יום רביעי, 20 באפריל 2016

מיקוד בצרכים במסגרת אימון אישי

כתבתי בעבר על קואוצ'ינג מזווית ראייה פסיכולוגית והגדרתי קצת מה זה קואצ'ינג על דרך ההשוואה לטיפול. בשנה האחרונה העמקתי את העיסוק שלי בקואוצ'ינג ואני חושב שעכשיו אני יכול להגיד על זה עוד כמה דברים ולתת עוד כמה דוגמאות. למעשה, למדתי קואוצ'ינג לפני שש שנים ועסקתי בזה, אבל כשהתחלתי להתמקצע בפסיכותרפיה פתאום שתי הגישות נעשו מאוד מבלבלות עבורי. טיפול היה מיומנות חדשה ומורכבת שדורשת הרבה התמודדות עם חוסר אונים, וכל הזמן הייתי מתפתה להשתמש במיומנות היותר ברורה של קואוצ'ינג שנתנה לי תחושה של שליטה. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות משהו התבסס אצלי יותר בהבנה של מה זה פסיכותרפיה פסיכואנליטית, בעיקר דרך הלימודים של הפסיכואנליזה הקלייניאנית והביוניאנית. ואז בקונטרסט, משהו התחדד אצלי גם בהבנה של מה זה קואוצ'ינג. הפוסט הזה סוקר היבט מסויים בעבודה האימונית והטיפולית שבאמצעותו אני מבחין בין שתי הפרספקטיבות - ניסוח של צרכים.

(הערה: לאחר כתיבתו ביקשתי מעמיתה שאני מעריך להעיר הערותיה, והיא עשתה זאת תוך שביקשה לשמור על אנונימיות. היא מגיעה מעולם הפסיכולוגיה התעסוקתית, וראייתה האנושית עשירה ויפה בעיניי. הערותיה מצורפות בסוגריים ובסוף.)

רקע
אם ניתן לומר שפסיכותרפיה פסיכואנליטית עוסקת בהיבטים סובייקטיביים של החוויה האנושית - המשמעויות שהאדם מקנה לחוויה שלו, הרי שקואצ'ינג עוסק בהיבטים האובייקטיביים שלה החוויה האנושית - האופן שבו בנאדם פועל על העולם ומתנהל בו. זו הגדרה מאוד פשטנית שלפיה הרבה מאוד סוגים של טיפול נשמעים יותר כמו קואוצ'ינג, וגם ברור שהרבה דברים נופלים בין לבין. וההבדל בין סובייקטיבי ואובייקטיבי יכול לבלבל. אבל נראה לי שזו דיכוטומיה שימושית שמבהירה את ההבדל בין שתי הגישות ואתחיל ממנה.

אחד ההיבטים העיקריים המפרידים בין חשיבה סובייקטיבית על מצבו של אדם לבין חשיבה אובייקטיבית על אותו מצב, היא שבעוד שהסובייקטיביות מאופיינת באמביוולנטיות קונפליקטואלית (בשפה פשוטה: "אכילת סרטים"), הרי שהאובייקטיביות מאופיינת יותר בפונקציונליות (יעני: "תכלס"). אסביר מה זה אומר באמצעות דוגמא: אפשר לחשוב על מצב רוח ירוד בהיבטים האובייקטיביים שלו - חוסר סיפוק של צרכים חברתיים, חוסר באנרגיות פיזיות, תסכול של כל מיני שאיפות, תפקוד לא אופטימלי בקשרים. זה מצב שקל לסנתז, לדוגמא כשמגייסים בן 18 לצבא מלבישים אותו בדקרון ושולחים אותו לשמור במגדל על אנטנה תוך כדי איום בעונש אם ישחק בטלפון. גישת הקואוצ'ינג מתמקדת בהיבטים אלו, והשאלה המרכזית שלה היא: "מה אתה צריך ואיך אתה יכול להשיג את זה?". ןכך, רוב האנשים פונים לקאוצ'ינג כי הם תקועים באיזה מגדל שמירה מטאפורי כזה בחייהם, לא מוצאים נחת עם עצמם ולא הנאה ממה שמוטל עליהם לעשות, והם מחפשים קידום בעבודה, מישהו להיות איתו, עסק משלהם שיוכלו להיות גאים בו, משהו לקום בשבילו בבוקר, שינוי.

לעומת זאת, אפשר לחשוב על אותו מצב רוח ירוד בהיבטים הסובייקטיביים שלו - להתבאס על עצמי שאני מלנכולי ולא מסתדר בחיים כמו כולם, לרצות רשות להתכנס לתוך עצמי ושאני לא אהיה חייב להיות בסדר ולתפקד כל הזמן כי לא בא לי, להרגיש שיש משהו מאוד אמיתי ואותנטי בדכדוך שמשתלט עלי ושהוא חלק מתהליך אבל וקבלה שאני צריך לעבור, להרגיש שמגיע לי להרגיש רע כי אני אשם במשהו, או שלא מגיע לי להרגיש טוב, וכו'.  טיפול מתמקד בהיבטים סובייקטיביים אלו, והשאלה הטיפולית במקרה זה היא: "מה אתה חווה ומה המשמעות של זה עבורך?". המשמעויות שהאדם חווה מול כל אירוע אובייקטיבי הן מרובות, ומשתנות בדיעבד. כך למשל נוסטלגיה יכולה למרק את האבט"ש המעפן ההוא עם האנטנה ולהפוך אותו לנקודת מפנה בחיים בו התחלתי לקרוא בשביל עצמי ולא בשביל בית ספר. לא יכולתי לסנתז את המשמעות הזו מראש. למעשה זו דוגמא למקרה קסום, בו תסכול מוליד בדיעבד משמעות חיובית, ובעיניי, טרנספורמציה מסוג זה היא המטרה העיקרית בטיפול.

