התכונות המתגלות של הנפש

השבוע התחילה השנה השלישית של קבוצת הקריאה שאני משתתף בה. בשנה הראשונה קראנו טקסטים התייחסותיים, שכללו הרבה מיטשל, קצת בנג'מין, ועוד כמה חברים. בשנה השנייה קראנו את אוגדן מסכם את וויניקוט ואת "צילו של האובייקט" של בולאס. השנה ערכנו ישיבה בה הצענו שני סיליבוסים מתחרים - אני הצעתי לחזור לטקסטים בסיסיים של מלאני קליין, חברי ומזכיר הקבוצה בפועל, טל, הציע את ביון. בסוף חצי הצביעו ביון, חצי הצביעו אוגדן (הצעה שנדחפה בערמומיות מרשימה), ורק אני הצבעתי קליין.

אז התחלנו לקרוא מקראה של נוויל וג'ואן סימינגנטון על תורתו של ביון. ובואנה הם חמים על ביון. נתפסתי למבוא: "הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של ביון, רחוקה באופן מהפכני מכל צורות ההמשגה שקדמו לו. איננו מהססים לומר שהוא ההוגה המעמיק ביותר בתחום הפסיכואנליזה - ובכלל זה פרויד עצמו. אם הקורא אינו מזועזע, אם אינו המום לגלות שכל מה שהבין עד כה מוטל על כף-המאזניים, אם נשימתו אינה נעצרת מאימת ההכרה שעליו להתחיל שוב מאפס, הרי שנכשלנו קשות במשימתנו, והספר יהיה בגדר כישלון." כלומר, אם אני מבין נכון, הם טוענים שהקורא אינו יכול לצרוך את הטקסט הזה כאובייקט, כשהוא נשאר שלם, כפי שהיה, אלא שהקורא הוא המושא של הטקסט העומד לפעול עליו ולשנותו בתהליך הקריאה. אני אוהב את התנופה המתפרצת בהצהרה כזו, של טקסט המבקש לחרוג ממסגרת האותיות והדפים. היכולת להתפרץ מעל לאמצעים הטכניים, היא הסוכנות הסובייקטיבית. כלומר, בעיניי, יש פה תפיסה שהסובייקטיביות האנושית אינה שונות טעותית כלשהי במנגנון מכאני שמציית לחוקים קטגוריים לא ממש מדוייקים, אלא שמתוך הגוף הביולוגי צצה הרוח האנושית שאינה מצייתת לחוקיו. כמו שמחאות אנטי צרכניות יכולות להשתמש בפייסבוק כדי לחתור תחת המנגנון הקפיטליסטי שיצר אותו.

דאטה ממסע בין כוכבים הוא דוגמא לemergent qualities of sentient beings, משום שהוא רובוט שמנסה להיות אנושי, ובכך הוא אנושי.

בכל מקרה, במהלך הפרק הראשון מבקשים הכותבים להזהיר שכל מיני תפיסות פסיכואנליטיות קודמות מתייחסות לתיאוריות קטגוריות ולמבני נפש קבועים ולמניפולציות טיפוליות מהימנות, בעוד שהחשיבה של ביון נוגעת לפנומנולוגיה חד פעמית שבקליניקה ולתהליך מתמשך של חיפוש אחר האמת. את הפרק הציגה בחינניות (ובארגון רב) מעיין, שגם הביאה פשטידת תרד עם גבינות בבצק עלים, ואף הכינה את הטבלא הבאה:

	פרויד	ביון
סימפטום	הסימפטום נוצר מדחף מיני שנחסם ומוצא סיפוק חלופי בסימפטום. קיימת סיבתיות; כלומר הסימפטום נובע מחסימה ידועה של דחף ועל החקירה האנליטית לחשוף את הקשרים הסיבתיים הללו. אימפרסונליות של הסימפטום – חסימת הדחפים אינה אישית אלא סביבתית.	הסימפטום הוא סיפור הכיסוי לאנליזה. הוא הסוואה של האמת אליה ניתן להגיע באנליזה. אין סיבתיות; הניסיון למצוא סיבה לסימפטום נובע מתחושה פנימית של נרדפות שמוכחשת מחשש לדיכאון, והוא חלק ממערכת פנימית פרנואידית. הגורמים הרגשיים הפועלים בחייו הפנימיים של האדם הם בעיקר אישיים (ביון מתייחס לחקירה האנליטית כאל 'אקט אישי של הבנה').
מחולל התנועה / עקרון ההנעה	עיקרון העונג פרויד יטען כי הניסיון להגיע לתובנה על אף הסבל שעשוי להיגרם ממנה מתאפשר בעקבות עקרון דחיית הסיפוקים; כלומר, אדם מוכן לשאת את הסבל שבתובנה כיוון שבצדו טמונה הנאה גבוהה יותר בעתיד. לכן אין סתירה בין החקירה האנליטית בטיפול לבין עיקרון ההנעה המרכזי – השאיפה לעונג וההימנעות מכאב.	החיפוש אחר האמת ביון יטען כי ההחלטה לשאת תסכול במקום לחמוק ממנו היא הגורם המכריע בצמיחה מנטאלית. הצמיחה המנטאלית מתאפשרת בעקבות המעבר מעיקרון העונג לעיקרון החיפוש אחר האמת.
האנרגיה הנפשית	ליבידו מיני	צמיחה רגשית
החלום	תפקידו להסתיר (ואז באמצעות אנליזה לחשוף) את המשאלה.	תפקידו ליצור את המשאלה "לסנתז רסיסים לשלם".
החשיבה	תפקידה להפחית מתח ועל ידי כך להוות אמצעי להשגת סיפוק.	תפקידה להתמודד עם המתח ולווסתו ועל ידי כך לשרת את האדם בחקר האמת.
המודעות	מודע – לא מודע הלא מודע הוא 'מקום מסוים בנפש אליו דברים מסולקים'. תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים	סופי – אינסופי המודעות אינה מקום אלא הכרה, היא פרספקטיבה שונה של התבוננות על אירועים. ביון מכנה זאת 'נקודת מבט' (vertex). מרכיבי ביתא, אלפא ושאר ירקות (יהיה ודאי מובן יותר בהמשך...)
מבנה הנפש	המודל הסטרוקטורלי	האני העליון מוחלף ב"תפיסה של ♀(מיכל) ♂ (מוכל) אינטראקטיבי, טפילי או מוחץ הדדית המרוקן את עולם הרגש ממשמעות" (כנ"ל). אין אני כי הוא סופי ולכן מוכר ומגביל והסתמי הופך מיותר.

כאמור זכויות היוצרים שמורים לה. למעיין. ייתכן שאוכל לברר גם מה המתכון של הפשטידה ולהעלות. הילה עודדה אותי לתעד את המפגש, אני תוהה אם לזה היא התכוונה.

אני הכנתי לערב הזה מנה של עדשים כתומים, שהוגשה עם פיתות וטחינה. יעני העדשים היו סוג של מטבל שלוקחים עם כפית ושמים על פיתה ויוצקים עליהן טחינה. אני חותך שני בצלים גדולים וחצי ראש שום. מטגן בסיר בכ-5 כפות שמן עד שהם מתרככים. מוסיף כמון כתוש, עלי דפנה, לימון פרסי יבש, 3-4 כפות של פפריקה מעושנת. עד כה עברו פחות מחמש דקות מתחילת הטיגון, והבצל קצת רך, שומדבר לא השחים, יש הרבה שמן חופשי בסיר. מוסיף כוס עדשים כתומים שהשריתי שעה (בעצם שטפתי וסיננתי שוב ושוב במשך 10 דקות). מערבב קצת, נותן לעדשים להיטגן. מוסיף מים רותחים עד קצת לפני גובה העדשים. מרתיח את המים, מוריד את האש ל15 דקות עם מכסה או עד שהמים נספגים, מערבב לקראת הסוף. האמת שלא אכפת לי שיוצא mushy. ניתן להגשה גם כמנה אישית בקערית עם טחינה. ואז כדאי לשים הר קטן של פטרוזיליה וסלרי ונענע קצוצים ולסחוט לימון ואולי גם קצת שמן זית. אני חייב לציין שאני לא מומחה לעדשים, וזה זוכה למקום וסיקור בעיקר כי זו המנה שאני מרבה להכין השנה, אז אם יש טיפים לשיפור, קדימה.

מעבר לכך, מחר אני עושה טופס טיולים ומשתחרר מחיל האוויר לאחר שנת התמחות.

הערות על "שנאה בהעברה נגדית" לוויניקוט (1949)

במאמרו "שנאה בהעברה נגדית"  (1949), וויניקוט מספר שאשתו הראשונה אספה ילד "ברחן" לביתם. הוא מתאר שהילד היה מתפרע והורס דברים, שובר ומקלל. אותה הרוח הרחמנית שהובילה את אשתו לאסוף את הילד לביתם הייתה מובילה אותה לסלוח לילד, שהרי עבר ילדות קשה, התייתם או שברח מבית מתעלל, ולנסות לחזק את הטוב שבו. אלא שוויניקוט מצא לנכון דווקא להביע שנאתו כלפי הילד. הוא לא מסביר לגמרי מדוע. אני אסביר: מי שעבר התעללות, שנפגע בעבר על ידי מי שסמך עליו, יחפש קודם כל את העוקץ. וככל שתנסה למרוח אותו בדבש, הוא רק יתנער ממך, ינסה להוציא את הרעל ממך. ורק אחרי שהרעל וכל הגועל יצא ממך, יהיה מקום לברר מה הכוונות הטובות שלך שוות. וויניקוט מתאר כיצד היה מוציא את הילד החוצה מהבית ואומר לו "מה שעשית כעת גרם לי לשנוא אותך!!! תישאר כאן בחוץ עד שתירגע ורק אז תצלצל ואכניס אותך". הילד היה בועט בדלת במחאה, אבל כשהיה מצלצל בפעמון עשה זאת רק כשבאמת היה מוכן להיכנס שוב פנימה. אחרי זמן לא רב התגרש מאשתו. עמנואל ברמן מפרשן שהקשר ביניהם היה טיפולי, ושבשלב מסויים נמאס לו ועבר לקשר בשל יותר, שוויוני יותר, עם מי שהפכה בעתיד לאשתו השנייה. וויניקוט מדגיש את החשיבות של הבעת השנאה האובייקטיבית דווקא. כלומר אתה יכול לאהוב או לשנוא את הילד מסיבות אגוצנטריות ביותר - כי הוא משרת איזה צורך שלך להרגיש רחום או לכפר על הקשיים בזוגיות כושלת. אבל וויניקוט מדגיש בפני הילד שהשנאה כלפיו התעוררה בגלל מה שהוא חולל, באשמתו. אשמה בריאה דווקא, מהסוג שיש לה מחילה, אם ילמד הילד להתחשב ברגשות האחר.

כשאני חושב על המאמר הזה אני חושב באופן ברור על העבודה שלי עם "נערות במצוקה". שני דברים הפוכים לאינטואיציה למדתי שם:

1) הכלה היא מרחב מאפשר (including), אבל חשוב מכך היא גם גבול מוציא (excluding). רדפתי אחרי אחת מהן שעמדה לברוח מההוסטל, ראיתי אותה מתלבטת אם להמשיך או לחזור, ניסיתי לשכנע אותה. בשלב מסויים הבנתי שאם אלך עוד צעד אחד לקראתה לא יהיה לה לאן לחזור. אם למיכל הזה שאני מנסה לייצר לא יהיו גבולות, דפנות, הוא לא יכול להיות שם בשבילה ולהחזיק אותה כשהיא תסיים להתפרק ותרצה לחזור "הביתה".

2) הורים (בימנו?) מעדיפים לעבוד עם גזרים ולא עם מקלות. יותר נעים להם לבוא בטוב לילדים ולהרגיש שהילדים אוהבים אותם. השנאה של הילד לעונש, או החרדה שמא לא יעמוד בעונש, או שיפנים צד רע שההורה משית עליו, גורמת להורה להסס בהענשה. כך קורה שהורים ודמויות סמכות בכלל, מעדיפים לבוא בטוב. הרתיעה של דמות הסמכות מהצבת גבול אינה מותאמת לצורך של הילד לדעת מה יקרה אם יעשה משהו אסור, או האם הגבולות יציבים בכלל, האם הגבולות מותאמים לצרכים של הילד או לצרכים של בעל הסמכות. קריסה של כוונות טובות אלו יכולה להיות אכזרית מצד ההורה. להוביל לעונשים טוטאליים. כשעבדתי עם אותן נערות זה היה ברור שככל שהעונש שאני מאיים בו יותר גדול, כך הן יגרמו לי להפעיל אותו יותר ויותר פעמים, עד שאיחשף במלוא אכזריותי או בחוסר האמינות שלי כשאוותר על ההענשה המוגזמת. יצא לי לשוחח עם מפקדים בצבא שמאיימים על חייליהם בעונשים גדולים שהם יודעים שלא יוכלו באמת לאכוף כי ברור להם שהחייל שמולם חלש ולא יעמוד בהם. כשהעונש גדול מדי, הסמכות נכשלת. עונש הוא סמל לכך שיש גבול, ושיש אכיפה שלו, ולכן ככל שהעונש קטן יותר, סמלי יותר, כך יש יותר אפשרות לאכוף אותו ולהדגיש את הפונקציה הרטורית שלו. להתנהגויות אסורות צריך להיות מחיר. ילדים צריכים להיות מסוגלים לבחור לעשות את מה שאסור להם לעיתים (אלא אם כן זה מסכן אותם באופן ברור), ולשלם את המחיר על כך. המחיר צריך להיות כזה שניתן באמת לגבות, ולא מחיר הרתעתי שקל לחשוף כבלוף. פוסט נוסף בנושא.

