, מותק לך לשירותים, הוא עושה את זה ולומד שיש לחוויה הקשה שעבר שם וצורה, ושיש מה לעשות איתה. ממצב של כאוס מפרק, מכאב חסר כיוון חסר שם חסר משמעות, מהוויה בלתי נסבלת,  הוא עובר לחוויה של סדר ויכולת לחוות את עצמו מול המצב ולנוע ממנו, בווקטור מארגן מחוסר נוחות לנוחיות.

או נגיד אפשר גם בכיוון ההפוך, תחשבו על הרגעים האלה שאתם חשים חוסר נוחות כזה, כאילו אתם לכודים בסוודר מגרד קיומי. אתם מדליקים פייסבוק, אתם אוכלים גלידה, אתם מתקשרים לאקסית, מדליקים סיגרייה שנייה ברצף, לוחצים ריפרש בפייסבוק, דופקים את הראש בקיר מטאפורית או לא מטאפורית, רק שישתנה המצב המעיק והלא ברור הזה. ואז תחשבו על ילד שחש אותה עצבנות אמורפית ואין לו מה לעשות עם זה. נראה לי המעבר הזה מלהיות שבוי בהוויה ליכולת להתייחס אליה כחוויה, זה הרקע לדבריו של בולס.

הוא מדבר על האובייקט המתמיר, זה שמאפשר לנו לעבור ממצב בו אנחנו שרויים שבויים במצב הלא מובחן והמעיק, למצב בו אנחנו מסוגלים לחוות את המצב ולהתייחס אליו מאיזושהי נקודת מבט, להתייחס לבטן הכואבת מרעב או מגודש. להתייחס לרגש הלא מעובד שלוחץ בסרעפת ועוד לא קיבל שם של שברון לב או מבוכה או פחד. הסיגרייה השנייה היא השם שאנחנו נותנים למועקה הזו. זו מועקה קיומית, שנובעת מהחופש הבלתי נסבל, מהיותנו יצורים סמליים הנטועים בקיום גשמי, מחפשים להסדיר את עולמנו במשמעויות ומילים. ואנחנו מחליפים את המועקה הקיומית בגועל עצמי מהעישון או אשמה כי הבטחנו להפסיק או ייסורים רומנטיים בקשר לא בריא, העיקר שיהיה לזה שם.



ועוד לא הגענו להבין מה משמעות השם של הספר. אבל צילו של האובייקט, אם אני מבין נכון, זה מה שהמילים והשם והצורה לא מצליחים ללכוד בתחושות הגולמיות. זו שארית המועקה בבטן, החרדה הקיומית שהנה אני הולך להתפוצץ או לקרוס, והאמירה הפשוטה לך לשירותים, מפחיתה אבל לא פותרת. הסיגרייה לא מעלימה את התחושה הבסיסית של הגירוי הבלתי נסבל, היא רק מחליפה אותה בגירוי נוסף של התמכרות והפגת הדחף לעשן. אבל לא מדובר רק סיגריות ומועקה ופיכס קיומי בבטן. מדובר גם בדברים יפים ונאצלים. זו גם איזושהי הילה שאופפת את הקשר הקונקרטי, זה מה שאנחנו מקבלים מאנשים אחרים מעבר למה שאנחנו באמת מקבלים מהם, כשהם מתמקמים באחורי הראש שלנו, כמו צל, מסובבים את המבט איתנו, רואים את העולם דרכנו, עד שאנחנו לא רואים אותם, כמו צל, וכשהם נותנים לנו משהו שאנחנו רואים זה רק כדי שיהיה לנו איך לקרוא לאהבה.

ובהקשר זה נראה לי שהסרט להרגיש בבית של קים קי דוק, בו יש בחורצ'יק שנע כמו צל מאחורי אנשים שלא רואים אותו, ממחיש את החוויה הזו...

בכל מקרה, כל מה שכתבתי לעיל, אני לא חושב שהוא נאמר בפגישה. בפגישה בעיקר הרגשתי עצבניייי. וגם הקבוצה סערה. עשינו איזה 20 הצבעות על איך לנהל את הקבוצה הלאה, אם לסיים לקרוא את הפרק, אם להמשיך לפרק הבא בפגישה הבאה או להמשיך עם הפרק הראשון. אחר כך חשבתי שנשארנו עם הכאב בטן ולא הגענו לשם וצורה.

אז הנה כאן בהמשך אני אכתוב את הסיכום שלי מהפגישה, שנראה לי שמשקף איזשהו בלגאן ויסראלי (בבטן) כזה. חברי הטוב טל סיכם וניהל את הפגישה, אבל תוך כדי שזורים דברים של משתתפים נוספים אז קשה לדעת מה של מי ומה המצאתי. הנה:

בולאס הוא חבר בקבוצה העצמאית של החברה העצמאית הפסיכואנליטית הבריטית. מקליפורניה במקור, עשה Phd בספרות אנגלית עם פוקו. אריקסון היה המנטור שלו בפסיכותרפיה. למד בטביסטוק אצל בולבי והקלייניאנים. עבד בהתחלה עם ילדים אוטיסטים וסכיזופרנים. למד מעבודה זו שמעל לכל ישנה החוויה שלא ניתנת להסבר בכלים מכאניים. מסביר דרך ספרות. בין היתר הוא גם פעיל פוליטית במפלגת הלייבור. מעדיף שפה מטאפורית. הכתיבה פרפורמטיבית ומטרתה לגרום לקורא לחוות ולהשתנות דרך הקריאה. בימנו מוקיעים אותו על פרשנות מינית בוטה.

בהקדמה בולאס מדבר על המושגים אני עצמי וסוביקט. אני הוא התהליך הארגוני הלא מודע המשקף את קיומו של המבנה הנפשי שלנו. האני לא מודע לגמרי, יש אני מודחק, שהוא השפה והצורה, התבנית האישיותית שמבדילה בין אנשים. לעומת וויניקוט שראה את העצמי האמיתי כקשור לאיד. האני מורכב גם מחלקים שאינם איד. האני הוא צורת ארגון, האיד הוא תוכן. האני הוא שלד הנפש. האני הוא הגורם הבונה ב"ידוע שלא נחשב". זה הדברים שלא רואים. האני הוא פרהדיספוזציה לחוויה. הוא מבנה ייחודי לאדם שהתפתח בדיאלקטיקה בין פנים וחוץ, בין תורשה וסביבה. האני טבוע ביחסי אובייקט מוקדמים. האם אפשר לישב בין המבנה הסטרוקטורלי של פרויד? אצל פרויד האני הוא פשרה בין איד וסופראגו. אצל וויניקוט ואוגדן ובולאס האני קודם להם, וההגנות שלו הן הדרך שהוא מתעל אותם. לעולם לא נוכל לראות את הגורם המבנה. זה כמו לראות את העין הרואה. (לפי תנועת העין אפשר לזהות את האיזור העיוור של הפוביאה, איפה ששלוחות תאי הראייה יוצאים מהעין (כמו החוטים של הווידאו מהשידה של הטלביזיה)). האני הלא נחשב זה משהו שנקלט אבל לא יכולת לעבד אותו, כמו תחושת מועקה ללא שם, אבל תמיד תחפש אותו באובייקטים כדי לתת לו שם וצורה. באני יש כללים שנלמדו בדיאלקטיקה בין מה שירשנו ורכשנו. ההבדל בין הידוע שלא נחשב והלא מודע? -שווה לקרוא את הספר. 