(הערה: אלו שתי שאלות מוצא שונות בין הקואצ'ינג לטיפול האנליטי, אך יש לזכור שזה לא נכון לגבי טיפולים אחרים. הטיפול האנליטי מכוון ל"דע את עצמך", בעוד שהקאוצ'ינג המגיע מעולם הספורט מכוון ל"שפר את עצמך").

לעומת זאת, במסגרת קואוצ'ינג יש מיקוד בצרכים וערכים המניעים את האדם בחייו, ושסיפוקם מסב לו תחושת משמעות ושביעות רצון. ברור שצרכים וערכים, ואף יותר מכך תחושת משמעות ושביעות רצון, הם בעיקר סובייקטיביים. אך הרעיון בקואצ'ינג הוא שניתן להפריד בין מה שאנחנו חושבים שיעשה אותנו מרוצים, לבין מה שבפועל עושה אותנו מרוצים, ושאם נבין את מה שקורה בפועל, נתגבר על חלק מהעיוות הסובייקטיבי בתפיסת האושר שלנו. כך לדוגמא המקרה של אדם שמשאלתו היא הצלחה כלכלית, אך כשמבררים מתי לאורך חייו היה מאושר, עולה בבירור ששוב ושוב זה היה במקרים בהם היה מוקף במשפחה וחש אהוב ובטוח. אם כן, ניתן להבין שהמשאלה שלו להצלחה כלכלית אולי נובעת מכך שהוא כעת כבר חש מוקף במשפחה אוהבת ובטוחה ולכן פנוי לחקור צרכים אינדיבידואליסטיים שפחות חשובים עבורו. לחלופין, ניתן לברר אם הוא מניח שאם יהיה עשיר יוכל להבטיח שישיג גם משפחה אוהבת ובטוחה. יש הרבה דברים שניתן להבין מתוך בירור לגבי מה שקרה עד כה בפועל בחייו, מעבר לאיך שהוא פירש לעצמו את הדברים. כך או כך, לאדם זה עדיף שלא להקריב את הקשר עם משפחתו למען הצלחה כלכלית, אלא לבחון כיצד צרכים אלו משתלבים. קואצ'ינג עוזר למקד בצרכים המשמעותיים הללו, ולסנן מעט את העיוות הסובייקטיבי של האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו.

אני קורא לזה החפצה מיטיבה. החפצה זה מושג פמיניסטי המתאר את מה שקורה כשגבר שורק לאישה ברחוב, ומתייחס אליה כחפץ - כאובייקט מיני. אבל החפצה אינה חייבת לשרת מנגנוני דיכוי. החפצה יכולה להיות גם מעצימה, לדוגמא כשאני שואל חבר איך המכנסיים האלה יושבים עליי והוא אומר שהם יושבים טוב או שאני צריך גזרה יותר גבוהה. במקרה זה אני מסכים למבט המחפיץ ומעוניין בו. (הערה: והדבר המהותי ביותר הוא שאתה מזמין באופן ברור ומוסכם את המבט המחפיץ, וזה הבדל גדול מאוד). אבל זה לא רק עניין של הסכמה, אלא של מבט מיטיב. כמו שהורה לפעמים צריך להתעלם מהרצונות של ילד בממתקים ולהתייחס לצרכים של הילד כפי שההורה מבין אותם במבט מהצד ולתת לילד פרי. באפן דומה גם אדם צריך לשאול לפעמים מה טוב לו, ולא רק מה הוא רוצה. בקואצ'ינג מנסים להניח לפרשנויות הסובייקטיביות ולהתמקד בהיבטים האובייקטיביים.

דוגמא נוספת למבט מיטיב מהצד ניתן לראות בסיטואציה של מתאגרף שנכלא לפינה בזירת האגרוף. המתאגרף חוטף מכה מימין ונע לשמאל, ואז חוטף מכה משמאל ונע לימין, וחוזר חלילה, הוא בעצם נלכד ברצף המהלומות של המתאגרף שמולו. המאמן שלידו יכול לזהות את הפרצה טוב יותר כי הוא לא מונע על ידי הרצון לברוח מהימנית אל השמאלית. המאמן יכול לזהות את הפרצה, איזו מהלומה כדאי לספוג ולאן כדאי להנחית מכה בחזרה, וכך לחלץ מהמלכודת. במקרה זה המתאגרף מייצג את הראייה הסובייקטיבית שיש בה רצון מיידי להגיע לסיפוק, בעוד שהמאמן מייצג את הראייה האובייקטיבית שאינה מונעת מהתסכול המיידי, ומסוגלת לזהות דפוסים ממלכדים, הזדמנויות וסיכונים בדרך החוצה מהדינאמיקה הממלכדת.

מבין ההיבטים האובייקטיביים, אחד מאלו שהכי משפיע על הסובייקטיביות של האדם הוא הצרכים שלו. לדוגמא, כשאני לא אוכל אני מפרש את המציאות מתוך הרעב העצבני שלי. כשאני עובד קשה מבוקר עד ערב אין לי זמן לחשוב. כשאני אהוב ובטוח אני פנוי לחלום. כשאני במשבר או בדילמה אני חייב להבין מה חשוב לי. המיקוד של קואוצ'ינג בצרכים מגיע בין היתר מגישת הניהול ממוקד התוצאות. 

