בכי

לא קל לי לבכות. הרבה פעמים העצב תקוע בגרון. זה גורם לי להעריך הזדמנויות לכך. סרט עצוב. שיר. חיבוק ארוך. שיחה נוגעת. 

לפעמים בכי הוא משהו לא שכלי, חוויה ישירה, ולכן הוא רב משמעות. הוא ממוסס רעיונות ומשחרר את החוויה.

לפעמים בכי נתקע. כלומר ממשיכים לבכות כל פעם מחדש כשנוגעים באותה נקודה. אני מרגיש אז שהבכי מילא תפקידו בסימון שיש טעינות רגשית לנקודה הזו, אך שלא די בקתרזיס, יש להגיע להבנה. 

למשל אדם שנעזב על ידי בן זוגו, ומרגיש נטוש ובודד ומלא עלבון. שוב ושוב ללא התקדמות. אלא שעם הזמן ככל שמנסים להבין מה הנקודה שהבכי מסמן לנו, מתגלה משמעות לנטישה. הוא מרגיש שזה הגורל שלו, שכפוי עליו להיעזב. ואז עם עוד בירור עולה גם כעס על מי שעזב, ומשם מתבהר גם הצורך באהבה וכבוד ואכפתיות מסוג שלא קיבל גם תוך כדי הקשר. ומשם מתבהר הצורך הייחודי באהבה כמשהו שלא תלוי באדם שעזב, אלא שייך לזהות של מי שנעזב. ופתאום הבכי מלווה בחיוך של התרגשות, תחושה שיש משמעות לסבל שעברתי.

בדרך כלל אני מרגיש טוב כשבמהלך פגישה עוברים על ספקטרום רגשות בין צחוק לבכי וחזרה. בין מיקוד בלב הכאב לבין משחק קליל. אני מרגיש פחות טוב כשאני מרגיש שהמטופל יחסית בסדר לאורך כל הפגישה ורק אצלי מצטבר גוש בגרון. 

**

אני מודה לאל על התחושה שלי בקליניקה הפרטית. נוח לי עם האנשים שאני עובד איתם. נוח לי במידת החיבור הרגשי שאני חש. אם אני נהנה מתחושת מגע עם כאב או סובל מתחושת הסתבכות רגשית -אני מרגיש שאני בוחר בזה. 

כשעברתי תקופות התמחות במסגרות כוללניות- חיל האוויר שם עבדתי כקב"ן, ומחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי- לעיתים הרגשתי ניכור נוראי מהכאב של מי שמולי. בני נוער, חיילים, שבכו כדי שאתגייס לצידם, תוך כדי שעלי לשמור על תפקיד מערכתי כלשהו מולם. אני כל כך שמח שאין לי תפקיד כזה יותר ששם אותי בניגוד אינטרסים מול מי שמבקש את עזרתי. הגשת הטישו הפסיכולוגית הרגישה לי אלימה וצינית בהקשר בו עליי לתת לאדם שמולי איזשהו מענה ביורוקרטי לגבי תנאי השירות שלו בצבא, כמו לומר "רק טישו תקבל". 

בבית החולים הפסיכיאטרי הבכי היה לי קשה מסיבות אחרות. חשתי שהאנשים שעבדתי איתם שם הביעו עצב הביעו עצב תהומי, או שהביעו אי הלימה מוזרה בין הבכי לבין הרגש ששידרו, שלפעמים הרגיש כמו הנאה מחיטוט בפצע. ככל שהעמקתי את מגעי הרגשי עם אנשים בסביבה הרגשית הפסיכוטית, חשתי עצב עמוק יותר משלי. תוך כדי ההתמחות מצאתי עצמי משתדל לשרוד את העומס הרגשי. אבל בשנה שעברה מאז לקחתי על עצמי לחקור את עומק העצב שלי. אולי בקרוב אערוך ואפרסם פוסט ישן שכתבתי בו חלומות שחלמתי תוך כדי העבודה במחלקה הסגורה. 

**

בכל זאת המחלקה הסגורה לימדה אותי לשהות במצולות הים, איפה שכובד הדיכאון מוחץ, ולחכות שם גם לאנשים שפוגשים אותי בקליניקה. פיתחתי יכולת לשהות במקום הזה שרוב האנשים מבלים את רוב חייהם בבריחה ממנו. אני מרגיש שהעבודה שלי במקום זה היא פשוטה מאוד, פשוט לאפשר להם לנשום שם, להרגיש את מבוע התחושות שלהם מבלי לברוח ממנו. לחוש את התחושות הבסיסיות של חוסר שליטה, התהוות, ניסיון להיאחז ואבדן, ניסיון להתרחק וקריסה חזרה למרכז. 

**

בתמונה: ניסיון לחתוך קוביות שוות שנעצר בבכי.

מרירות, חוסר שייכות, וניכור

קראתי איפשהו בעיתון שמדענים בריטים (עלק) מצאו שאנשים מרירים מעדיפים אוכל מר.

ומדוע שאדם יעדיף את המר על המתוק?

פיזית, נטען שהמרירות המתונה מגרה את הגוף להתנקות מרעלים, כי היא עצמה מרמזת על רעילות. 

ובנפש, אולי אנשים מחפשים לרפא הרעלה גדולה שספגו באמצעות רעילות יומיומית שמגרה אותם להוציא החוצה משהו. 

כך הם מתמרמרים על עבודה, אהבה, פוליטיקה, ועוד, ובעצם נותנים פתח לעצב קמאי לבצבץ החוצה. 

בתמונה: מרווה. בלי סוכר.

** 

אתמול השתתפתי בהנחיה של מפגש חלימה חברתית במסגרת אירוע התרמה לילדי פליטים שמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ארגן בבית הספר ביאליק רוגוזין. כולם היו לבנים בחדר, ואחד הדימויים החזקים שעלה היה חרדים (השחורים). נושא הפליטות שב בכל מיני גלגולים. בהתחלה חשתי שהחלומות מזכירים לנו כמה הפליטים שמגיעים לשערינו אינם רק סימן לאסון שהתרחש שם, אלא גם רמז למשהו שעלול לקרות כאן. השיחה נמשכה לכל מיני כיוונים, חשבתי שהשואה והפליטות היהודית עלתה דווקא כהצדקה לאי הזדהות (הם לא ילמדו אותנו מה זה פליטות). לבסוף נזכרתי בספרו של קונדרה, בו הוא מתאר אישה שעזבה את צ'כיה וחיה כזרה בצרפת, ואז שבה לצ'כיה כדי לגלות שהיא זרה גם שם, ולמעשה נותרה פליטה בכל מקום בחייה. 

פליטות, או חוסר שייכות, מתבטא בין היתר בכך שאין עם מי לחלוק פרטי רקע, נוסטלגיה, וכל מיני מובנים מאליהם. חשתי שבמטריצת החלימה, בה אנשים מכניסים אותי לתוך חלומותיהם ועוזרים לי לרגע לראות את עולמם באופן שאינו מאיים עליי, אני מרגיש שהם קצת פחות זרים לי, שאולי נוכל אםילו לחלוק נופי חלומות מהילדות.

**

לאחר מכן אצתי רצתי לקבוצת הקריאה, בה אירחנו את הפסיכואנליטיקאי ד"ר איתמר לוי ששוחח איתנו על כתבי מסוד חאן, אותם נקרא השנה. הוא עבר איתנו בעדינות אינטלקטואלית על ההבדלים הדקים בין מושג הפרברסיה הקליינאני וזה שחאן מנסח. פרברסיה יכולה להיות מוגדרת כמין ללא נוכחות אינטימית, כלומר ללא נוכחות של האני האמיתי. הפרוורט זקוק למקום בו יוכל לאבד שליטה, ולשם כך הוא מוצא לעצמו קרבן, מפתה את הקרבן להפקיר את עצמו לידיו, וחוזה מעמדת שליטה בחוויית אבדן השליטה של הקרבן. אך הוא נותר לא מסופק כי הוא לא באמת חווה אבדן שליטה, כי העצמי האמיתי שלו נותר מוגן הרחק, בעוד שהעתמי הכוזב הוא שעסק במניפולציות הפרוורטיות. 

התעכבנו על רעיון הניכור. לוי הסביר שחאן מצא עניין במיוחד במאמרו של וויניקוט "היכולת להיות לבד". לפי חאן, האדם אינו רק מתקשה להיות באינטימיות אלא גם דוחה אותה. השמירה על פרטיות, היכולת לדרוש ספייס, והדחייה של התכווננות לסביבה הינם הישגים התפתחותיים לפי כיוון חשיבה זה.

החלמה ממחלה נפשית

שלטי בחירות אחרי בחירות מזכירים לי החלמה ממחלה נפשית.

אני לא מתכוון להגדרות פסיכיאטריות של מחלת נפש.

לפעמים אנשים מושכים איזה עיוות בחייהם לאורך שנים. איזו עסקה גרועה בעבודה, ביחסים המשפחתיים, הלקאה עצמית לא הגיונית. ולפעמים, אם הם בני מזל, זה עובר להם. 