אני לוע הר געש המתפרץ עוד ועוד, מתוכו גועשת לבה שהיא כמו כוח החיים הליבידינאלי, וסביבו מתגבש הר שהוא כמו העצמי הבנוי לפי שכבות של הוויה, והלוע מעצב את ההתפרצות וגם מתעצב על ידיה...

הסובייקט מגיע לסביבה מאוחר יותר כשאפשר לתת פירוש בעל משמעות לקיום של עצמנו ונוכחות בעלת משמעות לנוכחות של הזולת. שזה כמו מה שאומר אוגדן שיצירת הסובייקט תלויה בהסמלה ויכולת פירוש משמעויות. האני קדם לפנטזיה (בניגוד לקליין שאומרת שהפנטזיה קדמה לאני ומהווה אבני הבניין של האני). אם האני הוא התהליך הלא מודע שמבנה את הנפש, אז הפנטזיה משקפת את התהליך הזה, את המבנה הזה. האני הוא תבנית של עוגה, והפנטזיה הוא העוגה. המהלכים הלא מודעים הפנטזמטים שלך משקפים את המבנה הלא מודע של הנפש שלך. האני מבנה את הפנטזיה לגבי השד הטוב והשד הרע. אצל קליין לפי התגובות לשד הטוב והשד הרע (שהם פנטזיות) נבנה האני.

העצמי הוא היסטוריה של יחסים פנימים רבים. חלקי העצמי הם אינסופיים ובאים לידי ביטוי באינטראקציה עם המציאות. כמו העצמי המרובה של מיטשל. העצמי הוא המרכז החווה של המציאות. העצמי הוא העמדות ונקודות הראות שמהן ודרכן אנחנו חווים מתבוננים וחשים את המציאות. הסובייקט הוא המתבונן ומפרש, חווית ההסתכלות נאספת בעצמי. נקודת ראות משמעותית היא באמצעות אחר החווה אותנו. אין תופעה נפשית אחת המכונה עצמי, אך ניתן להתייחס לה כאחדות. במהלך החיים עושים אובייקטיביזציה לחוויותינו, והופכים אותה להיסטוריה שלו. 

העצמי הוא האובייקט שנוצר על ידי העצמי, ואליו מתייחסים אני והאחר, נגיד כמו הלבוש שלנו, אבל ברמה המנטלית...

התינוק האנושי נולד לא בשל ותלוי באמו כדי לשרוד. היא מעבירה לו אסתטיקה של הוויה שהופכת לחווית העצמי של התינוק. החוויה האסתטית של אמנות מזכירה את החוייה המעברית, מסתכלים על תמונה ומתפעמים, וההתפעמות קשורה לחוויה הילדית, כי היא קשורה להתעלות בה אתה משנה את העולם והעולם משנה אותך, זוהי חוויה מעברית מאגית, בה הכל יכול להיות. זוהי תחושה שהרחשים הפנימים שלך משנים את העולם באמצעות פרשנות.

וויניקוט הדגיש את השקט בסביבה שהאם מייצרת עבור התינוק ומחזיקה אותו במצע שיצרה עבורו. יש ביניהם טקסים של האכלה והחתלה וכו. האם היא אובייקט-עצמי המחוללת תמורה בתינוק. היא עושה בו שינויים כחלק מהקשר. יש פה שינוי העצמי תוך כדי קשר. זה מעבר לתיאוריה של דחף. יש פה עוד רובד של התרחשות. כשהתינוק רעב והאמא מאכילה אותו, ברמת הדחף היא סיפקה דחף. מעבר לרובד זה, התינוק אינו חווה תשוקה ודחפים כי האם מספקת אותם לפני כן, הוא מאוחה עם האם בדיאדה, והוא חווה את הסיפוק של הצרכים שלו כחלק מאחדות זו. האם-סביבה מאפשרת שינוי בעצמי שהוא חלק מהאם-סביבה, כי אין עצמי מובחן. האם לא רק מעניקה סיפוקים ליבידינאליים היא גם מפתחת את הפעילות הפונקציונלית של האני, מעוררת ומכינה אותו לפעולות שונות. אצל וויניקוט יש מעבר מהיות בתוך הסביבה של האם, לזיהוי האם כאובייקט. בולאס מדגיש שבולאס מזהה את התהליך של ההתמרה באם-סביבה. כמו שיר שאני שומע ברדיו והמצברוח שלי משתנה לגמרי.

מאיר בנאי משנה את מצב רוחו של כל נהג בדרכים:

האם ממלאת תפקיד של אובייקט מתמיר משום שהיא משנה את מצבו של התינוק במילוי צרכיו. ומאז אנחנו רודפים חוויות התמרה ילדיות. אנחנו מעשנים ומצביעים לפיד ומהמרים כי אנחנו רוצים שיחליפו לנו חיתול קמאי. 

יאיר לפיד הוא אובייקט מתמיר, ותזכרו גם לפיד האב היה אובייקט מתמיר...

אובייקט מתמיר transformational object – צורת היחסים המוקדמות של הסובייקט עם הדמויות המטפלות בו. האם טרם נתפסת כאובייקט או סובייקט חיצוניים. התינוק אינו מודע לכך שהאם השביעה רעבו והרגיעה אותו. זהו צל של אובייקט. האם אינה קיימת, ההשפעה של האם הולכת מאחורי הילד מבלי שהוא רואה את השפעתה עליו. החולדה והחפרפרת חוות את צריכת השמש אך אינן מסוגלות לראותה, כמו הילד שחווה את השפעת האם אך אינו מסוגל לראותה. האובייקט המתמיר הוא הבסיס להתפתחות היכולות הקוגניטיביות והפסיכומוטוריות והרגשיות. האם היא הסביבה המחזיקה את התינוק בהתפתחותו.