אסביר בקצרה כי ניהול ממוקד תוצאות היא גישה המתייחסת לצרכים כאל עקרונות המתארים דפוס של תוצאות בעלות משמעות (חיובית) מסויימת. לדוגמא, אם כל פעם שאני שותה קפה אני מאושר, אז כנראה שיש לי צורך בקפה. זו חשיבה שמגיעה מהעולם העסקי, ושם זה עוזר לחברות להתמקד בפעילויות מייצרות רווח, ולצמצם תהליכים מיותרים. לדוגמא, חדר כושר מרוויח בעיקר מלקוחות שמשלמים ולא מגיעים, לכן במקום להשקיע בהרחבת מבחר החוגים, עדיף לחדר הכושר לעודד מנויים שלא הגיעו כל השנה לחדש מנוי. הם מרימים אלי טלפון, מזכירים לי שלא באתי, מוכנים לקזז איזה חודש מתוך השנה, ואני מרגיש שזה באשמתי שאני כזה עצלן וזה לא שהמקום לא מתאים לי, אלא שאני צריך לנסות להגיע יותר השנה. וחזרה לניהול אושר: זה אומר שגם אם אני חושב שאני אשיג את מנת האושר שלי כשאמצא אהבת אמת ואעשה אקזיט אחרי שפיתחתי אפליקציה מרפאת סרטן - הרי שלמעשה רוב האושר שלי עשוי להיקבע על ידי גורמים אחרים כמו קבלה עצמית ודימוי גופני חיובי, ולכן אולי עדיף לי להשקיע את זמני בטיפול נפשי וביוגה ולא בעבודה ובדייטינג. כמו שזה נשמע, מדובר באסטרטגיה קצרת טווח, לפעמים היא ממקדת אנשים בהווה ובפרקטיקה ולא בפנטזית ותיאוריות על איך שאושר אמור להיראות. ובעיניי, לפעמים חשיבת עומק וחשיבה ארוכת טווח הן מקבעות כי הן דורשות יותר מדי הסקות והכללות, בעוד שהחיבור להווה מאפשר לתפוס קרקע ולנוע, ואולי אחר כך אפשר גם להתקדם בתהליך העומק התקוע.

גישה נוספת שקואוצ'ינג מתבסס עליה במיקוד בצרכים היא הפסיכולוגיה ההומניסטית. הפסיכולוגיה ההומניסטית תופסת את האדם כשלם, כך שלא ניתן להתייחס רק לבעיותיו הנפשיות ולתקן אותן באופן ממוקד, כמו מכונה. במקום זאת צריך להתייחס להיבטים הוליסטיים ומלכדים של הקיום של האדם - כמו זהות וערכים, השפעה של הגוף על הנפש, הקשר חברתי בו האדם קיים וכו'. הפסיכולוגיה ההומניסטית מנסה להבין מהו הטבע השלם של האדם, והטיפול ההומניסטי מנסה לאפשר לאדם לממש את הטבע שלו. ההנחה מאחורי הפסיכולוגיה הומניסטית היא שגרעין הנפש האנושית הוא טוב, והבעיה במצב האנושי היא שגרעין טוב זה עטוף במחסומים וצלקות שמקשים על הטוב הזה לזרוח ולהאיר את סביבתו ולהפוך את העולם לטוב יותר. קצת אופטימי, הא? -לא סתם. ההומניזם אולי התחיל בנצרות של הרנסנס, אבל הפסיכולוגיה ההומניסטית היא חלק ממהפכת זכויות אדם שהחלה בשנות ה40 במערב בתגובה לנאציזם ולשואה. אני לא היסטוריון, אבל ההקשר הזה עוזר לי להבין איזושהי דיכוטומיה שההומניזם מבוסס עליה. לפי הבנתי הפסיכולוגיה ההומניסטית נדרשה לענות על מספר שאלות שמלחמת העולם השנייה העלתה על הפרק: במה מותר האדם מהבהמה (ומה יש לו ללמוד ממנה); מה אנושי ומה אוניברסאלי במפלצתיות הנאצים, וכן בשפל הקיומי שאליו הגיעו קורבנותיהם (ובאילו תנאים האנושיות נשכחת); כיצד אידאלים נשגבים יכולים לשרת את האדם (במקום לרמוס אותו); כיצד יכולה הטכנולוגיה וההבנה המדעית לעזור להשלים אותנו ולחבר אותנו זה לזה (במקום להפריד ביננו ולחסל את החלקים הלא רצויים בנו). מול שאלות קשות אלו, וההקשר הנוראי בו הן העלו, הפסיכולוגיה ההומניסטית טוענת שלאדם יש פוטנציאל להתעלות מעל לתכונות "חייתיות" שלו וכי ההרסנות האנושית היא נסיבתית וחברתית בלבד.

ואז קורה משהו קצת פרדוקסלי בחשיבה ההומניסטית. במקום המאמץ המדעי של המדענים הנאצים לקטלג תכונות אנושיות כגבוהות ונמוכות, הפסיכולוגיה ההומניסטית חקרה מהם הגורמים המאפשרים לכל אדם, להתעלות על עצמו ועל ההקשר בו הוא מתקיים. למה פרדוקסלי? -כי גם זה ניסיון לפרק אדם לרכיבים, רק שהפעם אלו רכיבים שיש לכל אדם בפוטנציאל שלו, ושמימושם נמצא יותר בהשפעתו ופחות בגנטיקה שלו. והרעיון של גורמים כאלה שאפשר לתפעל, ושמשפיעים על ההקשר ההוליסטי של האדם כבר נשמע כמו קואוצ'ינג. (הערה: לא נראה לי שבחשיבה ההומניסטית יש באמת פירוק של האדם לרכיבים, משהו בפרדוקס הזה לא נשמע נכון).