ז'יז'ק אמר משהו כזה:
 

אשמה?

הפוסט הזה נכתב לפני שנה. לא זוכר על איזה רקע הוא נכתב, ולאיזו אשמה אני מנסה לעשות אינטלקטואליזציה, אבל משום מה, באופן חשוד למדי, מעולם לא סיימתי אותו. עכשיו עברתי עליו, יש פה כל מיני מחשבות מעניינות, על אשמה והסתברות, מאקרו לעומת מיקרו וכו', גם אם אין מסקנה. אז הנה:

מתודולוגיה מפוקפקת הנתלית בגדולים ממני
המהלך של פירוק קונספטים דומיננטיים בחברה אינו משהו שהמצאתי אני. כל מה שצריך לעשות הוא להראות שאיזשהו עיקרון שנראה לנו טבעי וברור מאליו, יכול היה להיוולד בתקופה היסטורית נוכח אינטרסים מסויימים של גורמי כוח בחברה. ניטשה ופוקו אוהבים לעשות את זה. חשוב להבחין בין מציאת היסטוריה חלופית אפשרית המתארת את הנסיבות המאוד ספציפיות לעליית ערכים חברתיים מסויימים, לבין מציאת הצדקות היסטוריות "אבולוציוניות" לעליית ערכים אלו דווקא כאפשרות היחידה. מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לי פה חובת הוכחה היסטורית, וכל מה שעליי לעשות הוא לתאר נרטיב אפשרי שיאיר את המושג כהבנייה חברתית שאינה הכרחית תמיד בכל מצב. חובת ההוכחה היא של הקורא דווקא, שצריך לשאול עצמו האם הערך שהוא נחשף אליו כהיסטורי מרגיש לו טבעי או כפוי, האם הוא משרת אינטרסים מטריאליסטיים, אישיים, או של הכוחות ההגמוניים בחברה. בעצם העלאת שאלות אלו, נחשף ערך חברתי כהבנייה ולא כטבע אדם הכרחי. ואולי אני אתן חוק בוהן טוב לכל מי שרוצה לשים לב לשטיפת מוח אידיאולוגית: כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כל מה שטבעי הוא אידיאולוגי. כן. אין טבע, יש רק מושג אידיאולוגי שנקרא טבע שמשמעותו אי שאלת שאלות לגבי ההיסטוריה הפוליטית של הדברים. גם סקס. גם אוכל. גם שינה. הכל פוליטי. חשיפת הפוליטיות של האשמה מאפשרת להשיבה למקום אישי, לאפשר אחריות ובחירה.

השפה קודמת למחשבה?
נתחיל בעיקוף. בספרו המבריק והמבדר אינסטינקט השפה מברר סטיבן פינקר שאלות לשוניות פופולאריות, לדוגמא האם המחשבה קודמת לשפה או השפה קודמת למחשבה. כך הוא מתייחס לריבוי המילים לשלג באסקימואית, ומראה שלמעשה זה לא שיש 20 או 400 מילים לשלג, אלא רק 4, ושהממצא המקורי נופח בתרבות הפופולארי, ושגם הממצא המקורי של החוקר (בנג'מין וורף, כן כמו בסטארטרק) היה מפוקפק, כי מילה אחת היא בעצם סופת שלגים, והשנייה זה שלג רטוב, והשלישית זה שלג כבד... ככה שבאמת שזה לא כל כך שונה מבחינת החשיבה על שלג משאנחנו מכיריפ אפילו כאן בלבנט.

ההיפותטי
אז זו סתם אנקדוטה על הדרך... אז תוך כדי שפינקר חוקר את האפשרות שהשפה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו הוא נוגע גם בדיקדוק. הוא מדבר על כך שבשפה האנגלית יש כל מיני זמנים היפותטיים, כגון If I had the day off, I would have gone to the beach. למיטב זכרוני משיעורי אנגלית זה נקרא the unreal conditional. לעומת השפה האנגלית, בשפה הסינית, הוא אומר שאין מבנה דקדוקי היפוטתי. מחקרים מוקדמים הראו שסינים מתקשים אם כן לענות על שאלות היפוטיות כי שפתם אינה בנויה להתמודד עם מימדי זמן שכאלו. פינקר מתחיל בהפרכה מתודולוגית של המחקרים ומעביר ביקורת על התרגום המילולי מדי של השאלון המחקרי, כמו לומר בימנו שהסינית הייתה של גוגל טרנסלייט בטח שהם לא הבינו כלום. לאחר בירור מעמיק גילה פינקר כי למעשה לסינים דווקא יש דרך לבטא במילים נוספות (כמו שבעברית אומרים שלג רטוב למה שהאסקימואים מתייחסים במילה אחת כגוון של שלג, או כמו שניתן לומר כחול בהיר במקום כיאן). הסינים יאמרו משפט היפותטי כמו "לו הייתי רוטשילד הייתי אז הייתי נח קצת" בצורה הבאה: "כשאני אהיה רוטשילד, ואני לא אהיה רוטשילד, אז אני אנוח קצת". כלומר, הם מבטאים במשפט שלילה סותר את ההיפותטיות של המשפט המכיל אותו. זה נחמד להגיד לפעמים הרבה משפטים היפותטיים בדרך הסינית. זה עוזר לשים לב כמה מהקיום שלנו הוא היפותטי. נסו לשים לב מתי אתם אומרים דברים שאינם רלבנטיים למציאות כפי שהיא.

דוגמאות אפשריות:
- וואלה אחי, אם הייתי קם בבוקר הייתי בא לעזור עם כתובות האש
- איך הייתי רוצה להכיר את ישוע האיש, לפני שהנצרות הרסה את דרכו
- שיקאגו בולס בלי ג'ורדן, לא רק שהיא קבוצה בינונית, אלא קבוצת תחתית, הכי נמוך בליגה... אבל יש להם את הבנזונה!
- הייתי צריך להגיד לה איך אני מרגיש בפנים ושתתפוצץ מצידי

והתשובה היידישאית, היא "נו... אם לסבתא היו גלגלים"...

הרבה אפשרויות לנרטיב היסטורי
עכשיו אתם שואלים פסדר, למה אנחנו כל כך עשירים ברבדים היפותטיים? האם אלו הפילוסופים האידיאליסטיים מאפלטון ועד אני איזה גרמני מהמאה ה18 שגרמו לנו לחשוב על מימדים לא מציאותיים? אולי זו הנצרות שרצתה להסביר את מותו של ישוע באמצעות בריחה אל העל טבעי? אולי היהדות שהתקשתה לקבל את הקיום הגלותי לאחר חורבן המקדש והמשיכה להחזיק תקוות. אולי אלו הרומנטיקנים שמאמינים תמיד בבלתי אפשרי? בואנה לא יודע... שווה לעשות בדיקה. לא בגלל זה העליתי את הנושא, אלא בגלל הקשר בין חשיבה ראציונלית, חשיבה סבירה, חשיבה הסתברותית, חשיבה היפותטית ואשמה. כלומר, כדי לחשוב באופן ראציונלי, אתה צריך להיות מסוגל להבין סיבה ומסובב, תנאים לוגיים, אם ככה אז ככה, כמו "אם אתה רוצה להרוויח כסף, כדאי שתעבוד בהייטק". זה דורש חשיבה הסתברותית והשוואתית - להשוות בין המשכורת של עובד סוציאלי לבין המשכורת של מפתח תוכנה לפי איזה ממוצע במשק. עבור האינדיבידואל, החשיבה ההסתברותית וההשוואתית היא חשיבה היפותטית.

הפנמה של קול שיפוטי ראציונלי
סטיבן הייז, מייסד גישת הטיפול ACT (טיפול באמצעות קבלת עצמי ומחוייבות לערכים, עליו כתבתי באנגלית) מציע הסבר מעניין לעליית חשיבותם של מבנים לשוניים בבתי המשפט. בבתי משפט יש משקל לתוצאות מעשיו של הנאשם - אם פגע במישהו, וגם לכוונתו - אם עשה זאת בזדון או ברשלנות או בטעות סבירה. כלומר, יכול אדם להרוג, אך להסביר כי עשה זאת בטעות, ולקבל עונש פחות מאשר אדם שלא יוכל להסביר את כוונותיו התמימות. הייז מסביר כי החשיבות להסבר הכוונה הוא בניסיון לתת קנה מידה להתנהגות חברתית סבירה. אם אתה מסוגל לתרץ התנהגותך במילים, כנראה שהיא מקובלת חברתית. כך הטמיעה מערכת המשפט, את קולה הפורמליסטי בתוך ראשי האזרחים. הסבר לעצמך מדוע אתה בוחר לתת הנחה לטייקון, אם זה יעמוד בבית משפט, כנראה שזה בסדר. אנשים נדרשים כך להחזיק עורך דין קטן בתוך ראשם ולמצוא  הגנה סבירה לכל בחירה שלהם. ההגנה הסבירה צריכה לעמוד במבחן הרציונליות - שפעלת מכוונות טובות והתחשבת בכל הנסיבות הסבירות, ושהפשע לא היה בשליטתך.

האמת? יו קאנט האנדל עם האמת!

אבל בני אדם לא רציונאליים
מה שהייז מבקש להדגיש בדיבורו על הקול השיפוטי שבראשנו, הוא שמדובר בנטע זר שאינו נאמן לאופן בו אנחנו חושבים באמת. בני אדם חושבים באופן לא רציונלי. הקול הרציונלי השיפוטי, ותחושת האשמה לגבי התנהגות לא רציונלית, הם תולדה של החברה המערבית בתקופה של בתי המשפט המודרניים. המודרניים! תחשבו שבעת הפיאודלית כנראה ששאלו פחות את הנאשם למה הוא בדיוק התכוון כשעשה את מה שעשה, כי אף אחד לא נדרש להיות אדון לעצמו, הרוזן והכומר אמרו לך בדיוק מה אתה צריך לעשות ועצם הפעולה כנגד הוראה ברורה הייתה ראויה לעונש. לא ארחיב כי התהליכים שהובילו למערכת האכיפה החברתית המודרנית הם רחבים ואינני בקיא בהם כלל.

היפותטיות ואשמה
עכשיו אני אוסיף משהו לדבריו של הייז כנגד הרציונליות הבלתי אנושית שנכפתה עלינו. כדי להוכיח אשמה צריך להוכיח גם שהפשע לא נבע מכורח הטבע או ממזל רע. לדוגמא, כדי להראות שאדם רצח את חברו, צריך להראות שהייתה אפשרות היפותטית שהיה נוהג אחרת וחברו לא היה נהרג. נגיד ברשלנות רפואית זה יותר קל לחשוב - צריך להראות שלו הרופא היה מטפל אחרת בחולה, החולה היה שורד את המחלה, ושהמחלה לא הייתה הורגת את החולה בכל מקרה. אם כן חלק מהמערכת המשפטית המוטמעת באופן בו אנחנו שואלים את עצמנו מה עלינו לעשות, כוללת שיקולים היפותטיים, שהסינים היו מנסחים כך: ואם אני אטפל בחולה בדרך זו, למרות שאני לא אעשה ככה, אז כנראה שהחולה יישרוד.

לדוגמא, לו הייתי ממספר את כלי הניתוח וסופר אותם לפני שרכסתי את בטנו בחזרה...

האשמה כמסר לחברה
המשמעות היא פחות עבור הפרט. כלומר, אם רופא נהג ברשלנות ובעצם גרם למותו של חולה כי לא נזהר יותר, או כי בחר בדרך טיפול שגויה, הרי שאין לחולה שמת הרבה נחמה בהרשעת הרופא בגרימת מוות ברשלנות. המשפט לא נועד להשיב מתים לחיים, ולא נועד לתקן את הפשע. לעיתים יכול השופט לגזור על הנאשם לתת פיצויים לקרבן, אך לרוב מדובר בפיצויים שאינם משיבים את הפגיעה שכבר קרתה. המשפט נועד לסמן את הסדר הטוב בחברה. אזרחים יקרים, תחשבו בהיגיון, תנהגו בזהירות, תחשבו פעמיים, תחשבו כאילו אתם עומדים בפני שופט. ככה חושבים רופאים רבים, אבל זו גם האתיקה שהשתרשה בתרבות שלנו. תרבות הקושרת אי-רציונאליות ואשמה. מה שהכי חשוב לשים לב הוא שמדובר בהסתברות לאשמה. שהאדם הסביר, אם היינו מוציאים אדם מתוך כובע, היה נוהג טוב יותר.