בבגרות הילד ימצא אובייקטים מתמירים אחרים, אנשים אחרים, ושפה שתאפשר לו ליצור תמורות בעולמו החיצוני והפנימי. עם האובייקט המעברי התינוק יכול לשגות באשליית הכל-יכולות שלו. הוא מטפח את המחשבה שאובייקט ישרוד למרות התעללותו בו ולמצוא בחוויה מעברית זו את החירות של המטאפורה. יש את השלב של המעבר מהאם סביבה לשלב המעברי, בו הילד חווה עצמו כאומניפוטנט ושולט בעולם החיצוני לו, עד אז לא הייתה תשוקה ולא היה תינוק, ובשלב זה יש מימדים של שלילת האם סביבה כי אני כל יכול לא זקוק לאם סביבה מאפשרת, ובשלב הזה החוויה של האוביקט המתמיר משתנה, הוא מרגיש שהוא יוצר את החוויות של עצמו והוא פוגש את העולם, יש תחושה שהוא יוצר את החוויות של עצמו ולא רק חלק מהאם. 

חווית האובייקט המתמיר – כשמשהו באובייקט החיצוני משנה אותי, את העצמי. האובייקט הסובייקטיבי הוא אובייקט שאתה גם נפגש איתם וגם שולט בהם, האובייקטים המעבריים. האם החוויה של אובייקט מתמיר תלויה בשלב המעברי? בשלב המעברי יש יותר מקום למה שהתינוק עושה, והוא חווה את עצמו כמחולל השינוי.

כשהקשר עם האובייקט המתמיר הוא שלילי תיפגם יכולת האדם לחפש תמורות אישיות באמצעות קשרים אישיים. בנאדם חוזר על התמורות השליליות שלו. בקונסטרוקציה של העצמי יש חוויות מתמירות שליליות שהופכות להיות חלק פונדמנטלי בעצמי שלך, ודרכן אתה חווה את העולם, את ההימורים, את המוסיקה. כשהחוויה הזו מהדהדת בכל מיני דברים זה לא בהכרח רצון או תשוקה, אלא מבנה אסתטי חוזר. כך אנשים נזכרים בשורשיהם באורך קיומי. האובייקט המתמיר אינו מזוהה עם התשוקה אלא מזוהה עם התמורה של ההוויה. זה קרה לך ואתה חוזר למקום הפשע. כמו קרבן של אלימות על ידי ההורה, בהכאה הראשונית היה כאב, אבל הייתה גם הכרה בקיום, והמצב ההווייתי של הילד השתנה, והוא מחפש אותו שינוי מצב הווייתי גם במצבי כאב. כמו שמי שהפסיק לעשן מריח עשן והעשן למרות שהוא מגעיל מזכיר את הכוח של אותה תקופה בצבא, חוויה חזקה של קיום בסיטואציה, ולסיגריה יש את הכוח לחבר לאותה תחושת קיום דרך הסיגריה. 

הסובייקט המבקש מחפש אחר האובייקט כמסמן של תמורה כדי להתמסר לאובייקט הזה כאמצעי לשינוי עצמי. אני לא מחפש לרכוש בעלות על האובייקט אלא משתמש בו כדי לשנות את עצמי. השקעת התקווה באובייקטים מייצגת מחד השקעה בחווית התמורה, וגם המשך הקשר עם האובייקט. כמו הקשר לאובייקט כמו סיגריה שמשנה אותנו אך נשאר קבוע מולנו המשתנים. קיים חיפוש מתמיד בבגרות אחרי האובייקט המתמיר כמו האובייקט האלוהי.

לתת לילד ריטאלין?

ישבתי על התיזה כל היום. הפלגתי במחשבות שבעצם רחוקות מנושא התיזה. אז הנה הן פה:

השליטה אינה ניתנת ביד האדם, והחיים כרוכים בפשרה מתמדת. קורא שורות אלו יכול להרים ידיו ולמחוא כף. זוהי מעט השליטה שבידינו – לקבוע את שנעשה כעת. אך אם הקורא יושב בחדר הומה אדם אולי יוותר על מחווה זו. ולכותב שורות אלו אין השפעה על מעשיו של הקורא, אם ימחא כף או יוותר על המחווה. יש לנו השפעה על התנהגותנו, פחות מכך יש לנו השפעה על רגשותינו ומחשבותינו, פחות מכך על התנהגותם של אחרים, ופחות מכך על רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים. כיצד, אם כך, מתאפשר החינוך? מהי יכולתו של ההורה להשפיע על האופן בו יגדל ילדו? הנוכחות ההורית מכוונת לתווך שבין הכללים והחוקים של הבית לבין משמעותן המשתנה עבור הילד, מחיאת כפיים לגאוות הילד על שעמד בכללים, נחמה לילד שמרגיש שנכשל, הזזת הרף הנדרש לפי כוחו של הילד. נוכחות מכוונת (attuned) זו היא היוצרת קשר בין ההורה והילד, ומאפשרת לילד למצוא בהורה גם משענת, המאפשרת גם נחת וביטחון וגם צורה וארגון.

הסדר החברתי קובע לנו נורמות להתנהגות, ללכת לבית הספר בזמן, לצבא, לעבוד, לצאת לחופשה, להשתזף נכון, להנות, להתחתן, לגדל ילדים, לאכול בריא, לחנך אותם, אפילו להתגרש נכון. ההתנהגויות הללו אינן נכפות עלינו על ידי כוח משטרתי, אלא דרך חיזוק תחושות הגאווה והשייכות שלנו, ואיום על תחושות האשמה והבושה שלנו. ומה על האדם לעשות מול הסדר החברתי השולט בו? האדם תמיד חסר דבר מה, תמיד הוא פחות מהנדרש ממנו, עושה כמיטב יכולתו להשלים את עצמו. ילד הגדל מבוהל מכוחו ואינו מאמין שלרצונותיו יש מקום בעולם, הוא כמובן חסר ביטחון, אך גם ילד הגדל להגשים רצונותיו ולחגוג את כוחו, עלול לגלות שהוא חסר ענווה ושאין זה מקובל חברתית. הראו לי ילד אחד מושלם, נטול אשמה חסר בושה, ואמשוך בחזרה את דבריי.

