יום שישי, 28 בפברואר 2014

הסבת המודעות העצמית ממערכת העיכול לאיכויות נפשיות

אתמול השתתפתי בפגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' וקראנו עוד קצת סימינגטון וביון. הילה הכינה מאש מונבט וטחנה אותו לעיסה שהייתה כמו חומוס טוב. להלן סיכום של פרקים 17-19 בספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון", העוסקים במודעות עצמית:

  • הפשטה היא ייצוג התנסות. היא מייצרת ביטחון אם היא נכונה להתנסויות אחרות. ביטחון נובע ממתאם בין מספר חושים שתופסים אותו אובייקט, או מהסכמה בין חברי קבוצה לגבי תפיסת אובייקט.
  • הפשטה היא תהליך מובנה (אם יש לך מוח אתה מסיק דברים), ועל הפסיכוטי להרוס באופן פעיל את ההפשטה (כי המציאות מאיימת עליו). ההפשטה נהרסת כשמילה אינה מכוונת עוד לסוג של דברים, אלא היא הדבר בפני עצמו. 
  • ביון מסמן אי הבנה בK-. לצד הסימן הוא מציע לרפרר לעמוד בספר תיאורטי כלשהו שמסביר את הגורם לאי ההבנה (לדוגמא אל התיאוריה האדיפלית). ההפשטה לאותיות מסלקת היבטים קונקרטיים של מושגים מקובלים (כמו אדיפוס) שמאפילים על חשיבות הקשר בין רכיבים בהווה (מאמצי המטופל להרוס את ההבנה). מונחים שנטועים מדי בהקשר הם מוחשיים מדי וזה מטשטש את היישום תלוי ההקשר שלהם.
  • קל יותר להיעשות מודע לאובייקט מוחשי מאשר לאישיות, שלך או של האחר. ניתן לחוש פעימות לב, אך לא איכות נפשית. היפוכונדריה היא חיפוש בגוף של תכונות נפשיות. לאישיות צורך ליצור מגע עם איכויות נפשיות.
  • עבור בורדרליין וכשמטפלים בחלקים הפסיכוטיים של האישיות, התיאוריה של מודעות כאיבר חישה של איכות נפשית אינה תופסת. תיאור המודעות כאיבר חישה של איכות נפשית מניח שיש צד אחד של האישיות שמתבונן בצד השני. כלומר שישנו תהליך ראשוני של איכות נפשית, ותהליך משני של התבוננות בו. תיאוריה זו מניחה שתי מערכות - מודע ולא מודע, שפועלות זו על זו. (אלא שבחלקים הפסיכוטיים של המציאות, המטופל מסוגל למודעות מסויימת כלפי אובייקטים קונקרטיים אך לא מודעות עצמית). לכן ביון רואה בתיאוריה של פונקציית אלפא, כעדיפה. 
  • (הסבר מפרקים קודמים: לפי התיאוריה של פונקציית אלפא, רשמים חושיים גולמיים עוברים עיבוד באמצעות פונקציית אלפא לכדי דימויים ומטאפורות, חלקם במודע וחלקם לא מודע. לדוגמא, יש מתח ותוקפנות גולמיים שהילד חש בקשר מול האב, פונקציית אלפא מסמילה אותם ככבוד מודע וכתחרות לא מודעת, וכך הילד מסוגל להתייחס לאביו באופן מרובה פנים, כאשר הכבוד מסווה תחרות. ניתן אז לראות יחס של סובייקטיביות אמביוולנטית למציאות. אמביוולנטיות היא תוצר של סובייקטיביות. לעומת זאת כאשר יש תקלה בפונקציית אלפא, הרכיבים החושיים לא עוברים הסמלה ונותרים ברמה הקונקרטית. אלו נקראים רכיבי בטא. הילד אז מגיב למתח ולתוקפנות באופן קונקרטי וחד ערכי. הילד תוקף בחזרה, או נכנע, אך אין ביכולתו לחשוב על הקשר שלו עם אביו, להפנים היבטים בדמותו, לעבד את התחרות באופן חיובי. לכן נוכל בכל זאת לראות תגובה למציאות, אך כזו שאינה לומדת מהמציאות. פוסט על הרס פונקציית אלפא). 
