יום רביעי, 6 באפריל 2016

הערות על "קואופרטיב מקומי"

לפני כחודש הייתי בערב שארגנו חברי "קואופרטיב מקומי", במטרה לעודד הקמה של התארגנויות מטפלים דומות לשלהם. בפוסט הזה ארצה לסקור את הנושאים שהבנתי ושחשבתי עליהם באותו הערב.


"קואופרטיב מקומי" מורכב מ11 מטפלים "צעירים" - פסיכולוגים, עובדים סוצאלים, מטפלים באמנות - שהקימו מכון עצמאי בו הם הבעלים וגם העובדים, המציע מחירים נמוכים במיוחד ללקוחותיו. הקואופרטיב החל לפעול לפני כשנה במטרה לספק למטפלים תנאי עבודה הוגנים. במקום לעבוד כפרילנסרים במכון של מישהו אחר, הם החליטו לעבוד עבור עצמם ולדאוג לעצמם ל"תנאים סוציאליים" המגולמים בשכר לפגישה. תוך כדי כך, הם יכלו להוריד כ50% ממחיר הפגישה שמשלם הלקוח, על ידי ביטול הנתח שהיה מועבר למעסיק כלשהו. כך הם גובים 180 ש"ח לפגישת טיפול פרטני, או 250 ש"ח ל"דיל קומבו" אטרקטיבי של פגישת טיפול פרטני וגם פגישה של טיפול קבוצתי.


הנה תמונה שלהם מדף הפייסבוק שלהם:




אם כן הבסיס של הקואופרטיב הוא כלכלי-עסקי: מצד המטפלים ישנה מוטיבציה לתנאי שכר הוגנים, ומצד המטופלים אטרקטיביות של מחירי טיפול נמוכים עבור שירות דומה. אבל לקואופרטיב יש גם היבטים ערכיים עמוקים, והוא מייצר דינאמיקה אחרת מאשר זו שהייתה נוצרת מול קופת חולים וכד'. צריך להבין שברקע, הגילדה הפסיכולוגית מתנהלת כמו מקצוע מימי הביניים שצריך לעבוד בו כשולייה 30 שנה לפני שמגיעים ליכולת לעבוד עצמאית ולהשתכר. הרחבתי בעבר על שאלת הניצול ועל שאלת ההתבכיינות, אך אבהיר רק  מדובר בבעיה מבנית של השדה המקצועי, ולא באשמה אישית של הפריבילגים בו, כפי שמתמחים הם פריבילגים יחסית למועמדים לתואר שני אך אין להם מה לשמוח בכך. לרוב ההתלמדות ארוכת השנים נעשית תחת בעלי מקצוע נדיבים בידע ובאהבת אנוש, אך התגמול החומרי והכוח של פרח-הטיפול להשפיע על המערכת מועטים. מול מצב עניינים מבאס זה, חברי הקואופרטיב שחררו את עצמם ממבנה היררכי מאוד של התחום הטיפולי. במכון משלהם, יש ערך לפרספקטיבה ה"טרייה" שלהם, הם מושקעים רגשית וחשים מחוייבות מלאה למקום עבודתם, ולומדים וצומחים ממקום אקטיבי. לפעמים שוכחים את זה בשדות מקצועיים מאוד היררכיים, אבל יש ערך לצעירות, מעבר למוכנות לעשות עבודה קשה בתנאים פחותים. ועם כל הכבוד ל"צעירות", הרי שמדובר באנשים בעשור הרביעי לחייהם (פלוס מינוס) שכבר עשו דרך ארוכה ויש להם מה לתרום. חסמי ההסמכה בגילדת הפסיכולוגיה הקלינית פועלים כנגד בעלי מקצוע בתחילת דרכם, וכנגד לקוחות הרגישים למחיר. מטרת החסמים היא לשמור על ההיצע נמוך ועל המחיר גבוה. מסלול הסמכה ארוך ולא יעיל דואג לכך שלא יהיו מטפלים זמינים, ושהמטפלים יהיו עסוקי בשלבי מיון והמתנה ויכלו את משאביהם על המשוכות שבדרך. כך נוצר מצב שיש המון מטפלים שאינם מטפלים, והמון מטופלים שאינם מטופלים. לדוגמא יש רשימת המתנה של מאות פסיכולוגים שמחכים לתקן להתמחות ובינתיים עוסקים בעבודות אחרות. לדוגמא במרפאות מסובסדות יש תורי המתנה ארוכים של חודשים רבים והטיפולים המוצעים הם קצרים מהנדרש. כך גם משתמר מצב בו מטפלים שעוברים תלאות רבות ומשלמים "מיסים" רבים למוסדות הגילדה חייבים לגלגל את המיסים הללו הלאה למטופלים יום אחד. 