על כל אדם למצוא מקומו הייחודי מול נורמות חברתיות שאינן מתארות אותו לגמרי. בפער בין הפרט לבין תפקידו החברתי נמצאות האשמה, החרדה, הכעס, הדיכאון והמבט המופנה כלפי פנים ומנסה למצוא גשר, להגיע לנחת. וגם האינדיבידואליזם הוא ערך חברתי, הביטוי העצמי, של אי ההתאמה לקטגוריה אליה הפרט משוייך, של הייחוד החד פעמי של קיומו. באינספור מחוות קטנות, של מחיאת כף או ויתור על מחיאת כף, בלבישת חולצה מכופתרת או סוודר, בלחיצה על כפתור הסנוז או קימה מהמיטה, מעצב האדם את שייכותו החברתית, וכחלק ממנה גם את האינדיבידואליות המתבקשת ממנו. האדם הבריא מוצא את האיזון בין היותו כמו כולם להיותו יוצא דופן, בין היותו כפוי לנהוג בדרך מסויימת על ידי החברה לבין תחושתו שהוא בחר להיענות לדרישה החברתית. המועקה צצה כשהאדם נדרש לבחור באחד מהקיצונים – להיות שונה לגמרי או לוותר על כל ייחוד, להיות חופשי לגמרי או לציית לגמרי. ניתן להתגבר עליה במציאת האיזון שוב, והיא תצוץ שוב בהמשך.

ילד המתקשה להקשיב למורה בכיתה מתקשה ללכת בתלם המוכתב לו עשוי לחוש מועקה על שאינו "ילד טוב" כנדרש. הוא עשוי לפתור מועקה זאת בכמה דרכים, לשאול שאלות כדי לקרב את דברי המורה אליו, להפריע ולקבל אהדה מחבריו, להתלונן על קשייו ולקבל הכרה כסובל מהפרעת קשב, להתאמץ בכל כוחו לעקוב אחר דברי המורה ולרשום כל מילה שנאמרת וכו'. המתח שעליו לאזן בכל בחירה הוא בין ייחודיותו ואי-ייחודיותו, בין התייחסות אליו כמיוחד או קבלתו כחלק מהכלל. הקושי באיזון בחירות אלו הוא שבעוד שהילד בוחר דפוס בחירות עקבי, הרי שבהקשרים שונים משמעותן משתנה. ילד שהתחיל בכיתה גדולה בה הכרה בהפרעת קשב וריכוז אפשרה לו מקום מיוחד ולגיטימי בבת אחת, עשוי לעבור לכיתת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ואז לחוש חלק מהכלל וחסר ייחוד, ולהידרש לאתר אפשרויות התמודדות אחרות, כגון ניסיון להתגבר על הקושי, כדרך לייחד עצמו מול הכלל.

הורים לילד המתקשה להתרכז בזמן הלימודים בכיתה עשויים לקטלג אותו כסובל מהפרעת קשב וריכוז ולנקוט מולו עמדה מאפשרת ומקבלת. עמדה מסוג זה יכולה מצד אחד להקל את המועקה של הילד על שאינו כמו כולם, ושאינו עומד בדרישות הכלל, אך מצד שני היא פותחת גם כלל חדש של קטגוריית הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ומועקתו של הילד מול כלל זה עדיין עשויה לצוץ. האם מתאפשר לילד לגלות את ייחודיותו מול הקטגוריה לה הוא שייך? לחלופין, נניח והילד נוטל תרופות כגון ריטלין, האם בכך הוא מסמם עצמו ומוותר על חלק מהייחודיות שלו כדי להתאים למסגרת, או שמא הוא מקבל הזדמנות לשים בצד את אחד החסמים החברתיים שלו ולמצוא מקומו בחברה כדי שיוכל לחוש את הביטחון הדרוש לו ולבטא את ייחודיותו? –אין תשובה אחת, אין משמעות קבועה לנטילת התרופה. על ההורים המכריעים בשאלות מסוג זה את קיומם של כלל ויוצאים מן הכלל, את הספציפיות של ההקשרים והנסיבות שלפיהם מקבלת החלטתם משמעות עבור הילד.

כמו בפרק שרנדי אבא של סטן מחליט שהוא לא סתם שותה אלא אכוהוליסט ולכן יש לו מחלה ולכן הוא צריך לקבל הכרה והוא מתחיל להתנהג כמו נכה ועוקף את כולם בתור..

אם כן, כיצד על ההורה לנהוג אם ברצונו לכוון את ילדו לקבלה חברתית תוך כדי ביטוי אישי, לקבלה עצמית תוך כדי מוטיבציה להמשיך ולצמוח? –הרי שעליו להתייחס לא רק למצבו האובייקטיבי של הילד, דרך אבחנה נוירולוגית של הפרעת קשב וריכוז, אלא גם ליחס הסובייקטיבי של הילד אל עצמו, לדוגמא המידה בה הוא מזדהה עם דפוס התנהגותו ההיפראקטיבי או חש שמצב פיזיולוגי מסויים נכפה עליו. משמעו של יחס כפול זה של ההורה אל הילד, הוא שמצד אחד על ההורה לקבוע כלל המארגן את חיי הילד, ומצד שני עליו להכיר בחוויית הילד מול הכלל. ולגבי ריטלין לא יודע... צריך לחזור לתיזה...

ובהקשר רופף לקיצוץ טקסט מהתיזה, אצטט את המינגוויי מזיכרוני (כלומר יכול להיות שהוא או מישהו אחר אמרו משהו אחר לגמרי): "אינני יודע כיצד לכתוב טוב באמת, אני יכול רק להתחייב שהדברים הפחות טובים שכתבתי יימצאו בסל האשפה".

המרחב האנליטי

אז היום אני ביום חופש. אבל עדיין קם עצמונית בחמש וחצי. אחרי שסיימתי לראות את הסרט "ממפורד" שנרדמתי במהלכו כל השבוע ושרפתי את חצי המנוי לאוזן השלישית, התחלתי לעלעל בבלוג שלי. הכל במטרה להירדם שוב.. הנה סיכום של הפגישה האחרונה של החברה הפסיכולוגית של יום ד'. כמו שהסברתי לגבי הקבוצה בפוסט הקודם, מדובר בקבוצת קריאה פסיכואנליטית עם דגשים קליניים, של חברים מהלימודים. השבוע מעיין הציגה בחן כה רב את הטקסט "מרחב החלום והמרחב האנליטי", בו מסביר תומס ה. (הוברט) אוגדן על תפיסותיו של דונלד וו. (וודס) וויניקוט לגבי מה שכתבתי מקודם בגרשיים. אבל לא כל מה שכתוב פה מתחת הוא ציטוטים נטו של מעיין. בניגוד לשבוע שעבר שניסיתי לסכם רק את מי שמציג והיתר הציקו לי באוזן, שמתי לב בדיעבד שההערות של הקבוצה דווקא מעשירות את התבשיל.

זה מזכיר לי את הסרט "ממפורד" בו מטפל שאינו מבין דבר בטיפול פועל מתוך ראיית האחר ונקיטת עמדה אותנטית, וזה פועל לו, אבל זה רק כי זה סרט.