  • פונקציית אלפא (היכולת להסמלה של רשמי חושים) הינה משתנה שיש עדיין לקבוע את ערכו (כיצד זה נעשה), עם התפתחות הפסיכואנליזה (החקירה הפסיכואנליטית משתמשת בפונקציית אלפא כדי לברר מהי פונקציית אלפא). 
  • ביון שואל מהי המקבילה של רושם חושי במערכת יחסיו של אדם עם התנסות רגשית. מה ההבדל בין רשמים חושיים מאובייקטים מוחשיים לעומת אלו שנובעים מאיכות נפשית?
  • כשל פונקציית אלפא מקשה ללמוד מהניסיון. אולם הוא גם פוגע בצורך בהתנסות רגשית, שנחווה כמו רעב. 
  • למטפל תפיסה דו-עינית של מודע ולא מודע (כי יש לו פונקציית אלפא) כלפי האישיות של המטופל. בעוד שלמטופל תפיסה חד עינית (של התפיסה החושית הקונקרטית בלבד, שלא עברה הסמלה למודע ולא מודע). וכך המטפל מסוגל לייצר דגמים והפשטות המשמשים להבהרת אי יכולתו של המטופל לפעול באופן דומה. 
  • החשיבה לא נועדה לחשוב על הכרה עצמית.היא נועדה לבלום פורקן מוטורי (לחשוב על אוכל כדי להתאפק עד שנאכל). "דרישות המציאות לא רק שחייבו את גילויה של הפסיכואנליזה, אלא אף הובילו לסטייתה של החשיבה המילולית כמספקת מעצור לפורקן מוטורי אל משימות של הכרה עצמית שהיא אינה מתאימה להן ושלשם ביצוען עליה לעבור שינויים קיצוניים." המודעות נועדה לעבד רשמים ממערכת העיכול.
הערותיי
ביון טוען שהמודעות נועדה לתאר את מערכת העיכול, ושהשימוש שלה למודעות עצמית נפשית הוא כורח מציאות שנכפה על מנגנון שלא בנוי לכך. באופן זה המודעות מותאמת לפעול על תחושות קונקרטיות כמו גזים וגרעפסים, ותחושות נפשיות כמו קנאה או אמון דורשות רמה אחרת של הבנה. תכונות נפשיות הן סובייקטיביות וחיות, כלומר יש להן ריבוי משמעות, והן נעות כל הזמן. התודעה שלנו נועדה לתפוס בשתי עיניים עצם אחד, בעוד שכאשר אנחנו מנסים לתפוס תודעה של אדם אחר, אנחנו מנסים לתפוס עצם כפול - כי לאחר יש כפילות של יחס מודע ויחס לא מודע למציאות בבת אחת. פוסט על כפילות התודעה באהבה.
אם כן, מהם המאפיינים ההנדסיים של מערכת עיבוד המידע שתוכננה לתפוס את מערכת העיכול והוסבה לתפוס איכויות נפשיות של העצמי ושל האחר? באופן דומה לבלשנים שטוענים שהשפה קדמה ולמחשבה ולכן אוצר המילים מעצב את המחשבות, או נוירולוגים שמתארים שאיזור השפה במוח הוא איזור שמפעיל את שרירי הלשון והשפה נובעת מהאיכויות המוטוריות של הלשון - כיצד החשיבה שלנו מעוצבת על ידי המטרה המקורית שלה (לגבי מערכת העיכול)? לו היה עלי לתכנן מערכת עיבוד מידע, כזו הייתי מתייחס לרעב, מלאות, רצון בפורקן, משוב איכותי על סוג השובע, ובעיקר הייתי מתכנן תהליך מעגלי אינסופי של רעב-אוכל-שובע-פורקן-רעב וחלילה. ואם התהליך האינסופי הזה מבנה את הסובייקטיביות שלנו באופן שמוטה לתיאור מערכת העיכול, יכול להיות שכשאנחנו מתארים את הסובייקטיביות שלנו עצמה (באמצעות הסובייקטיביות שלנו) יש לה מאפיינים אחרים שאיננו תופסים בגלל ההטייה למערכת העיכול. לדוגמא ייתכן שהסובייקטיביות שלנו...מממ... אין לי רעיון.... כמו עין שמנסה להסתכל על עצמה....שוב אני קופץ למטאפורה עיכולית, שכשאין לתודעה מה לעכל היא מעכלת את עצמה.... לא אין לי רעיון אחר לתאר את הסובייקטיביות כרגע... אולי כמנגנון לניטור מערכת ההתרבות? ... קשה לי לחשוב מה המשמעות של זה, אני רעב...