על רקע זה, ב1943 אברהם מסלואו מפרסם מאמר על המוטיבציות האנושיות, לפיו מנוסחת פירמידת הצרכים המפורסמת. מסלואו לא צייר פירמידה, ואני מניח שזה תולדה של עידן הpowerpoint. מסלואו חקר את האליטה החברתית והאינטלקטואלית, האחוזון העליון, וניסה להבין לפיה מהם עקרונות "הפסיכולוגיה החיובית" שעושה אדם בריא ומאושר. מסלואו טען שתי טענות עיקריות. לפי הטענה הראשונה, לאדם יש יש סוגים של צרכים - חסכים (deprivation motivations) וערכים (being motivations). חסכים הם צרכים שמפריעים כשאינם מסופקים, כמו הצורך באוכל או בחיבוק, וסיפוק החסכים מוביל לתחושת איזון פנימי ואיזון מול הסביבה (הומאוסטזיס). ערכים הם צרכים חיוביים שהאדם שואף לממש, כמו אהבה, אתיקה ויצירתיות, וסיפוקם מוביל לתחושת התעלות ומימוש עצמי. הטענה השנייה של מסלואו היא שישנה היררכיה של צרכים בסיסיים וגבוהים, החל מהצרכים הפיזיולוגיים בבסיס, וכלה בצרכים חברתיים ורוחניים בשפיץ הפירמידה. לפי תפיסה זו, כשצורך בסיסי אינו מסופק, לא מתעורר צורך גבוה יותר. לדוגמא, כשיש חסך בביטחון והאדם חווה איום על גופו, הוא לא שואף לאהבה או לכתיבת שירה. ולהיפך - כל פעם שצורך  מסופק, הוא מהווה בסיס להתפתחות הצורך הגבוה יותר שמתעורר בתורו. וכך לדוגמא, מוזיקאי שמממש את יצירתיותו בצורה הגבוהה ביותר, יחוש צורך חדש להתעלות גם על מימוש זה ולהתפתח הלאה.

הנה הפירמידה שרואים בכל מצגת מבוא במדעי החברה:


מול מסלואו אני תמיד חושב גם על פרנקל. בספרו "האדם מחפש משמעות", הפסיכיאטר ויקטור פרנקל מתמודד עם שאלות שעלו אצלו בעת שהיה באושוויץ. כיצד איש שכולו עור ועצמות, שנחסכו ממנו כל הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים מצליח בכל זאת לשרוד? כיצד מי שחלש יותר פיזית יכול להיות חזק יותר מנטלית? -פרנקל עונה שלמי שהייתה משמעות בחייו היה מניע חזק יותר לשרוד בתנאים של חסך, בעוד שלמי שלא הייתה משמעות לא היה מניע כזה. הוא מספר ששרד את אושוויץ כי חיכה לפגוש את אשתו שקיווה שתשרוד גם כן, הוא קיווה גם לפרסם את הבנותיו בתחום הפסיכואנליזה. לעומתו, הוא ראה כיצד אחרים שהיו חזקים ממנו, ראויים ממנו, לא שרדו. פרנקל אף הנחה קבוצת תמיכה לחבריו האסירים וסייע להם למצוא סיבות להמשיך לחיות, דרך הבנת המשמעות של הסבל שלהם. ניתן להבין כי פרנקל הופך את הפירמידה של מסלואו על פיה - הערכים לפני החסכים. אני חושב שמה שפרנקל מסביר במאמר מאוחר יותר הוא שלאדם יש צורך במשמעות כלשהי, ושעל האדם למצוא את הדבר הזה שהוא מאמין בו, כמו personal Jesus. אפשר להבין את הצורך הזה כמתגבר דווקא בתקופות של משבר וחסך, וככזה שמעצים את היכולת להנות מסיפוק צרכים אחרים. ניתן לומר שיש פה חיפוש אחר ערך, יעד, משהו להאמין בו באופן יציב. במובן הזה פרנקל עדיין מתמקד באיזשהו היבט אובייקטיבי יותר של האישיות (ולא בליבת הסובייקטיביות בה עוסקת הפסיכואנליזה) (הערה: זה לא נכון לגבי פרנקל שהוא עוסק במובנים אובייקטיביים יותר של האישיות, כי הוא עוסק במשמעות, וזה היבט מאוד סובייקטיבי). אני לא מוצא צורך להכריע בין גישת הפירמידה של מסלובאו לבין גישת top to bottom של פרנקל, ובעיניי שתיהן דרכים משלימות לאבחן צרכים ומוטיבציות. לפעמים סיפוק מוביל לניוון ולפעמים לצמיחה, לפעמים חסך מוביל לצמצום ולפעמים להתגברות. זו שאלה מעניינת מה מכריע לכאן או לכאן, שקשורה בעיניי בהבנת התפקיד של דחף המוות כפי שנחקר בפסיכואנליזה, אך פרנקל ומסלוב לא עוסקים בזה.


גישת הפסיכולוגיה החיובית בת ימנו ממשיכה את הכיוון ההוא שהתווה מסלואו, עם דגש על עזרה עצמית ומחקר אמפירי. למיטב הבנתי, גישה זו מנסה לספק לאדם תובנות פרקטיות שיכולות לגרום לו להתעלות על עצמו, ולהגדיל את היכולת שלו להיות מאושר בחייו ולממש את עצמו. בכיוון זה פסיכולוגים חיוביים יכולים להמליץ על ספורט, מדיטציה, שיחות נפש, התנדבות, כתיבת מכתבי תודה, והכרה מתודית בטוב שקרה היום לפני השינה. כל אלו הוכחו מחקרית כדברים שגורמים לאנשים להרגיש יותר טוב. לפעמים יש לי תחושה שפסיכולוגיה חיובית באה לכסות על הג'יפה של החיים באופן שטחי. אבל אני מבין שזה עוזר גם לאנשים במצבים מאוד קשים בחיים, ואני מבין שזה סוג של "לבוא בטוב" לאותו מקום עמוק ואפל. הרי כל ההצעות האלה הן מאוד open ended ולא באמת מבנות תהליך שלם אלא רק נקודת גישה - כי כשכותבים מכתב תודה, או עושים מדיטציה, או אפילו קמים מהספה לעשות ספורט, אז צריך לכבוש את הצד האפל באיזושהי דרך.

(הערה: אתה כותב לכסות על הג'יפה של החיים. הג'יפה החוויה כשהאדם מגיע למקום של אי ודאויות וסתירות וקונפליקטים ומצוקות. זה עולם של סתירות קונפליקטים, אי ודאויות. ואז יש גישה מרירה שאומרת איכסה על החיים. אבל אנחנו מחפשים איזושהי גאולה מהסתירות ואי הוודאויות וכו'.)

הפסיכואנליזה, בניגוד לפסיכולוגיה החיובית, הינה גישה דיאלקטית לפיה הטוב והרע בהכרח כרוכים זה בזה. הפסיכואנליזה מתמודדת עם הקונפליקט בין הטוב לרע, ומניחה כי בבסיס האדם יש יצר דואלי, שאינו רק טוב, אלא חותר גם להרס. הליבידו מושך אותנו לכיוון החיים - להנות, לאכול, להתרבות - אך הוא גם הטנטוס שמושך אותנו לכיוון המוות - להגיע למיאוס, לשובע ורוויה, ולפגוע בעצמנו ובאהובינו. לפי הפסיכואנליזה זו לא טעות בdesign, או תקלה טכנית שגורמת לנו להיות אכזריים כלפי עצמנו וכלפי אחרים. זו לא בורות שגורמת לנו להישאר במקום שרע לנו בו, וזו לא פסיכופתיה שגורמת לנו להרוס משהו טוב - אלא אהבה בלתי נסבלת. הזדקקות בלתי נסבלת. חוסר יכולת להיות תלויים כל כך בסיפוק צרכינו. הפסיכואנליזה כולה בנויה על המטאפורה של גמילה מהשד, כלומר התמודדות עם תסכול. יש גישות המעודדות פנטזיה בלתי מציאותית של סיפוק צרכים שמתפכחים ממנה לאט (וויניקוט), ויש גישות שמעודדות התפכחות ישר ולעניין (קליין). לבסוף הפסיכואנליזה מנסה להפריד בין ההזדקקות האינסופית שבפנטזיה שלעולם לא תדע סיפוק במציאות, לבין הצורך הקונקרטי יותר שמחובר לסיפוק מציאותי. לדוגמא, לא ניתן להתאחות עם אדם אהוב אך ניתן לחבקו.

מתוך כפילות התפקידים שלי כמאמן וכמטפל אני חש תכופות שכאשר אני מתייחס לצורך הקונקרטי של האדם הוא מתנגד לעשות צעדים ממשיים לסיפוקו, ומציג כל מיני עומקים וסיבוכים סובייקטיביים שמגבילים את יכולתו להגיע לסיפוק. לדוגמא: "נכון שאני יכול להסביר את עצמי ואז יבינו אותי, אבל אני רוצה להרגיש שמבינים אותי בלי שאני צריך להגיד כל הזמן מה אני רוצה". מצד שני כשאני ניגש לטפל בעומק הפנטזיה הסובייקטיבית של האדם הוא בדרך כלל נבהל מהאינסופיות שלה וחומק לצרכים קונקרטיים יותר שנגזרים מהמשאלה הסובייקטיבית. לדוגמא: "נכון שאני כל הזמן חווה דחייה ואפשר לחשוב על כך שהרעב שלי לאהבה אינו יודע שובע, אבל אני באמת חושב שאם ארד במשקל יכול להיות שמישהי באמת תרצה אותי". לכן לפעמים אני חושב שטיפול ואימון צריכים להינקט כהתערבויות פרדוקסליות, או כפעולת מלקחיים דיאלקטיים, כי ההיבט האובייקטיבי וההיבט הסובייקטיבי של החוויה האנושית הם ניגודים משלימים. ובכל מקרה באימון, אני משתדל לא ליפול בפח ולנסות לברוח מהפנטזיה, אלא להכיר בצורך כנגזרת שלה. הצרכים הם נגזרות של הפנטסיה, ויש בניסוח המילולי של הצרכים את הכח לחסן בפני תסכול.

שיטה
עד כאן לרקע הקונספטואלי. כעת אסביר בקצרה מהי השיטה לפיה ממקדים בצרכים. ראשית ניתן לשוחח על חוויות ולהמשיג את הצרכים שעולים מהן. לדוגמא בסיפור הביוגרפי עשויה לעלות חוויה מרגשת של טיול או טראומה קשה שהיוותה שבר בסיפור החיים. ניתן להבין חוויות כאלה כסיפורים על צורך שסופק או תוסכל. לדוגמא: מי שמספר על חוויית דחייה מספר על צורך בקשר. זה שונה מהשיקוף הרגשי הפסיכולוגי בנוסח "זה קשה" או החפירה הלאה לתוך הלא מודע בנוסח "מה זה מעורר בך". צורך הוא ניסוח קונסטרוקטיבי מאוד של משהו בר השגה. השיקוף של צורך כגון "מהסיפור עולה הצורך שלך בקשר" מארגן את החוויה ואת האוריינטציה של המפגש עם המציאות. החלטות וכוחות שיזדמנו בעתיד יופנו לכיוון סיפוק הצורך הזה.