אז הנה זה:

סקירת הפרקים הקודמים:
דיאלקטיקה היא תהליך שבו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות מייצרת ושוללת את האחרת. התהליך הדיאלקטי נע לקראת אינטגרציה שלעולם אינה שלמה. ברגע שנוצרת יוצרת דיאלקטיקה חדשה. סובייקטיביות היכולת לקיום רמות שונות של התבוננות עצמית. אני חושב את מחשבותיי ומרגיש את רגשותיי, לעומת תגובתיות רפלקסיביות. סובייקטיביות אינה מודעות, אינה זהה לה. היות אני סובייקטיבי מתאפשרת על ידי האחר, כפי שהתינוק מגלה את עצמו על ידי מבט האם. האחרות והאני – אני מגדיר את עצמי כנפרד מהאחר ואז היות אני והיות אחר יוצרים ומשמרים אחד את השני.

מרחב החלום:
מרחב החלום והמרחב האנליטי שניהם מרחבים פוטנציאליים. החלום הוא תקשורת פנימית. יש את מופע החלום וחווית החלום. מופע החלום נוצר על ידי היבט עצמי אחד וחווית החלום מפורשת על ידי היבט אחר של העצמי. המרחב האנליטי הוא מרחב אינטרסובייקטיבי שנוצר על ידי המטפל והמטופל בו ניתן לשחק עם משמעויות להרהר בהן ולהבינן.

מופע החלום הוא קלט חושי פנימי שעוד אינו החלום אלא רק קלט חושי חסר משמעות כשלעצמו. החלימה היא התמרה במרחב החלום שבו היבט אחד של העצמי מתבונן בקלט החושי הזה. אוגדן מקביל את הפער להקבלה של וויניקוט בין פנטזיה לדימיון – פנטזיה סטאטית בעוד שדימיון מותמר במרחב הפוטנציאלי ומקבל משמעות סימבולית עם מתח דיאלקטי.

בתהליך ראשוני של מופע החלום יש דו-קיום סטאטי של הפכים. החלימה יוצרת תהליכים דיאלקטיים ביניהם שיוצרים משמעות וכוונה. המשמעות של דו-קיום סטאטי של הפכים הוא שכל קוטב מתקיים במבודד בלי לשלול אחד את השני ובלי לסתור זה את זה. ברגע שאנחנו יוצקים לזה משמעות יש כבר שוני ויחסים דינאמיים בין ההפכים הללו.

חלימה היא תהליך הבאת החלום לתהליך דיאלקטי ויצירת חוויה. התמרה של הקלט החושי של מופע החלום לסמלים. אם לא נעשית התמרה מסוג זה החלום מותמר להזיה, כמו אצל סכיזופרן, שחלומותיו כמו של אדם נוירוטי (רגיל), אבל אין הבדל בינם לבין ההזיה. בנוירוטי (מה שנקרא, הפסיכי הנורמטיבי) החלימה מתרחשת רק כשמשעבדים את מופע החלום למשמעויות סימבוליות. 

פנטזיה זה ג'ורדן על הספסל, חלום זה ג'ורדן על המגרש..

רגע של רב שיח:
- איך משהו מותמר?

- מה פונטליס אומר על חוויית החלימה?

- לפעמים אתה הולך ברחוב ואוכל תות ואז נזכר שאכלת תות בחלום ולפני כן לא היה שום פירוש לחלום הזה...

- לפעמים אתה חולם משהו כל כך מבעית שאתה מתעורר, אז מישהו מעיר אותך, יש את האני שבבעתה נוראית ויש את האני הנוסף שמעיר אותך. לפעמים עצם הידיעה שזה היה רק חלום לא מרגיעה אותך...

התהיות ממשיכות ומתפצלות, עד שמעיין עושה תנועות מעגליות רחבות עם הידיים ואומרת שהיא אוספת את הרעש ומפזרת את השקט. נמשיך.

זוכרים אם חלמתם על תות?

המרחב האנליטי

המרחב האנליטי. מוגדר כמרחב פוטנציאלי בין המטפל והמטופל בו נוצרת החוויה האנליטית. ניתן ליצור בו משמעויות ובו קיימת ההעברה. כדי לפתוח אותו גם המטפל והמטופל צריכים להיות מסוגלים לשחק. אם המטפל לא יודע לשחק הוא לא מתאים לתפקידו. אם המטופל לא יודע לשחק יש ללמדו. 

מה שמאפשר את יצירת המרחב האנליטי חוץ מהיכולת המשחק הוא קיום יחסים דיאלקטים בין פנטזיה ומציאות. ביחסים של העברה בוגרת ההעברה נחווית בבת אחת כמציאותית ולא מציאותית. אם יש קריסה לפנטזיה ההעברה נחווית כדלוזיונלית. קריסה לפנטזיה היא רק דמות הורית. אם המציאות נוכחת מדי יש אינטלקטואליזציה אובססיבית וחשיבה ביצועית וקונקרטית. לדוגמא מטופל שלא מסוגל להתנתק מכך שהמטפל מספק שירות תמורת כסף ועובד מול לקוחות. שניהם נוקשים. אבל לא מדובר בפטיש לכסף.

הזדהות השלכתית והמרחב האנליטי

המרחב האנליטי קורס כאשר יש יותר מדי הזדהות השלכתית (הזדהות השלכתית היא אמצעי הגנה המאפשר לאדם לעבד תחושות קשות על ידי זה שהוא גורם להן באחר וחווה את האחר מתמודד איתן מבחוץ, כמו תינוק המעורר את תחושות חוסר האונים שלו באם והיא מתווכת אותן עבורו). במצב בו יש יותר מדי הזדהות השלכתית בחדר הטיפול, המטפל לא יכול לראות את המחשבות והרגשות שלו באופן סימבולי, לא ניתן לשחק איתם. בהזדהות השלכתית המטופל מפקיד חלק מסויים מעצמו בך וגורם לך להבין ולפעול מתוך רגשות שלו. זה אמצעי תקשורת בסיסי. באמצעותו פסיכוטים פורקים ומקיאים תחושותיהם. ברמה אחרת, התינוק שם אצל האמא את התכנים שלו, היא מעבדת את זה, ואז הוא מקבל את זה בחזרה ממנה. לדוגמא מטופל נורא חרד בתחילת הפגישה ואז אתה יוצא נורא חרד מהטיפול והוא יוצא מרוצה ושמח. אין הכלה בלי הזדהות השלכתית. 