לעומת זאת, יש משהו בהתארגנות של "קואופרטיב מקומי" שמושך פרגון. יש להם תמיכה של ברית הקואופרטיבים הישראלית בדברים כמו רישום חוקי כאגודה שיתופית, ועזרה בפרסום בעיתונות שהגיע דרך הברית. כמו כן, הם מקבלים הדרכה פרו בונו ממדריכים ותיקים, שכנראה רואים במיזם מעורבות קהילתית מצידם. הם נהנים מהפניות הדדיות זה לזה. הם נהנים מכך שליוזמה שלהם יש שם וזהות שאומרים יותר מרק עסק, אלא גם משהו שמגניב והלוואי והכל היה ככה, אז יותר אנשים נותנים להם הד, לא רק בגלל המחיר הנמוך. וגם, משהו שמאוד עניין אותי, הוא משהו ששמעתי ממי שהפניתי לטיפול אצלם, שאמרה שיש בזהות שלהם משהו שמייצר אמון: ברור מאוד מי הם ולמה הם עושים את זה. בעיניי זה אומר שיש בזהות שלהם התמרה של החולשה ההיררכית לחוזקה עצמאית. כלומר, הם לא נתפסו כמוצר שצריך לתהות על טיבו אם הוא עולה פחות, אלא כבני אדם שיש להם עניין לתת ולקבל בהגינות.


אני מאוד מתעניין בעבודה שיתופית כמטפלים, ולכן עקבתי אחר הקואופרטיב מאז השקתו. אני לא חושב שזה רעיון מיוחד. הרבה אנשים חושבים על להיות חלק ממשהו. פסיכותרפיסטים עובדים לבד, אבל במהותם מושקעים ביחסים - זה מקצוע בודד וחסר ביטחון. לכן פעמים רבות גם אחרי שהם עובדים בקליניקה עצמאית, הם מוכנים לעבוד במרפאות שמשלמות להם שכר נמוך - כדי להיות חלק ממשהו. את הרעיון המקורי שלי להתארגנות שיתופית גיבשתי לפני שלמדתי פסיכולוגיה קלינית, כשעברתי תהליך אימון אישי וניסיתי לגבש תמונה של איך אני רוצה שהעתיד המקצועי שלי יהיה. חשבתי על כמה שאני מושקע בקבוצות, וניזון מהן. החזון שלי היה מתנ"ס טיפולי רב מקצועי בו טיפול יהיה חלק ממערכת חוגים, המטפלים יהנו מעבודה כתף אל כתף, יהיו קבוצות טיפוליות בנושאים מעורבים, והמרכז יגבש סביבו קהילה של מטפלים ומטופלים. לאורך השנים חתרתי לעבר החזון ההוא, ומבחינתי, קבוצת הקריאה שאני שייך אליה היא סוג של התארגנות שיתופית מסוג זה, ולכן אני משקיע בה כל כך הרבה, ועסוק כל כך בעתידה. ואז, כששמעתי על  קואופרטיב מקומי לא חשבתי שהם הקדימו אותי, ולא חשבתי שזה צירוף מקרים שאנשים שונים חשבו עליו. חשבתי שזו-זו האמת, שזה מה שנדרש כיום, ושהם הקשיבו לרוח הזמן כמוני. עם כל כך הרבה פסיכולוגים שמחכים להתמחות, אנשים מוכשרים, הישגיים, שרוצים לעזור לזולת, ומובטלים בלי שום הבטחה לעתיד ובלי מימוש - רק צריך גפרור כדי שמשהו יקרה. 