דרך אחרת לברר מהם הצרכים של האדם היא שאלות מדריכות. בקואצ'ינג לפי ד"ר ראובן כ"ץ נהוג לשאול מה הייתה חוויית שיא בחייך ולחלץ ממנה מה היה הצורך שנענה באותה חוויה. או לשאול על החלטה מוצלחת בחיים ולהבין מהם שני הערכים או הצרכים שעמדו על כפות המאזניים (בהנחה ששניהם חשובים ההחלטה תהיה קשה).

ובעצם הצרכים עולים שוב ושוב. אולי רק צריך להפריד צרכים (אני צריך קשר בטוח) מרצונות (אני רוצה לרדת במשקל) ומפנטסיות (אני רוצה להיות אהוב ללא תנאי). 

(הערה: ההפרדה בהקשר התעסוקתי בין צרכים, רצונות ופנטזיות היא לא הפרדה פשוטה. אולי צריך להפריד צרכים מרצונות ופנטזיות אבל זו לא הפרדה קלה. איך מזהים צרכים בהקשר תעסוקתי? -אפשר לשאול אדם מהו המקצוע האידיאלי עבורך, או לומר לו תכתוב תיאור יום עבודתי בעוד 10 שנים. ואז מתוך ההתבוננויות הללו עולים הצרכים התעסוקתיים, וניתן להתייחס לזה בהקשר התעסוקתי.)

תובנות מפה ושם:


שליטה בצורך על ידי סיפוק אחרים - "ילד הורי" פועל לסיפוק צרכי אחרים, ולסיפוק צרכיו דרך אחרים, אך מתקשה לפעול עצמאית לסיפוק צרכיו. הצורך שהוא מספק דרך אחרים הוא חיבור לאחרים ושליטה ביחסי ההזדקקות.

צורך והזדקקות - הזדקקות היא אחת הנגזרות של החוויה הקיומית הבסיסית של נפרדות. צורך הוא נגזרת של נזקקות המכוונת כלפי אובייקט. הזדקקות היא פנטסיה - לרוב לא מודעת וחסרת גבולות, צורך הוא משאלה המכוונת למציאות. 

צורך וסיפוק - צרכים יכולים להיענות, לא לגמרי, כי הם נגזרת של משהו עמוק יותר שלא יכול להיענות. אובייקטים שונים יכולים לספק את אותו הצורך. לדוגמא, חופשה יכולה לספק לרגע צורך בעשייה משמעותית, רומן קצר יכול לספק לרגע צורך באהבה. לפעמים אנשים לא יודעים מה הצורך שלהם שסופק, ואז הם תלויים באובייקט שסיפק להם אותו. חשוב לנסח צרכים, כי הם מאפשרים לשרוד תסכול.

זיגזג בין צרכים - לבנאדם יש כמה צרכים שהוא צריך לדאוג לממש בכל רגע נתון. אבל בכל תקופה יש עדיפות לפי חסך ושובע של צרכים מסויימים. כך למשל מי שחנק את עצמו בעבודה קשה בשביל להשיג ביטחון, אולי יהיה רעב מאוד לחופש, אחרי שישבע מהביטחון. וכך יש עדיפויות לצורך מסויים לפי תקופות. מי שלא ער לכך שיש לו כמה צרכים בבת אחת, ומקריב צורך אחד למען צורך אחר, עשוי למצוא את עצמו מזגזג בין אותם צרכים - כמו זיגזג בין צורך בחופש וביטחון.

צורך עמוק ושטחי - יש צרכים עמוקים ושטחיים, שלפעמים באים אחד על חשבון השני. לדוגמא הצורך בריגוש רומנטי והצורך באהבה. הצורך בריגוש רומנטי כרוך בעיוורון למציאות ובלא לחשוב, ובלהלך על האוויר לתקופה קצרה ומתוקה, עד להתרסקות בדרך כלל. הצורך באהבה כרוך בראיית האחר, בלהיראות ולהיות מוכר, בראייה מורכבת של המציאות והאינטראקציה ההדדית וכו', ובדרך כלל אהבה לוקחת יותר זמן ואורכת יותר זמן, ומרגשת פחות בגלל זה. בטיפול פסיכולוגי, הרבה פעמים תהיה העדפה לטפח את הצורך באהבה, ולראות את הצורך בריגוש רומנטי כמגננה, או תחליף סינטתי זול לאהבה. בקואצ'ינג יש עמדה פחות שיפוטית לגבי צרכים שטחיים לכאורה. אם אדם לאורך חייו חיפש ריגושים - בהתאהבויות, בספורט אקסטרים, ובסמים - יכול להיות שעליו למצוא דרך בת קיימא לספק את הצורך הזה בריגוש, לדוגמא במרחב משחקי בטוח בו הריגוש לא יוביל להתרסקות, ולא יבוא על חשבון צרכים רגשיים בקשר, אהבה, ביטחון וחיבור עם המציאות.

(הערה: עשוי להשתמע שטיפול הוא יותר שיפוטי מקואצ'ינג. זו תפיסה לא נכונה ברמה המהותית. אולי הניסוח של צרכים כשטחיים מגיע מקואצ'ינג, בטיפול אנליטי לא יאמרו זאת. המילה שיפוטיות היא בעייתית - יש הבחנה אבל זה לא שיפוטיות.)