השימוש בהזדהות השלכתית קורה כשעולה אצלך משהו שאתה לא יכול לתפוס מרחק ממנו ולעבד אותו, ואז אתה מרוקן אותו ושם אותו אצל מישהו אחר. זה קורה גם אצל נוירוטים במצבי קצה. התחושה של המטפל היא שאתה כפוי, וכלוא, כמו בנאדם בדיכאון ואין אפשרות אחרת. כשמטופל עושה שימוש בהזדהות השלכתית אפשר לראות בכך קריסה של המרחב האנליטי. קריסה זו מאיימת על יכולתו של המטפל להבין את רגשותיו ומחשבותיו כמבנים סימבוליים. העברת תחושות אלו היא בעיקר בלתי מילולית. כשמטופל מסתמך בעיקר בהזדהות השלכתית, המטפל מרגיש את עצמו מקובע בעמדה מסויימת. ההתייחסות למצב היא כמציאות ולא כמצב סובייקטיבי.

כשמטופל משתמש בהזדהות השלכתית הוא בשלב של התייחסות אובייקט. התייחסות אובייקט זה כשהאובייקט הוא בתוך השליטה האומניפוטנטית שלך. שימוש באובייקט זה אחרי הכרה בנפרדות האובייקט כלא-אני. המטפל חייב לתת להזדהות ההשלכתית לקרות. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים הבלתי מודע של המטופל. אז אין דיאלקטיקה של אני ולא-אני. המטפל הופך להיות חלק מעולם האובייקטים. אצל נוירוטים הוא יהיה גם כן וגם לא. 

הזדהות השלכתית קורית הרבה פעמים בסרטי אייטיז בו אב ובן / אם ובת רבים ואומרים זה לזה בבת אחת אוי החיים שלך דבש "הלוואי והיית במקומי" בבת אחת ואז מתחלפים זה בגוף זה עד שהם מגיעים לתובנה שלכל אחד קשייו. היה גם פרק סימפסונז כזה. כמו פריקי פריידיי אן פייס אוף (סרט בו שוטר ועבריין עושים ניתוח פלסטי וחווים את חיי האחר).

שוב רב שיח:

- אולי הכל מתרחש בתוך העולם הפנימי שלי אז אני שורק, לראות אם יש הד.

- הזייה היא הביטוי של הקריסה של הפנטזיה.

- הפנטזיה נמצאת על הספסל. וההזיה היא הביטוי שלה. (נראה לי ציטוט שגוי, ראו פרשנות מייקל ג'ורדן לעיל).

- לפעמים המטפל הודף את ההזדהות ההשלכתית. נגיד עם מטופל רדוף שבעצמו מתנהג באופן חודרני. המטפל עשוי להישבר ולשים גבולות, להגיד די, תשלם על הפגישות שלך ולך הביתה, אין העברה היום. 

- אוקיי עכשיו, אני אוספת את הרעש ומפזרת את השקט...

קריסת המרחב האנליטי:

כשהמטפל משמש אובייקט להזדהות השלכתית הוא חש נדחף לעשות משהו במקום להתבונן על הנעשה. כך הוא גורם לקריסת המרחב הטיפולי. מרחב בו ניתן להבין משמעויות, ולא להפריכן. עוד דרכים לקריסת המרחב האנליטי: טיפול אנליטי מתנהל במחוז המשמעויות במרחב האנליטי בין המסמל למסומל המתווך על ידי העצמי. הדיכאוני נמנע מחווית האשמה על ידי פורקן תוך נפשי שלה. הפטישיסט מקפיא ת'חוויה הפוטנציאלית בתוך דבר מה המרגש אותו ומשמש לו תחליף לחוויה של חיים בשיתוף עם אדם אחר, כמו ציצים במקום אישה. מטופלים גבוליים רבים אינם מסוגלים להשעות ממודעותם את זה שהמטפל הוא סתם איש שרוצה להרוויח כסף. כמו שמתח מיני תמיד מוביל למין, ואורגזמה היא אכזבה. 

אם המטופל יפסיק לפנטז על מה יקרה אם יפסיק לשלם אלא באמת מפסיק לשלם, זו קריסת המרחב הפוטנציאלי. המצב הוא קריסת המצב הפוטנציאלי. אבל יש משהו טוב בקריסת המרחב הפוטנציאלי, שדווקא מקדם לדעתי. אבל לא ברור מה. 

רב שיח שוב:

- יש פה הערה בשוליים שמטופלים חושבים שאיבר מין קטן אצל גבר או מידות גוף גדולות אצל אישה הן סיבה ברורה, אובייקטיבית, לבושה חברתית... זה לא קצת בעייה להגיד שזה לא ככה בחברה שלנו?

- הבעיה שהמטפל עשוי לעשות התערבויות שהן הצהרת עובדות. 

- המטפל צריך לעזור ליצור משמעויות אישיות שהמטופל יכול לשחק איתן. משמעויות שניתן לחשוב עליהן ולהבינן. נגיד, מה משמעות מבנה הגוף שלי עבורי.

- צריך להיות מתח דיאלקטי. 

- זה כמו החתול של שרודינגר.

- ס'אמא של החתול של שרדינגר. 

החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי הממחיש את הרעיון בו שתי מציאויות עשויות להתקיים בבת אחת.

ציניות והמרחב האנליטי
- ומה עם ציניות?

- ציניות עשויה לפתוח דווקא.

- ציניות משתמשת באירוניה באופן עוקצני, כאילו אין לך עמדה ולא אכפת לך ממה שאתה צוחק עליו. אירוניה תמיד משמרת שני רבדים שמובנים אחרת לאנשים נפרדים. חייבת לקרוס ולהיפתח מחדש. כמו שכבות של בצק עלים בבורקס שנפרדות ומתחברות כל הזמן.

ציניקן, מהמילה היוונית לכלב, שנחשב חיית אשפתות חסרת נאמנות בתרבות העתיקה, ולאחר מכן נחשבת חברו הטוב של האדם. לפעמים כדי להיות החבר הכי טוב אתה צריך שלא יהיה אכפת לך מאנשים. 

העברה מצמצמת את המרחב האנליטי

- כך העברה חייבת להתרחש ולצמצם את המרחב, ואז לקרוס ולאפשר את המרחב. היצמדות לקוטב אחד של האובייקט הטוב, או שאתה ממש אמא שלו, או שהוא מתעצבן עליך כמו שהתעצבן רק על אבא. זה צמצום מאוד גדול של החוויה שלו. ואז אפשר להתייחס לצמצום הזה. ואז המרחב האנליטי נפתח. חווית הספליט היא צמצום החוויה. בהעברה יש צמצום, אם זה נשאר שם זה קריסה או צמצום מדי.

- אחרי שההעברה קורית בסטינג, אפשר לעבוד עם זה. זה ההבדל בין פנטזיה ודימיון שהמטופל שטרם נולד על ידינו מסתובב בעולם ומגיע לטיפול ואז מגולל את הפנטזיה שלו בהעברה מולנו.