אחד הרעיונות שהעלה אביב, מחברי קואופרטיב מקומי, הוא קואופרטיב של מטופלים ומטפלים ביחד. המחשבה הזו הכתה בי ולקח לי זמן להבין מדוע. לאורך כל הערב זיהיתי שאחד הדברים שהקואופרטיב מיוחד בהם הוא העדפת פירגון על פני תחרות. זה התחיל בזה שהם יצאו ממסגרות היררכיות בהן ותיקים נהנים מפריבילגיות מעל חדשים, והמשיך בזה שראיתי פסיכולוגים שאינם מחזיקים בפריבילגיות הישנות מעל עובדים סוציאליים ומטפלים באומנות, והתבטא באופן בו הקואופרטיב שלהם בנוי למען הביחד. ולמעשה, עצם הערב הזה, בו הם פתחו בפנינו את מה שטוב להם, והציעו לאנשים לעשות דבר דומה, היה מופת של פרגון. חשבתי על זה תוך כדי הערב: פרגון, פארגינען ביידיש, מה שמורפיקס מתרגם ל- equanimity, כמו שוויון נפש במובן הבודהיסטי - לשמוח בטוב של הזולת כמו שאתה שמח בטוב של עצמך. וחנן, אחד מחברי הקואופרטיב, אמר ש"שוויון נפש" הוא שם טוב לקואופרטיב כזה. במקום להתחרות זה בזה - לעבוד זה עם זה. זה הבסיס של כל מה שהם עשו. ואם אפשר להפסיק להתנשא זה על זה - ותיקים על צעירים, פסיכולוגים על עו"סים, וכו' - אז למה אי אפשר להפסיק להתנשא על המטופלים? הרי זוהי מערכת היחסים הכי היררכית בשדה שלנו. המטפל קובע את החוקים, מפרש את המשמעויות, ונשאר תמיד בעזרת המסייע שמשאירה את המטופל בעמדת הנזקק. ההפרדה מוצדקת במטאפורות הורה-ילד, ונאכפת על ידי חרדה מפני גילוי עריות. לפי חרדה זו, אם לא נשמור על הגבולות מול המטופלים, נסיים בהתערבבות מסוכנת בה נהנה על חשבונם בעת חולשתם, או שהם יחדרו לחיינו בעת שאיננו מעוניינים בכך. אולם האם טיפול חייב להכפיף את המטופל לחוקי המטפל? האם הגדרת התפקיד של המטפל כתפקיד הורי באמת מונע ניצול לרעה של כוח יותר מאשר הגדרת תפקידו כאח? יש לזכור שכל מטפל היה פעם, או עודנו, מטופל - ואז איך תיתכן הפרדה כזו.