האם הניסוח המשפטי הזה של "האדם הסביר" הוא הסיבה שכשקורה לנו משהו לא סביר אנחנו מרגישים אשמה? והאם הסביר נקבע לפי מה שמסתבר בדיעבד במשפט או לפי מה שאנחנו מוכנים לסבור בחוויית ההווה מטווח אפס?

קארל פרידריך גאוס, ממציא פעמון גאוס, היה אדם יוצא דופן לכל הדעות....

האשמה שימושית לסדר החברתי
אבל אני לא בנאדם שהוציאו מתוך כובע. אשמה היא כלי למשטור ברמת המאקרו החברתי. שנועדה למנוע מאנשים התנהגויות לא צפויות. שנועדה לעזור לאנשים להבין מראש איך מצפים מהם להתנהג. כל אלו לפני ביצוע עבירה כלשהי. לאחר ביצוע עבירה, הרי שהאשמה נועדה לבטא הטמעה של ערכים חברתיים וחריגה חד פעמית מהם, כדי לנבא הישמעות לכללים בהמשך. ולבסוף, אשמה גם נועדה להכביד על הפושע, ולהוות עונש בפני עצמה. עונש מתוחכם כזה, ללא מגע אדם, שמשאיר את המאשים נקי מכל מיני אמצעים מלוכלכים לנקמה בפושע.

אשמה היפותטית והסתברותית
אם כן, עד כה מה שניסיתי להגיד, זה שאשמה היא כלי חברתי למשטור התנהגות ברמת המאקרו החברתית. היא מתבססת על חשיבה היפותטית והסתברותית. לעומת זאת, ברמת המיקרו משהו אחר לגמרי דורש התייחסות. שני נושאים מעניינים ברמת המיקרו הם הסיבה שבני אדם מתחברים לאשמה. שהרי אם אשמה הייתה המצאה של שופטים היא הייתה באה והולכת כמו הספייסגירלז, ובכל זאת היא להיט לא קטן מזה אלפי שנים. וגם, מה שחשוב יותר בעיניי, הקשר של אשמה לאחריות.

החטא הקדמון
בני אדם קשורים מהיוולדם באשמה. פרויד מדבר על האשמה האדיפאלית, שהילד הצעיר מרגיש כשמתעוררים בו רגשות אסורים של תוקפנות כלפי סמכות האב או מיניות מול חום האם. האשמה היא וסת של כוח החיים של הילד, שמא יממש את הפנטזיות שלו ויזכה בתחרות עם האב על אהבת האם. זה מסובך מדי? נסו ככה: האשמה היא העכבה החברתית של מי שיש בו יותר מדי חיות. זהו הדרך לווסת את קריאת התיגר של הילד על הסדר החברתי.

אפשר להסביר אשמה גם במונחים נרקיסיסטיים (או פרה-אדיפליים באופן כללי). האשמה הנרציסטית היא של מי שלא חש אהוב מספיק על ידי הוריו, ומרוב שהוא מוקיר את אהבת הוריו אינו מסוגל לדרוש את האהבה שהוא רוצה כפי שהוא רוצה אותה, אלא מפנים תחושה של חוסר לגבי עצמו. כלומר, אני לא אהוב מספיק כי אני לא טוב מספיק כדי להיות אהוב. האפשרות האחרת היא, אני לא אהוב כי ההורים שלי מעפנים, ואז לא רק שאני לא אהוב אלא גם אין מי שיאהב אותי, וזה הרבה יותר קשה. אפשר לתת לזה כל מיני וריאציות. אבל גם כאן יש איזשהו אידיאל של אהבה שהילד לא עומד בו. בניגוד למודל הפרוידיאני שמדבר על סטנדרט של קבלה חברתית, פה לכאורה מדובר בחוסר מול איזשהו סטנדרט אהבה של הטבע.

אשמה על אהבה:

כל הפואנטה פה, היא פחות לדבר בפסיכודינאמיקה של האשמה. אלא פשוט לנסות להציע אפשרות להתפתחות מבפנים של תחושת האשמה.




אשמה כמשרתת את המוסר האישי
אז ההנחה הבסיסית היא שכותב בלוג זה וקוראיו מבקשים לשמור על איזשהם כללים אתיים בחייהם, איזושהי התנהגות צודקת כלפי אנשים אחרים, לא לפגוע, לא לנצל וכל זה. אפשר לערער על הנחה זו בפוסט אחר. בכל מקרה, בתור אינדיבידואל, פרט, אשמה יכולה לעזור לי לנהוג באופן מוסרי. היא עשויה לסייע לי להימנע מהתנהגויות שליליות בעיניי החברה, להיצמד לכל מיני חוקי בהונות מוסריים, לרסן את תשוקתי לחמוס ולבזוז ולחמוד את כל מה שיש לאחר עבור עצמי (אם יש לי כזאת)...

אשמה כפנטזיה
אבל, תחושת האשמה אינה תלויה במציאות. באנדם יכול לחוש אשם כשאינו אשם. לדוגמא בטראומה. יש אשמת ניצולים, כשאני שורד ואחרים סביבי נפגעים. ויש אשמה הסתברותית, שלא ייתכן שסתם קרה לי הגרוע מכל, אני בטח אשם (כמו הקשר שתיארתי מעלה בין התנהגות לא סבירה ואשמה). מדובר באשמה המתבססת על משאלות ופנטזיות שיש לנו - שהעולם צודק ורק הרעים נענשים בו. שיש לנו איזושהי מידה של שליטה על חיינו ולו בכך שהרע שקורה לנו מושפע איכשהו מהתנהגותנו. שיש לנו אפשרות שליטה בחיינו, וכך אם נקבל אשמה על הרע שקרה לנו, נוכל גם לפעול כדי לתקן ולזכות בטוב.

אשמה כפנטזיה המושלכת על האחר
פה אנחנו מגיעים לסוכרייה האמיתית. ברור שחבל לנו על מי שנפגע בעצמו ומרגיש אשם. אבל מה לגבי האשמה של הפוגע? נדיר שאשמת הפוגע משרתת אותנו, מעבר להשבעת יצר הנקם. לא שאני אומר משהו כנגד יצר הנקם. אבל בוא נגיד ואני פגעתי במישהו ואני חש אשמה. כיצד משרתת אותי האשמה? היא יכולה לספק את יצר הנקם של מי שפגעתי בו. היא יכולה לסמן לנפגע ולחברה שאני מכיר בכך שפעלתי באופן פוגעני או לא תקין. ואולי היא גם יכולה לעזור לי מבעוד מועד להימנע מהתנהגויות פוגעניות.

אז אני נחמד כי אני אשם
זה מוביל לנחמדות מהסוג האשם. כשאני נחמד למישהו מתוך אשמה, אני לא עושה את זה כי אני מבין מה טוב לבנאדם האחר ורוצה לתת לו את זה, אני עושה את זה כדי להרגיש פחות רע עם עצמי, כדי להשתחרר מהבנאדם האחר. ואם אני מרגיש מאוד רע עם עצמי, ומה שאני מסוגל לתת לאחר כדי לפצות על כך אינו מספיק *לי*, אני מתחיל לשנוא את האחר שאי אפשר להעלים את האשמה שהוא מסמל. זו אחת הסיבות שאני לא נחמד.

כשאתה מכוון אצבע מאשימה שלוש אצבעות מכוונות חזרה אליך
לא בכוונה של האשמת הקרבן. אבל במובן שהקרבן חש אשם למרות שאיננו אשם ופועל מתוך אשמה זו. האשמת האחר היא ניסיון לתעל את האשמה כלפי האחר, היא בריחה מהאשמה שאני חש. ניתן לעבד את האשמה, ניתן להתרגל אליה, להבין שאיננה מסוכנת ולא נכונה, אבל להאשים את האחר זה להשאיר אותה חזקה ולהעצים אותה ולהיות תלוי ביכולת להכחיש כל הזמן את האשמה שאני חש.

טוב אז...
טוב אז כאן עצרתי את הכתיבה במקור, ואין לי כוח להמשיך את הפוסט הזה. כבד מדי. אם אתם רוצים לקרוא על אשמה בריאה גשו לפוסט על הקטע הפולני, ואם אתם רוצים משהו לגבי ההבדל בין אשמה ואחריות - גשו לפוסט על פורנוגרפיה. המסקנה שלי בגדול היא, שאשמה מתקיימת במימד אחר לגמרי מאחריות אתית. אשמה עשויה לנבוע מהפנטזיות שלנו, להיות מוזנת על ידי מניפולציות פוליטיות וכו'. אחריות אתית היא המבט לעיניי האחר, ההכרה בנפרדותו מאיתנו, כבוד כלפיו וההשתדלות שלא לפגוע בו. הרבה פעמים אנשים מאוד נחמדים בגלל אשמה, אבל בכך הם עסוקים רק בפנטזיות הרצחניות של עצמם ולא באמת מסתכלים לעיניי האחר. ככה אפשר לראות לפעמים התנהגות פטרונית מקרבנת אצל אנשים שמטפלים במישהו שחלש מהם בעיניהם, בעוד שהמבט לעיניי האחר עשוי היה לגלות להם שדווקא הפטרונות המקרבנת אינה מכירה בחווית הפגיעה אלא רק מעמיקה אותה. ככה אפשר לראות אנשים שמתרחקים מלקיחת אחריות על מעשיהם והפסקתם כי הם עסוקים מדי בליטוף האשמה הפנימית שלהם.

הנה לואי סי קיי מעבד את האשמה שלו:

חיפוש עצמי אינו תהליך סטרילי

לפני כמה שנים... 9 שנים, טיפסתי לבד על איזה צלע הר בצ'ילה עם תרמיל גדול על הגב, דחפתי את עצמי קדימה וקדימה. אני זוכר את העלייה ואת הקול שלי מול עצמי, לבד, מוכיח לעצמי מה היכולת שלי לדחוף קדימה. זה רגע שנחרת בזכרוני כחוויה של סוכנות, של כוח, ושל חוויה שלי את עצמי לבד. בימים האחרונים אני בחופש, ובכל זאת מתקשה למצוא רגע לחשוב. בורח מכל רגע לבד. צופה בפרק אחרי פרק של איזו סידרה, עובד על איזה פרוייקט, מדפדף בפייסבוק ומקשיב למוזיקה, הכל בבת אחת, כדי להעסיק את כל הערוצים בשכל שלי במשהו שאינו חשיבה. לו הייתי חושב היו כל מיני דברים שהייתי צריך להתמודד איתם וכנראה שלא בא לי כרגע.

הפסקת מוזיקה, השיר מהסרט Into the Wild, על המשאלה להתרחק מהכלא הבורגני, מהמרדף העקר המזוייף:

"Everyone I come across, in cages they bought

They think of me and my wandering, but I'm never what they thought

I've got my indignation, but I'm pure in all my thoughts

I'm alive..."

חשבתי לצאת לטיול כזה לבד שוב. לטפס על איזה הר בצפון. תוך כדי יום כיפור חשבתי שאולי אני אצא, ותכננתי צעידה. אבל הייתי אמור לצאת היום ולא יצאתי. החלטתי במקום זה לכתוב דו"ח פסיכודיאגנוסטי שאני צריך להגיש, ולהכין מצגת להדרכות הורים בנושא התיזה שלי. חשבתי שזה מה שאני צריך להתקדם בו באמת, ושטיול יהיה בריחה עכשיו.

הפסקת מוזיקה. שיר של כריס כריסטופרסון שג'וני קאש קצת גנב לו. על להרגיש מחוק, לרצות להימחק עוד יותר:

"On a Sunday morning sidewalk, 

I'm wishing, Lord, that I was stoned. 

'Cause there's something in a Sunday 

That makes a body feel alone. 

And there's nothing short a' dying 

That's half as lonesome as the sound 

Of the sleeping city sidewalk 

And Sunday morning coming down."

הייתי אתמול בראיון עבודה שהלך די מעפן. יצאתי אחר כך לרחוב וניסיתי להבין את הלקחים. התיישבתי עם בקבוק קולה על ספסל, רציתי רגע של שקט ומיקוד. לידי ישבה אישה מבוגרת, אחרי כמה זמן שהיא בהתה בי בוהה באוויר, היא התחילה לשתף אותי בצרות של החיים שלה. הרבה צרות. נשמע שהיא לא הגיעה ערוכה לחיים הללו, שתמיד נסמכה על אחרים. עכשיו היא משלמת שכר דירה שהוא כל קצבת הנכות שלה, ובכל זאת היא מוציאה סיגריה ומתמקדת בעיקר בבדידות ובתחושה שנלקח ממנה משהו. חששתי לרגע שהיא תבקש ממני כסף, רציתי לרגע להציע לה לעבור לפריפריה, חשבתי אם אני כמוה מבולבל מול גורלי, אבל רק הנהנתי. סיימתי את הזמן שלי על הספסל בלי לחשוב ממש, וקמתי ללכת הביתה לשטוף את הרצפה. תוך כדי כך הקשבתי לקורס נוסף של פרופ' רוש על חלומות. היא השקיעה 10 דקות בלעודד את השורות האחרונות להתקדם לקדמת האולם, וכמו בקורס הקודם היא אמרה שלא כדאי לחשוב יותר מדי על הציונים הסופיים, שזה רק מוביל לאומללות במהלך הלמידה.