- זה תלוי איפה המטופל נמצא בזה. כשהוא מתעצבן עליך, כמו המטופל שלא רוצה לשלם ומשחק על זה בדימיון, זה עדיין במרחב האנליטי. כשהוא עצבני עליך ואתה מדבר איתו על זה שהוא כועס עליך כי יש לו פנטזיה שתאהב אותו ללא תשלום אתה פותח מרחב אנליטי בו ניתן להתייחס לכעס. ההעברה מצמצמת, אתה פחות המטפל שלו ויותר אבא שלו. הוא לא מחזיק את הכפילות של תפקידך. אם הוא לא מצליח להפריד אז זה מצטמצם. כשזה נוצר זה מתאפשר על ידי הסטינג והמרחב האנליטי.

- כל פרשנות שיותר מדי עובדתית ולא נותנת מקום ליציקת תוכן לא מאפשרת את המרחב האנליטי.

- "אף פעם לא ידעת איך לעמוד במבחנים של הוריך" לעומת "נראה שבילדותך הרגשת שמציבים לך מבחנים לא ברורים וגם היום אתה חש כך שוב במצבים דומים".

- הדגש בהתערבויות זה: במקום לקבוע עובדה, להתייחס לאיך שהמטופל מבנה את המציאות שלו. ליצור עוד אפשרויות. לעשות משהו פחות מוחלט. לשנות את זה טיפה. פותח מרחב בין ההתנהגות לסיבה המניעה אותה לפעול ככה.

- ורדה רזיאל ז'קונט מטיחה באנשים את העובדות. היא לא מטפלת. אבל לפעמים צריך לעשות את זה בטיפול.

- בהזדהות השלכתית המטופל מצמצם ת'מרחב האנליטי. אבל כשאנחנו ננגעים על ידי המטופלים אנחנו מביאים את החומר שלנו פנימה גם אנחנו מצמצמים את המרחב.

דיסקליימער:

1) כשמטפלים אומרים המטפל הם מתכוונים למטפל שלהם, וכשהם אומרים המטופל, הם מתכוונים לעצמם. 

2) יש משהו טוב בקריסת המרחב האנליטי. בדיבור דוגרי, בסימפטיה או בהצבת גבולות. החוזה הטיפולי והסטינג הם דברים כשלעצמם כאלה, שמאפשרים לדברים לשאת משמעות סמלית בתוכם.
2) מורתנו, נעמי קלנר, אמרה שכשמזמינים אותה להעיד במשפט היא מסרבת. הוא התכוון לרצוח את אשתו? נו בטח. וגם לשכב עם חמותו. תוך כדי שהוא משחק דוקים עם המדריך שלו מהצופים בכיתה ו'. אבל ככה זה במרחב האנליטי. הדיבור הוא אחר.
2) יש משמעויות פוליטיות לשיח דיאלקטי מסוג זה, שמטשטש את הקונרקטי ומנסה להחזיק את שני הקצוות בבת אחת. והשאלה בעיניי, מבחינת בריאות הנפש הדורשת עמדה קיומית מורכבת וגם אותנטית, היא: האם המטופל מסוגל להיות במרחב האנליטי, ואז לבקר אותו ואת משמעויותיו מבחוץ? או שמא הוא נצמד לביקורת הפוליטית כדי להימנע מטשטוש הקטגוריות השיפוטיות הנוקשות שמארגנות את חייו? האם המטפל מסוגל לקחת את השהיית הספק הביקורתי שייצר את אצל המטופל ולעשות בו שימוש לטובה, או שינצל אותו כדי לצבור כוח והשפעה על המטופל לצרכיו הנרציסטיים או הפוליטיים כנגד טובת המטופל? לא ניתן להימנע מסיכון, יחסי כוחות, ואמונה בטוב. כלומר אמונה שמה שאני קורא לו טוב, יהיה מה שאקרא לו טוב בעתיד, ומה שאחרים קוראים ויקראו לו טוב. גם אם הטוב הוא הפלורליזם עצמו. (אגב, בזאת אני מנסה להתייחס לביקורות של אורטל בן דיין בפייסבוק על הפריווילגיה ליחס אירוני אל דיכוי חברתי, ואווה אילוז ב"הארץ" על האינדיבידואליזציה של דיכוי חברתי בשיח הפסיכואנליטי).
2) ...

קבוצת קריאה והמרחב הפוטנציאלי

שבוע שעבר נפגשנו שוב בחברה הפסיכולוגית של ימי ד'. החברה היא קבוצת קריאה של חבריי ללימודים העוסקת בכתבים פסיכואנליטיים עם דגש קליני. בשנה שעברה קראנו סיליבוס התייחסותי בסיסי בו כיכב סטיבן מיטשל וקצת בסוף ג'סיקה בנג'מין. השנה נרשמו עוד חברים לקבוצה, ואנחנו עושים צעד אחור ליחסי אובייקט, וקוראים קצת וויניקוט וקצת בולס. כמובן שיש גם משמעות לקריאה לאחור של יחסי אובייקט מתוך רקע אינטרסובייקטיבי.

ואנחנו, השבוע קראנו את פרק נוסף מספרו של אוגדן על מושג "המרחב הפוטנציאלי" של וויניקוט. חברי היקר רותם הקריא ואני התקשיתי לסכם. רציתי במקור להעלות סיכום מדוייק של הדברים אבל היו הרבה קולות של המשתתפים האחרים לאורך הצגת הטקסט, ופעמים רבות לא הבנתי אם הסכמנו על דבר או על היפוכו. 

רותם הציג את המרחב הפוטנציאלי, וניסיתי לסכם אבל כל הזמן נאמרו דברים סותרים אז ניסיתי בהתחלה ליישב אותם:

"המרחב הפוטנציאלי מתפתח בשלב השני של התפתחות התינוק תוך הוויתור על הדיאדה ... הוא בבת אחת (פרדוקסלית) אקסטנציה של התינוק, ולא-תינוק ... מרחב זה הוא הצטברות חוויות של התינוק עם אמו והסביבה, והוא מרחב שהוא מסוגל לייצר ... מרחב מעברי זה האובייקט מתגלה כקיים אך גם נברא מתוך הפנטזיה ... רק מתוך חוויית אובייקט מעברי ניתן לוותר על האובייקט ... תופעת המשחק מאפשרת התייחסות לאובייקט הממשי ושילוב שלו בעולם מאגי פנטסטי."