יש מקום לחשוב על מטאפורות חדשות לטיפול מעבר למטאפורה האדיפאלית. בדרמה של אדיפוס, הוריו ניסו לרצוח אותו, ולבסוף הוא רצח את אביו ונשא את אשתו. הדרמה הזו עוסקת בחרדה המתעוררת בהתנגשות מול יחסי סמכות. החרדה המובילה בהקשר זה היא חרדת הסירוס על ידי האב, שמאויים על ידי התחרות שהילד מציג באהבתו כלפי האם. אך אולי הדרמה של אנטיגונה מתארת טוב יותר את יחסי האחים שניתן לחוות בהקשר שיתופי. בדרמה של אנטיגונה, בתו ואחותו של אדיפוס, שני אחיה נלחמו זה בזה למוות, המלך ציווה לקבור אחד בכבוד ואת השני להשליך לכלבים, והיא קוברת את האח שהושלך ומשלמת על כך בעונש מוות. הדרמה שלה עוסקת בתחרות ונאמנות בין אחים תחת הסמכות ההורית. החרדה המובילה בהקשר זה היא של תפיסת מקום אחד על חשבון השני - שמי שדומה לי רוצה גם את מה שאני רוצה וייקח זאת ממני, או שאני אפגע במי שדומה לי. הפתרון הסכיזופרנואידי של הדרמה האנטיגונית הוא גיבורה מתחתית ההיררכיה הכוחנית שמקריבה את עצמה כדי לשמר את ההיררכיה שמדכאת אותה - כמו ילד הורי בבית מזניח. זהו שחזור הדרמה האדיפאלית - שעתוק יחסי הכוח הורה-ילד ליחסים עם האחים, וליחסים עם העולם. הפתרון הדפרסיבי של הדרמה האנטיגונית מוצג במחזה של סופוקלס על ידי איסמנה, אחותה של אנטיגונה הפונה אליה בניסיון לרכך את הלהט ההירואי שלה ולשכנע אותה להישאר ביחד, בחיים. לרוב קוראים את איסמנה כדמות נשית פסיבית ושמרנית שאינה מעזה להתגרות במוסכמות. כנראה שכך הדמות נכתבה, ויש לכך תימוכין במחזה אחר של סופוקלס, "אדיפוס בקולונוס". במחזה "אדיפוס בקולונוס", אדיפוס הזקן והעיוור נודד בעולם בבושה ואנטיגונה מלווה אותו במסירות בנדודיו האומללים. אנטיגונה מאופיינת גם שם בהקרבה עצמית, בעוד שאיסמנה ממשיכה לגור בארמון ומגיעה רק לעדכן את אדיפוס ואנטיגונה במות הבנים-אחים. כך ניתן לחשוב שאיסמנה פחדנית, ואינה מסורה דיה למשפחתה. אולם ניתן לחשוב על איסמנה כאחת המעדיפה להיות ביחד ולא להיות נגד, ולראייה היא מוכנה גם להקריב את חייה ולמות יחד עם משפחתה בשני המחזות של סופוקלס, אך לא בקרב. במחזה "אנטיגונה", איסמנה מנסה לשכנע את אנטיגונה שלא להתנגש בסמכות, היא מנסה לחלץ את אנטיגונה מהצדקנות הרומנטית שלה  - תחילה באמצעות טיעונים רציונאליים, לאחר מכן  היא בוכה בניסיון לעורר אבל עצוב אצל אנטיגונה, ולבסוף באקט של הקרבה עצמית - מתוך הזדהות ולא מתוך התנגדות. אנטיגונה לועגת לאיסמנה על נכונותה להמשיך לחיות ביחד, והמלך קראון לועג לאיסמנה על נכונותה למות ביחד. בקריאה אחרת, ניתן לומר שאיסמנה רואה כיצד הקדוש המעונה משרת את הסדר הקיים ומחפשת דרך אחרת, לשרוד כדי לשנות. בהקשר זה יש שני סוגי כוח חברתי שניתן להתייחס אליהם: לפעול על אחרים ולקבוע חוקים - זהו הכוח של השולטים, ולהיות ביחד - זהו הכוח של הכפופים. בסוף הטקסט אבקש מיעל, שלימדה אותי זאת להסביר על הנושא בהרחבה. אולם קודם כל אביא את המטאפורה חזרה לתחום הטיפול.


כשאנחנו רוצים לקדם את המטופלים שלנו מהעמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדפרסיבית, אנו עושים איתם משא ומתן על אומניפוטנטיות. כלומר, אנחנו מבקשים מהם לעבור מלראות בנו כל-יכולים ללראות בנו כמי שעושים כמיטב יכולתנו. ואולי אפשר לנסח זאת כמעבר מלראותנו כהורים ללראותנו כאחים. כפי שאדיפוס היה אביה ואחיה של אנטיגונה, אך עובדת היותו אחיה מביישת את שניהם ולכן אינה נידונה ואינה מפורשת, והיא רוכשת לו כבוד כאל אב. הפתרון המיטיב של הדרמה האדיפאלית בטיפול דורש אמון בסמכות, שהסירוס הוא מיטיב, שהוא מפריד בין פנטזיה ומציאות, ומסמן את הדרך לצמיחה. הפתרון של הדרמה האנטיגונית דורש אמון, שעדיף ביחד משאשר בתחרות,  שאנושיות תיענה באנושיות, חשיפה בחשיפה, הדדיות בהדדיות. ויש לדייק: הדדיות ולא גומלין. כמו בין הורים לילדים, גם בין אחים יש הבדלים. לצד הרעיון הקמאי האדיפאלי שבאתי מאיפשהו, ישנו גם הרעיון שיש עוד כמוני. זהו רעיון דפרסיבי יותר, שמכיר בתלות הדדית, ושקשה יותר להכחישו. אולי את רצח האב ניתן לתרץ בכוחו של האב, ולהאשים אותו בכך שהוא חולל את הדרמה באמצעות הסירוס. זהו המקרה ברצח האב המתואר בחיבורו של פרויד "טוטם וטאבו", וזהו גם המקרה של רצח לאוס על ידי אדיפוס בנו - לאבות הללו הגיע להירצח, הם היו חזקים יותר והם תקפו ראשונים. אלו הם נבלים ונגזר עלינו להזדהות איתם בעל כורחנו, משום שיש גם בנו חלק רע ורצחני כלפי אחרים. (אבות אלו הם אומניפטנטים רודפניים, פנטסטיים, ואולי כדאי לחשוב על אדיפוס בקולונוס, ועל המלך ליר כאבות מציאותייים יותר, הסובלים מדרמה משל עצמם). אולם את רצח האח לא ניתן להצדיק, והוא תמיד רצח של חלק טוב מעצמי. רצח הבל ורצח ישוע הם כאלה - רצחים דביקים של הצד הטוב שבנו, שלא קל לשטוף מהם את הידיים. הבל וישוע הם אחים טובים שהרצח שלהם חושף משהו טוב בנו שאבד. ומטאפורות, מטאפורות הן דבר מסוכן שיכול לגרום לך להתאהב...


