יום חמישי, 13 בפברואר 2014

ביון שולל/מציב את הבסיס לפסיכואנליטיקס

אחד הנושאים שאני חושב עליהם הוא פסיכואנליטיקס (psychoanalytics, ביטוי שלי). על בסיס ההיכרות שלי עם מיצוי מידע מתחום המודיעין, ועל בסיס היכרות עם אופטימיזציה של למידה התנהגותית בהגשת פרסומות בעבודתי בתחום השיווק המקוון, הבנתי שהשיטה הסטטיסטית של מחקר על 30 נבדקים וניבוי לאוכלוסיה מתעלמת מהתהליכיות של המטופל בחדר, ומשאירה הרבה לאינטואיציות.

לדוגמא, נושא תיזה שהצעתי (ואולי אגיע אליו בעתיד, כי בינתיים יש לו השלכות אתיות שלא הייתי מספיק פנוי לצמצם), הוא להעביר הקלטות של כמה מאות פגישות טיפוליות במערכת זיהוי דיבור וניתוח סמנטי (הייתי במגעים עם צוות המזהים הסמנטיים של חברת NICE) ולבדוק האם יש חפיפה בין מה שהמערכת מזהה (מתוך אוריינטציה של אופטימיזציה לשימור לקוחות במוקדי שירות טלפוניים) בתור שביעות רצון לקוח לבין המשתנה (שנחשב לאחד המנבאים העיקריים להצלחת טיפול כיום) של הברית הטיפולית (כלומר הקליק האישי בין המטפל והמטופל שמאפשר לטיפול לפעול ברבדים אינטואיטיביים שעדיין לא מנוסחים היטב באף שיטה טיפולית, למרות שמחקרים של DBT מערערים על כך, הנבלות).

כעת אני קורא את פרקים 14-16 בספרו של ביון ללמוד מן הניסיון, בהם נדון הערב בקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'. הפרקים עוסקים בסוגיה בסיסית של הפילוסופיה של המדע - כיצד ניתן לדעת תופעה חיה - כמו בנאדם. הטענה של ביון היא שיש כאן סתירה מובנית, בין ידיעת אדם כאובייקט לבין ידיעתו כסובייקט. הוא יוצא במפורש כנגד מחקר מכאני של המטופל, כנגד הקלטות, כנגד סייסמוגרפים וניסיונות לייצג ידיעה כאובייקטיבית. לדבריו הניסיון לעשות זאת - לבטא חוויה רגשית כואבת בצורה סופית, הינה התחמקות מהתהליך המתמשך של היווצרות הסבל, מול נסיבות משתנות שוב ושוב, ומול כל קורלאט אובייקטיבי מוחצן של העצמי החי. 