"תחילה יש הבנה של אחרות, דחייה של לא-אני. זוהי ההתחלה של המרחב הפוטנציאלי. שם מתחילות כל התופעות הפרדוקסליות. באופן פרודקסלי היות אני מתאפשר על ידי האחר. וויניקוט טוען שהתינוק מגלה ת'צמו בהשתקפותו בעיני אמו, כך מתהווה הדיאלקטיקה הבינאישית בה היות אני ואחרות יוצרים זה את זה ומשתמרים זה בזה. דיאלקטיקה – תפיסות מנוגדות ויחסים דינמיים. שני דברים שגם מאוששים וגם שוללים זה את זה בבת אחת. כמו הכד והפרצופים בתפיסת גשטאלט – הם חייבים זה את זה כדי להיות קיימים ושוללים זה את זה. כמו שהלא מודע חייב את המודע כדי להתקיים בניגוד לו. הדיאלקטיקה שואפת לאינטגרציה שלעולם לא מגיעה."

"תחילה אין סובייקטיביות, והיא מוחזקת על ידי הדיאדה כפוטנציאל בלבד. לתינוק אין צרכים משום שהם מסופקים מראש על ידי האם. זהו היסוד הבלתי נראה של החוויה. זו תחושת האמון, הביטחון להיות לבד (בנוכחות אמא), משם נולדת היכולת של התינוק לדיאלקטיקה."

"היכולת לייצר סמלים נולדת מתוך תשוקה. אם עד כה האם הייתה פנטסטית ללא רבב, עתה היא הופכת מציאותית יותר, טובה דיה (בלבד). צרכים של נענים במלואם דורשים לייצר סמל, תשוקה, שאיתה ניתן לעבוד על הסמל ולהתמודד איתו. צריך סמלים כדי שתהיה תשוקה- התשוקה היא למשהו, והסמל הוא ההמשהו. רק כשיש מספיק כשלים בסיפוק צורך יש צורך בזיכרון האובייקט. ללא התשוקה לא ניתן ליצור ת'סמל, בלי הסמל אין תשוקה. הסמל גם משהו שמגדיר מענה לצורך עם אובייקט ספציפי, הסמל הוא גם תשוקה."

"אובייקט מעברי הוא סמל ליכולת לשמר דיאלקטיקה. הוא סמל לאחדות ושניות בו זמנית. הוא סמל לאחדות והנפרדות עם האם. הוא אובייקט שנוצר על ידי התינוק ולא נשלט על ידיו. כמו מישהו שפונה לרופא ומספר על חבר שלו שיש לו בעיה באיזור חלציו. זה בנאדם שהוא גם סמל הנפרדות כי הוא אחר, הוא גם אחדות כי יש לו מה שיש לי, הוא גם היבט אומניפוטנטי כי בראתי אותו, הוא גם שולט בי כי אם הוא מאובחן עם מחלה ממארת הרי שאני זה שאסורס."

"דוקטור.. יש לי חבר אומניפוטנט..."...

"האחדות מותמרת לשלשה – קודם כל נולד הסמל, אחר כך הסובייקט המדמיין אותו ולבסוך המסומל. הסמל הוא המחשבה, המסומל הוא האובייקט, הסובייקט הוא החושב ומפרש את הסמל. התינוק שמייצר את המרחב בין הסמל והמסומל לא מאבד כך את האומניפוטנציה המאגית שלו אלא שם אותה במרחב סמלי. שם הוא אומניפוטנט. בו זמנית הוא יכול להרגיש סובייקט ולהנות מכל הייתרונות של לחוות את החיים המציאותייים. במציאות הוא בורא את עצמו בתור אובייקט ואת אמא שלו בתור אובייקט מחדש. האם נבראת על ידי התינוק"

"המרחב הפוטנציאלי מחבר בין מציאות ופנטזיה. לפלנש ופונטליס אומרים שפנטזיה ודימיון... בעצם רותם אומר שפנטזיה היא דימיון על מימוש של משאלה. אין שם הסמלה מלאה. יש תינוק רעב הופך שבע בראש. דימיון יכול לכלול תינוק רעב לוקח שד ומשביע רעבונו באמצעות חלב. הדימיון נוצר במרחב הפוטנציאלי בין פנטזיה ובין מציאות. הדימיון הוא הדיאלקטיקה. בפנטזיה כלב הוא כלב הוא כלב, בעוד בדימיון יש משמעויות סמליות. הדימיון נולד מתוך הדיאלקטיקה."


וככה זה נמשך לתאר פסיכופתולוגיות של היכולת הדיאלקטית שעליהן אני אדלג שלא תרגישו רע עם עצמכם. אבל הנה דוגמא לרב שיח בנושא שהצלחתי ללכוד:

רותם: "הפנטזיה קורסת לתוך המציאות. הילד חווה את הפנטזיה במציאות במלוא נוראותה ואז הוא בורח למציאות כדי להכחיש את הפנטזיה. האם אובייקט אם היא לא שורדת, ולא מספקת הגנה מפני הפנטזיה. כתוך עולם הפנטזיה האומניפוטנטי של הילד הוא לבד. אם היא לא נהרסת מהתוקפנות שלו, הוא רואה אותה כנפרדת, ואז הוא בוחר להיתפס למציאות במקום לפנטזיה."
כ': "כמו ששיכורים ומסתחררים מבפנים וצריך לפתוח את העיניים ולבהות. כתוצאה מכך שאין פנטזיה לא מתפתח הדימיון של הילד."
ר': "זה כמו מישהו שרואה הכל לפי הצורה ברורשך."
ה': "זה כמו מישהו שאומר שזה כתם. מטופל כזה דל חלומות."
רותם: "מישהו שמסרב ליחס פשר לחלומותיו. שם לב לפרטי המציאות. וויניקוט מגדיר אותו כביסקוויט השואב את כל הלחות מהמציאות ומשאירה יבשה."

הנה תמונה של ביסקוויט השואב את כל הלחות מהתה של וויניקוט:

וגם נותרו לנו הרבה שאלות שריכזנו במהלך הקריאה ולא הספקנו לדון בהן:

- מהי הדיאלקטיקה בין מודע ללא מודע?

- למה וויניקוט משתמש בסוגריים? מה משמעותם?

- היכן נולדת היכולת לדיאלקטיקה?

- מהו סמל?

- מהו אובייקט מעברי?

- מה גורם לקריסה של מציאות לפנטזיה?

- מה גורם לקריסה של פנטזיה אל מציאות?

-מהו מצב של "אין חוויה"?

- האם מרחב פוטנציאלי הוא פוטנציאלי למימוש או שהוא הדבר עצמו? ומה ההבדל בין וויניקוט וקליין בתפיסתו?

- דוגמא להזדהות השלכתית.

הערות שלי

הדבר הכי מעניין בקבוצה הזו עבורי הוא בניית השיח, בו מופקות המשמעויות המשותפות. היו הרבה מאיתנו שהבינו בבהירות את דבריו של וויניקוט, והיו שלא תפסו זאת במדוייק. אבל ניכר בעיניי שהדיוק לא היה המטרה. דווקא הדוגמאות ברב שיח תפסו אותי הכי.