איסמנה מעודדת את אנטיגונה שלא להילחם מעמדת נחיתות:
"Ah sister! Oedipus died, everyone hating him 
 For what his own search brought to light, his eyes 
Ripped out by his own hand; and Iocaste died, 
His mother and wife at once: she twisted the cords 
That strangled her life; and our two brothers died, 
Each killed by the other’s sword. And we are left: 
But oh, Antigone, 
Think how much more terrible than these 
Our own death would be if we should go against Creon 
And do what he has forbidden! We are only women, 
We cannot fight with men, Antigone! 
The law is strong, we must give in to the law 
In this thing, and in worse. I beg the Dead 
To forgive me, but I am helpless: I must yield
To those in authority. 
And I think it is dangerous business 
To be always meddling. "


אם כן, כשחשבתי על הקמת התארגנות דומה ל"קואופרטיב מקומי" חשבתי על הקושי ליצור יחסי אמון עם שותפים שאני לא מכיר. הבטתי במשתתפים האחרים שבאו למפגש וניסיתי לדמיין ריב שותפים איתם. שמעתי את אופן ההקמה של קואופרטיב מקומי והיה ברור לי שזה שהם היו חברים מלפני כן היה מאוד משמעותי, ועוד יותר משמעותי היה שהם ישבו במשך שנה על בירה ובייגלה וליטשו את החזון המשותף. צריך הרבה אמון כדי לעשות כזה דבר ביחד, בו כולם כל כך מושקעים. הרי את חבריי מקבוצת הקריאה בה אני משתתף אני מכיר מהתואר, כמו נולדנו לאותה משפחה, ולקח לי כמה שנים עד שלמדתי לראות בהם שותפים, ועדיין מדי פעם התחרות צצה. כיצד אוכל לבטוח באנשים שאני לא מכיר כלל? שיהיו שותפים, שלא יימעלו בספרים, שלא ימשכו אותי למטה, שלא יתנשאו מעליי, שלא יבגדו בי, שלא ינווטו את העסק לכיוון שלא מתאים לי? בעידן הרשתות החברתיות כאילו מאוד קל להתארגן אד-הוק - להרים מפגש של כל המטפלים שרוצים להיות ביחד. אבל בעצם אני לא מכיר את האנשים הללו. האם באמת יעדיפו את טובתי על טובתם ברגע מסויים? את טובת הביחד על התחרות זה בזה?  זה הצד התחרותי בי שלא באמת יכול להיות ביחד אלא אם זה טוב לתחרות. כמו ברית ולא שותפות. ואלי באמת צריך זמן כדי לבנות אמון. לצמוח זה לצד זה. 
הז'אנר הטראגי מבהיר שבסופו של דבר אנחנו לבד. הגיבור הטראגי הוא אידיאליסט שפועל למען המשפחה, למען החברה, למען הביחד, המקהלה מלווה אותו אבל לבסוף עליו להתמודד עם גורלו לבד. זהו ז'אנר המעודד הקרבה למען הכלל. בהקשר זה אני חושב על בית החברים של צ'יבורשקה, שהתאפשר כי כל מה שצ'יבורשקה רצה זה להיות ביחד, יותר משהוא רצה להיות חלוץ. אבל זה באמת נושא לפוסט שלם.