כמו פוסטרים של בחירות, פתאום המאמץ לצייר מציאות רצויה פשוט הופך לא רלבנטי ברגע. 

זה יכול להיות רגע מדכא, כי העסקה הגרועה כנראה הגנה מפני תחושות קשות יותר. הרסניות יותר. מהר מאוד אנשים עלולים לחפש לעצמם עיוות רגשי אחר להסתתר באמצעותו. 

במונחים פסיכואנליטיים, ריביר הייתה אומרת שמדובר במטופלים שיוצרים העברה כוזבת כדי לשמר סטטוס קוו של עבודה מדומה שמונעת עבודת עומק שנחווית כבלתי אפשרית וקטסטרופלית בפוטנציה. אני הייתי מתקן ואומר שמטופלים אלו מבקשים קואצ'ינג ולא אנליזה, וזה בסדר. רוזנפלד היה מוסיף את הדימוי של העסקה הגרועה כתשלום פרוטקשן למאפיה. זו כאילו הגנה מפני פורענות אבל ההגנה עצמה היא מה שמבטיח את הפורענות בסופו של דבר. הייתי מדייק שלעיתים תשלום הפרוטקשן הוא עניין של הקרבת הטווח הארוך והבנייה לטובת הטווח הקצר וההקלה מלחצי הישרדות. במקרה זה קואצ'ינג שמתמקד בעתיד אסטרטגי ומדלג על המהמורות בטווח הקרוב יכול פעמים רבות לחשוף את עיוותי האסטרטגיה הנוכחית. ושטיינר היה אומר שהעיוות הרגשי הזה משמש מסתור מפני התפתחות. וגם להיפך, העיוות משמר את עצמו באמצעות העמידה במקום. כשאני עובד עם אנשים שמנסים להסתתר ככה אני נזכר בסרט הקוראני להרגיש בבית, בו הגיבור הוא אסיר הלומד להיות הצל של הסוהרים כדי לחמוק מהכלא. אני גם נזכר בשורה שאירווינג מצטט מדיקנס, בתקנות בית השיכר: "אם אהיה הגיבור בסיפור חיי, או שמא משרה זו תנתן לזולת, זאת ועוד יגלו הדפים הבאים". כלומר, אני מוצא במחבוא דרך שלא לקחת בעלות על החיים. 

אני יכול לפעמים להגיד למישהו מזל טוב, החלמת ממחלה ממושכת. אולי זה מוזר לו כי הוא בדיכאון אחרי פרידה או שמצא עצמו מובטל איכשהו. אך אני עשוי לראות קריסה גדולה יוצר שציפתה לו בהמשך הדרך לו היה מתמיד במסלול שהיה בו. זה אולי קצת מתנשא, וברור שאני לא פשוט מסמן עוותים רגשיים בחיים של אנשים ואומר להם להפסיק עם זה כמו ורדה רזיאל ז'קונט. אני בהחלט נכנס פנימה ומחפש את קצה החוט הנכון שיתיר את הפלונתר ולא יהדק אותו. אבל אני כן רואה בהתפנות מעיסוק לוכד כהחלמה, לפחות בתחום הרגשי בו אני ממוקד.

ואיך מחלימים? -קודם כל אסייג שכרגע זו אמנות ולא מדע. כי אם אני משתלט למטופל/למתאמן על ההתמודדות, זה לא שלו, אין בזה בחירה ובעלות. משהו במתן עצות ותשובות חוטא מהותית לאמת הרגשית שמאופיינת בתהליך מתהווה, בו האמת הרגשית מתגלה מתוך אי ודאות מוחלטת. ואינטראקציוני בו הדבר שמתהווה תלוי באופן בו אני תופס אותו ואפילו בוחר בו. 

ואיך כן? - קודם כל אצייר אמת רגשית. אני מדמיין שיש לאדם מרכז רגשי, גרעין. בדרך כלל הוא ריק, ומעורר תחושות משניות של חוסר אונים, בלבול, תלות, חרדה. הוא נתפס כחמקמק כי הוא ריק שנובעים ממנו דברים אבל אי אפשר למצוא את הסיבה הראשונה שלהם. זה כמו פרקטל של אדוות שיוצאות ממרכז עמוק שלא ניתן להתמקד בו לגמרי אלא רק באדוות סביבו שמסמנות אותו וחומקות כי הן לא הוא עצמו.

אז מחלה נפשית או עיוות רגשי הוא סוג של אסטרולוגיה שעוקבת אחרי האדוות ןמנסה ללכוד באמצעותן אחרי המרכז החמקמק. בריאות נפשית היא היכולת לחוש בחוסר וודאות האמיתי של הקיום, ולהתייחס לאדוות כמה שהן, תופעות חולפות בלבד. לכן התחלתי עם שלטי הבחירות יום אחרי הבחירות, כי הם חושפים כמה הכל חולף, כוזב, נראה חשוב לרגע, ושנייה אחר כך מותיר אותנו בלי הרבה ביד. ולא אני לא עצוב על זמיר הוא די דחה אותי. 

אז תפקידי הוא לעזור לאנשים שאני עובד איתם להתייחס לאדוות כאדוות, להיות גמישים איתן, לשחק בהן, לעקוב אחריהן קרוב יותר למרכז. ולשהות קרוב למרכז, להיות קשובים אליו. לשאת בחוסר הוודאות, להבין שאין שליטה מלאה אבל אפשר לחוש יותר שליטה אם מבינים שלוח המשחק בתנועה שלא ניתנת לניבוי. לפחות ככה נראה לי כרגע....

**

עיוות רגשי כמקום מסתור בפני התפתחות:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2016/02/steiner-see-seen-narcissism-2011.html

הגנה כפרוטקשן

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html

תגובה שלילית לטיפול לפי ריביר:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Joan-Riviere-Negative-Therapeutic-Reaction-1936.html

הקטע הזה עם חוסר אונים בבסיס המצב הקיומי

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/08/seperateness.html

מטפל שלא שותק

אני חושב שאני מטפל שמדבר בטיפול.

אולי זה קשור לצד הקואצ'ינגי שלי, שבו חשוב שאדחוף את עצמי פנימה לתהליך של המתאמן. קואצ'ינג נסמך מאוד על מודלינג ועל הבנייה. אבל גם כשמדובר בתהליך פסיכואנליטי, שהמוקד שלו הוא לאפשר למטופל לעבור תהליך משל עצמו, ושעליי לאפשר לו מרחב ולא להידחף - אני מדבר די הרבה. 

בהתחלה הייתי שותק. הייתי חושב המון. זה היה מלחיץ את המטופלים. הייתי במסגרת ההכשרה שלי במרפאה אוניברסיטאית, והמדריכה שלי אמרה, טוב אולי כדאי שתדבר, לא משנה מה ממש, תהיה חברותי אתה טוב בזה. אז בהתחלה הרגשתי שאני אומר שטויות, ושעוד לא הבנתי הכל אז מה שאני אומר כנראה לא מספיק מבוסס ונכון. לאט לאט למדתי לשלוף מהמותן ולהגיד דברים שנכונים לרגע. השנים עברו, הביטחון שלי גבר, והספונטניות בדיבור הפכה לסימן חשוב של חופש משותף שלי ושל המטופל לחשוב ביחד. 

היום אני מרגיש שהסיבה שאני יכול להפר את קוד השתיקה של הפסיכולוגים היא שאני יודע מהי עבודה פסיכולוגית. אני מזהה את הפריפריה והמרכז, את התנועה פנימה והחוצה, ואת התגובות שמתעוררות בי מתוך האינטראקציה עם המטופל. לקח לי הרבה זמן לבסס את התחושות הללו בבירור ולעבוד איתן. אני מרגיש שהדיבור שלי אכן מטשטש משהו במיקוד פנימה של המטופל. אבל שאני יודע היטב להשתמש בדיבור כדי לאסוף חזרה פנימה.

לפעמים אני מפליג במונולוגים שלמים שאין לי מושג אם הם בכלל נכונים תחבירית, יש בהם קיטועים של דקה פה ודקה שם שאני חושב בהן, תוך כדי הדיבור אני פתאום מגלה שמה שאני אומר לא נכון, ואני מנסה להבין איך לומר דברים אחרת. בסופם אני עלול לנסות לפרש את עצמי ולהגיד, אז אולי הנמשל של כל זה הוא שהכל בסדר, או משהו כזה. לפעמים אני שואל את המטופל אם הוא הבין מזה משהו, כי אני הייתי בעיקר נאמן למקום הרגשי בתוכי, והמילים היו מה שיצא משם, גם אם הן לא הסתדרו הכי. אני מאושר כשאני רואה מטופל בהזדמנות אחרת מפליג ככה גם, משנה כיוון באמצע, מציף כל מיני דברים מהעומק בלי קשר שהוא מזהה, ואז שואל אותי אם הבנתי משהו. זה מרגיש לי כאילו אנחנו משחקים במשחק בלי חוקים שעדיין אשר להיות טובים בו. ככה אפשר לעבור בין צחוק לבכי להיזכרות למחשבה פרקטית תוך כמה רגעים.