עוד מוזיקה. Mad World, מהפסקול של דוני דארקו. נראה לי הסרט על איך שכולנו מתים לבד, ועל הניסיון להבנות משמעות לכל השיט הזה הלא ברור שנשאר בסוף לא ברור:

"All around me are familiar faces

Worn out places, worn out faces

Bright and early for the daily races

Going nowhere, going nowhere

Their tears are filling up their glasses

No expression, no expression

Hide my head I wanna drown my sorrow

No tomorrow, no tomorrow"

נזכרתי בקבוצה שהנחיתי לפני כשנה, בנושא מגדר. "קבוצת קונפליקט מגדרי". המשתתפים למדו קורס על עיצוב זהות מגדרית, והאופן בו אנחנו מובנים להיות כמו שאנחנו, מי שאנחנו, באופן שאינו מתחייב על ידי הטבע. הם דנו בקבוצה בדיכוי מגדרי, בחוויה המגדרית שלהם, בחוויה שלהם בקבוצה כגברים וכנשים. היה עיסוק בדומיננטיות, בתוכן ובצורת ההתבטאות. בסיכום השנה כל אחד אמר מה למד על עצמו ועל הנושא. היה מי שסייג שזה רק בהקשר של הקבוצה הנוכחית כפי שהייתה, ושהיה דגש של המנחים לכיוון מסויים וכו'. חשבתי אז שזה נכון. שזה היה מאוד חלקי. אבל שגם האופן בו אנחנו מגבשים את הזהות שלנו לאורך החיים אינו סטרילי. שדות משיכה של אנשים אחרים, נסיבות, רגעים, מטים אותנו. הטיפוס ההוא על ההר היה טיפוסי, טיול אחרי צבא, רחוק מחד פעמי או אותנטי או נקי. ההליכה בטבע לבד כניסיון חוזר ומשוחזר לחוות עצמי אמיתי, לחוות את עצמי, בלי כל הלופים, בלי כל ההתייחסויות לסביבה, למדדים חיצוניים - היא אשלייה. לפחות, זה לא משהו קבוע, אלא חוויה רגעית חולפת שאולי נספגת פנימה. נו...

עוד מוזיקה. The Weary Kind, מהסרט Crazy Heart. על זה שלא משנה, גם אם אתה דפוק והכל דפוק, אתה צריך לקום ולנסות:

"Your body aches

Playing your guitar and sweating out the hate

The days and the nights all feel the same

Whiskey has been a thorn in your side

It doesn't forget

The highway that calls for your heart inside

And this ain't no place for the weary kind

This ain't no place to lose your mind

This ain't no place to fall behind

Pick up your crazy heart and give it one more try"

הנה כמה פוסטים קודמים שאולי מסבירים משהו:
על היכולת להיות לבד (באנגלית)
על חשיבה בסטריאו (באנגלית)
על צלילות
על חמלה
על ניסיון להיבדל מהאחר
על סוכנות (באנגלית)
על אי היכולת לנוע לאחור

למה כובע?

נושא שעלה בשיחה על בודהיזם עם ידידתי רוני וחשבתי שיש לו חשיבות לכלל:

ירדתי מטרמפ במחלף השלום ב18:20. תכננתי ללכת לשיעור יוגה ב20:30. אבל הייתי עייף. חשבתי שבמקום לרכב על אופניים הבייתה, אני אקח אוטובוס ואז יהיה לי אפילו קצת זמן לנמנם בבית לפני שאני אלך ליוגה. לא היה לי כוח לרכב במעלה קפלן. אז הלכתי בכבדות. הגעתי לתחנה. עברו כמה אוטובוסים קודם לכן. עבר עכשיו קו 89, רציתי לקחת אותו עד בזל. עליתי. האוטובוס היה ממוזג היטב ביום חם. הייתה שם בחורה פיליפינית לבושה בביגוד אופנתי שהיה נכון ללפני 5 שנים עם חולצה ורודה עם ניטים, וכובע כזה...

היו הרבה מקומות פנויים. ישבתי איפה שנראה לי שהכי קר. הייתה שם גם אישה מבוגרת שהחזיקה בעמודים במקום לשבת, ונכנסה לרווח בין שני מושבים כדי לשמור על יציבות. היא כנראה חשבה שלטפס על המושבים זה יותר מסובך מאשר להישאר בעמידה.
אחרי חצי דקה האוטובוס פנה ימינה בדוד המלך. שיט הוא לא ממשיך ישר. 189 ו289 ממשיכים ישר באבן גבירול. 89 לא. חשבתי לרגע אולי הוא עושה עיקוף דרך וייצמן. אבל לא. ירדתי. הסתכלתי על רחוב דוד המלך שנסעתי בו לשווא, תהיתי אם קיצרתי את הדרך או הארכתי אותה, אם הרווחתי לפחות מיזוג, אם הצל ברחוב הזה עדיף על רחוב אבן גבירול במקטע שנסעתי בו.

הנה מה שראיתי מביט במורד דוד המלך לכיוון אבן גבירול:


View Larger Map


חשבתי וחזרתי לעמוד בתחנה ליד הבראסרי. יכולתי להמשיך ללכת לתחנה אחרי רמברנדט, אבל לא היה לי כוח. למרות שבתחנה בה עמדתי היו רק 26 ו126, שבאים נדירות, בעוד שבתחנה ברמברנדט היו גם 24, 25, ו125 שמגיעים יותר. הייתי עייף מנומנם, עמדתי להחמיץ את זמן הנמנום שלי, הייתי מאוכזב שזה לא זרם חלק. אמרתי שאולי הטעות הזאת נועדה ללמד אותי משהו. שיש משהו שאני עשוי ללמוד מזה שעליתי על האוטובוס הממוזג הזה. אולי אני נאחז יותר מדי בנמנום שהיה בנסיעה ומנסה לדלג על הדרך הבייתה כאילו שהנמנום בבית יכול להיות רצף עם הנמנום בטרמפ. הרי שהפספוס של האוטובוס מעיר אותי מההיאחזות הזו, אולי עלי לפתוח עיניים ולראות במה אתקל עכשיו ברחוב, אולי נועדתי להתעורר עכשיו.

אבל לא היה לי כוח ללמוד מזה משהו. חשבתי, זה הדבר הכי נרקיסיסטי שיכול להיות. לחשוב שלמזגן או לכובע של הבחורה הפיליפינית או לאישה הזקנה שבחרה שלא לשבת יש משהו ללמד אותי. שאיכשהו חייב הייתי למצוא משהו שהרווחתי אולי בדרך. לפחות צינון של רגע. הדברים האלה קיימים שם בעולם, ואני מתעקש שיש להם מקום בעולמי, שאני מסוגל לארגן אותם כבעלי משמעות. החיפוש אחר מוסר השכל הוא ניסיון לכפות את עצמי כמסגרת משמעות על העולם.

אמנם, לא שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לבזל. אבל זה שוב חוסר עיסוק במציאות, אלא רק בידע האפריורי שלי. ואחר כך עיסוק בלקחים, בהסקות הפוסטפריוריות שלי. תוך ניסיון למינימום עיסוק בהווה האמפירי, בעולם כפי שהוא.

אני חושב שאין שום מוסר השכל או לקח חשוב מהעלייה שלי על קו 89 הממוזג. הגעתי הביתה והספקתי לנמנם מעט בכל זאת. קצת פחות משציפיתי.

You're Not Alone

שני שירים רצים לי בראש.

תוך כדי שאני חושב על אהבה בהעברה נגדית רץ לי בראש השיר של הקרדיגנז:


שיר נואש רומנטי. במיוחד המילים for what it's worth, שאינן מצפות שהאהבה תיקלט בצד השני. כמו פירוש נחפז של העברה מאפשרת. 

בפוסט קודם על הגישה הלקאניאנית להעברה נגדית, כתבתי שעל המטפל לשים את רגשותיו בהעברה הנגדית בצד, לשים אותם בכיס, למלא את תפקידו מתוך הבנה של ההשלכות של המטופל. אם המטפל מביע חיבה למטופל הרי שהוא מחבל בתפקידו כנושא הידע הלא מודע של המטופל. מה שאני מבין מכך הוא שהמטופל צריך שלא לדעת האם המטפל אוהב אותו, אלא להשליך על המטפל יחס לא מודע. מה שאני מניח הוא שהמטפל בכל זאת מביע בין לבין את היחס האמיתי שלו למטופל, שהוא מתון יותר מזה שהמטופל מצפה לו, ובכך מאפשר מגע עם פנטזיות לא מודעות שהודחקו בגלל קיצוניותן.

ישנן גם הגישות האינטרסובייקטיביות, ההומניסטיות, וכל הפאשלות של הגישות הקלאסיות, ששמות משמעות רבה דווקא על רגעי חשיפה עצמית בהן המטפל מביע חיבתו למטופל. על החשיבות של רגעי הצצה אלו עבור המטופל שמגלה את השפעתו האובייקטיבית על המטפל. כלומר, לא האופן בו המטפל בגלל ההיסטוריה האישית שלו אוהב את המטופל משום מה, אלא האופן בו המטופל במי שהוא ובמה שהוא עושה, גורם למטפל לאהוב אותו. בפוסט קודם המלצתי על ספר הקומיקס של אליסון בכדל, Are You My Mother. שם היא מתארת שוב ושוב סיטואציות מתוך הפסיכותרפיה שעברה, ביניהן רגע בו המטפלת שלה אומרת לה שהיא מחבבת אותה, I like you, שהיא אדם מקסים ומיוחד, ולכן היא מחבבת אותה. לאחר כמה שנים אליסון חוזרת לאותה מטפלת, לאחר שעברה לעיר אחרת. המטפלת אומרת שהתחילה לימודי פסיכואנליזה (יעני רמה גבוהה יותר של הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כזה שהמטופל שוכב על ספה ולא רואה את המטפל שיושב מאחוריו, ולא רק יושבים פייס טו פייס על כורסאות). המטפלת אומרת לה שהיא מבינה היטב שהרגע ההוא היה טעות טכנית, אבל שהיא הייתה עושה זאת שוב.

הנה דוגמית של אליסון מציירת את וויניקוט אומר לילד שהוא אימץ, שהוא שונא אותו בגלל איך שהוא התנהג. אליבא דה וויניקוט כדי להכיר בהיתכנות האהבה, על הילד להכיר קודם כל שקיימת גם השינאה. אני אשלים ואסביר שהילד מגיע עם פנטזיות אהבה ושנאה, וכל עוד השנאה לא תקבל מימדים ממשיים (שהם פחות טוטאליים מהפנטזיה, ויותר קשורים לדברים שהילד עשה ופחות להיותו אשם מלידה) גם האהבה לא תוכל לקבל מימדים ממשיים (ולכן גם ניתנים להרגשה ולהחזקה ולהשגה).  הנה הנה הקומיקס, בו אליסון נזכרת בתמונות מריב עם אמא שלה ותוך כדי קוראת וויניקוט ומעלה גם את התמונה של מה שהיא קוראת:



שיר שני שרץ לי בראש הוא של דיויד בואי, או ספציפית רק הפזמון "you're not alone":

לא זכרתי את השם שלו. התאבדות רוקנרול. לא זכרתי את המילים. רק את הפזמון. והנה בכל זאת המילים שמזכירות לי טיפול כרגע:

"Oh no love! you're not alone
Youre watching yourself but you're too unfair
You got your head all tangled up but if I could only
Make you care
Oh no love! you're not alone
No matter what or who youve been
No matter when or where youve seen
All the knives seem to lacerate your brain
Ive had my share, I'll help you with the pain
Youre not alone"

וויקיפדיה מתלבטת אם השיר שואב השראה מהקשיחות הקיומית של בודלייר או מהאופטימיות הדרמטית של ברל. הייתי מנחש שהוא מתווך דיאלוג ביניהם.

האהבה היא בהקשר המזומן, בפונקציה הקונוטטיבית, כלומר הוא קורא לה אהובה, אבל זה לא המסר שלו, זה ברקע. ואולי זה הקטע. לא להציע למטופל אהבה, אלא נוכחות, להיות מולו. לתת למטופל להתלבט האם הוא אהוב או לא, לספוג את האהבה שברקע.

יוגי הזאבים

סיפורו של שליפָּה, יוגי הזאבים, כפי שמסופר על ידי פרופ' רוש:

לפני שנקרא שליפה בשמו, היה בן לקסטה נמוכה, חוטב עצים, שגר ליד שדה הגופות של ביגפור. להקות זאבים היו מגיעות מדי לילה לטרוף את הגופות (בשדה גופות, מניחים גופות אדם להירקב או להיאכל על ידי חיות פרא). הזאבים היו מייללים בלהקה כל הלילה, עד כדי שאבד תיאבונו של שליפה ביום, וגם לא יכול היה לישון בלילה, מרוב שפחד מיללת הזאבים.