***
קומנטרי של יעל
יעל בן דוד, כתבה דוקטורט על שני סוגים של כוח, כפי שתיארתי לעיל - כוח מעל מישהו, וכוח עם מישהו. כוח מעל מישהו הוא היכולת להשפיע על אנשים לעשות כרצונך. כוח עם מישהו זה קבלת הכרה ותפקיד עבור אחרים. כשחושבים על אדון ועבד, ניתן לראות כיצד לאדון יש כוח מעל העבד, אך העבד הוא זה שנותן לאדון את כוחו מתוקף הכרה בתפקידו כאדון. אז נתתי לקרוא את מה שכתבתי והיא העירה איפה שצריך לגשר קפיצות לוגיות, ולבסוף העירה כך:


מה שיפה בקואופרטיב שהוא מציע ערכים של benevolence. התחום הטיפולי מתאפיין בערכים של כוח והיררכיות, והישגיות שנמדדת על פי סקאלה חד-מימדית. כל עוד כולם מסכימים לכללי המשחק הסדר נשמר. מה שהקואופרטיב עושה זה לא לצאת באופן ישיר כנגד הסדר הזה, אלא לומר שיש סדר אחר שאפשרי בתחום. הוא מרחיב את האפשרויות. הוא אומר שיש אפשרות לכונן עבודה מקצועית שמושתתת על אחווה, על ריבוי חוכמות, שאין רק דרך אחת להיות מקצועי או חכם. זאת החוכמה.


אנטיגונה באמת נלחמת בתחנות רוח. איסמנה אולי מציגה את האפשרות של הflight- תביני איפה את ומה המגבלות שלך, ותפעלי במסגרתן. שתי הקיצוניות הללו הן שתי האפשרויות הדיכוטומיות שלפיהן בדרך כלל אנחנו תופסים את הדברים. אבל יש גם קריאת תיגר הרבה יותר מהותית. אנטיגונה קוראת תיגר מתוך כללי המשחק ההיררכיים והמקום הזה נידון לכישלון. מה שחברי הקואופרטיב עושים הוא לאתגר את כללי המשחק. הם אומרים שהמשמעות של כללי המשחק הללו היא יחסית ולא אבסולוטית. כוח אינו מבוסס רק על שליטה אסימטרית על משאבים - תארים, ותק, כסף - אלא שצריכה להיות הסכמה על הדבר הזה. הconsent על הצורה הזו שמשאב מסויים הוא בעל ערך. אני יכול לקבוע שיש עוד דברים שהם בעלי ערך, והם מצביעים ברגליים. הם מתאגדים ויוצרים משמעות למשהו אחר.


הקושי ליצור אמון נובע מכך שאנחנו מפנימים את הדיכוי. אתה, כמי שנמצא והתחנך בתחום הזה מאז התואר הראשון בפסיכולוגיה שבו קורעים אתה דפים מהספר בספרייה כדי שאחרים לא יוכלו ללמוד ממנו, מאוד שבוי בתפיסה וקשה להשתחרר ממנה. זה מתחבר לפוקו ולאופן בו הדברים פועלים מבפנים. ולכן קשה לחשוב על האפשרות שאני יכול לתת אמון במישהו. כי גם האחרים שבויים באותן קונספציות. וזה נכון, כי יכול להיות שיתקעו לך סכין בגב. ייתכן שחולשה שאתה תחשוף תנוצל על ידי מישהו אחר. לכן צריך להיות זהירים. אנחנו בשדה היברידי. גם אם יש משהו שיתופי הוא בתוך מרחב מאוד היררכי ואי אפשר להתנתק ממנו. כמו הדוגמא של הקיבוצים שלא התנתקו מההקשר הרחב יותר. צריך לחשוב בצורה מורכבת - לתת אמון, אבל לקחת בחשבון שהאמון לא יהיה מוחלט, וייבנה בצורה הדרגתית, ושיהיו כוחות חיצוניים ותהליכים רחבים יותר בדיסציפלינה ובתרבות שמשפיעים על מה שקורה בתוך הקואופרטיב. צריך לחשוב גם על הדינמיקות בינאישיות. כפסיכולוגים צריך לקחת בחשבון גם איך הקשרים הבינאישיים מעצבים דינאמיקות.