נ.ב.
חברי רון שהלך לשיעור יוגה אמר לי שלא נראה לו שבני אדם נועדו לעשות את הדברים הללו, שזה לא אינטואיטיבי לגוף שלו, ושלכן הפסיק. באותה תקופה גם עשה דיאטה של צייד מלקט שכללה רק דברים שלכאורה היו זמינים לצייד המלקט כמו בשר וירקות, בלי קטניות. יש כאן הנחה ניו אייג'ית מקובלת. יש הרבה חיפוש של מה שאינטואיטיבי לגוף שלנו כאילו הטכנולוגיה הסיתה אותנו ממשהו שהיה נכון יותר.

מול זאת אני חושב על אחד ממורי היוגה שלי שציטט את איינגר, לפיו לא סיימנו את האבולוציה שלנו, ואנחנו עדיין לומדים ללכת זקוף. כלומר, על בסיס הגוף הנתון שלנו יש עוד מסדים יש לבנות. דבר שדורש מאיתנו להתפתח מעבר למה שאנחנו מדמיינים שהאדם הקדמון עשה. ואולי זו גם גישה ניואייג'ית שמחפשת הארה או התעלות בודהיסטית על הגופני.

אני חושב על העיסוק של וויניקוט ולאקאן בפרדוקסים כמשהו שנועדו לסמן משהו שמעבר לתפיסתנו. גם מטאפורות הן למעשה חיבור של שני רכיבים כדי לסמל משהו אחר לגמרי, כמו כשמחברים רצפים של אפס ואחד כדי לסמן תמונה. גדלתי על הסדרה האופטימית מסע בין כוכבים הדור הבא, שעסקה הרבה בתכונות המתגלות של הנפש האנושית. השאלה שם הייתה האם האדם המוגבל בתפיסתו יוכל להתנשא להבנה אתית ופיזיקלית שמעבר להנדסה המקורית שלו. יש פוסט נוסף בנושא. הנה קיו שופט את האנושות על המגבלה האתית שלה:

נ.ב. 2:
 להלן המתכון של הילה למאש דמוי חומוס:
"קונים מאש צהוב בחנות בחבל הבשור, איפה שיש הרבה תאילנדים שאוכלים מאש.
מנביטים מהבוקר עד 18:00.
מבשלים במים חמים (אמרו שייקח רבע שעה ותכלס לקח 40 דק׳ להתרכך).
מוסיפים כך וכך טחינה גולמית, מלח ושמן זית.
טוחנים בבלנדר ידני, אם יש את תמר שתחזיק את הקערה- יופי.
אם יוצא סמיך מוסיפים גם מעט ממי הבישול של המאש (=כוס הלימונדה שזוסמן נשנש ממנה בסוף הערב).
מקבלים חומוס גרגרים. "

אין תגובות:

פרסום תגובה