ערב אחד הגיע יוגי נודד לבקש אוכל. שליפה האכיל והשקה את הנווד. כשהתרצה, גמל היוגי לשליפה בשיעור על הערך שבפחד מסמסרה (קיום יחסי) ולימוד הדהרמה. שליפה הודה ליוגי, אך הוסיף, 'כולם מפחדים מסמסרה, אך לי יש פחד מסויים. זאבים מגיעים לשדה הגופות ומייללים כל הלילה, ואני אינני אוכל, אינני שותה, ואינני לומד את הדהרמה. האם תוכל בבקשה לתת לי מנטרה שתתגבר על יללת הזאבים?'. היוגי צחק וענה 'טיפש. במה יועיל לך לאכול בגרגרנות כשאינך יודע מהו מזון? במה תוסיף לקיומך שינה מטמטמת, כמו מוות, אם אינך יודע מהי מנוחה? במה תיטיב איתך הכחדת היללות של הזאבים באמצעות כישוף של כעס, כשאינך יודע לשמוע, או לחוש בכלל?'

'אם תקשיב להוראתי, אלמד אותך להכחיד כל פחד'. שליפה קיבל את הנווד כמורה, נתן לו את המפתח לביתו ובו כל רכושו, והשתחווה אל ברכיו בתחינה לשיעור. לאחר שחנך את שליפה, הורה לו היוגי לגור בשדה הגופות לצד הזאבים, ולהגות ללא הפסקה בכך שכל צליל שישמע הוא זהה לגמרי ליללות הזאבים. שליפה ציית. אט אט למד להכיר את טבעם של כל הצלילים ואת טבעה של המציאות. הוא הגה בכך תשע שנים, התגבר על כל העירפולים וההסתרות שבגופו ובשכלו, הכחיד את כל פחדיו, והגיע להארה גדולה.

לאחר מכן, לבש פרוות זאב לכתפיו, ונודע כשליפה (=יוגי הזאבים). הוא לימד את תלמידיו שיעורים רבים לגבי טבעם של התפיסה והמציאות. הוא לימד על אחדותם של הדברים הנראים, הריקנות, החוכמה, והאמצעים התבוניים. לבסוף, במו גופו כפי שחי, עבר לממלכת הגיבורים.

הערותיי:
אני מנסה את זה לפעמים. וואלה לא פועל.

שמן המפ נגד חרדה?

התשובה הפשוטה היא לא. כי יש דרכים יותר יעילות ובטוחות להתמודדות עם חרדה.

אבל יותר מבפוסטים אחרים, חשוב לציין שאינני סמכות מקצועית בנושא של פוסט זה. ויש סכנה בפוסט זה שיהיה כמו הפוסט ההוא על איך לשחות בחוף ללא מציל.

ואחרי הדיסקליימר הזה הנה הפוסט:

בשבוע שעבר הייתי בסיור בביה"ח הפסיכיאטרי בפרדסיה. הייתה שם הרצאה של ד"ר לרנר, שהוא מומחה למחלות נפש הנובעות משימוש בסמים. הוא דיבר על כל סמי הפיצוציות כמו "ניייס גאיי" ואמר שיש כ600 וריאנטים כאלה, שהם מחקים את הפעולה של החומר הפעיל במריחואנה, אבל עושים זאת באופן טוטאלי מדי. כלומר אם הTHC שהוא החומר ההלוצינוגני במריחואנה נקשר לקולטנים קנבינואידים במוח באופן חלקי, ומשפיע בעקיפין על הקולטנים האופיאטיים במוח, הרי שהוריאנטים הסינטטיים של סמי הרחוב נקשרים לקולטנים הללו באופן מלא. קשירה מלאה גורמת להתמכרות. לא לגמרי זוכר את הנוירופסיכולוגיה שלי, אבל משהו כזה. ואז הקטע הקשה הוא שהגמילה מסמי הרחוב הללו היא בעצם קשה כמו גמילה מהרואין. לא לנסות בבית.

הוא גם דיבר על זה שבמריחואנה רפואית מנסים להדגיש שני חומרים פעילים - THC שהוא מפחית כאב ומעודד חשיבה הזייתית, וCBD שהוא אנטי-חרדתי ואנטי-פסיכוטי. בתחום הפסיכיאטריה לא משתמשים במריחואנה רפואית אבל זה זולג לשוק כסם לא חוקי, ואז רואים אנשים שמשתמשים בסוגים שונים של מריחואנה רפואית ללא מרשם לסירוגין ומקבלים אפקט הפוך לפי מה שסוחר הסמים נתן להם הפעם. לדוגמא אנשים שסובלים מחרדה או פסיכוזה, ומריחואנה עשירה בCBD עוזרת להם להירגע ולהתארגן, אך מריחואנה עשירה בTHC דווקא מגבירה את ההפרעה שלהם. אגב, כנראה שCBD מצידו אינו משכך כאבים ועשוי לגרום לירידה בפוריות ולהפחתת הפוטנציה של תרופות אחרות. קיצור, קשה לסמוך על סוחרי סמים בתור רוקחים, ולשימוש לא חוקי יכול להיות תוצאה מסוכנת.

הנה מאמר שמראה שCBD מרגיע וTHC מעורר חרדה:

והנה תמונה נוספת שמראה שTHC מפעיל את האמיגדלה (מרכז הפחד והחרדה במוח) וCBD מפעיל את איזור הסטריאטה (שם יש זיכרון עבודה, פונקציות ניהוליות, חיפוש גירויים חדשים):

הסתכלתי אחר כך בגוגל הזה, אומרים שיש כזה דבר שמן המפ (שם כללי לצמחי משפחת הקאנאביס) שמכיל כמויות נמוכות של THC וכמויות גבוהות יותר של CBD, ומוכרים אותו בחנויות טבע בעיקר בגלל שומנים בריאים שהוא מכיל כמו אומגה 3. כמובן שבגלל שלא מוכרים את זה בשביל הCBD, אני תוהה אם המינון מורגש בכלל. אבל, ראיתי איפשהו גם שמי שצורך כזה שמן שלא מעובד היטב, ולכן מכיל כמויות גבוהות של THC, אחר כך יוצא חיובי בבדיקות סמים. אז שוב יש מחיר לכל דבר.

אחר כך ביקרתי במחלקה הפסיכוגריאטרית. רגועה, יפה, עצובה, עם גינה טיפולית מוגבהת לבעלי כיסא גלגלים, שיחים גודלים בה פרא. הסבירו לנו שבזמן החופש הילדים שבאים לעבוד עם הקשישים במחלקה לא מגיעים ולכן אין מי שיגזום וינקש.

למות במידה ההכרחית מבלי להגזים

הייתי היום ביום עיון בנושא פגיעות מוקדמות בילדות. הייתה הרצאה של קלאודיה קוגן על פסיכולוגיית העצמי, בה היא תיארה שהרכיב המשמעותי ביותר בצמיחת האדם הוא האומץ, המאפשר לו לצאת מהגבולות הנרקסיזם שלו ולהתחבר לאנשים אחרים באמצעות אידיאלים. היא דיברה הרבה על הטוב באדם, על כך שאי אפשר להגיד שהטוב באדם הוא רק סובלימציה או רצון הישרדותי לרצות ולהשתלב בחברה, אלא שזהו חלק מהיסוד האנושי.

אחר כך הייתה הרצאה של שירלי אילת גרינברג על הגישות האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית לטראומה ודיסוציאציה. סקירה בהירה מאוד. היא תיארה טראומה במובנים נרקיסיסטיים של הזנחה או יחס לא מותאם לילד עד כדי התעללות, והרחיבה את המושג טראומה ממה שמוכר תחת הקטלוג הפסיכיאטרי, DSM. היא תיארה שטראומה היא אירוע שאינו ניתן לאינטגרציה עם העצמי, ולכן נותר בדיסוציאציה ממנו. היא הסבירה שלפי ההתייחסותיים, ברומברג לדוגמא, הטראומה צריכה "בית התייחסותי" בתוך הקשר עם המטפל, קונטקסט(ים) בו היא יכולה להחוות.




אחר כך הייתה הצגת מקרה מקסימה של טיפול שארך שנים ארוכות. התייחסה אליו עפרה אשל. היא דיברה מאוד יפה. רפררה גם לוויניקופדיה בנושא דומה. היא ציטטה שיר של שמבורסקה על אוטוטומיה, כריתה עצמית של איבר על ידי חיה שחשה איום, המשאירה חלק ממנה להיטרף כדי שהיתר יינצל, וכך לא כולה ימות. היא חזרה שוב ושוב על הביטוי הלטיני non omnis moriar, לא אמות כולי.

הנה קטע ממאמרה של אשל:

"אוטוטומיה הוא מושג בביולוגיה המתאר את האפשרות של יצורים מסויימים לוותר על שלמות גופם כדי להציל את חייהם, ובשעת סכנה לחלק את עצמם לחלק שנטרף, ולחלק שמצליח באופן כזה להימלט, שורד וממשיך לחיות. כך השממית משאירה לטורפיה את זנבה המפרפר ובכך מצילה את עצמה, ובעל-החיים הימי הנקרא הולותוריאן, ובעברית - מלפפון-הים, נחצה לשניים, כפי שמתאר השיר של שימבורסקה (בתרגומו של רפי וייכרט) במילים שהן, עבורי, כל-כך מדוייקות:

אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:

עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,

עם השני הוא בורח.



נחלק בפתאם לאובדן וישע,

למה שהיה ולמה שיהיה.



באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום

ששתי גדותיה זרות מיד.



בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כאן ייאוש, שם תקווה.



למות במידה ההכרחית מבלי להגזים,

לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.



אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,

אך רק לגוף וללחישה קרועה...



כאן לב כבד, שם non omnis moriar

רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה



התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו."

הערותיי:

- ההומניזם המיטיב של הגישה הקוהוטיאנית מקסים אותי... 

- יש את הימים האלה שאתה מתחבר לדברים התיאורטיים דרך מקרים שאתה מכיר, ויש שאתה מתחבר דרך עצמך.
- הדיסוציאציה מאפשרת לך לנוע הלאה, ומאחוריך אתה משאיר את הלב.

הערות על "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" לניטשה

לזכר ימים עברו, כדי להיזכר בטון הישן שהיה לו, לסטודנט לספרות שהייתי, להלן סיכום על חיבורו של ניטשה "הולדתה של הטראגדיה מתוך רוח המוזיקה". החיבור עוסק במתח שבתרבות האנושית בין סדר וכאוס. אפשר לקרוא את זה פסיכואנליטית בסגנון ביון ואלפבטיזציה. אפשר לקרוא את זה כי זה מעניין.

• "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה" לניטשה פותח בניסיון להסביר מדוע היוונים, הידועים בעליצותם, התפארו בז'אנר פסימי כל כך. אם בבודהיזם פסימיות היא ניוון, ניטשה מציע פסימיות של כוח. להתמודד עם הנורא ביותר דווקא מתוך הכוח של שפעת החיות. ניטשה מציג את "האדם התיאורטי", אשר הביא למות הטרגדיה כי הוא פורר את היצרים. המדע הוא מפלט מהפסימיות. סוקרטס עצמו ברח מהאמת אל החקר הפילוסופי שלו. ניטשה מנסה להציג בספר זה טיעון שהוא בין פוזיטיביזם מדעי לבין אמנות. כוונתו לראות את המדע באספקלריה של האמן ואת האמנות באספקלריה של החיים. הספר נעלה מכל צורך של הוכחה אז אין טעם להתווכח על פרטים פילולגיים. ניטשה היה רוצה לכתוב יותר לירי ופחות פילוסופי אבל זה מה יש.
• הספר נועד להתכתב עם ואגנר ובעיקר אכפת לו שהוא יאהב את הספר אז זובי על כולנו.
• טענתו: העולם הוא מעשה אמן וצידוקו היחידי הוא באסתטיקה. זהו משפט שהוא ניגוד גמור לתורת הנצרות המצדיקה את העולם כמקום מוסרי. הנצרות רואה מתוך כך באמנות כשקר. אך אוייב האמנות הוא אוייב החיים. החיים הם תעתוע.הכיוון הנוצרי אל העולם הבא מסתיר את ביטול העולם הזה. זוהי בעצם שאיפה אל הקץ, אל האין. החיים מיסודם הם משהו בלתי מוסרי. החושניות תמיד תפסיד במשפט המוסר ותדחה. אם כן, ספר זה הוא אנטי תיזה לנצרות. דיוניסוס, אל הטרגדיה, הוא האנטיכריסטוס. אמנות היא לא שטות, אלא המטפיזיקה האמיתית של החיים!
• לפי שופנהאואר, הטרגדיה מובילה לוויתור על החיים. ניטשה מבקש לטעון את ההיפך. הוא מודע לכך שהפסימיות שלו היא קצת רומנטית בכל זאת. כי האנטי-התנחמות הפסימית היא נחמה בפני עצמה. הרומנטיקה מספקת נחמה נוצרית למעשה. כדי להשאר פסימי, עלינו להתגלגל מצחוק ולשלוח לעזאזל את כל הנחמנות המטפיזית – נוצרית, רומנטית, מדעית וכו'.
• ניטשה מתנצל בתוספת על כל החלק של השיוך האקטואלי של כל נושא הטרגדיה לתחיית האומה הגרמנית דרך האופרה וטוען שתפיסה זו התבדתה עם הפיכת גרמניה לדמוקרטיה. הוא מבואס כי הסביאה הגרמנית היא השתכרות מערפלת.