הפשטה של צורך - חשוב מאוד להגיע לרמת ההפשטה הגבוהה ביותר של הצורך, ולא לפספס צורך עמוק יותר שהוא מסתיר. לדוגמא אני צריך ביטחון כדי שאוכל לממש את עצמי, ואם אקבל ביטחון שלא מאפשר ביטוי עצמי, זה לא יהיה זה. הרבה פעמים רמת הפשטה נמוכה מדי, או חוסר דיוק של הצורך, גורמים למימוש חלקי של הצורך, ולתסכול לגבי חלק שלא נוסח. לדוגמא מישהו שסובל מחרדה חברתית יגיד שיש לו צורך להיות בבית ולנוח. אבל אחרי כמה זמן הוא מתבשל בבית בבדידות ויש לו צורך בקשר. ואז קשר יהיה מוגזם עבורו והוא יצטרך שוב בית. הזיגזוג הזה יכול לנבוע משני צרכים מתנגשים. אבל הוא גם יכול לנבוע מרמת הפשטה נמוכה מדי של הצורך. נשאל לגבי כל צורך, מה אתה מקבל מזה, או מה זה נותן לך, או מה זה מאפשר לך. למה אני צריך להיות בבית? למה אני צריך להסתגר? למה אני צריך שקט? למה צריך איזשהו מרחב? למה אני צריך להירגע?  ואז כשמגיעים למשהו שצריך אותו בפני עצמו אפשר להתייחס אליו בתור הצורך. פתאום אם מתייחסים לזה כצורך במרחב, או צורך ברוגע,  ניתן לספק את הצורך הזה ברגע של מודעות מחוץ לבית כשאני קולט שאני לא קורבן של הסיטואציה, או שאני מפרש את הסיטואציה לחומרה ואני צריך לעשות זום אאוט ולנשום. באופן זה ההפשטה של מרחב קונקרטי למרחב מנטלי מאפשרת למצוא אותו גם מחוץ לבית וגם תוך כדי קשר.

(הערה: לגבי הפשטה של צורך - תמיד צריך לעשות רזולוציות יותר עדינות זה יותר נכון. אבל בהקשר התעסוקתי כשאדם אומר "אני מחפש עבודה דינאמית", לא צריך לחקור לעומק. אתה אומר שצריך להגיע להפשטה, אבל בהקשר התעסוקתי מספיק שאדם יגיד "אני צריך ניידות". אפשר לברר איתו הרבה יותר עמוק, אבל לא תמיד צריך. זה כשלעצמו, זה מספיק. יש בזה משהו יותר אובייקטיבי. הוא מכיר את עצמו כמי שיותר צריך "תנועה". לחשוב בצורה מורכבת יותר שיש צורך נוסף לא גלוי, זה לא תמיד נדרש בהקשר התעסוקתי. זה מספיק להסתפק במה שאדם אומר. אם אדם אומר שהוא לא רוצה לשבת כל היום במשרד, זה מספיק, ולא צריך ללכת לראות מה ששי מעבר לזה. זה פשוט לפעמים. הוא מכיר את עצמו, הוא יודע שככה זה. אפשר, אם מנתחים את זה, להבין שהוא לא שקט. אם אדם אומר את זה ברור שכל תחום מקצוע שיתאים לו, לא יכול להיות משהו שלא יענה על הצורך שלו כפי שהוא מנסח אותו. צריך לקחת את הדברים כשפשוטם. אדם שאומר "אני רוצה שבעבודתי יהיה קשר עם ארצות אחרות". אז מתוך צרכים כפשוטם אפשר לכוון לעבודה במלונאות, או שליח של הסוכנות. לא תמיד צריך להבין למה. אם יש משהו לא תמיד צריך לפרק אותו. אפשר לעבוד עם הבנה יותר פשוטה. לפעמים רק להבהיר משהו וזה מקל, בלי לחקור יותר. כמו אדם שאומר שהוא רוצה לעבוד במשמרות, או שהוא איש של בוקר, כל מיני רצונות וצרכים שאפשר להבין אותם כפשוטם.)

מיקוד - ניתן למקד את הצרכים בעת תסכול ומשבר. חוויות חיים קשות הן כואבות, ולפעמים אנחנו עסוקים בלכאוב אותן או בלהתרחק מהן. זה חשוב להתאבל על מה שלא יהיה, וזה חשוב לשנות תנאים לא מתאימים. אבל איפשהו בין האבל לשינוי אפשר ללמוד מהניסיון. אנשים מתארים סיטואציות דחייה כמו פרידה מבן זוג, והם מרגישים שהם בלופ, שהם כל הזמן נופלים באותם מקומות, ושהם מנסים לצאת מהמעגל הזה. כך למשל מרגיש הזיגזוג שתיארתי קודם. אבל שוב ושוב, בכל סיבוב, בכל זיג וזג, יש מיקוד בצרכים. אנחנו לומדים לקחים: אני לא יכוך לצאת יותר עם מישהי שלא רואה אותי, אני לא יכול לעבוד יותר במקום שאין לי בו מימוש עצמי, אני לא יכול לאכול יותר ג'אנק-פוד, אני לא יכול להזניח את עצמי שוב. לאט לאט גוברת תחושה של מתאים לי ולא מתאים לי, ובגלל שהלקח נלמד בכאב, בכל סיבוב קל יותר לעמוד על שלי.

הכרה בצורך לעומת אשמה ובושה - כשאני חווה תסכול או חוסר הצלחה אני עלול לחוות שאני לא בסדר ואז להתבייש ולחוש אשמה. לדוגמא, ממערכות יחסים גרועות אני יכול להסיק מסקנה שאני גרוע במערכות יחסים, או שאני גרוע ביצירת קשרים. אבל אולי אני זקוק למישהו שרואה אותי כדי להיקשר. אולי אני דג בבריכה הלא נכונה. מי שחושב בכיוון של הסקת מסקנות לגבי ערך עצמי ומתייאש עסוק יותר מדי בפנטסיה של כל יכולות, כאילו אם הוא לא הצליח זה אומר שהוא חסר אונים או שלא מגיע לו. אשמה מסוג זה מספקת צורך בשליטה. אבל אין לנו שליטה. יכול להיות שאנחנו אחלה ועדיין נהיה מתוסכלים כי ככה החיים. ברגעים של תסכול הכרה בצורך שאינו ממומש בהווה, ואולי אפילו אין אמונה באפשרות לממשו, יכול להיות דרך להתחיל לנוע לעבר עתיד בו הצורך הזה יכול להגיע לסיפוק או למימוש.

ניסוח צורך מחסן אותי בפני שינויים - אנשים ניגשים לראיון עבודה ועסוקים בלהתאים את עצמם לדרישות של המקום. הם נורא חוששים שידחו אותם, ומנסים לשכנע שהם מספיק טובים ובדיוק מתאימים למה שהעבודה מבקשת. ואז הם נורא חרדים מפני דחייה והיכולת שלהם להשיג דברים פוחתת, ואז הטיעונים שלהם לשאלה למה אתה מתאים לעבודה היא כי אני חייב להתאים, ואז הם נאחזים באיזו עבודת חלומות שדחתה אותם, ואז הם לא יודעים מה לעשות הלאה. אבל קבלה ודחייה למקום עבודה, או לתוכנית לימודים, או על ידי בן זוג - אלו אינם מגדירים מי אני. אני לא מוגדר לפי ההצלחות שלי אלא לפי השאיפות והמאוויים שלי, לפי הערכים שאני מוכן לפעול למענם. לפי המוטיבציות. ואז גם דחייה ותסכול אינם סוף הדרך. אני מסוגל להידחות מקשר אחד ולחפש משהו אחר. כי אני מחזיק צורך בראש והוא יציב. ואז כשיש לי שני כיוונים שאני יכול ללכת בהם, שתי עבודות או שתי מערכות יחסים, העיסוק בצרכים שלי מאפשר לי לקבל החלטות באופן מותאם אישית יותר מאשר רשימות בעד ונגד. רשימת בעד ונגד נובעת מהמקום, בעוד שרשימת צרכים נובעת ממני. לפי ההכרה של הצרכים ניתן לעשות swot analysis שמצליב בין הצרכים שלי לבין ההזדמנויות במציאות. אמנם, לא כל הזדמנות תענה על כל הצרכים שלי, אבל אם אני בטוח שצורך חשוב שלי ייענה, לפעמים זה שווה פשרה מסויימת. לדוגמא אם אני זקוק לביטחון ולמשמעות חיובית במעשיי: אני אוכל לחוש ביטחון ומשמעות אם אתגייס לצבא שאני מאמין במשימתו. אבל אם אם אני זקוק לביטחון ולחופש ביטוי, אני יכול להתגייס לצבא ולוותר על החופש לתקופה, או להשלים אותו מהצד, בכתיבת בלוג אנונימי. ההבנה שיש פה שני צרכים שדורשים איזון מאפשרת לי לבחור משהו לא מושלם ולאזן אותו. לפעמים, אחרי ניסוח צרכים, הצורך בשינוי שהניע אותי קודםף הופך לקבלה של המצב הנוכחי, והערכה של מה שאני כן מקבל מהסיטואציה הנוכחית, תוך כדי חיפוש להשלמה או אופטימיזציה של איזון הצרכים הנוספים שמתוסכלים. אני מקבל משהו גם ממצב מתסכל שאני אמביוולנטי לגביו. אני לא סתם נשאר במקום קשה, צריך לברר למה, ומה חסר.

תקשורת של צרכים - אסיים בזה. מרשל רוזנברג מסביר כיצד תקשורת של צרכים מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. קחו 3 שעות, כוס קיאנטי, קרקר עם גבינה, אולי עגבניה, ותראו את זה. באמת תראו את זה.



(הערות אחרונות: תקשורת של צריכם מחליפה תקשורת של אשמה ואלימות. אדם אומר על עצמו שהוא עצלן, ויסתבר שקיים איזה צורך במנוחה או ברוגע. ברגע שאנחנו מבינים את עצמנו משהו משתנה, הבנה פועלת נגד אשמה ובושה. הבנה וקבלה עוזרות. אדם אומר שהוא עצלן, ואז מבינים את זה אחרת וזה מוציא את העוקץ של הנו נו נו שהוא אומר לעצמו. זה מזכיר את מודל הדגה של האסרטיביות: הדולפין הכריש והסרדין. לפיו מסבירים איך מדברים אסרטיבית. יש זוג פסיכולוגים שכתבו על זה. רבקה נרדי כתבה "אישה בזכות עצמה", מבהירה את המקום של אסרטיביות - לבטא את הצרכים שלו ולקחת אחריות עליהם ולא להאשים את האחר. זה מאוד יפה. אחר כך חן נרדי כתב את "להיות דולפין". הם מדברים על ההתנהגות הכנועה של הסרדין, ההתנהגות התוקפנית של הכריש, והדולפין הוא ההתנהגות האסרטיבית. וכל אחד מאיתנו פועל מכל המקומות הללו.)



אין תגובות:

פרסום תגובה