לפעמים בכל זאת יש גבול לדיבור. כשיש תחושה שקשה להעביר במילים. היא עוברת דרך הבטן, אולי אני מרגיש עצב שלא מתוקשר, וכשאני מנסה לתקשר אותו זה מרחף באוויר ומסרב לנחות. לפעמים צריך לעבור מדיבור למעשים, למשל בחיתוך הפגישה ברגע מסויים, בסגירת החלון, או בקניית חלב בדרך לפגישה. לפעמים המעשה, כמו ליזום שיחת טלפון, מאפשר את הדיבור. ולפעמים כשהדיבור קולח מדי, אני עוצר ואומר, שמע זה לא אמור להיות קל כל כך לדבר על הנושאים העמוקים והעמומים שאנחנו לכאורה מדברים עליהם, אולי זה לא זה. וזה גם קשור מאוד ליכולת שלי לזהות מתי עבודה פסיכולוגית נעשית. 

**

למי שרוצה לקרוא בשפה קצת יותר פסיכואנליטית, אני מציע שלושה מאמרים שעיצבו את החשיבה שלי בנושא. 

הראשון, "התקפות על החיבורים" של ווילפרד ביון, עוסק בנטייה של המטפל להתרחק רגשית מהמטופל ולסרב לחווית האחדות שהמטופל מבקש, בעוד שמילים משמשות להרחיק בינהם. זה מעניין כי מילים הן חיבור בין אנשים שמכיר בכך שהם נפרדים. בהתחלה המטופל מבקש שהמטפל ידבר כדי שלא ירגיש שהמטפל מתנכר אליו, בעוד שבשלב מאוחר יותר המטופל בעצם מבקש מהמטפל לשתוק כדי שלא ירגיש שהוא נהדף על ידי החשיפה של רגשותיו האינטימיים ביותר לדיבור. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/04/bion-attacks-on-linking-1959.html

השני, הוא "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית" של כריסטופר בולס. מזמן לא חזרתי אליו. שני דברים זכורים לי ממנו. הראשון הוא שהמטפל לעיתים לכוד תקופה ארוכה (חודשים, שנים) במצב רוח שהמטופל מייצר אצלו ושהוא לא מזהה, ושהבאת אותו מצב הרוח לביטוי הוא הישג משמעותי שמשנה את מהלך הטיפול. והדבר השני, הוא תיאור של מטופלת שהגיעה עם נרטיב מסוים לגבי הבעיה שלה, וניסתה להבנות את הטיפול ככזה, אך ממבט על היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה שנוצרו, הנרטיב נראה כמשרת צורך עמוק יותר שלא נכלל בו, ונרטיב חדש היה צריך להיבנות עם המטפל. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2013/07/bollas-transference-intuition.html

אגב, כשאני עובר על הטקסטים הללו כעת יש לי בעיה עם ההתייחסות הפטרונית או הפרנואידית למטופל כמישהו שפועלים עליו ופועל עלינו. כי מי אנחנו? 

והשלישי, הוא "המטופל שקשה להגיע אליו", של בטי ג'וזף. שם ג'וזף מתארת מטופל ששרוי בשתיקה הגנתית, ומתצפת במטפל המנסה לדבר איתו מעמדה מוגנת, כמו מציצן. אם המטפל ינסה לדובב את המטופל, אולי המטופל ייענה לו. אבל החלק במטופל שצריך ליזום בעצמו קשר עם המציאות ייקבר עמוק יותר מתחת לחלק שנענה ליוזמה חיצונית. זה קצת ספציפי יותר לדיבור של המטפל על חשבון שתיקה חשובה שיכלה להיות. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Betty-Joseph-1975-the-who-is-difficult-to-reach.html

סולם חיזוקים

לקח לי שעה להכין ארוחת בוקר היום. שומדבר פנסי. סרדינים, טחינה, וחסה. קצת בצל כבוש וכרובית צלויה. אבל הטחינה הייתה עם גרידת לימון, ופטרוזיליה ושום ופלפל חריף שקצצתי אט אט דק דק. את החסה ייבשתי היטב, פי שלוש סיבובים במייבש החסה ממה שהייתי מגדיר ייבוש אם מישהו אחר היה מבקש ממני לייבש. ועוד כל מיני תתי שלבים איטיים עד שהמנה הייתה מוכנה. 

היתה כף חסה אחת שהייתי אוכל ביום רגיל, לא העלה הכי יפה. אבל אני זוכר שהייתי במסעדת שף וראיתי איך אחד מהטבחים מטפל בעלים לאט לאט ובהדרת קודש, אז ויתרתי עליה. אמרתי לעצמי שמה שאני עושה הפעם אינו סתם להכין אוכל. זה זמן איכות עם עצמי.

תוך כדי ההכנה חשבתי על כך שלפני שבועיים החלטתי ללוות חבר בתהליך ירידה במשקל. תדרכתי אותו לגבי האופן שבו אינסולין פועל בגוף, איך כל עוד שהאינסולין גבוה יש השתוקקות לסוכרים ולא שורפים שומן. פרשתי גם את ההסבר האבולוציוני המדומיין, שאדם קדמון הולך בסבאנה קדומה, נתקל בעץ פרי, נגיד שזיפים, מתחיל לטחון סוכרים בקצב, והתפקיד של אינסולין הוא לעזור לו להמשיך להיות רעב כל עוד יש סוכר זמין, ולצבור כמה שיותר מהסוכר הזה כשומן לחורף - מה שגורם להשמנה בסביבה בה תמיד יש סוכר זמין. הצעתי כמה דברים שיכולים לעזור למתן את רמות האינסולין - להקפיד על שינה יתרה, לצמצם את זמן האכילה ביום לטווח של כמה שעות על ידי הרחקת ארוחת הבוקר מהיקיצה והרחקת ארוחת הערב מההליכה לישון, להפחית צריכת פחמימות וסוכרים וממתיקים מלאכותיים, להפחית סטרס וחומרים מעוררים. הצעתי שנתחיל בצורה זהירה עם החלפת הקלוריות שהגיעו מהפחמימות בקלוריות משומן חד בלתי רווי - אבוקדו בכל ארוחה. בדיעבד, נראה לי שזו הייתה הטעות. הצעתי את זה כי אני גיליתי שאצלי (ואצל 25% מהאנשים) יש גן (apoe4) שמגיב לשומן רווי וכולסטרול בתזונה בעליית כולסטרול רע (sdLDL). הוא זנח את התוכנית אחרי שבועיים ואמר לי שזה היה רדיקלי מדי עבורו. אני חושב שלו היינו מתחילים עם שומן רווי, הוא היה חווה סיפוק, רואה תוצאות ומתחיל לעשות התאמות אישיות בהמשך הדרך לפי ההשפעה על בדיקות הדם. בכל מקרה, בימים מאז אני מנסה ללמוד מהכשלון.

אחד הדברים המעניינים היה כשהוא אמר לי שהצליח לסרב לעוגת יומולדת במשרד. בניזונות מי שמביאים עוגות ושוקולדים למשרדים. אמרתי לו שהנה הוא צריך לחגוג הישג ראשון, שיתן לעצמו חיזוק כלשהו. הוא ענה די מהר, וזה היה צריך להיות צפוי עבורי, שחיזוק היה יכול להיות העוגה שהוא סירב לה. תהיתי מה עושים עם ילדים. האם על כל הישג התפתחותי או הפגנת יכולת חדשה מחזקים אותם באוכל, בסוכר. כמה עמוק שזה מחווט את הסוכר כמזור לכל תסכול. 

החשיבה שלי התרחבה והתחלתי לחשוב שאני צריך לבנות עם אנשים סולם חיזוקים. בכלל בקואצ'ינג יש הרבה רגעים שצריך לסמן הישג, ולחגוג. הבנתי שהרבה מהחיזוקים שקופצים לי לראש הם סוגים של סוכריות, כל מיני דברים שמעלים דופמין תכלס, כמו לקנות לעצמך משהו שלא היית קונה אחרת. הרגשתי שחסרים חיזוקים שדומים יותר לטפיחה על השכם בין ההורה הפנימי לילד הפנימי. 

כשערכתי את המחקר שלי לתיזה, עסקתי בתחום של סמכות הורית. מהאופן שבו הורים דיברו על הניסיונות לחזק התנהגויות של ילדים התבהר לי שיש דברים שפועלים יותר ויש דברים שפועלים כחרב פיפיות. הדברים החומריים פעלו כחרב פיפיות. נוכחות רגשית פעלה יותר. עד כמה שילדים רצו אייפונים, טלביזיה, וממתקים, הם היו זקוקים הרבה יותר להורה שמשקיע בהם זמן, מתעניין בהם, אומר להם מה הוא מרגיש לגביהם. דמיינתי שההורה הזה שהילדים היו זקוקים לו היה מחזק התנהגות רצויה בשני אופנים. קודם כל בזמן איכות כלשהו. אחר כך בדברים קונקרטיים שמאפשרים המשך התפתחות. כלומר, אם דברים קונקרטיים, אז שאלו יוגדרו ככלים להמשך התפתחות ולמידה. למשל, פעם כשהייתי עובד כמדריך בהוסטל לנערות במצוקה, והייתי צריך להחזיק גבולות בכל הכוח כדי להגן עליהן מפני עצמן, בכל זאת כשהייתי משחרר משהו כמו רשות לצאת עד מאוחר או העלאה בדמי כיס, הייתי מגדיר את זה כשדה ניסויים לכוחות חדשים. 