• האמנות נוצרת מזיווג של היסוד האפוליני והדיוניסי. היוונים השתמשו בדמויות אלים כדי לבטא מושגים. האמנות האפולינית המובהקת היא פיסול, והאמנות הדיוניסית היא מוסיקה. החשיבה האפולינית היא חשיבה כבחלום, החשיבה הדיוניסית היא חשיבה כבשכרות. זיווג מטפיזי של שני היסודות הללו מוליד את הטרגדיה האטית (של איזור אתונה).
• המשורר מתאר נאמנה חלום. בחלום הכל הוא תדמית. כמו שפילוסוף רואה במציאות רק תדמית ומנסה לעקוף אותה ולחדור הלאה. המשורר מתבונן בכל הטוב והרע בחיים ומוגן על ידי תחושת החלום, כי זוהי רק תדמית. כמו כשאנחנו חולמים משהו נורא וקצת מתעוררים ואומרים לעצמנו בלב שזה רק חלום ואנחנו מאוד רוצים להמשיך לחלום אותו ולהתענג עליו למרות שהוא רק חלום.
• אפולון הוא אל החלום, מגיד העתידות. הוא המושל ביופיו של עולם הלכאורה. בדימיון יש שלמות שאין במציאות. החלום מרפא (אפלטון גם אל הרפואה) ונשאר תמיד בגבול של שלוות שינה. גם בזעם והכעס של ראייה זו יש יופי של שמש קדושה (אפולון אל השמש...). אפולון הוא עיקרון ההיאחזות באינדיבידואליות. 
• כשההסבר התבוני היפה נשבר, אז נגלה הדיוניסי. הדיוניסי הוא כמו שהשכרות, בה האינדיבידואלי נמס. הקרבה לטבע ואלכוהול מעוררים שכרות זו. הדיוניסי מחבר אדם לאדם ואדם לטבע. כך העבד יוצא לחופשי. אז האדם מפוייס וקסום ומתהלך כמו אל. האדם הופל מאמן למעשה אמנות, ליצירה.
• בחלום ובשכרות הטבע האפוליני והדיוניסי הם ישירים ומלאים. האמן מחקה טבע זה, האפוליני ו/או הדיוניסי. אלו יצרי האמנות של הטבע והמימסיס פונה אליהם. הוא משתכר ומופשט מכבלי האינדיבידואליות שלו, נרדם חולם בהקיץ, ואז מתגלה לו בחלום, על דרך משל, מצבו שלו עצמו. סוג של הלוך חזור החוצה פנימה.
• האמנות הפלסטית היוונית היא מאוד צבעונית ויש בה סיבתיות וקוים כמו בחלום. ממש כמו הכתיבה ההומרית. החלומות היוונים הם הומריים בצבעוניותם והומרוס הוא היווני החולם.
• יש פער בין יוונים דיוניסיים לבין ברבארים דיוניסיים. הברבארים משתלחים בהתפרצות אורגייתית ופריצות. אפולון הגן על היוונים מחגיגות דיוניסיות שכאלו. האפולינים היוונים נמנעו מהדיוניסי והתירו אותו רק בחגים מסודרים. בבבל, החגיגות אינן אמנות, אלא חזרה שלמה אל הבהמיות. ביוון, החגיגות המסודרות הן אמנות וחוויה של הזדככות. שם זה רעל, כאן זה תרופה.
• המוסיקה האפולינית היא מקצבית. האפוליני הוא כמו צעיף יופי מעוור מפני העולם הדיוניסי. המוסיקה הדיוניסית – הדיתיראמבוס – היא מלודית עם עוצמתו המזעזעת של הטון עצמו. הטבע מבוטא בה בסמלים. יש הרמוניה הצומחת מהמוסיקה. כדי לתפוס התפרקות זו של הכוחות הסמליים על האדם עצמו להיות במצב של פירוק אינדיבידואלי. רק המפורק יוכל להבין את המוסיקה המפרקת.

• האפוליני הוקם על בסיס הדיוניסי. סילנוס, דיימון דיוניסי מייעץ לאדם: טוב לך שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. והדבר השני הכי טוב אחרי זה – שתמות, בקרוב.
• היצר האפוליני הוא שהוליד את האלים האולימפיים. אפולון הוא אבי העולם האולימפי. האלים מלאים רק בחדווה ותרועת ניצחון. אין בהם רחמים ומוסר. הם יצורים מלאי חיים ושמחה לעומת נוראות הקיום. היווני שחשש כל כך מזוועות העולם הזה הוליד את הישויות האולימפיות הזוהרות שחיות את אותם החיים. מתוך האלים האיומים והטיטאנים, צמח עולם יפה ואפוליני של אלי האולימפוס. בריאת האלים היא אמנותית בפני עצמה. זהו ראי מזכך.
• חשוב לדבוק לסיבה האמיתית של המצאת האלים ולא להתרחק ממנה מהר כמו שהיינו רוצים. אבל זה מה שקרה. האלים הפכו למודל וכולם רוצים להיות כמוהם – פתאום האמרה דיוניסית מתהפכת והרע מכל הוא למות בקרוב ומשנה לרע הוא ההכרח למות בכלל. כולם בקטע של חיי נצח, כאילו זה אפשרי בכלל. פתאום אכילס מתבאס מזה שהוא מת, ואנחנו מריעים לגיבור כמו אודיסאוס על שהוא סוחט לעצמו עוד קצת זמן לחיות.
• שילר טען שהשיבה אל הטבע, ההרמוניה שבני האדם מתגעגעים אליה, היא נאיבית. (נראה לי ששילר טוען שאכילס הוא נאיבי כי הוא שלם עם מעשיו). ואולם, לא בתחילת כל תרבות נוכל למצוא כזו נאיביות. הנאיבי הוא דווקא האפוליני, הוא ההיבלעות בתוך התדמית! הנאיביות של הומרוס היא ניצחון האשלייה האפולינית. זהו רק שיקוף של רצון היוונים להתבונן בעצמם דרך זיכוך האמנות. יופי זה הוא רק שיקוף שאיפשר ליוונים להלחם בסבל.
• המטפיזיקה טוענת שהסובל נגאל על ידי דבקות בסבל. NOT. הרי חלום מסתמך על שכחה של המציאות. אין זו הוויה אמיתית. היצירה הנאיבית היא תדמית של תדמית, היא חלום. יש להבין שהחזון הזה הוא חזון מוות. זו התבוננות אל המוות. אך היא גם מציעה לנו גאולה על ידי התדמית. התדמית נותנת לנו שלווה למרות הסערה בה אנו נתונים.
• האפוליני מכיר רק בחוק אחד: שמירה על תחום היחיד. כך הוא משלב לכורח האסתטי של היפה את שתי האמירות שהיו כתובות בכניסה לאורקל של דלפי: "דע את עצמך" וכמו כן "לא יתר על המידה".
• אך האפוליני מבוסס על הדיוניסי, וזה שב ומפר אותו שוב ושוב. אמנות דיוניסית אינה שואבת ממוזות אלא מן האמת. המידה היתרה היא האמת. בשכחת העצמי, בהתחברות אל הטבע דרך הייסורים, אנו מוצאים את האושר.
• לעומת האמנות הדיוניסית קמה האמנות הדורית והומרוס הוא שיאה. אבל הדורים זה לא שיא התרבות. התרבות האטית היא נישואין בין האפוליני והדיוניסי שמוליד את הטרגדיה!
• נשווה את הומרוס היפה מול ארכילוכוס שטוף היצרי, בין האובייקטיבי והסובייקטיבי. האמן הסובייקטיבי בעינינו תמיד הוא אמן רע כי האמנות היא הדברת הסובייקטיבי, השתחררות מן האני. אם כן, כיצד ליריקאי כאמן הוא בגדר האפשר? משום שהוא אמן דיוניסי שהתמזג עם האחד הבראשיתי, עם כאבו וסתירתו, והוא מייצר בבואתו של האחד הבראשיתי בצורת מוסיקה, ואז, בהשפעת החלום האפוליני מתגלית לעיניו מוסיקה זאת שנית כמראה חלום דמוי משל. הסובייקטיביות שלו היא משנית להתפכחות הדיוניסית שלו והיא יסוד אפוליני. הוא איננו משתולל בלהט התשוקות. הוא מציג את הדיוניסי דרך אמנותו של אפולון. יסוד האני הזה מושלך כדימוי על אמת הדברים כולם. ארכילוכוס לא מבטא את עצמו אלא אמת ייצרית סובייקטיבית. שופנהאואר מתאר את זה כי המשורר רוצה לא לרצות, כאובייקטיביות סובייקטיבית. הסובייקט הוא מדיום. רק המשורר נגן הוא שמשלב בין המוסיקה השיכורה והחלום. 
• היצירה לא נוצרת למען הקהל, אלא הקהל הוא חלק מהיצירה.
• תחילת המוסיקה היא בזמר עממי. זוהי נעימה דיוניסית המשמשת ראי העולם. הזמר העממי מבקש להביע עצמו, דרך חלום, בשירה. לשון הזמר העממי מחקה את המוסיקה. שירה כמו של ארכילוכוס מנסה להביע את המוסיקלי (בחצאי משפטים? לא הגזמת). אלו מילים ומושגים הכפופים למוסיקה. זאת כנגד לשון הומרוס, המחקה את עולם התופעות. אלו הם שני זרמים עיקריים בלשון היוונית- המחקה את המוסיקה או את עולם התופעות. בשירה הלירית המוסיקה ישנו חיקוי של המוסיקה בלשון מראות ומושגים. המוסיקה הופכת לרצון (סובייקט) ומשתקפת בו. כדי לתאר את המוסיקה משתמש הליריקאי במראות אפוליניים. אין דבר שהליריקאי יכול לומר שלא היה מלכתחילה במוסיקה. המוסיקה עצמה לא זקוקה באמת למילים לצידה ורק סובלת אותן לצידה. זוהי רק אשלייה כאילו המוסיקה היא ליווי.
• המקהלה בטרגדיה האטית אינה מייצגת מוסריות נצחית. הו לא. המקהלה גם אינה הצופה האידיאלי, כי היא הייתה כל ההופעה בהתחלה, ואיך היא יכולה להיות הצופה בעצמו? היא גם איננה הצופה האידיאלי משום שהיא בתוך המציאות של הדרמה. אלו הסברי חוקרים טיפשים שקדמו לניטשה. ניטשה רואה במקהלה חומה חיה אשר הטרגדיה הקיפה עצמה בה, על מנת להסתגר עד תום מפני עולם המציאות וכך לשמור על אדמתה האידיאלית ועל חרותה הפיוטית.