אם כן, להלן סיכום הפרקים בנקודות:
  • תחושת מציאות משמעותית היא כמו צריכת מזון ושתייה והפרשתם. כשל ביצירת תחושה כזו כמו קריסת מערכת העיכול. סופה בפסיכוזה, מוות של האישיות.
  • אהבה ושנאה הינן רגש בסיסי. הפסיכואנליזה מוסיפה הבחנות כגון צרות עין, הוקרת תודה,אשמה, חרדה וכו'. שלושה גורמים שביון מדגיש כמהותיים לחיבור בין אובייקטים המנהלים כמנהלים יחסים זה עם זה (אינטרסובייקטיביות):
    • X אוהב את Y - מסומן ב L  - Love 
    • X שונא את Y - מסומן ב H - Hate 
    • X מכיר את Y - מסומן ב K - Know
  • כשהמטופל מספר סיפור מורכב מרובה דמויות ניתן לסווג כל קשר ביניהן, וכל קשר שלא סופר גם כן, כLHK לפי התרשמות המטפל. אולם ביון מדגיש שיש מקום להתייחסות לראיות ישירות לגבי מה שמתעורר באנליטיקאי.
  • הוא שואל רטורית - האם יש טעם לרדד את מורכבות הסיטואציה לסימנים HLK? האם זה יוצר זיוף בהכרח? לדידו זה תלוי ביישום של הסמלים. האנליטיקאי מגשר בין עושר הסיטואציה למגבלת הסימון. ידידותיות של המטופל בפגישה אחת צריכה להיבחן מול המגמה של יחסי ההעברה (אם בפגישה הקודמת החלפת כיף גבוה, אז ידידותיות היא עשויה בכלל להיות צינון היחסים).  הסימן הוא מפתח להרהור המטפל ואינו ממצה את ההתנסות הרגשית. הוא מתייחס להרהור של המטפל ומתעד את מאמציו להיוודע למטופל. הוא מתעד את עצם כלי העבודה של המטפל - ההרהור והמאמץ להיוודע - K.
  • הסימן הוא סימן כמותי. עוצמת הL תדרוש שרק מעבר לאותו רף יסומנו גם K וH. וגם סימן איכותי, שמסמן חוויית אמת רגשית עבור המטפל. משהו שניתן להתייחס אליו כנקודת ציון רגשית. זה לא סתם מרקור סתמי של עובדה כמו סטודנטית מהשורה הראשונה שטוחנת סיכומי שיעור. זהו מיפוי, מיפתוח של הקואורדינטות היחסיות, יש להן ערך יחסי זו לזו - מבנה. אמירה אחת היא עוגן ליתר האמירות. ניתן אמנם לבחור סתם עובדה לציין. אך עדיף עובדה שמרגישה נכונה ומחייבת היגיון כדי שניתן יהיה להתייחס אליה בביטחון. אם יש סתירות יש למפות סביבן כדי למצוא את ההרמוניה בכל זאת. אך יתכן ששיש להתחיל מחדש - במקרה והסימון היה שגוי, או שהמטופל השתנה מאז שהמיפוי החל. בסימון על המטפל להרגיש שקבע נקודת התייחסות.
  • אם y K x זה אינו אומר שהמטפל יודע את המטופל, כמו עובדה אנציקלופדית, אלא שהוא לומד להכיר אותו, כמו שמכירים דבר חי. לכאורה הניסיון להיוודע למטופל הוא מאמץ מדעי. אך תפיסה זו נתמכת בעיקר בניסיון להכיר את הדומם. זהו רושם שנוצר בשימוש במכונה (כמו ביופידבק, או הקלטה) כדי  להכיר את המטופל. המכונה יוצרת תדמית של אמיתיות שאינו קיים בשיפוט אנושי. קומון סנס הוא שבצילום חסר ראיות כלשהן שניתן לתפוס רק במבט ישיר. 
  • באופן מהותי לידיעת האחר יש מימד של חיפצון, ובכך ביטול ידיעתו כישות חיה. ברגע שהחפצנו אדם אז לא באמת ידענו, אהבנו או שנאנו אותו (קריסטבה מדברת על כל אהבה כאהבה נכזבת, משום שעד שקלטת את האחר הוא כבר התהווה למשהו אחר שמתייחס למה שהכרת). פסיכואנליזה מדגישה זאת בפני הפילוסופיה של המדע. קנאט יום וממשיכיהם דנים בכך לעומק. פסיכואנליזה עסוקה בדיוק בתחום זה ומושפעת מהיבטים אלו שהיכולת להכיר. 
  • דרך להתחמק מהכאב היא לדעת אותו כעובדה סופית ולא כתהליך חי. כך מייצגים התנסות רגשית באופן מטעה, שמכחיש את האמת. במקום מאמץ להגשמה, החוויה מוצגת כהגשמה. שקר זה נובע מחוסר היכולת לשאת תסכול. זוהי הטעייה עצמית קודם כל. החפצה עצמית. 
  • ישנן שתי מטרות מול בעיה זו:
    • היכרות עם האדם
    • התחמקות מן ההיכרות באמצעות הצגתה כידע דומם (כפי שוויניקוט מנסח זאת, כל פירוש מסמן את גבול הבנתו וחוסם את המשך היחשפות היחסים באנליזה)
  • ישנה הזדהות עם המטופל מחד גיסא, ומאידך גיסא ישנה הפשטה עקרונית של הידע שמרחיקה מההקשר הנוכחי.

הערותיי
זהו נושא שאני עסוק בו. לדעתי לתוצאות של מדידות מסוג שכזה יכול להיות ערך טיפולי. המדדים מוגדרים סובייקטיבית. הפירוש שלהם נעשה כדי להגביר סוכנות מול המציאות, ולהבהיר כי ניתן לשנותם. באופן זה המידע חי ומגיב לסוכנות האנושית, מעוצב על ידי הסובייקטיביות, ומאפשר לחוש את הסוכנות על ידי ההשפעה על המציאות.


נ.ב.
ניתן לקחת בחשבון משהו שכתבתי בפוסט על חמלה: הביקורת של ברכה אטינגר כלפי הפירושים חסרי החמלה של וויניקוט כלפי האם כמשהו שלא הותיר גרעין עצמי בלתי מתוקשר שהיה הכרחי למטופלת, וכך דחק במרגרט ליטל לפסיכוזה כדרך לפיצול גרעין עצמי נפרד ממנו. וויניקוט בעצמו מגדיר ב"לתקשר ולא לתקשר" שיש איזשהו גרעין סובייקטיביות שהמגע של המטפל עימו מרגיש נורא פי כמה מאונס ומלהיאכל על ידי קניבלים. לכן יכולת מדידה יתרה עשויה שלא להותיר את המסתורין שברכז הנפש, ולהיות חודרנית מדי, בכך שלא תשאיר לסובייקטיביות את המרחק הזעיר הנחוץ לה כדי להתייחס לאובייקטיביות של העצמי.

אין תגובות:

פרסום תגובה