אז בחזרה לארוחת בוקר שלוקחת שעה. זה היה ניסיון לחזק את עצמי בצורה קונסטרוקטיבית. לפני כמה שבועות פינקתי את עצמי בסכין יקר/ה. ואז ראיתי כמה סרטונים ביוטוב על איך חותכים ומאז אני לומד לקצוץ. ואת השעה הזו ביליתי בלנסות להגיע לטחינה כי טובה. לחסה הכי יבשה. זמן איכות בקיצור. 

אם יש לכם הצעות או רעיונות לגבי בנייה של סולם חיזוקים עצמי, או דברים שפועלים עבורכם, אני אשמח לללמוד מכם. 

בתמונה, האסוציאציה שלי מניסויים בבני אדם לguinea pig:

שינה

חמש בבוקר, כבר שעתיים שאני מתהפך במיטה. מנסה להרגיע את עצמי בנשימות, למצוא תנוחת שינה מנצחת, שותה כוס מים, מחבק כרית, מחליף כרית. 

בשלב מסויים אני מרכיב משקפיים ומתבונן בחדר שמואר על ידי תצוגת הטמפרטורה של המזגן. נזכרתי איך לפני שנה בערך תדרכתי מטופל על "היגיינת שינה", הסבר סיביטיסטי לגבי איך לנקות הפרעות פוטנציאליות ממרחב השינה, בעוד שאני חושב לעצמי - בואנה גם אני חייב להחליף את המזגן המטרטר ולשים רשת בחלון של החדר שינה.

השבוע נגמלתי שוב מקפה אז אולי זה איזו תופעת גמילה? אני מנסה להפחית סטרס, וקפה זה סטרס. נסעתי לסופ"ש ושמתי לב שרוב מה שאני אורז זה סטימולנטים - קפה, תה, שוקולד, והבנתי שזו תלות. אז אני מנסה לחזור לרגישות.

יין זה גם עניין. לאלכוהול יש כמה שלבים של השפעה על הגוף. יין מרים בהתחלה, אחר כך מעייף, ואחרי כמה שעות מעורר שוב. ככה שאפשר לשתות כדי להירדם, אבל אז להתעורר כעבור כמה שעות כשהאלכוהול מתפרק בגוף.אז בלי אלכוהול כמה שעות לפני השינה.

מלטונין זה ההורמון שמסדיר את המחזור היומי. הוא מופרש מהשרירים אחרי מאמץ, מהמעיים אחרי אוכל, ומהרשתית של העין בגירוי על ידי אור עמום. הוא מווסת על ידי קורטיזול (סטרס). אז מה שמעניין פה זה דווקא הקטע עם התאורה. אפשר לצפות בשקיעה כדי לעודד הפרשת מלטונין. אבל תכלס זה מוקדם מדי, וגם אחרי כן אנחנו חשופים לאור. נורות לד מפיצות אור כחול שדומה לאור השמיים ביום, וכשאנחנו צופים במסכי לד בלילה מחזור השינה שלנו מופרע. יש אפליקציות להתקנה בנייד ובמחשב (אני מניח שיש משהו לטלביזיה) שמתאימות את כמות האור הכחול המופרש לשעה ביום, כדי לדמות את כמות האור הכחול שנמצא בשמיים. כלומר, החל משעה שבע בערך המסך שלי נעשה צהבהב אדמדם. מתרגלים לזה די מהר. בעיניי זה אפילו מרדים.

לגבי זמן ההירדמות, בספר שלו על טיפוח הגוף לחנונים, טים פריס אומר שהשיטה שלו להירדם היא להתאים את הטמפרטורה בחדר השינה. עבורי מה שהכי פועל זה פשוט לנסות לקרוא שוב ספר שאני נורא רוצה לקרוא אבל משום מה לא זורם לי. נופל תוך חצי עמוד. אגב מסתבר שאפשר לקרוא באור עמום, סבתא טעתה זה לא הורס את העיניים, רק מעייף.

להמינגוויי יש סיפור קצר על איך שהוא מדמיין שהוא דג בנחלים בזמן שהוא שוכב במיטה ומחכה לבוקר כדי להירדם. לפעמים הוא ממציא הסתעפות חדשה של הנחל, בונה אותה לפרטי פרטים, וממתין עם החכה שיבוא דג. הגרסה שלו לספירת כבשים. זה היה קצת אחרי הפציעה שלו במלחמת העולם הראשונה. עם השנים הוא פיתח הרגלים שהסוו את הPTSD, כמו לכתוב לפנות בוקר ואז לדוג ולשתות בצהריים, ולהמשיך להשתכר לאורך היום. טוב נראה לי שכבר שעה שאפשר לעשות בה משהו.

הערות על "הרהורים לעת מלחמה ומוות" לפרויד (1915)

מי שרוצה לחיות שיתכונן למות.

פרויד ממשיך בחלק השני של "הרהורים לעת מלחמה ומוות" (1915) לדון בהכחשת המוות בתרבות המודרנית.

לפי פרויד, בעוד שהאדם הפרימיטיבי קיבל את המוות כחלק מהחיים, אנחנו רואים בו אך תאונה יוצאת דופן. איננו תופסים את מותנו, וכל דימיון כולל בו אלמנט התבוננות שאינו קיים במוות עצמו. את מות יקירנו אנו מקבלים באמביוולנטיות משום שלצד אהבתנו אליהם גם שנאנו אותם. וכך אנו יוצרים להם רוחות רפאים ומצבות והספדים כדי להכחיש את רציחתם בעולמנו הפנימי שהתרחשה אין ספור פעמים. כמו הבדיחה על הבעל שאומר לאשתו, "אם אחד מאיתנו ימות אעבור לפריז". את הרצחנות כלםי האהוב אנחנו מרחיקים לרצח האוייב בקרב, שם השנאה אינה מאיימת על האהבה. אולם היום האוייב נמצא בחסית ולאדם בעורף אין פורקן של רצחנותו.

פרויד טוען כי בכל זאת המוות נחוץ בחיים כדי לתת להם משקל. כמו שפלירטוט אמריקאי מבטיח שלא יוביל לכלום ולכן מאכזב מראש, בעוד שרומן אירופי נושא סכנת בגידה והרס ולכן יש לו טעם. כך חיינו המודרניים הפכו חישוב המוציא סכנת מוות. 

כאן נכנסת המלחמה ההמונית כאישוש משאלות הרצח שלנו. כשמתים עשרות אלפי אנשים לא ניתן לומר עוד שזו טעות. 

**

ואני אוסיף שלפעמים מטופלים מדברים איתי על המוות ועל חששות בריאות. ואני חש שהדבר דימיוני ובלתי נגיש עבורם. שמדובר בבוגימן ששמו מפחיד אך שלא ראוהו מעולם. ברגעים אלו אני מכוון אותם להתייחס למוות הנפשי שהם חווים בהווה. כיצד כל דחייה של אהבה, כל ניכור, חוסר אמון, ספיגת תוקפנות, והשהייה של החיים, יוצרים בהם איזור מת בנפש. איזור זה נגיש להם יותר מהמוות הרעיוני שלהם בעתיד. וכיבוש המוות הנפשי הוא חלק מהתעוררותם לחיים, להבין שעכשיו הם חיים. 

נסו לשאול את עצמכם האם אתם מחכים למשהו כדי להיגמל מעישון, האם ההרגלים ההרסניים שלכם הם קבלת המוות או הכחשתו.

תודעה מרובה

אני משתעמם בשחייה אז קניתי כזה נגן mp3.

אבל הוא זול אז הוא לא מתחבר לaudible ואני לא יכול לשמוע את הספרים שלי. 

והאמת אני באודיבל באמצע ספר מסובך וקשה שעושה לי בייגלה מהמוח, Our Incomplete Nature. של טרנס דיקון. כולו כתוב בהפוך על הפוך מכמה זוויות מנוגדות. על האופן בו הנפש מתהווה מתוך הכאוס הפיזיקלי. כואב הראש.

אז בהיעדר הכאב ראש הזה, פניתי להוריד ספר חינמי מהאתר של Librivox. נפלתי על מקריא מתנדב מוצלח ל"הרהורים לעת מלחמה ומוות" של פרויד מ1915. 

פרויד מדבר על האכזבה העמוקה שלו מהמלחמה בין מדינות תרבותיות לכאורה. כיצד החברה המתורבתת הדורשת מהפרט להצניע דחפים אלימים אינה מסוגלת לעשות זאת בעצמה. למעשה פרויד אומר שאיסורי החברה על אלימות פרטית היא כמו המונופול על אלכוהול טבק וכלי נשק, שמכירתם מוגבלת ברישיון מדינה.

פרויד טוען שהחברה הדורשת מאיתנו לעדן את דחפינו האלימים לכדי חמלה, שיתוף פעולה ויצירתיות, היא עצמה גולמית ופראית בפתרון הקונפליקטים שלה. היינו יכולים לדמיין שאולי מדינות מתורבתות היו מוצאות דרך אבירית להגיע לעליונות זו על זו, או להכריע תחרות על ערכים ומשאבים, מבלי לפגוע בכל מוסדות התרבות הערכים המשותפים וחפים מפשע. אולם בימים המודרניים כמו בתקופה העתיקה, שדות נשרפים, מקדשים מחוללים, וחפים מפשע נטבחים. והטובים והנעלים שבנערינו נהנים מפעולות רצח והשחתה אלו. 

הזמן עבר מהר בשחייה. והפסקתי עם סיום ההקלטה של החצי הראשון של הספר. אני מקווה שגם את החצי השני מקריא אותו אחד, שהסתדר לי עם קצב הנשימות.

חשבתי על כך שבחלימה חברתית יש יכולת של הקבוצה להתבונן בתודעה החברתית. זה נקרא הלא מודע החברתי, למרות שיש ויכוח בין הגדרות שונות לגבי מהו הלא מודע החברתי. לא מודע הוא מונח דיאלקטי המניח מודע, ובמונחי בראשית, אני לא בטוח שנפרדו מים ממים עדיין. החוויה שלי במבט על הפרוטו-תודעה החברתית היא שהיא טרם נולדה. 

אם בעבר הרעיון של תודעה קולקטיבית דרש הצטרפות לאיזו כת מיסטית, או אמונה באידאלים דכאניים, או התפרקות אורגיה-אית הרסנית, הרי שהאינטרנט מציע אפשרות ראשונה לסנכרון המוני, שיכול לתפוס צורה, ולהניע תהליכים מכווני מטרה. אני מדמיין אנרכיזם בן ימנו כדמוקרטיה השתתפותית. וכך אפשר להבין את התופעות השליליות והחיוביות של הגלובליזציה הדיגיטלית כרחשי התארגנותה הראשונית של מערכת חברתית. אולי אני מקשקש והאינטרנט הוא עוד גלגול של הטלגרף. שגם נתן תחושת לכידות גלובאלית. וזה גלגול של הדפוס והיכולת לבנות קהילות בעלות אידאולוגיה משותפת על פני מרחק רב. המשותף הוא למעשה תקשורת של מידע מופשט, שמייצר ישות חברתית.

בכל מקרה אני לא בטוח איך סוציולוגים היו מגדירים את השלב בתהליך בו אנחנו נמצאים. אבל אני חושב שיש בעיה ביחס המחפצן של אדם לאדם בפייסבוק, והאינטרנט כיום הוא אמא-סביבה מתה שמחזירה לנו רק השתקפויות רפאים משל עצמנו אך שומרת אותנו פרגמנטריים ולא באמת מארגנת אותנו מנקודת המבט של רמה גבוהה יותר של תודעה. כשתנועה פוליטית מתארגנת דרך הפייסבוק זה מפחיד, לא רק את בעלי הכוח אלא גם את הבורגנות, אותי שנוח לי להיות פרט בחיי הפרטיים.

וכאן חלימה חברתית נותנת לי תקווה אחרת. חלק מהחלומות ניתנים לפירוש כחרדת היבלעות של הפרט בכלל, לצד תחושה של תלישות וניתוק כל עוד אין להקשר החברתי פשר. חלק מההתייחסות לחלומות של אחרים נראה לי כמן הדרך הנכונה לשלב בין פרטים לשלם. לא כחברים באותו מחנה פוליטי, המתארגן כנגד האחר המתחרה. אלא כמחזיקים פרטיים חתיכת פאזל חברתי, הזקוקים זה לזה כדי להבין את המשמעות שהם נושאים עבור הכלל.

אני תוהה אם יש דרך להביא את סוג ההתייחסות הזה של חלום לחלום כדי ליצור תודעה חברתית ממפגשי שוליים שאנחנו מארגנים לפלטפורמה סקלבילית כמו האינטרנט. לפעמים נראה לי שההתפשטות הוויראלית דרך האינטרנט היא בהכרח טפילית על האדם כנשא ממים. ולפעמים נראה לי שזה הכל עניין של להחליף את כפתור הלייק במשהו אחר. אולי במיפוי תחומי העיוורון לשונה שנוצרים מרוב likeness. אולי בינה מלאכותית בכל זאת כשירה למשימה הזו.

עכשיו אני חוזר לקרוא עותק קשיח (לכן הדחיינות פה, כי כל שורה שולחת אותי למחשבות) של The Emperor's New Mind של סיר רוג'ר פנרוז על טענתו שבינה מלאכותית המבוססת על חישוב בלבד מפספסת איכות קריטית של התודעה. והוא מציע שהאיכות הזו קשורה לתופעה הקוואנטית של קריסת מרחב האפשרויות מול תודעה אנושית. כלומר היכולת של "חלקיקי" פרוטו-תודעה המפוזרים ביקום ומרוכזים בתוכנו להיקשר זה עם זה והחל מריכוז במסה מסויימת, להביא אפשרויות לכדי מימוש. המחשבה הזו מובילה לשאלה האם התודעה הפרטית של כל אדם אינה רק חלק מתודעה גדולה יותר שמבקשת להתחבר. ואז אני מפחד שהתןצאה תהיה מימוש כל האפשרויות וסוף הקיום, גם אם גדול ממני ולא צריך להדאיג אותי הקטן.

עבורי בכל זאת, המחשבה על כך שאני מורכב מחלקיקי תודעה שחברו יחד כדי ליצור את התודעה שלי, גרם לי לחשוב על כך שבכל תא בגופי יש תודעה. וכשאני מרים טוסט חם מהטוסטר ונותן לקצות האצבעות שלי להיצרב אני בעצם מקריב חלק קטן ממני למען הכלל שהוא אני. חשבתי עד כמה הפתרון הזה של הקרבת הפרט למען הכלל הוא פרימיטיבי, ושבהתפחות הגבוהה יותר של התודעה שלי הייתי רוצה גם לקבל את המוות כבלתי נמנע ולא להכחישו, כי חלק מהרצח הוא הכחשת המותיות שלי. וגם למצוא דרכים פחות אלימות להתפתח תוך כדי הכרת הקשר בין הכל להכל, בין הפרט הכלל. ואז אני תוהה האם התפתחות היא סגירת אפשרויות בכך שממשים פוטנציאל, או פתיחת אפשרויות בכך שצמתים חדשים נפרשים בפנינו? 

בכל מקרה ככה מרגיש לי בייגלה מלופף היטב במוח.

להיות או לא להיות, או להתהוות

סינטרה מעשן, נראה מסטול אבל שומדבר לא מרגש אותו, מסתיר את הריקנות המתמשכת של חייו, אבל הנה פניה נהדרות, בום בעיטה. שמפניה לא, קוקאין לא ממש, דיל בדקה התשעים לא מספק את הסחורה, רכישות באינטרנט משעממות. רק ממנה הוא מפיק (פאוזה דרמטית) את הקיק.

**

הריקנות של חיי ריגושים מלווה את תרבות המערב כבר כמה מאות שנים. שורשיה שזורים ברומנטיקה (שגם לה שורשים עמוקים), מבטאים קונפליקט אנושי בסיסי בין המשאלה לנאיביות. משם גם הכמיהה להרגיש, להיות אמיתי, להתחבר, ולהרגיש בכל זאת חסר, זר ומנוכר.

**

הדיכוטומיה הבסיסית היא בין היותי סובייקט והיותי אובייקט. סובייקטיביות היא זווית התייחסות, בעוד שאובייקט הוא דבר שמתייחסים אליו. ככל שאנחנו מתייחסים לסובייקטיביות שלנו אנחנו הופכים אותה לאובייקט, ובאופן זה לא חווים אותה כפרספקטיבה אלא כדבר.

**

למעשה קשה לנו להתייחס לדברים שאינם לגמרי קיימים כאובייקטים שניתן להתייחס אליהם. כך למשל רגשות, עמומים, חמקמקים, מוכחשים, דו ערכיים. כך למשל יחסים. אז אנחנו מחפשים סימנים ברורים שיחליפו את הרגשות העמומים. אנחנו מחפשים כללי תקשורת ברורים שיחליפו את המסרים הסותרים של התקשורת הבין אישית. כך ריצוי מחליף רצון, להיות בסדר מחליף להרגיש בסדר, סטטוס מחליף מצברוח, סמל סטטוס מחליף שליחות, וכו'. אלו סימנים ברורים יותר. כאילו יש לנו איזה מכונת קידוד שמכירה אפס ואחד, ורגשות הם איפשהו באמצע אז צריך למחוק את החלק היותר עמום ולהדגיש את החלק היותר ברור. כיום, מחשבים שמנסים לזהות רגש בדיבור משתמשים ב"היגיון עמום", fuzzy, שבו אפשרויות סותרות אינן מוציאות זו את זה. ענני סטטיסטיקה חופפים מאפשרים להבחין ככה בין כעס להתרגשות, בין שמחה לציניות. אלא שבעצם המחשב רק מרשה לעצמו קצת יותר מידע לפני שהוא מקבל החלטה לכאן או לכאן, בעוד שבנאדם יכול לגלות לאחר שנים שהוא נושא כאב שלא הכיר, שהוא זייף רגש שהוא בעצמו לא ידע שהוא מזייף. יום אחד כשיהיו מחשבים שיבינו רגשות באמת, הם יצטרכו לקחת בחשבון שכל האפשרויות נכונות במידה מסויימת, ושהמשמעות שלהם מתהפכת בדיעבד לפי הקשר.

**

בפסיכואנליזה הגשר בין אפס לאחד מושג (ומומשג) באמצעות הבנת השימוש בסמלים. ההכרה בכך שסמל הוא היעדר, כך שהמילה חתול אינה חתול ממשי, ואינה המילה כלב. האדם הבריא משתמש בסמלים כדי להפוך הוויה גולמית לחוויה סמלית. תחושות עמומות בין אפס לאחד, או תחושות של ריקנות, הופכות לבעלות סימן, ובעצם כך לבעלות ממשות. הן עוברות מאפס, או מאפס נקודה משהו, לאחד. החוסר עצמו הופך להיות מושג. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולס מתאר כיצד תפקידו להפוך את החוויה הקונקרטית של ההיעדר והישות לחוויה סמלית שההיעדר והישות שזורים בה זה בזה. לשם כך הוא מפרש תמיד כשהוא מסביר כיצד הרעיונות והמשמעויות מתהווים בדעתו, בכיוונים סותרים, לאו דווקא רציונליים או סמכותניים.

**

בעולם המדעי אנחנו מתייחסים בעיקר לדברים שיש. הרווחים שבינהם מטרידים אותנו. האנתרופולוג והביולוג האבולוציוני טרנס דיקון מתאר כי מאז הכנסת השימוש באפס למתמטיקה לקח שנים רבות עד שהוא שימש כפי שהוא ברור לנו היום. הסימון הבסיסי לאין הפך לאט לאט לשומר מקום לדברים שיכולים להיות. כמו באפשרות להוסיף אפסים למספר כדי להכפיל אותו פי עשר. כלומר המספר הופך לסמל לחשבוניה, שבה יש מקום ריק שיכול להתמלא. ובכל זאת, דיקון טוען, שגם היום "מהפכת האפס" רחוקה מלהסתיים, כאשר המגבלות על הרובד התרמודינאמי הנוטה לאי סדר, הן החלק החשוב ביצירת רבדים גבוהים יותר של צורה ותהליך.

**

כשאנחנו מתייחסים לעצמנו בשפת היש אליה הורגלנו, אנחנו מזהים דברים שישנם בבירור, דברים שאינם בבירור, ודברים שישנם ואינם בבת אחת. למשל יש לי חשק לשתות סודה, אין לי השכלה במתמטיקה, ויש-אין לי כוח ללכת להתעמל. יחסית קל לי להתנהל עם היש והאין. לבדוק אם יש סודה. להתרחק ממתמטיקה. או להיפך, לדחות את הסיפוק של החשק לסודה כדי להמשיך לכתוב, או להתחיל ללמוד קצת מתמטיקה. אבל קשה לנו יותר עם היש-אין, אני יכול לחכות קצת לראות אם יהיה לי או לא יהיה לי כוח להתעמל. אני יכול ללכת ולראות אם הפעולה מביאה את החשק. ואני יכול לוותר ולהבטיח לעצמי שפעם הבאה. מה שקורה במצב הזה הוא שהבחירה שלי קצת קובעת את המשמעות של מה שיש או אין, ואולי אני אהיה עדיין תקוע במצב ביניים אם אבחר משהו לא הכי נכון לי. כי אחרי כמה חודשים של חרישה למבחן בבית, הרצון שלי ללכת לחדר כושר הוא עדיין מתהווה. לשון המאזניים בין חומצות החלב והאנדורפינים עדיין לא הוטו לכיוון החשק להתעמל שיוצר מומנטום. אם ארד על עצמי שאני עצלן אני עלול לקטול את נביטת הניצן העדין של החשק, אם אלך להתעמל כשלא ממש בא לי אני עלול להכביד על עצמי וגם לשחוק את הדבר שצריך עדיין להבשיל בתוכי. אם לא אלך אולי אפספס מומנטום חשוב. אם אלך ולא אתעמל היטב אולי לא אעורר מספיק אנדורפינים.

**

למעשה עלינו להתייחס בעצמנו למה שיש, לאין ולמתהווה. החלק המתהווה הוא החלק שהופך מיש לאין ליש לאין. אפשר לחשוב על הסובייקטיביות כמבוע ריק שממנו יוצא לאט לאט ומתהווה משהו קיים. צורת הסובייקטיביות מושפעת מהחומרים שהתהוו בתוכה, ותחומה על ידי החומרים עליהם היא מתבססת. כמו שמחשבה יכולה להיות טראומטית וסמים יכולים לצמצם את מרחב החשיבה. היכולת להתהוות קשורה באמונה בתהליך של התגבשות, בפינוי מקום לדבר עמום - כמו במצב צבירה גזי שצריך להתגבש לאט לאט. לכן המרחב הבלתי שיפוטי של טיפול, השעה הקבועה, והביטוי במילים הם סוג של מיכל שמעוצב להפוך ריק לישות.

**

אחת השאלות התהליכיות הכי מעניינות, שעוזרות לאדם להבין את עצמו כישות מתהווה היא "מי אני?". השאלה הזו, אם היא נשאלת במקום העמוק הזה של הנפש, מצלצלת כמו בפעמון אדיר. מטופל לפעמים יגיע לטיפול עם סימפטום כגון התקפות פאניקה, וזו תהיה הבעיה הקטנה שלו, אפילו שעון מעורר בריא, לשאלה העמוקה והחשובה יותר - "אבל מי אתה, אתה יודע?". שפת התפקוד מופרעת על ידי התקף הפאניקה. מישות שלמה, אחד, האדם הופך לפגום, אפס. מהר הוא רוצה להחזיר את עצמו לקו התפקוד, להיות בסדר. השאלה "מה לא בסדר בי?" היא השאלה המנוגדת לשאלה "מי אני?". כשאני שואל "מה לא בסדר בי?" אני בעצם מנסה לעשות ניתוח גורמים שמזהה מה פועל מה לא פועל ולהיפטר ממה שלא. כלומר, להיפטר מחלק מעצמי כדי להיות שלם. אלא שזה פרדוקס. האדם מורכב גם מהיבטים של חוסר, ואינו יכול להיפטר מהם. עצם הרצון להיפטר מחלקים מעצמי הוא חוסר בקבלה עצמית. הקטע המצחיק בקבלה עצמית הוא שצריך לקבל חוסר קבלה עצמית.

**

לפני כמה חודשים כמה מתאמנים סיפרו לי שהם פנו ללשכת מעו"ף של משרד הכלכלה, לקבל ייעוץ עסקי מסובסד לעסקים קטנים. הלכתי בעקבותיהם, התייעצתי לגבי איזו יוזמה טכנולוגית בתחום הטיפול שחשבתי עליה אז. הציעו לי לפנות לכמה יועצים או מאמנים עסקיים. די מהר התברר לי ששתיים מהיועצות לא יחדשו לי כלום. השלישית הייתה נורא מוזרה ומעניינת. בחרתי בה. איריס קים. וואו. יום אחד אני אקדיש לה פוסט. חשבנו על הזהות המקצועית שלי ואיך היא לא בדיוק כזו ולא בדיוק כזו, ואיך היא צריכה להתפתח. סימנו תהליך. ברגע של ייאוש שמלווה כל תקווה, הבעתי את הספקות שלי בפניה. היא אמרה לי שאני לא יכול להתייחס למשהו מתהווה כמשהו שישנו. אני לא יכול לבקר את זה כאילו זה כבר קיים וצריך תיקונים. זה תהליך שכרגע זקוק בעיקר למקום ואמונה, ולא יעמוד בביקורת שלי.

דיטוקס

לאחרונה המילה דיטוקס מעסיקה אותי בהרבה רבדים.

אני מקשיב לספר אודיו על קואצ'ינג בגישה של רפואה פונקציונלית, וחושב על תהליכים שעברתי בשנה האחרונה. כיצד לקחתי בעלות על תחום מופקר בחיי- התזונה.

קודם כל במובן הפשוט של להוציא ג'אנק מהתזונה. כשנגמלים מדברים כמו סוכר ופתאום על מיני רעבים ספציפיים מתעוררים. אני צריך חלבון כדי להיות שבע. צריך שומן בשביל אנרגיה. צריך עלים יותר ממלפפון. צריך מלח. צמא פתאום נעשה ברור יותר. הגוף מתחיל לעמוד על שלו ולהתנגד לדברים שפעם הוא ספג בלי בעיה. רגישויות מתחילות להישמע. פתאום יש קשר בין צלילות החשיבה לבין האכילה. סוכר דם גבוה מתבטא בערפול. מנת סוכר וגלוטן ביחד מתבטאת בכאב ראש. קפה מתבטא בחרדה ואם לא ממשיכים אז יום אחרי בדיכאון. הבייסליין של תזונה שיושבת טוב בגוף ובמוח נעשה נמל מבטחים לשוב אליו לאחר קרייבים אסורים.

ואז עוברים למטאפורי. פייסבוק כדוגמא. נכנס לרווחים בין הדברים בחיים וחוסך רגע קטן של ליבידו לא מכוון. אותה מבוכה קיומית קטנטנה של להיות חסר כיוון ועדיין בעל דופק. לא ברור מה עושים עם להיות בחיים. יש מי שבשבילו זה ג'וינט, נטפליקס, או מייל מהעבודה. בעצם דברים שמסיחים את דעתנו מרגעים קטנים בין לבין שבהם יכולנו להרים ראש ולהתבונן בעצמנו קצת.

גם דברים טובים יכולים להיעשות במיינדלסנס. לפגוש אנשים משמעותיים בחיינו, לממש את עצמנו, אבל בלחץ, בלי מרווח לנשום לנוח, בלי המרחב לההרגיש אמביוולנטיות גם לגבי מה שטוב ברובו. שזה בעצם להרגיש. וגם אינטראקציות רעילות יש, אפילו עם אנשים יקרים בחיינו. חוסר סבלנות, פינות שנכנסים אליהן, טמטום שמשתלט על היחסים. ניכור מהחוויה שמשתלט על עוד חלקות טובות.

***

בטיפול אני רואה אנשים שבוחרים לבלוע קצת רעל כדי לשמר איזה קשר או איזה מצב. בעצם הפתרון שלהם למצב שאינו בר קיימא הוא להוציא את עצמם מהמשוואה. לא לכעוס ולא להכעיס, להתנחם באיזושהי תחושת הקרבה. אני צריך להזכיר להם שאין טריק כזה בנפש- לעמוד מנגד. אנחנו תמיד גם בתוך החוויה. גם מרגישים.

ובמקום הזה שבו הנפש רושמת בשקט את מה שאנחנו סופגים מכל מיני סיבות, נעשה קשה לנקות את הרצוי מהלא רצוי.

הניקיון הקל שבדיטוקס מהתמכרויות ברורות קשור לזה שאנחנו מפסיקים לצפות ג'יפה בסוכר, ולאושש את הבחילה שבכל זאת מתעוררת בעוד סוכר. תחושה ברורה יותר של מתאים לי ולא מתאים לי מתעוררת. אבל במישור המטאפורי ה"ציפוי בסוכר" קשור לציפייה שיהיה טוב יציב. יש פה החפצה של מה שטוב, הפיכתו מתהליך חווייתי לאובייקט שניתן לתפעל ולמקסם. בדרך מגבירים את הווליום, מגביהים את סף הרגישות. מתרחקים מחוויות ביניים, אמביוולנטיות, ומחזקים את הניכור הפנימי והחיצוני.

**

הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון מתייחס להחפצת חלב האם כרצח-התאבדות. המשמעויות הרגשיות של ההזנה בלתי נסבלות והתינוק מכחיש אותן כאילו הוא רעב רק להזנה חומרית. החלב מעוכל בעוד שרגשות התלות, החרדה, והבלבול נבלעים בגולמיותם. ההתעלמות משתי התודעות המתהוות זו מול זו מאפשרת להתמקד בקבלה החומרית הפשוטה יותר. הדיטוקס אם כן הוא לגשת לרגשות הגולמיים שלא עוכלו ולהרגישם. מנגד, המצב הנקי אינו מצב של סטריליות, אלא מצב נפשי של מפגש פורה. כזה של נוכחות מלאה בחוויה, המורכבת, המתהווה, הבלתי נשלטת.

***

לגבי דיטוקס קונקרטי בכל זאת אני ממליץ על שני ספרי אודיו.

Dirty Genes / Ben Lynch

לימד אותי שיש לי מוטאציה בגן MTHFR שבגללה כדאי לי לצרוך פולייט ולא חומצה פולית. ושתוספי חומצה פולית אף חוסמים ספיגת פולייט. שיניתי תוספי תזונה והתחושה השתפרה. כדאי לקרוא אחרי שעושים בדיקה גנטית ב23andme ומוציאים דוח שלו בStrategene. אבל אפשר גם בלי.

Ultramind Soluion / Mark Hyman

גרם לי לחשוב שמעשנים הם בני מזל כי כל כך קל להם לזהות מה הם עושים לא בסדר. בעוד שהתהליך האמיתי של לקיחת המושכות בנושא בריאות וסגנון חיים מתאים הוא הרבה יותר ממושך, מורכב ואישי.

תהליך אימון קצרצר

לאחרונה ערכתי תהליך אימון קצרצר בנושא קריירה עם אדם מוכשר ומרשים. זהותו מוסתרת כאן על ידי כך שרבים מהאנשים שפונים אלי במטרה דומה ראויים לסופרלטיבים דומים. 

כשאני מסכים לערוך תהליכים מוגבלים מראש בזמן, זה תמיד באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד אני מרגיש שלכל שעת עבודה משותפת יש ערך רב, ומטרתי ליצור מגע רגשי ומחשבה חדשה מדי פגישה. מצד שני אף פעם לא ברור לי כמה האדם בשל ומוכן למפות ולארגן את חייו באופן פרקטי, וכמה מחובר רגשית יכול תהליך מזורז כזה להיות. אולי עדיף להגיד לא, ולא להגיע למשהו חצי אפוי. 

כשנכנסתי לכאלו תהליכים, למדתי שאני צריך לתעדף. עם אנשים מוכשרים, תמיד עדיף למקד בצרכים, מוטיבציות, ערכים אישיים. זו הליבה שהוזנחה, וכל היתר מסביב כבר מגובש מדי. עדיף לא לגעת ביכולות. בקושי לגעת בחזון. לשכוח מחסמים.

הפעם העיסוק בצרכים היה די ברור. שני פלונתרים די ברורים עלו. קודם כל עלה צורך מודגש בחופש מכל מיני סוגים. אבל סיפור החיים והדילמה עצמה רמזה שיש צורך נוסף בביטחון. נראה שהמעצור היה בדיכוטומיה בין חופש וביטחון, שנתפסו כשני דברים מנוגדים שלא יכולים להתקיים ביחד. הפתרון היה די פשוט. יש צורך בביטחון. העתיד הרצוי צריך לכלול ביטחון. עכשיו בוא נראה איך חופש וביטחון הולכים ביחד, מאפשרים זה את זה אפילו. מרגע ששינינו את הנחת המוצא של ערך אחד על חשבון השני, לא היה לנו קשה למצוא אפשרות מימוש שמשלבת את שני הערכים.

אחר כך עלתה תחושה של התפזרות. אני גם זה ואני גם זה ואני גם זה ואני גם זה, ואני לא אף אחד מהם. אלוהים יודע מה אני בעצם. גם כאן היה די ברור, שההגדרה של מה אני אמור להיות, הייתה צריכה להיות רחבה יותר. אין מה לעשות. יש אנשים שכדי להגשים את עצמם בצורה המדוייקת והמלאה ביותר, ייצטרכו לעשות הרבה דברים. נכון שאפשר לזקק עקרונות מופשטים, ולכוון לפיהם כל צעד וצעד. אבל ההכרה החשובה היא שיש אנשים שזקוקים לעושר רב של עשייה, ובלעדיה הם דווקא פחות באים לידי ביטוי, מבולבלים יותר. תפיסה זו של זהות מקצועית היא קשה יותר להחזקה, ודורשת עירנות ובחינה מתמדת של הדרך ושל ההתאמה של הזדמנויות מכל מיני תחומים ספציפיים לתמונה כוללת שרק האדם מחזיק. אבל עירנות ובחינה מתמדת הן לא משהו שיקשה על כזה אדם מוכשר. מה שהקשה עליו היה רק תחושת חוסר הלגיטימיות והרצון באישור שהוא באיזושהי דרך נכונה. אפשר לסכם את הנקודה הזו באופן שטחי, במשבצת אינטרדיסציפלינרית או צורך בדינאמיות. אבל אפשר גם לראותה כלקיחת בעלות על הזהות המקצועית שלי - אני מכוון את עצמי לאן שנכון לי.

השלב הבא היה ויזואליזציה של העתיד, של המצב הרצוי. האמת שזו לא בעיה להגיד מה ההישג הרצוי כשמדובר באדם שאפתן, זה רק עניין של לנסח פנטזיות בשפת מציאות, לא הייתי צריך לעזור הרבה וזה קרה בשיעורי בית בלעדיי. מה שהיה יותר מעניין בסיכום התהליך, היה גזירה לאחור של פריצות הדרך הנחוצות, או המאפשרות. מה צריך לקרות בעוד שלוש שנים כדי שהחזון של עוד חמש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות בעוד שנה כדי שהיעד של עוד שלוש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות עוד שלושה חודשים כדי שהחזון של עוד שנה יתאפשר. משהו בגזירה לאחור של פריצות דרך קריטיות ומאפשרות הופך את התהום בין ההווה לחזון לבר חצייה.

מצפן - דף עבודה

מסמך זה נועד לעזור לך לזהות תחומים בהם את/ה מגובש/ת לגבי מה טוב לך, במה את/ה טוב/ה, ומה יהיה לך טוב לעשות, וגם לזהות תחומים פחות ברורים שדורשים עוד בירור. כמו מצפן, מה שייכתב כאן לא יהיה היעד שתבחר/י להשיג בהמשך, אלא קריטריונים שיעזורו לך לבחון האם את/ה בכיוון הנכון במצבים בה הדרך לא ברורה.

אנחנו ננסה להגדיר אותך לפי כמה תחומים תפקודיים, ולהשתמש בניסיון שלך מחוויות עבר כדי ללמוד לקחים כלליים על האופן בו את/ה מתפקד/ת. התחומים הם: מניעים, יכולות, הסתבכויות, ושפע. בכל תחום ננסה למנות 3-4 עקרונות שמאפיינים אותך. המטרה שלנו היא להגיע לטבלא פשוטה, עם רשימה של מאפיינים שלך, והסבר קצר של כל אחד מהם. נתחיל.

מניעים:

הגדרה: הדברים שכשיש לך אותם את/ה מאושר/ת, כשהם מתקיימים את/ה מרגיש/ה מימוש עצמי, ושכשהם אינם את/ה נשחק/ת או נובל/ת. אלו הצרכים שעליך לספק בכל מצב כמו ביטחון, חופש, מרחב עצמאי, הצלחה כלכלית וכו'. או הערכים שעליך לממש כמו מצויינות, אתיקה, שליחות וכו'.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: נסה/י להעלות בזיכרונך שלוש תקופות שיא ושלוש תקופות שפל מחייך. כתוב/י תיאור של החוויה. ואז שאל/י את עצמך, מה קיבלת מהסיטואציה שגרם לך לשביעות רצון או לתחושת מימוש עצמי, ומה היה חסר לך שגרם לך לתחושת תסכול או חוסר מימוש עצמי בסיטואציה.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: על כל עיקרון שאת/ה מגיע/ה אליו, אפשר לשאול "ומה קיבלתי מזה" כמה פעמים, עד שמגיעים לצורך או לערך הבסיסי. חשוב מאוד לדייק, להבחין בין צרכים שונים, ולהגיע לצורך הבסיסי באמת.

מניע #1:

הסבר קצר:

מניע #2:

הסבר קצר:

מניע #3:

הסבר קצר:

יכולות:

הגדרה: אלו המיומנויות והכישורים החזקים שלך, שאת/ה מביא/ה איתך לכל סיטואציה. אלו הדברים שאת/ה יודע/ת שאת/ה יכול לעשות כדי להצליח. אלו הדברים שמחמיאים לך עליהם. לפעמים אלו הדברים שאת/ה עושה גם בעל כורחך, כי ככה את/ה נוטה לפעול, כמו במקרה של סגנון התמודדות אנליטי וסגנון התמודדות המבוסס ניסוי וטעייה.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: העלה/י שלוש הצלחות שחווית בחייך, ובהן האופן בו פעלת היה משמעותי להצלחה. שאל/י מה היה מיוחד באופן בו את/ה פעלת לעומת אחרים במצב דומה. על מה קיבלת מחמאות בדיעבד.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: על כל עקרון שאת/ה מגיע/ה אליו, נסה/י לשאול, "האם זה מיוחד לי?". לפעמים בסיטואציות שהתנסינו בהן, לא נוכל לדייק מעבר לרמה מסויימת, למשל נדע שאנחנו משתמשים בשכל, אבל לא באיזה סוג חשיבה בדיוק, כי לא היה לנו למי להשוות. חשוב בכל זאת להגיע לרזולוציה הכי דקה שאפשר.

יכולת #1:

הסבר קצר:

יכולת #2:

הסבר קצר:

יכולת #3:

הסבר קצר:

הסתבכויות:

הגדרה: הסתבכויות הן הדברים שחוסמים אותנו מלהצליח, האופן בו אנחנו יורים לעצמנו ברגל, שוב ושוב נופלים לאותו בור, ומכשילים את עצמנו. זה יכול להיות הגזמה כלשהי, או אבדן שליטה במצבים מסויימים. חלק מההסתבכות הוא שאנחנו בדרך כלל לא מזהים את הנקודה בה אנחנו מסתבכים, ולכן מלקים את עצמנו על כשלון או חולשה מבלי לדעת מה בעצם הוביל אליהם. לכן חשוב לשאול את השאלה זו מחדש, במקום לשאול "מה לא בסדר בי", עלינו לשאול "מה הוביל אותי לפעול כפי שפעלתי" וגם "איפה הייתה לי בחירה אחרת".

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: העלה/י בזיכרונך את המשובים לשיפור שקיבלת לאורך חייך. בוסים, מפקדים בצבא, הורים, חברים ואוייבים כאחד. נסה/י לרשום את המשובים שחוזרים. כעת נסה/י לומר האם יש משהו שאת/ה עושה בסיטואציות שהן תיארת, שגורם לאנשים לתת לך את המשוב הטעון לשיפור. למשל, אם אמרו לי שאני מתפזר לכל הכיוונים ולא מתרכז במה שחשוב, אני אנסה להבין מה אני עושה שגורם לאנשים להבין אותי ככה. אולי אני לא מרוכז כי לא לקחתי ריטאלין, אולי אני לא מרוכז כי אני מנסה לרצות דרישות סותרות.

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: אם העיקרון שמצאת נשמע כמו הלקאה עצמית כנראה שזה לא זה וצריך לשאול מה צומת הבחירה שבכל זאת יש לי כדי שלא להסתבך באותו מצב. הלקאה עצמית: "אוף למה אני כזה/כזאת חסר/ת ביטחון". הסתבכות נשמעת ככה: "במצבים בהם אני חסר ביטחון אני נוטה להקשיב לאחרים ולא לעצמי, כי הקול הפנימי שלי חלש יותר ודורש יותר זמן". אפשר לראות שבניסוח של הסתבכות, יש אפשרות לבחור אחרת, גם אם זה קשה ובניגוד לנטייה שלנו.

הסתבכות #1:

הסבר קצר:

הסתבכות #2:

הסבר קצר:

הסתבכות #3:

הסבר קצר:

שפע:

הגדרה: שפע הוא האופן בו אנשים אחרים חווים את הקיום שלך בחייהם. זה פחות מה שאת/ה חושב/ת שאת/ה נותן/ת להם, ויותר מה שהם מקבלים ממך מבלי שאת/ה מנסה בכלל. למשל יש מי שאת/ה החבר/ה הכי נאמן שלו, יש מי שמקבל ממך הקשבה, ביטחון או עצות. בדרך כלל זה משהו שאת/ה משדר/ת לסביבה או מעניק/ה לאנשים בחייך בלי להתאמץ יותר מדי. רוב האנשים לא מודעים לאופן בו הם תורמים לסביבה. הם עסוקים יותר באופן בו הם מנסים לתרום לסביבה, ולא שואלים או בודקים מה באמת מקבלים מהם.

שאלות שעוזרות להעלות אפשרויות: עדיף לשאול אנשים משמעותיים בחייך, שבחרו להיות איתך בקשר, מה הם מקבלים מהקשר איתך. או מה הקשר איתך תורם להם. זו שאלה מביכה. חשוב למקד אותם ולהגיד שזו לא בקשה למשוב, ואין צורך בטיפים לשיפור. מה שמעניין אותנו, זה מה שעובר ממך הלאה באופן חיובי. כדאי לשאול כחמישה אנשים, מתחומים שונים בחיים - משפחה, קולגות, חברים וכו'. הדרך הכי טובה להשיג תשובה טובה היא להתקשר ולהסביר, ואז לשלוח את השאלה במייל, ואם אין תשובה תוך כמה ימים, להתקשר שוב ולשאול מה התשובה. (אפשר לשאול גם במה את/ה חושב/ת שאני טוב/ה - כדי להוסיף עוד רעיונות לתחום היכולות, אבל זה לא קריטי).

שאלות שעוזרות לבחון האם האפשרות מתאימה: חשוב לוודא שזה משהו שנובע ממך בלי הרבה מאמץ, שזה תופעת לוואי של איך שאת/ה. אם זה משהו שאת/ה צריך להתאמץ לגביו, אולי זה יכולת. בדרך כלל צריך אמפתיה לחוויה של הצד המקבל, כדי לדעת מה האפקט שלך על הסביבה היה.

שפע #1:

הסבר קצר:

שפע #2:

הסבר קצר:

שפע #3:

הסבר קצר:

טבלא שאפשר לכווץ ולשים בארנק:

מניעים	יכולות	הסתבכויות	שפע
#1:	#1:	#1:	#1:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:
#2:	#2:	#2:	#2:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:
#3:	#3:	#3:	#3:
הסבר:	הסבר:	הסבר:	הסבר:

x

עכשיו שיש לך מצפן, השלב הבא הוא להגדיר יעד, ולבחון אותו לפי הקריטריונים שניסחת - האם הוא מתאים, האם הוא דורש התאמות, האם המצפן מציע לי דרך משלי להגשים את היעד?