• המקהלה היא חלק ממציאות דמיונית, על מציאותית. הסטיר מופלא כמו האלים האולימפיים. דימוי מדליק של ואגנר: משהו בצופה היווני בוטל על ידי המקהלה כמו שאור המנורה נבלע באור השמש. הכורוס הוא תנחומיו של ההלני שמעמיק תוגות. הוא מתקרב לתחום המסוכן של שלילת החיים הבודהיסטית, ואז מצילה אותו האמנות, ועל ידי האמנות מצילים אותו בשביל עצמם החיים.
• מצב הדבקות הדיוניסי פירושו הרס גבולות הקיום הרגילים. על ידי שכחה זו נבדל עולם היומיום מהמציאות הדיוניסית. המלט מבין את אמת הדברים והכיר בחוסר הישע ובחוסר היכולת לתקן עולם. אך הוא אינו דיוניסי כי הוא שוקע יותר מדי בהתלבטויות. זהו מצב אסקטי (סגפני) של יציאה מהדיוניסי. אדם כזה מאס בכל. אך ישנו מרפא לכך באמנות ובאמצעותה ניתן להשלים עם החיים. זה תפקיד המקהלה.
• הסטיר הוא דמות האדם הקדמון, בעל ריגושים עזים ונעלים ביותר. בו חוזר ומתרחש צער במימדים אלוהיים. כאן נמחו עקבות אשלייתה של התרבות מעל צלמו של האדם הקדמון ונחשף האדם האמיתי – הסטיר המזוקן המריע לקראת אלו. מקהלת הסטירים משקפת את הקיום ביתר אמת, ביתר שלמות, מאשר אדם התרבות המתיימר בפשטות להוות את הממשות האחת והיחידה. מקהלת הסטירים חווה את הדיוניסי וכך היא מגנה על הצופה שיכול לחוות אותו דרכה, להיבלע בה כמו מנורה באור יום. המקהלה ייצגה את הקהל. המקהלה היא השתקפותו העצמית של האדם הדיוניסי.
• הסטיר הוא האמת, הוא האדם הקדום. כל הדימוי של הרועה האידילי שהיה פופולארי בתקופת ניטשה הוא רק דימוי בן דימוי שאין לו קשר לאמת.
• משורר שואב מתוך מראות חיים ומרצדים לנגד עיניו, לא כמו בני ימנו ששואבים מהמשגה והפשטה בזויה. גם כל הספר של ניטשה הוא גרוע כי הוא מנסה להמשיג שירה. הפנומן האסתטי הוא היכולת לראות לנגד עיניך תמיד משחק חי של מראות ולחיות ללא הרף מוקף ברוחות. בזאת אתה משורר. ואם יש לך דחף לגלגל עצמך לתוך דמויות ולדבר מקרב גופים ונפשות אחרים – בזאת אתה מחזאי.
• המחזה הדיוניסי מכניס את הקהל לתוך עצמו. ההזדהות עם הכורוס היא תחילת הדיוניסיות במחזה. המקהלה היא חסרת פנים והאישיות של חבריה נמחקת. האדם מזדהה עם הסטיר בכלים אפוליניים.
• הכורוס מתפרק לדראמה ואז חוזרץ כך הוא שובר את האפוליני ומציג את הדיוניסי כאמת החותרת תחת הדימוי. הוא לא הפוגה אמנותית, אלא בצבוץ של האמת האמנותית. הדרמה חושפת את אשליית האפוליני.
• הסטירים אינם פועלים ואינם משתתפים בדרמה כי בכך הם משרתים את דיוניסוס. זוהי החוויה הדיוניסית. הם מוסיקאי, משורר, רקדן וחוזה בדמות אחת.
• הדמויות על הבמה הן חזיון ולא ממשות. הדיבור על הבמה הוא דיוניסוס בלשון הומרוס. מעבר לבהירות הדיבור של הדמויות של סופוקלס ישנו עומק אפי לא ניתן להבנה. העליצות היוונית אינה הרחבת דעת נטולת דאגות. אדיפוס הצעיר חוקר את עברו ומגיע לפסיביות. זה סופו של מחקר מדעי. אדיפוס הזקן יוצא מתוך פסיביות אל מחקר אקטיבי שהוא שיא חייו. האיש שפותר את חידת הטבע אצל הספינקס חייב גם לשבור את סדרי הטבע ולשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא גילה את האמת הדיוניסית ובכך הוא חייב גם להתנסות בה בכל נוראותה. הידיעה מובילה לחוויה.
• גאונותו המרירה של האמן היא שאינו מפחד לשלם את המחיר על יצירתו. זה מה שמדליק באייסכילוס. הנאת היצירה לא נרתעת משום אסון. נשווה בין מיתוס פרומתאוס בתרבות הארית מול מיתוס החטא הקדמון בתרבות השמית. היצירה המביאה סבל היא אקטיבית וגברית אצל היוונים ולכן מקבלת צידוק. זה צידוק הפסימיות של הטרגדיה. היוונים מקדשים את ההירואי הסובל ומתבטל למען יצירתו, הוא ישות עולמית אחת.
• אפולון מנסה להביא אנשים פרודים לידי שלווה על ידי תחימה בינהם.
• במכלול הדרמה, דיוניסוס הוא גיבור הבימה ולא אפולון. מאחורי המסכות האפולוניות חבויה אלוהות.
• האמנות היא לידת דיוניסוס המפורק מחדש והיא האחדות החדשה. מצב מפורק דיוניסי ראשיתי, אחריו התפרטות, אחריה התפרקות ואז התחברות לאמנות.
• עולם המיתוס מוצג כסמל לעולם הדיוניסי בחגיגות.
• דתות גוועות כשמתחילים לעגן אותן בהיסטוריה חד פעמית. אך המוסיקה מחייה את המיתוס העל זמני.
• ניטשה ממש יורד על אוריפידס כי הוא פלספן ודיאלקטי מדי. אוריפידס הרג את הטרגדיה. הוא ניוון אותה ואז היא הפכה לקומדיה האטית החדשה עם כל מיני דמויות קריקטוריות. אוריפידס מלמד את הצופה להתבונן ולהתווכח ולהסיק מסקנות. הוא ניסה לבנות מחזה על דרך חינוכיות ובכך הרס את המחזה. עם מות הטרגדיה חלפה האמונה והתקווה לאלמוות. ההגנה של האלים התחלפה בבדיחות של הקומדיה. זו בריחה מפני האימה.
• כשאומרים "היווניות העליצה" מתעלמים מהמאה ה-6, פיתגורס והירקליטוס שבאו לפני העבדותיות שהמיט אוריפידס על היוונים.
• אוריפידס לכאורה התאים עצמו לצופים בשירתו, אך הוא לא באמת ייצג את רצונם אלא ניסה לחנכם. הוא בז להם מתוך רצונו לכתוב עבורם.
• יצירת אוריפידס מושפעת מהיותו הוגה דעות. הוא היה יושב וצופה בקודמיו המוצלחים ולא מבין מהו העומק הנסתר שאינו יכול להבין כפילוסוף חובבן. אוריפידס הוא חקיין של קודמיו, ובכל זאת הוא מצא דרך להתמודד כיוצר עם היוצרים האמיתיים שקדמו לו – סופקלס ואייסכילוס. הוא הפריד מהטרגדיה את היסוד הדיוניסי. הוא צינן את דיוניסוס למוות. הוא הפך את הטרגדיה לאפוס ובכך מנע את הטרגי. אוריפידס ממלא את יצירתו הגיגים ופרדוקסים במקום התבוננות אפולינית או התלהבות דיוניסית.
• כך אוריפידס דאג לפרולוג שמונע אי ודאות בהתחלה ולדאוס אקס מכינה בסוף שסוגר את העלילה. הוא חשב שהעלילה היא כל מה שחשוב בטרגדיה – המתח בין מה שקרה למה שעומד להתרחש. אך לא כך הדבר. הוא הפך את הצדק הטרנסצנדטלי של אייסכילוס לעיקרון שטחי וחצוף של צדק פיוטי. דאוס אקס מכינה זה עקרון אופטימי שניטשה מאפיין בו גם את הנצרות.
• הכל בגלל סוקרטס. הסוקרטיות האסתטית היא זו: כל דבר על מנת שיהא יפה, חייב להיות נבון. וכמו כן: רק היודע הוא טוב. אריסטופנס ידע זאת ותיאר את אוריפידס וסוקרטס כצמד חמד ואת סוקרטס כסופיסט מעצבן. סוקרטס התנגד לטרגדיות ולא ביקר בהן – חוץ מאלו של אוריפידס.
• בכל הדיאלוגים האפלטוניים, סוקרטס מבקר אנשים שפועלים מתוך אינסיטינקט. סוקרטס התנשא מול עולם נשגב ממנו, השמוק. הוא הרס הכל. לסוקרטס יש בת קול שמדברת אליו ומרתיעה אותו מלעשות דברים. זהו היפוך. אצל רוב האנשים הפרודוקטיביים, האינסטינקט דווקא הוא הכוח היוצר והתודעה היא המבקרת והמרתיעה. אצל סוקרטס התודעה היא היוצרת והאינסטינקט הוא המבקר.
• את הספקנות שלו לא הפנה סוקרטס כלפי עצמו והלך עד מותו עם שיטתו.
• עבור סוקרטס הטרגדיה לא הייתה מגלת אמת ולא פעלה בכלים פילוסופיים ולכן החרים אותה. אפלטון היה הכלבה שלו ולכן שרף את כל מחזותיו. בסגנון כתיבתו אפלטון מכפיף את השירה לפילוסופיה. הוא דחה את האמנות כי היא חיקוי של תדמית. בכל זאת מסופר שסוקרטס חיבר שיר קטן לפני מותו.
• בדיאלקטיקה יש יסוד אופטימי, והיסק הוא ניצחון. האדם התיאורטי מוגן מםני המוסר המעשי של הפסימיות. מפני הראייה החדה של הפסימיות. הוא מתענג דווקא על הקליפה שהוא מקלף מהאמת ולא מהאמת, האמת אינה העניין של האדם התיאורטי. מציאת האמת היא קשה ובלתי מושגת לאדם הבודד. הסרת השקר, לעומת זאת, היא מפעל שהאדם התיאורטי מסוגל לעסוק בו.
• המדע שואף להפוך ליוצר אמנותי. סוקרטס הוא עצמו סוג של מיתוס המצדיק את המדע המצדיק את הקיום.
• סוקרטס הפך את העולם והיקום לרשת של מחשבה. אם במקום כל בזבוז הכוח הזה במחשבה היינו פועלים באנוכיות באופן מעשי, היינו נלחמים עד עייפה. עד כדי כך שהמוסריות המעשית הייתה להרוג את הוריך ורעיך מרוב פסימיות ואף להשמיד עמים מתוך רחמים, כי העולם היה כה נורא.

• רק האמנות מרפאה זאת – והיא יכולה לבוא גם בצורת דת או מדע.
• האדם המשכיל מגיע בגיל צעיר לדעת מה גבולות המדע ואז מגיעה ההכרה הטראגית הזקוקה לאמנות כמגן ומזור. תשוקת הידע הופכת ליאוש טראגי הזקוק לאמנות. למרות שהתחלת המדע כסלידה מהאמנות, סופה כמו סוקרטס לשוב אל האמנות.
• סוקטרטס משייך את מעשה המוסר לידיעה.
• שופנהאואר: המוסיקה אינה חיקוי לעולם התופעות אלא לאמת ובכך מעמדה שווה לזה של הטבע. היא אינה כללית וריקה כמו מושגים פילוסופיים, אלא כמו הגאומטריה המפיקה צורות ספציפיות מאוד לתיאור הדברים כשלעצמם. המוסיקה מבטאת בצורה בלבד את האמת שהמושג מפשיט מתוכן והדימוי רק מתקרב אליו. המושגים הם הקליפה והמוסיקה היא הגרעין.
• דרך המוסיקה נבין את החדווה שבהכחדת הפרט, את חיי הנצח שמעבר לעולם התופעות. הגיבור הוא תופעת הרצון העילאית והוא נשלל ואנחנו נהנים מכך, מאחר שגם הוא רק תופעה! הטרגדיה נוטעת בנו אמונה בחיי נצח שהם מעבר לגיבור. בהשוואה לכך, האמן הפלסטי מנסה לפאר את עולם התופעה ומנסה לנצח את הסבל הטבוע בחיים באמצעות יופי. זהו שקר המרחיק אותנו מהחיים. ההוויה הבוראת מוצאת סיפוק דווקא בחליפת התופעות.
• יש פער בין המיתוס לבין המלל של הטרגדיה ואותו מילאה המוסיקה. מוסיקה מימטית היא פיכס ואין לקלוט דרכה את היסוד המיתי.
• האפוליני, הדיוניסי והסוקרטי כולם תעתועים המושכים אותנו להוסיף להתקיים תחת הרצון לחיות.
• האדם המודרני מבוצר כנגד החיים בערימות ספרים וקורא אותם כספרן בלבד. מצחיק שהמדע קובע לעצמו את גבולות יכולתו לתקן (ההפרדה של קאנט בין התופעות והדברים כשלעצמם). בהפרדה זו נתן המדע את הפתח לעליית התרבות הטרגית שוב.
• רצ'יטטיב הוא מקום בו המוסיקה גוברת על משמעות המילים, למרות שממציאיו חשבו שזה סוג של תחיית הומרוס. באופרה האידיאל אינו מורגש כבלתי מושג והטבע אינו מרגיש כאבוד. האדם המזמר האידיאלי של האופרה נבנה כאופוזיציה לתפיסת התרבות את האדם האידיאלי וכניסיון להכיר באדם כשלעצמו. האופרה בכלל עלתה על ידי האדם התיאורטי ובראשיתה באיטליה היה על המילים להיות מובנות. כאילו כל אדם רוגש פורץ בשיר והופך לאמן.
• האקדמאים בני זמננו לא מסוגלים להבין את הרוח ההלנית ולכן לא תופסים את תחיית הרוח הדיוניסית בתרבות הגרמנית. תחיית הטרגדיה היא התקווה היחידה לגרמניות. הדיוניסי יכול להביס את הלאומיות כמו בהודו או להדיח לחולין כמו ברומא, אך היוונים פנו ממנו לאפוליני וכך הפכו לעם אדיר ולאימפריה.
• מי שנושם מוסיקה, יתמוטט למשמע ואגנר (כלומר שישנן דרגות של ראייה אסתטית ובשיאן ישנה התאחדות עם הדיוניסי). החמלה וההשתתפות בצער הגיבור הטראגי (במקרה זה טריסטן) מצילה אותנו מצער עולמים, משטף אין סכר של רצון לא מודע. האפוליניות מתיקה אותנו מהכוללנות הדיוניסית ומעוררת בנו התפעלות מהגיבורים. היא מתיקה אותנו מההרס העצמי בעזרת התמונה, המושג, הלקח המוסרי וההזדהות, ואנחנו תחת אשלייה כי אין זה אלא מעשייה על פרטים מסויימים, רק על טריסטן ואיזולד. המוסיקה היא האידיאה של העולם והדראמה היא רק בבואה של אידיאה זו.
• המוסיקה פורצת מעבר לדראמה, ומעבר לרשמיה של הדרמה האפולינית. הטרגדיה מסתיימת כצליל שלעולם אינו יכול לעלות מתחומי האמנות האפולינית. כך יוצא שהדרמה האפולינית מבטאת בלשונה את החכמה הדיוניסית.
• האמן הטרגי בורא דמויות ולא מחקה את הטבע. ואז הדיוניסי בו משמיד אותן.
• כל הדיבורים על קתרזיס מוסרי או רגשי הם בכלל לא קשורים לאסתטיקה. האסתטיות של מוסיקה אינה יכולה להיות מוסברת על ידי צדק פיוטי או בהסבר מוסרי. אסתטיקה מוסרית-דתית אינה אסתטיקה. זהו שיח ריק שאינו נוגע באסתטי האמיתי, והוא השילוב בין האפוליני והדיוניסי.
• התרבות שלנו חסרת מיתוס בגלל הספקנות הסוקרטית. לכן היא רעבה לבלוע עוד ועוד תרבויות לתוכה ולהציב כנגדן את הסוקרטיות המרוקנת. אך לגרמנים יש כוח שעלה ברפורמציה של לותר ומזמוריה. זו תחילת התחייה.
• תפיסת המציאות של היוונים תמיד קשרה כל דבר במיתוס ומתוך כך קיבלה את נקודת הראות של הנצח. מנת ערכו של עם, וגם של אדם, נמדדת ביכולתו להטביע על חוויותיו את חותם הנצח. ההיפך מזה מתרחש כשעם מתחיל לתפוס עצמו על דרך היסטורית ולהרוס את מבצרי המיתוס. יש להלחם עבור הגרמניות ולסלק השפעות זרות. להשיב את כל הדברים הגרמניים, והדיוניסי, המוסיקה, ינחה לשם. תחיית המיתוס והמוסיקה הם תחייה לאומית.
• הדיוניסי והאפוליני נותנים צידוק לקיומו של עולם, אף זה "הרע בכל העולמות".
• כל מי שלא חושב כמו מה שניטשה כתב הוא לא צופה אסתטי באמת.