***
במחשבה שנייה:
ביקשתי גם מחברי הקואופרטיב קומנטרי. הם אמרו שהם התגבשו אידיאולוגית בתקופת המחאה החברתית של 2011, והמושג "אנטי אדיפוס" העסיק אותם, כמו גם המחשבה על פערי דורות. הם ראו בדברים שכתבתי קריאה פרשנית של מעשיהם ושמחו על כך. עם זאת, הם התענינו יותר בארגון אירוע בו יועברו מסרים מסוג זה ונפגשנו לשוחח על כך. מתגובותיהם הבנתי שבעוד שהנטייה שלי להמשגה אידיאולוגית נובעת מאמביוולנטיות עמוקה וחרדה הנלווית לה, הרי שהם נוטים ליוזמה.

במאמרו על מועקת הסינגולריות, הנקודה בה לא נוכל עוד להבנות את המציאות עם התיאוריות הישנות, מספר ד"ר יהודה ישראלי על חשיבותו של האקט בהיפוך השיח השולט. והוא כותב כך: "בסימפטום החלפת שיח יש נקודת מועקה: זאת הנקודה הפרדוקסלית שבה המשמעויות ההופכיות מתקיימות בו-זמנית. זאת הנקודה שבה הלא מודע שאין בו שלילה מגיח. זאת נקודה שדורשת מהסובייקט להיעלם ולהופיע כאחר לא מוכר; לצאת מהשדה הסמלי שקיים אותו בצורה מסוימת, ולהשתתף בהקמת סדר סמלי חדש שיקיים אותו כסובייקט בדרכים שאינן ידועות עדיין. הקפיצה הזאת אל הלא נודע היא מה שלאקאן קרא אקט". ישראלי מתאר את של ריק פאלקווינגה, מייסד מפלגת הפיראטים, שעשה ריקליימינג למילה פיראט, ובכך טען שפיראטיות אינה פשע. וישראלי מסביר את החשיבות של הריקליימינג בהפיכת השיח: "פאלקווינגה מודע למהפכה שהוא משתתף בה, והוא אמפתי למועקה של בני הדור הקודם. הוא גם מודע לכך שההיפוך אינו מינורי ואינו מסתכם בהחלפת מילה או מסמן בלבד. ההיפוך צריך להיות של השיח כולו, והעדות לכך תהיה דווקא שהמילה נשארת במקומה והשיח מתהפך, כך שמשמעות המילה מתהפכת. המסמן נשאר כפי שהוא – אך המסומן, שנובע מההקשר המשתנה, מתהפך. כאשר פאלקווינגה בחר לאמץ את מילת הגנאי שיוחסה לו, הוא הימר על היאחזות במסמן כנקודת משען ארכימדית, שתהפוך את המסומן והשיח כולו. התהפכות המושג מציינת את נקודת הפיתול בין התרבויות, הישנה והחדשה. גם באנליזה, בניגוד לגישה הנרטיבית שמחליפה את המסמן באמצעות reframing, מסגור מחדש, המסמן נשאר במקומו – ומשמעויותיו הן שמתהפכות. האימה מפני החדש-טכנולוגי-עתידני היא האימה של הסובייקט מפני התפרקות, עם קריסת המערכת הסמלית הישנה שמקיימת אותו. האם יצליח להגיח כסובייקט מהצד השני של הטרנספורמציה?". כשהוא מתאר את גודל המשמעות של האקט, ישראלי מתאר היטב את מועקתי מול אקט זה, את חרדת ההתפרקות שלי מול החזון השיתופי, את הפחד שלי להיות טרוצקי עם גרזן קרח בגב, להיהרס על ידי הפרגון שאני מבקש. ואסף, מחברי הקואופרטיב, לא ריכך אלא שיקף לי את החרדה שלי - שההיפוך הדיסטופי של האחווה הוא שלטון האח הגדול.

ואולי לא צריך את אנטיגונה כמחליפה של אדיפוס. אולי חזק יותר לומר לאיזה תסביך אדיפוס מתכוון אדוני? הבן? האב? האח? -הרי לא סתם סופוקלס כתב טרילוגיה. במובן זה גילוי העריות של אדיפוס הוא הקיפול של סרט מוביוס, ואדיפוס הוא השער בין שיח בן-אב לשיח אח-אחות.

אין תגובות:

פרסום תגובה