זהו.

הערותיי:
רקע על תואר ראשון בספרות. כשעבדתי בחברת פרסום באינטרנט והתחריתי באלגוריתמים של מסחר מקוון, הייתי טוב בלבנות בועות, לנפח את הערך של איזה קמפיין שניהלתי עד כדי הפסדים, לקבל משאבים מהמערכת כי אני high roller, לחנוק את המתחרים, להשתלט על כל השוק, ואז לחתוך בעלויות ולהרוויח בגדול. זה היה ב2009, כשבועת הסאב פריים בארה"ב קרסה, ובדיוק קראת כל בוקר באוטובוס לעבודה את דה מארקר, וחשבתי איך לבנות בועות שלא מתפוצצות, או יותר נכון, בועות מוסריות. לדוגמא, הלקוח שלי היה נותן לי סכום כסף על כל מכירה שהבאתי לו, על סמך הערך שהפיקו המכירות שהבאתי לו בחודש שעבר. בקלות יכולתי להביא לו הרבה מכירות ירודות, וכך לנפח את המכירות בתעריף שאינו רלבנטי יותר, ולדפוק בעצם את הלקוח שלי. אבל אהבתי את הלקוח שלי, ורציתי שיצליח. אז כל הזמן חיפשתי איך לייצר בועה אחר בועה, לפי המתחים המיוחדים של השוק פה ושם. שאלתי את עצמי למה בכל זאת אני לא דופק לקוחות שאני לא אוהב. מה מונע ממני להגדיל את הבונוס שלי ולהחליף את הלקוחות שלי אחרי שהם קורסים. למה אני נקשר ללקוח אחד ובונה אותו, גם כשהוא מסובך יותר, ויש לו עיתות שפל. אולי כי הלקוח הזה היה מוסרי יחסית ליתר, ומכר משחקי מחשב חמודים, בעוד שהיתר מכרו שיט שאנשים לא צריכים. אולי המוסריות שלו הקרינה עלי, רציתי לראות עצמי כמוסרי. אבל חשבתי שזה גם קשור לזה שלמדתי תואר ראשון בספרות. אני לא יודע איך ולמה. אבל נראה לי שאם אתה לומד לבקר דיכוי חברתי, קשה לך לעסוק בו. לא סתם כך. תואר בספרות קשור לזה איכשהו. אחר כך הייתה תקופה שחיפשתי עבודה בין לבין תוך כדי התואר השני. חשבתי לתלות שלטים ברחוב, כמו שכותבים "סטודנטים ינקו את ביתך", חשבתי שזה ייגע באיזה עצב סאדיסטי כזה, אם אכתוב "סטודנט לספרות ינקה ביתך". בכל מקרה עברו השנים, בשבת האחרונה שוחחתי עם חבר שלמד גם בירושלים, אמרתי לו את שאני מאמין: שהתואר הראשון בספרות היה ההחלטה הכי טובה שעשיתי.

בכיינות של פסיכולוגים

בהמשך לפוסט הקודם שלי, על האופן בו הכשרת הפסיכולוג הקליני הינה כר פורה לניצול, חשוב לציין גם את המשמעות החברתית של הניצול כחלק מתפיסה של רווח אישי, בה האחד מרוויח רק על חשבון השני.

כשהייתי במאהל הפסיכולוגים במחאה של הקיץ ההוא, הגיעו למאהל שני סוגים של פסיכולוגים. סוג ראשון היה מתמחים שעובדים בשני שליש משרה ומקבלים עליה כ2000 ש"ח במשך 4 שנות ההתמחות, שעובדים במרפאות ציבוריות של משרד הבריאות עם אנשים שידם אינה משגת לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית קשה, אך שאינה מצדיקה אשפוז פסיכיאטרי. הסוג השני היה פסיכולוגים מעורבים חברתית, מסוג קבוצת פסיכו-אקטיב, שחושבים שלפסיכולוגיה יש מקום כעמדה חברתית, כמייצגת את הנדכא, כדורשת מקום עבור רוח האדם, הנדחקת לשוליים של שיקולי רווח והפסד.

אז הנה שיר רגע:

כשאנשים חלפו על פני המאהל, בכל זאת, הם לא כל כך הבינו מה הקטע. פסיכולוגים מוחים? אתם רוצים יותר מ400 שקל לפגישה? אתם רוצים כורסת עור חדשה? אף שלא הרגשתי משתתף-מוביל במחאה, בכל זאת הבעתי את קולי בפני המחאה המתארגנת, והצגתי ביקורת זו: אנשים לא מרחמים על פסיכולוגים, כי מבחינתם פסיכולוגים חיים טוב. גם אם במשך 9-11 שנים הם מנוצלים במסלול ההכשרה שלהם, הרי שלאחר מכן הם מקבלים פיצוי הוגן במחירים מופקעים שהם גובים מציבור לקוחותיהם. הפיצוי מצדיק את הסיכון שהם לוקחים בכל שלב של הדרך. כמו איש נדל"ן שמורט שערותיו במשך שנים ארוכות כדי להפוך מגרש בשולי העיר לבניין מבוקש, כך עושה גם הפסיכולוג, שמשקיע ומסתכן כדי להפיק ערך לעצמו. לפיכך, מחאה של הפסיכולוגים על ההשקעה והסיכון שהם לוקחים על עצמם, כל עוד הם מפוצים עליה כשהם מומחים, הריה כתספורות והלוואות של טייקונים. זוהי בקשה של הפרט שהחברה תהיה ערבה לסיכון שלו, ושהוא בכל זאת יקצור את הפירות בסופו של תהליך.

אבל פסיכולוגיה אינה קרן הון סיכון. מדובר בשיכוך סבל של רבים. ככל שהמלחציים הכלכליים דוחקים יותר ויותר, הרי שמתרבה גם המצוקה הנפשית. דרדור במעמד החברתי והעמקת התלות הכלכלית בבנקים ומעסיקים גורמת לאנשים לשאת את מצוקותיהם הנפשיות תחת לחץ נוסף. לדוגמא, מי שהתקשה לגדל ילד עם הפרעה פסיכולוגית ברווחה כלכלית, יתקשה יותר לעשות זאת כשהוא נמצא במצוקה כלכלית, עם פחות זמן לבלות עם ילדו, פחות כסף לטיפולים, פחות כסף להתאמת תנאי התפתחות להפרעה התפתחותית. רווחה נפשית הופכת כך לנחלתו של בעל הרווחה הכלכלית. לא מדובר בטיפול נפשי כחיפוש עצמי אקזיסטנציאליסטי, כלוקסוס בורגני. מדובר בתמיכה במי שסובל מדיכאון, מתן כלים להתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז, שיכוך חרדות משתקות, מניעת התאבדויות, שיקום אנשים שעברו שבר פסיכולוגי עמוק חזרה לחיים, ריכוך תגובה לטראומה, וכו'.

לכן פסיכולוגיה נחשבת גם למקצוע מתגמל, כי יש לו משמעות בריפוי עולם. מי שעובד בשביל כסף בלבד מסתכל על הפסיכולוג, כמו על כלל המקצועות הטיפוליים והחינוכיים, ואומר שהמקצועות אלו מתגמלים את תחושת השליחות של המבצעים אותם, ולתחושת משמעות זו יש ערך כמו פיצוי כספי. במקום שיעסקו בהתנדבות אחרי שעות העבודה כדי למצוא משמעות לחיים, הרי שהעוסקים בטיפול כמקצוע יכולים לתרום לקהילה במשך שעות עבודתפ, ובעצם כך הם נשכרים. לכן כשמעריכים את שכרם של פסיכולוגים, יש להוסיף למשוואה שחלק מהעידוד של החברה לעסוק במקצוע טיפולי נעשה באמצעות ערכים אתיים ותחושת משמעות, שחסרים למי שעובד ב... מקצוע-אחר-שנוטים-להתייחס-אליו-כמקצוע-משתלם. אולם זוהי דיכוטומיה בעייתית. האם באמת יש משמעות חברתית חיובית לעבודתו של פסיכולוג שמטפל רק בטראומות של העשירים ומדיר את העניים מהקליניקה שלו? האם באמת לא יכול עורך דין או רואה חשבון או מהנדס תוכנה לעשות עבודתו בארגון ללא מטרות רווח ולתרום יותר לחברה בכישוריו? בכל דבר שאדם עושה צריך שיהיה טוב לו, צריך להיות טוב בזה, ואז יוכל גם לעשות טוב. מי שרוצה לעשות טוב ומקריב לשם כך את הכישורים שקיבל מלמעלה, או את רווחתו האישית, עשוי למצוא עצמו עושה רע לעצמו ולאחרים. ויש עוד התפלספויות שניתן להרבות בהן, העיקר הוא שהדברים אינם או\או אלא גם+וגם.

אולם מודל הניצול-פיצוי שם רק את התועלת האישית של איש המקצוע כשיקול. בכך ישנו אישוש של מודל מנצל בו האחד מרוויח על חשבון השני. האם לא יתכן מצב WIN-WIN בו השניים מרווחים זה מזה בהדדיות? האין יכולה ההעצמה של צד אחד להיות גם ההעצמה של הצד השני?

לא יודע אם הקשיבו לי, או שהיו חכמים ממני שכבר הגו בכך, או שההערות של העוברים ושבים חיזקו מגמות מסויימות שעלו באופן סטיכי. אבל המחאה של הפסיכולוגים התגבשה אז לשתי תנועות - מחאת המתמחים שנלחמים על זכויותיהם לאורך שלב ההתמחות במסלול ההכשרה, והתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית. אני לא מעורב בתנועות אלו. אך מעריך אותן מאוד. העצמת המתמחים והפסקת הניצול שלהם, תאפשר למתמחים שלא לבקש פיצוי מופרז בדמות 400 ש"ח לפגישה כדי להשלים שנים ארוכות ללא חיסכון לפנסיה וללא יכולת להרשות משכנתא וכו'. הפסיכולוג אז מתרכז בטיפול כפי יכולתו ולא בקבלת פיצוי לפי ניצולו עד הסמכתו. התנועה למען פסיכולוגיה ציבורית מרחיבה את הנגישות של העם לטיפול פסיכולוגי, ומנמיכה את הסף הכלכלי הקשוח בין אלו שמסוגלים להרשות לעצמם טיפול ואלו שלא. פסיכולוגיה כשירות ציבורי, טיפול במצוקה נפשית כ"מוצר יסוד", ולא כלוקסוס.


זה היה אז כשתליתי פרצוף בוכה ליד מאהל הפסיכולוגים: