מקומות בספרים, חלומות, הרהורים ופסיכותרפיה

כשהייתי בן 12 קראתי את אנה קרנינה לבוקריפורט. היו בסיפור הרבה בתים, בכפר, בעיר, עם תיאורים שונים של טרקלינים וגרמי מדרגות וחדרי עבודה, דרכים, תחנות רכבת וכו'. התחלתי לארגן אותם בדימיון. את בית האובלונסקים שאיתו נפתח הסיפור דמיינתי כביתו של חבר ילדות שלי מהמושב בו גדלתי. כי היה לו גרם מדרגות בתוך הבית, ובאותה תקופה זה היה הבית היחידי שהכרתי עם גרם מדרגות כזה. אחר כך הבנתי שהאובלונסקים גרים בעיר, ושאני צריך את סצינת הכפר רחוקה יותר כדי לדמיין את ביתו של לווין. ניסיתי לדמיין בית אחר כבית האובלונסקים ולא הצלחתי. כל פעם הסיפור המשיך להתרחש באותה תפאורה בבית ההוא, גם כשדימיינתי שמחוץ לדלת יש עיר. הבנתי שיש משמעות לבית של אותו חבר ילדות, לאווירה, ולמשפחה ולאירועים שעברו עלי שם, ושלא רק בגלל המדרגות בחרתי בו כבית האובלונסקים. מאז כל פעם שחלמתי, או שקראתי ספר הייתי עוצר רגע, ומנסה להבין איפה המקום בו התרחש החלום או הסיפור.

יש לי חלום חוזר שאני עף בו. בכל חזרה של החלום הוא במקום אחר. לדוגמא, בחצר האחורית של ביתה של סבתי, במגרש משחקים בירושלים, בכביש. לכל מקום אפשר לשייך משמעות שונה. ההרגשה של החלום תלויה מאוד במקום. אני תמיד נופל בסוף החלום. בחצר האחורית זה על אדמה, במגרש המשחקים זה על רצפות קשות, ובכביש זה לוואדי כמו גיא בן הינום בצד הדרך.

גם כשהמוח שלי רץ סרק, וגם כשאני מהרהר מחשבות ללא אימאז' ויזטואלי, כמו רשימת מטלות לאחר כך, או מנסה ליישב כמה קונספטים תיאורטיים בראש, תוך כדי אני מדמיין מקומות מוכרים לי. תוך כדי שאני מהרהר במיטה בשבת בבוקר, אני יכול לנוע בכבישים של ילדותי בירושלים, לעבור בין גדרות שיחים, לחשב את היחסים בין גרמי מדרגות ומדרכות, לנסות ליישב בין מפות מנטליות של מקומות שונים. וזה לא שאני עסוק בזה. זה פשוט קורה תוך כדי שאני מדבר לעצמי.

אני יכול לפרט על זה עוד. אני לא יודע כמה אני מוזר בקטע הזה. אבל מה שחשוב הוא שכל זה נעשה מעניין פתאום בטיפול. כשאני המטופל, אני מדבר על איזה נושא בצורה אסטרטגית, מנסה לפתור אותו, ואז פתאום קולט שאני עסוק במודע, מתעייף מעצמי רודף אחרי הזנב של עצמי, ואז פתאום שם לב שלאורך כל השיחה אני מדמיין את עצמי חוצה את הכביש מתחת לבית וחוזר. לדוגמא אני מדבר על הבחירה אם לקחת תפקיד חדש, ותוך כדי אני מדמיין את החצייה של הכביש שוב ושוב ושוב, באופן אימפליציטי. כאילו המחשבות שלי חייבות פס תמונה לצד הפסקול. ואז אני שואל למה תוך כדי שאני מתלבט באופן מודע לגבי בחירה מסויימת, אני מדמיין שאני חוצה את הכביש. כמה אסוציאציות מהירות ואני מבין את משמעות הדימיון שמולי. אני נזכר שתוך כדי שירדתי לסופרמרקט ממול לבית התקשר אלי המנחה לתיזה והתלהבתי נורא לגבי הצעה אחרת שהייתה לו. וזה מחבר אותי לרגשות שלי לגבי הנושא שניתחתי באופן קר.

וכשאני מטפל זה קופץ רמה בשימושיות של זה. מספרים לי כל מיני סיפורים ואני מדמיין אותם על כל מיני נופים ורקעים. לפעמים אני מדמיין את הסצינות בתוך מבנה של קופת חולים בשכונה בה גדלתי, לפעמים אני מדמיין לאורך כל השיחה שאני עולה ויורד בכביש הגישה לחטיבת הביניים שהייתי בה, ולפעמים, זה הכי מפחיד, כשאני מדמיין את שיחות הסלון של המטופלים שלי עם משפחתם בסלון של משפחתי. המקומות חוזרים על עצמם. אני יכול לפעמים באמצע שיחה לעצור את החשיבה האנליטית שלי, ולשאול את עצמי למה באופן לא מודע (עד כה) כל דמיינתי את כל ההתרחשות שתוארה לי דווקא בחטיבת הביניים שלי.

אני לא בקיא במושג הreverie של אוגדן. אבל בגדול אני יכול לומר, שאני מבין שהלא מודע של המטופל מדבר בערוצים לא מילוליים עם הלא מודע של המטפל. שהתחושה הכללית המתקבלת מכל מה שמושמט מהשיחה, מכל מה שמוכחש ומודחק, מתעוררת אצלי דרך התמונות הללו המצליחות לנתק אותי מהרובד המודע של השיחה. ואם זה לא ברור, ההנחה היא שהלא מודע הוא מה שמעניין, והוא מה שמסבך את המודע.


הנה מגרש חנייה ליד המכולת בשכונה בה גדלתי שאני כל הזמן מדמיין כשהמוח שלי רץ בסרק, וכל גרם מדרגות מחושב ביחסים כמו באוטוקד כדי לבנות מפה הגיונית גיאוגרפית של נוף ילדות שטיפסתי והתחבאתי בו באינסוף זוויות:


View Larger Map
הנה המבואה לחטיבת הביניים שאני מדמיין כשאני מרגיש לכוד בחשיבה של מישהו אחר, אני עולה ויורד ועולה ויורד ואף פעם לא יוצא משם:


View Larger Map


אם אני מנסה לחשוב מה המשמעות הפונקציונלית של תהליך החשיבה הזה, אני יכול להציע שני דברים. קודם כל למדתי פעם שהזיכרון האפיזודי מפותח יותר אצל חיות שמסליקות מזון, וחיות נודדות, ושזיכרון של סיפורי חיים מתבסס על אותו מנגנון עם פונקציה גיאוגרפית. לכן ייתכן שכדי לקודד סיפורים ורעיונות אני חייב באמת איזה פס תמונה גיאורגרפי. אבל אני חושב שיש בכך דבר נוסף. כדי להעביר את החשיבה על קונספטים מופשטים ממקום לוגי סמנטי, למקום יחסי רגשי, אני צריך את העיגון במקום כדי לייחס משמעויות ספציפיות ומוגבלות לקונספטים. החשיבה הקונספטואלית הטהורה היא אינסופית ומנותקת ממני, העיגון במקום מאפשר לקונספטים חיבור לרגש וגם מגביל אותם.

נ.ב.
אגב, הזכרתי קודם חשיבה אסטרטגית. עד כה התייחסתי לחשיבה אסטרטגית כקנה מידה רחב ו/או רחוק, לעומת חשיבה טקטית. הפם התייחסתי לביטוי של פרופ' רוש, זו מהקורס על פסיכולוגיה בודהיסטית, שאמרה לתלמידים שלה שאם הם יישאלו מה ההשפעה של בחינות האמצע על הציון הסופי הם גוזרים על עצמם חיי סבל, וכנראה שיישאלו כמה ייצטרכו לדבר עם בת הזוג כדי שתשכב איתם. גם במאמר של אור-בך שסיכמתי על אמפתיה ככלי להתמודדות עם אובדניים שבא להחליף ניסיונות שכנוע ומו"מ כנעגד המשאלה האובדנית, הרי שמדובר באמפתיה אסטרטגית שמטרתה בסופו של דבר להעמיק את השכנוע כנגד האובדנות. רוש מתארת סיפור הודי כזה על איזה נזיר שמותקף על ידי שדים ומנסה להתגבר עליהם באמצעות חמלה אסטרטגית, אוי מסכנים השדים הללו מרכזים את כל הרוע של העולם הכל יוצא עליהם, וזה לא מצליח לו, ורק כשהוא נכנס לתוך הלוע של השד הוא מצליח להבין, מתוך המעשה, שהוא והשד הם אחד, ובכך לוותר על האגו שלו. ניתן לומר בקווים דומים שהרעיון בפסיכואנליזה הוא טיחוח האגו, אם לא פירוק והרכבה מחדש של חלקים דיספונקציונליים בו. כלומר, האגו בתור החלק המתווך בין הנפש הרחבה יותר, שרובה לא מודע, לעולם. במקרים אלו יש לעיתים להיתפרק מהאסטרטגיות שהפעלנו, ולהרפות מהן, ולתת לדברים העולים בנו ולדברים המגיעים אלינו מן העולם למצוא נקודת איזון חדשה. יעני לוותר על שליטה בהשתנות המתמדת של עצמי ושל העולם.

סיכום מאמרו של פרופ' אור-בך על אמפתיה למשאלת המוות של מטופלים אובדניים (2001)

--- אזהרת טריגר --- אזהרת ספוילר ---

להלן סיכום המאמר של פרופ' ישראל אור-בך "אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות: עקרונות טיפול באובדניים" (2001):

לפי אור-בך התאבדות היא התוצר הסופי של כאב נפשי בלתי נסבל. לדידו, ריבוי גורמים מוביל ליצירת תבניות (סכמות, יחסי אובייקט) המייצרות כאב (להלן כאבוגניות). הגורמים לתבניות הכאבוגניות יכולים להיות תסכול של צרכים בסיסיים וייחודים לכל אדם, רמת סרוטונין נמוכה, היעדר תמיכה חברתית, אירועי חיים ומצוקות, קושי בוויסות רגשי, וכו'. מעגל מרושע של פרשנויות שליליות למציאות יוצר תבניות שליליות המגבירות את הפרשנויות השליליות וכך הלאה. תבניות כאבוגניות מבטאות מרגילות את האדם להתעללות עצמית, מכרסמות באהבה העצמית, וביחסים הבינאישיים. הכאב הנפשי מתאפיין בחוויות כגון: תחושה של אובדן שליטה, קיפאון ריגשי, זרות וניכור פנימי, הצפה רגשית, תחושה של היות הכאב בלתי הפיך, פגיעה נרקיסיסטית, הפנמה של יחס שלילי, הרהורים בלתי פוסקים בכאב, תחושה של אי צדק ועוד. כאשר האדם האובדני נלכד בתבניות הפנימיות הכאבוגניות שלו-עצמו, הרי שיבקש הרס עצמי במטרה להימלט מן הכאב. חוויות מסוג זה עשויות להיות חוויה פנימית של מיותרות - "מעולם לא חשתי חשובה, הרגשתי שפשוט אינני קיימת, היו שלום"; שנאה עצמית כלפי העצמי על עצם הקיום ועל האינדיבידואליות - "אין בי כל דבר טוב, אני רק שונאת, פוגמת והורסת כל דבר" העשויה להיות סכמה חבויה העולה בעת משבר; חוויית אובדן חוזר ונשנה עד כדי בלתי נמנע או אפילו יציר כפיו של האדם האובדני. למעשה המשותף לכל התבניות הכאבוגניות הוא התנהגות יזומה של יצירת מצבים מכאיבים והתמלכדות עצמית בדילמות בלתי פתירות – או/או. ברמה הקוגניטיבית אסטרטגיית פתרון הבעיות של אנשים אלו מוביל למצבי אין מוצא, אלא בכיליון עצמי. ואף יותר מכך, ההיקלעות למבוי סתום מהווה עבורם הוכחה נוספת שהחיים אינם ראויים לחיותם. הכאב נחווה כהתפררות פנימית ואבדן שליטה, והאדם האובדני בורח ממנו באופן נואש. ישנם גורמים מאפשרים להתנהגות אובדנית בפועל, כגון דיסוציאציה, הקהיית תחושות, שנאת הגוף, נורמות תרבותיות הקשורות להתאבדות, גלוריפיקציה של התאבדות במדיה, זמינות האמצעים וכו'. הגורמים המעכבים עשויים להיות פחד, דת, אחריות למשפחה, תמיכה וכו'.

התהליך הטיפולי אותו מתאר אורבך מבוסס על עימות חווייתי עם התבניות הכאבוגניות ועיבודן. מתוך התוודעות אינטימית לתבניות אלו מסוגלת האמפתיה הטיפולית לארגנן מחדש, ולשנות את הנטייה להרס עצמי. בטיפול באובדניים קיימת קודם כל החרדה הנובעת מהאחריות על חיי אחר, אך נוספת אליה גם החרדה מהתמודדות עם משאלת המוות של המטפל. המטפל עשוי לשנוא את המטופל על שהוא מעורר בו תחושות קשות כל כך, ואף באופן לא מודע לדחוק במטופל להתאבד כבר. המטופל מגיע לקשר כאשר הוא מיואש ושחוק מהתמודדות, בעוד שהמטפל מביא עימו ניסיון מצטבר לגבי חוויות דומות, בהן המטופל אינו לבד. "נוכל לדבר על הדיכאון, הייאוש, הטלטלות השוחקות בין בין תקווה לאימה ולאכזבה, וכן בפחד העולה כאשר מסתבר שתחושת ההקלה הייתה זמנית, והכאב חוזר בעוצמה רבה יותר. ישנו גם החשש שהיכולות והכישורין אבדו לעד, על ההבדל בין הבוקר לערב, על חוסר האנרגיה ותחושת המעמסה בחברת אחרים. אתה אינך לבד." הידיעה שהתהליך הפנימי שלו הוא חלק מתופעה שניתן להתמודד עימה נותנת למטופל תקווה. "להאמין יותר באלוהים, להתפלל, לדבר בביטחון, להיאחז בחיובי, להיצמד לתוכניות שלי, להאמין שכל הכאב יגיע לסיומו," כותב נער לפני התאבדותו, במאמץ למצוא תקווה מסוג זה.

בתחילת הקשר בין המטפל והמטופל מציע אור-בך להביע אמפתיה לתחושת המבוי הסתום, ולא להתמקח עם המטופל על חייו או להחתים אותו על חוזה. הוא מבקש מהמטופל לשכנע אותו שזו האופציה היחידה, ומשקף כיצד ניתן להבין איך למד שזוהי האופציה היחידה, כיצד ניתן להבין את הרציונל הפנימי של ההתאבדות, גם מבלי להזדהות ולעודד בחירה זו. באמצעות חבירה זו, אור-בך מבקש לגייס את כנותו ופתיחותו של המטופל לתהליך משותף. אור-בך מסייג: כשהמטופל בסחרור רגשי וחסר שליטה צריך דווקא הולדינג ועזרה בתובנה מבחוץ לגבי המצוקה כדי שיתפאשר תהליך טיפולי בהמשך, וגם תרופות הן אמצעי מועיל לשם כך. בדברו על הקשר הטיפולי, אור-בך מטיל על המטפל גם את נשיאת האופטימיות, כאשר המטופל שואב ממנו את התקווה, ואף סוחט אותה. הוא מבקש מלמטפל יהיה חשוב אישית שהמטופל לא יתאבד, כלומר למצוא משהו שיהיה חבר לאבד אם המטופל ימות, משהו מעבר לרחמים או סבל, גם אם זה דורש הרבה סבלנות עם מטופל לא סימפטי, ואם לא נמצא כזה הוא מציע אף לשתף זאת עם המטופל באופן מתאים (המאפשר להתבונן בצלילות וברוך על המבוי הסתום). בהתייחסות למוטיבציות להתאבדות אור-בך מדגיש כפילות בין מוטיבציה הצומחת מכאב נפשי בלתי נסבל, ובין כזו הנובעת ממניפולציות הפגנתיות המשקפות סגנן ילדותי ורגרסיבי להשגת אהבה. אור-בך מציע לבחון את ההעברה הנגדית, כדי לזהות דאגה וחמלה כתגובה לכאב, או לחלופין כעס ודחייה כתגובה למניפולציה. אולם אורבך מדגיש בעיקר כי מדובר במוטיבציה כפולה, זה לא או/או, אלא גם וגם! והעמדה של המטפל חייבת להתייחס לשני הקצוות בבת אחת, משום שדאגת יתר עשויה להעצים מניפולציה, בעוד שנוקשות עשויה להעצים תחושת בדידות וכאב.

כדי לעבד את הכאב נדרשת הכרה והבניה של חווית המטופל. חקר הידע האינטימי לגבי מפלצת העינויים הפנימית יכול להועיל לתחושת השליטה בה. לדוגמא, המטופל מבין שהוא מתעורר בחרדה ונעשה עצוב ומיואש לאורך היום, שהצורך להיראות בסדר מול אשתו וילדיו מעמיסים עליו, שאם יתאמץ ויעסוק בתחביב שלו ירגיש מעט טוב יותר, וכי עבודתו מסיחה מעט את דעתו מהמחשבות הקשות. באופן זה מסוגל המטופל להכיר את מאפייני הקושי שלו, וגם את כוחו והיכולת להשפיע על המצב. בשלב מאוחר יותר, אחרי שהמטופל מתאושש ומתאחר מאיום המוות יש לצלול לעומק הרגשי של הכאב כמעין חשיפה או אבריקאקציה כדי להתחסן מול כאב זה ולא להשאירו מאיים בפוטנציה. המטפל אז מאמץ במלוא העוצמה את הקול המכאיב (הסופר אגו), "אז בעצם שמחת כשבעלך התאבד, אחרי כל השנים האומללות ממש רקדת על קברו, ועכשיו את מתכוונת להוציא את עצמך להורג כיוון שמגיע לך למות?" או " אז את מאמינה שללא אימך פשוט אינך יכולה להתקיים?" או לחלופין "ללא ההערצה אתה חש שאתה פשוט אפס מוחלט?". מטרת המטפל בשלב זה לעורר את הכאב במלוא עוצמתו, משום שרק אז הוא באמת מבין את המטופל, כשהמטופל אינו מסתיר ממנו דרגת נוראות גבוהה יותר, ורק אז יכול המטפל להתחיל בהתרת הקשר: "האם זה אומר באמת שאת רוצחת?" או "האם זה אומר באמת שאתה כשלון מוחלט?".

אור-בך ממשיך לתאר עיבוד גם של הנטיות להרס עצמי. הוא שואל היכן בילדות המוקדמת (בד"כ) שנאה והרס עצמי סייעו לספק צרכים באופן ששירת את המטופל? לדוגמא, מטופלת שרצחה את חיית המחמד שלה במקום להביע כעס על הוריה המזניחים, משום שהייתה תלויה מדי באהבתם וכדי להגן עליהם הרגה משהו שהיא אהבה, חלק מעצמה. לאחר מכן אורבך מבקש לחקור את פנטזיית המוות. זוהי פנטזיה על המצב הקיומי שישתרר לאחר המוות, התאחדות עם אהוב שמת, או הגעגועים אל המטופל לאחר מותו. פנטזיה זו מאפשרת לרכך את החרדה מהמוות. חשיפת הפנטזיה (כפנטזיה שאינה בת הגשמה) מחזירה את המיץ לחרדת המוות. אור-בך מבקש להכיר גם באובדן ממשי או סמלי שחווה המטופל, אובדן של אדם אהוב או שנוא, רעיון, אידיאל, או היבט של עצמי. הכרה באובדן מאפשרת לשאול באיזה אופן הפכו החיים בלתי נסבלים וחסרי משמעות בגלל האובדן, ואילו צרכים לעולם לא ייענו עוד. זאת בדרך להשלמה מפוייסת יותר עם האובדן, ואולי מציאת תחליף סמלי לדבר הממשי שאבד, או למצוא משמעות אישית מול האבדן. כך הוא מספר שהציע לאישה שביקשה להתאבד כדי להתאחד עם בתה לדבר עם הבת מול קברה, או שהציע לאם שרצתה להתאבד כדי להתאחד עם בנה שמת בתאונה כששיחק בנשק להקדיש את חייה למאמצים כנגד תאונות מסוג זה. אור-בך מרחיק לכת ואומר שאם המטופל בשל לכך, או שזהו סגנון ההתמודדות שלו, ניתן גם למצוא באובדן מתנה, כשיעור המלמד אותנו להרפות את ניסיון השליטה בחיים.

סיום הטיפול אליבא דה אור-בך אינו ברמיסיה (דעיכת המחשבות האובדניות) אלא בהכנה לרילפס (נפילה לאותו הבור פעם נוספת). "כשאתה תפגוש שוב אותן חוויות חיצוניות שהאיצו את המשבר האובדני, כיצד תתמודד עימן אז?" או "הנה אתה חש טוב מזה חודש, ואם עוד מעט תהיה לך נפילה חדה, אם תחוש בדחייה שוב, תיכשל שוב, האם תהפוך דיכאוני ואובדני שוב? מה תעשה שונה הפעם? האם תוכל לדמיין את האפשרויות השונות? אילו אפשרויות אתה רואה?". ואור-בך מסכם, כי באמצעות הטיפול נבנית בהדרגה חוויה חדשה המאפשרת היווצרות של גישה רגשית וסלחנית יותר כלפי העצמי וכלפי החיים.

הערות שלי:

אור-בך אינטרסובייקטיבי קונפרונטטיבי בטירוף, ולא עושה לזה תיאורטיזציה. לאחר רפרוף בבלוגים באינטרנט של בני נוער אובדניים, נראה כי חצי מהעניין הוא תחושת הניכור, "הכי נורא זה שאף חד לא יודע מה אני מרגיש, ואני הכי מפחד שמישהו ידע מה אני מרגיש". לכן הנכחת האחר, השיקוף הצלול והרך, החבירה, הם הנימה המרכזית של המודל. מסוג הדברים שבני נוער מעלים לאינטרנט:



אפשר לקרוא לכל אלו compassion, בנימה בודהיסטית. אור-בך שולל חמלה כמוטיבציה של המטפל, ואני חושב שאם הכוונה להתייחסות למטופל כאובייקט חלש הזקוק לרחמים, אכן יש בכך סוג של הסכמה לחוויה העצמית העלובה של המטופל. הוא מעדיף את המילה אמפתיה, שמשמעה הכרה באחר כבעל רציונל פנימי, מתן לגיטימציה לחוויה האחרת של המטופל, הפרדה בין הראייה של המטפל (שרוצה שהמטופל יחלים) לבין הראייה של המטופל (שנוטה להרס עצמי ומתקשה להתחבר לאהבה עצמית). המושג compassion, אם כן, עשוי להוסיף לאמפתיה רק את הרוך, את האיחול החם, שהמטופל יחלים. לדעתי איחול זה אינו מובנה בתוך האמפתיה, והוא מהווה הבעת עמדה עצמאית על ידי המטפל, שאינה שוללת את הוולידציה לעמדת המטופל.

לשבת בשקט

במהלך השבוע האחרון האזנתי לקורס מצויין בנושא פסיכולוגיה בודהיסטית ו/או מיינדפולנס. אני איפשהו באמצע הסמסטר הראשון והחלטתי להאט. המרצה, פרופ' רוש מברקלי, מדברת בקול מתוק מבוגר. מהמעט שבררתי, אני יודע שבודהיזם עשוי להיות מוסבר בשפה ניו אייג'ית, או במונחים עצמאיים משלו, אבל רוש מצליחה להסביר אותו בשפה אקדמית שנוחה לי. בשיעור הראשון בו היא מתארת את חובות הקורס לתלמידי התואר הראשון שהיא מנסה להרגיע, היא מסבירה שלא תרשה שאלות בשיעור הזה. היא אומרת שכנראה היו שואלים אותה מה המשקל של עבודות האמצע על הציון הסופי, ושזו שאלה טראגית נוראית, שאם זו האסטרטגיה לפיה מנהלים את החיים זהו מתכון לאומללות, ומובילה לשאלות כמו כמה עלי לשוחח עם אשתי כדי שהיא תסכים לשכב איתי.

אז אני רוכב על האופניים חזרה מתל השומר לתל אביב, ואיפשהו באמצע הדרך היא מבקשת מהכיתה לתרגל מדיטציה שוב. אני יושב על המדשאה ליד המדרכה בכביש יצחק שדה הסואן, סלע תומך בגב לישיבה זקופה, עוצם את העיניים, מתמקד בקצה האף כמו שהיא אומרת, ואז בסרעפת המתנפחת והמתרוקנת כפי שהיא מציעה לנסות, ומתייג את המחשבות לפי ההוראות, רעש מכוניות, אם מישהו עובר אני נראה דבילי, אני בטח נראה יותר מוזר בגלל איך שאני לבוש והידיים על הברכיים ככה, מחשבות אחרות, נשימה, מחשבות על חשיבה, אני צריך לחפש את הפרופ' הזו לכתוב לה מייל תודה, מישהו עשוי לעבור ולקחת לי את האופניים, וכו' וכו' עד שהיא מבקשת להפסיק.

אני חושב שהיו שני סוגי מחשבות שהיו מעניינים במיוחד. זה שאני צריך לכתוב לה מייל, וזה שייקחו לי את האופניים. היום שוב הן חזרו כשהקשבתי לשיעור בזמן שניקיתי את הבית ותרגלתי מדיטציה כמו שהיא הנחתה. המחשבות הפעם היו שאני צריך לתעד את זה בבלוג, ושעוד רגע הרומבה עשוי להיתקע במשהו אם אני לא מסתכל. אני חושב שאלו שני סוגים של מחשבות שחוזרים אצלי שוב ושוב.

המחשבה הראשונה מורכבת קודם כל ממעבר מהיר מלחוות משהו ללעשות משהו לגביו. והמרכיב השני, הוא שהחוויה של משהו עבור עצמי ישר עוברת עיבוד לאופן שבו היא תתוקשר מול האחר. המחשבה השנייה היא דאגה, שאני צריך להיות מוכן למשהו שיפריע או יקרה לי, שאני אצטרך להתמודד עם הפרעה ולכן עלי להיות דרוך.

אפשר לחשוב על שני סוגי המחשבות הללו כשני סוגים של אימפינג'מנטס, בשפתו של וויניקוט, המפריעים ליכולת להיות לבד. אצל וויניקוט, אימפינג'מנט הוא הפרעה לרצף החוויה של התינוק על ידי האם שאינה מכוונת אליו. כלומר אם שמניקה את התינוק כשאינו רעב, או משחקת איתו כשאינו במצברוח משחקי, עשוי לגרום לתינוק להתכוונן לחוויה של האם על חשבון החוויה שלו, כדי לרצות אותה וכדי להיות ערוך לזמנים המתאימים לה להזין אותו. אפשר לומר שאימפינג'מנט היא אהבה מפריעה.

אפשר לחשוב על שני סוגי המחשבות הללו כקושי להכיל רכיבי בטא. בשפתו של ביון התהליך המנטלי המוקדם של התינוק הוא כמו החלפת חיתול. התינוק שורה בתוך השיט של עצמו, ובשלב מסויים מגיעה האם ומחליפה לו את החיתול. בטא היא השרייה בשיט והיא חסרת צורה ושם, והתינוק אבוד בה. אלפא היא המצב בו האם מעניקה לתינוק שם למצב, שיט, ולוגיקה של פתרון. אולם הפתרון של האלפא אינו מוחה את כל האי שקט שהיה במצב הכאוטי של הבטא, והתינוק נשאר עם איזושהי שארית של אי שקט. ואז אפשר לומר שאני חווה תהליכי אלפא נוקשים. כשאני מנסה לשרות במצב בטא, להיות לא מאורגן לרגע, מתעוררת בי חרדה מפני פורענות שיכולה לקרות אם לא אארגן את עצמי, וכן חרדה תלותית כלשהי במישהו שיסייע לי בארגון הזה.

אפשר לחשוב על המחשבות הללו גם כקומפולסיות, או נטייה למצב פעולה (mode of action), בשפה של שפירו. שאני מתקשה להיות בלי לעשות משהו. שהדבר העיקרי שעליי לעשות הוא להרפות מאיזשהו קומפולסיה לפעול כל הזמן. ובאמת כל פעם שהתחלתי משפט בראש ב"אני צריך ל..." הפסקתי אותו שם.

בכל מקרה אני מניח שהמחשבות הללו ימצאו מקומן בהמשך, והפוסט הזה יהיה כפירור לחם שמסמן צעד ראשון בשביל. רוש אומרת שמיינדפולנס זה כמו ברק המאיר לילה חשוך בבת אחת. המשכתי את המטאפורה. חשבתי על עצמי הולך עם פנס בשביל בלילה ביער, והפנס הוא המודע. ואז ברק מאיר בבבת אחת את הכל, שיחים וחיות טרף אורבות ואת המשך השביל, ומשאיר צלליות מסנוורות בעיניים. בינתיים הברק הזה הוא תובנה אינטואיטיבית, או חלום או טיפול.

הנה תמונה:

נ.ב.
לגבי ההקשר של ישיבה באמצע כביש סואן כטריגר למחשבות פרנואידיות ו/או נרקסיסטיות, הרי ששם בחרתי לערוך את התרגול שלי...

סמלים ויחסי אובייקט בחלום

אתמול השתתפתי במפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. המפגש התרחש ביום ה', לראשונה עם מנחה: רחל קלע ממכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, לראשונה משודר אל העולם דרך סקייפ לטל שהיה חולה והשתתף אונליין. קראנו את הספר הרביעי בספרו של בולאס "צילו של האובייקט" העוסק באופן בו יחסי אובייקט מתבטאים בחלומות. להלן תמליל ארוך, עם כמה תמונות לא קשורות בדרך כדי להרטיב את החך, ואז בסוף כמה הערות שלי:

- מה זה חלום?

- חוויה, משהו שבנאדם מרגיש וחושב, התרחשות נפשית שעוברת על בנאדם בשינה

- חלום מתרחש בשינה, חווה נפשית

- עיבוד של דברים שעוברים במהלך היום, עיבוד כלשהו

- חלום הוא תהליך של עיבוד של חוויות, החלום משקף את העיבוד, או מאפשר, הוא כלי שדרכו מעובדות חוויות

- בספר מדובר על תיאטרון, המחזה, אקט יצירתי של הדברים שהאדם מתעסק בהם, זו דרך המלך אל הלא מודע, כי זה התעסקות בדברים לא מודעים

- כמו ללכת בלילה בשביל חשוך עם פנס, ויש ברק שמאיר בבת אחת הרבה תכנים מפחידים שארבו בחושך

- זו דרך מהירה יותר טהורה יותר שהלא מודע מקבל בה ביטוי, זה ביטוי בתמונות של הלא מודע, זה עיקרו

- על אף שזה ביטוי של הלא מודע, עדיין יש הצפנה בחלום

- אחת משאלות היסוד שנוגעות לחלום אפשר לדבר על הפנומנולוגיה שלו, התרחשות בתמונות שקורית בשינה, שלא בהכרח קורית רק בשינה, אבל אחת השאלות הראשוניות היא האם אנחנו מביטים בחלום כפשוטו, מה המשקל של התוכן הגלוי של החלום, לעומת האפשרות שלחלום יש תוכן סמוי, ושלתוכן הסמוי יש חשיבות גדולה משל הגלוי. תיאוריות שונות מתייחסות לזה אחרת. פרויד בפשר החלומות ב1900 מציג גישה לפיה החלום מגיע באופן מוסווה. ההסוואה מתרחשת על ידי מספר כללים מאוד ברורים.


- עיבוי התקה הסמלה.

- שרידי היום

- דחפים

- אם יש שאלה לגבי מקור החלום ותוכנו, העמדה הפרוידיאנית אומרת שמקור החלום בדחפים, בקונפליקטים שנוצרים סביבם. מאחר והפרט לא יכול לחיות את המשאלות הדחפיות באופן הגולמי שלהן משום שהן במהותן לא מודעים. האינסטינקטים המתגלגלים להיות משאלות.

- טל אתה שומע אותנו?

- אולי נשים אוזניות ואז הוא ישמע אותנו ואנחנו לא נשמע אותו

- ככה נפרוץ לגלובאלי יום אחד, דרך סקייפ

- ברגע שהאמצעים הללו לא עובדים זה מתסכל שזה לא עובד

- נחזור לשאלות היסוד על החלום. לא משנה מה זה מוחית, זה לא התחום שלנו. מה זה כתופעה. הגישה הפרוידיאנית ממקמת את מקורו בדחפים – תנועה אנרגטית פעילה המומרת למשאלות המעוררות חרדה בגלל חוסר יכולת לממשן וקונפליקטים סביבם. הדרך להתמודד איתן היא הדחקה ולכן דברים לא מודעים. החלום הוא המקום דרכו הדברים יכולים לפרוץ. מכיוון שהם פורצים לחלום, הם לא יכולים לפרוץ באופן גולמי. כי אז אנשים יתעוררו חרדים מדי. לכן יש עבודה שלמה שבונה מבנה שמשנה את הסיפור. העבודה הזו נעשית על ידי איסוף של חומרים מהיום, תחושות פיזיולוגיות מזמן השינה, כי אלו גם גורמים מעוררים המכניסים אי שקט למערכת הנפשית. ואז באמצעים של התקות. במקרה של פרויד עם איש הזאבים, יש תרגום חמוד קטן לעברית אפשר לקרוא ממש כמו קריאת רומן. 

- אני פרשתי

- אבל סידרת לנו סקייפ

- איש הזאבים הוא דוגמא מצויינת להתקה. המטופל קיבל את שמו על שם חלום על פי חלום מםפתח שהביא לטיפול. בחלום המפתח הזה המטופל רואה זאבים יושבים על עץ. לכן הוא נקרא איש הזאבים. במהלך אנליזה מורכבת מסתבר שהזאבים מייצגים את אבא שלו וזו דוגמא טובה מאוד להתקה. זה לא דבר פשוט. זה לא שאני מחליפה את מי שכלפיו מתועררת המשאלה במישהו קרוב לו ודומה לו, אלא בצורה אסוציאטיבית. ז"א שאם האבא בשביל אותו הילד הוא דמות מאיימת או מפחידה, ולמשל הוא שמע סיפור ילדות שיש בו דמות מאיימת ומפחידה של חייה, החיה יכולה לייצר את האבא, אבל הקשר אינו קרוב דווקא, המנגנונים שמסווים את החלום יכולים לעבוד בצורה מורכבת. יש התקה. יש עיבוי. המצב בו אובייקט או דמות בחלום מהווים קובץ מקובץ של מספר דמויות או אירועים. הדרך לפתוח את הכיווץ הקונדנסטיבי הוא בדרך של אסוציאציות חופשיות שמובילות אותנו לאט לאט במסלול של החלום. החלום מעבד את זה ברגע ובשניות.

- גם רעש פתאומי מקבל מיידית משמעות בחלום

- כמו חלום שקשור למחלה שמתפתחת במהלך הלילה, והחלום מאפשר להמשיך לישון עוד קצת, והדברים מתורגמים לחלום לפני שהם הפריעו לשינה. החלום מעבד גירויים לתמונות. החלום מקורו בדחפים. הוא מסווה את הסיפור האמיתי, ושהסיפור שאנחנו רואים הוא סיפור כיסוי. אנחנו תמיד צריכים להתייחס לחלום לא כסיפור שיש להקשיב לו כפשוטו אלא כמערכת הרמזים שמתחילה להוביל אותנו אל ההמשך. שאלה נוספת הנוגעת לחלום קשורה בחוויה. איזו מין חוויה זו חלום. האם יש משמעות לחוויה של החלום.

- לעוף בחלום זה חוויה נהדרת

- האם יש הבדל בין חלום שאנחנו חולמים סתם בלילה לבין חלום שנאחנו חולמים כשאנחנו נמצאים בטיפול? מה מקומה של החוויה בחלום? האם יש התפתחות בחלום? האם יש סוגים שונים של חלום? פרויד התייחס לחלומות בלהה. אם החלום נועד לתת פתרון למילוי משאלה, אז המטרה שלו היא מילוי משאלה. הסיפור של החלום ירגיע את המתח הדחפי שהתעורר.

- (מקנח את האף בסקייפ). 

- אז מה קורה בחלומות בלהה וסיוטים? לדוגמא כמו אצל אנשים פוסטראומטיים שאצלם זה לא נראה כמו מילוי משאלה וזה לא מרגיע וזה לא נעשה מעובד יותר. האם יש חלומות שאין להם מטרה תרפויטית או מגדלת או מרפאה. מה שביון דיבר עליו הוא חלומות של אווקואציה – להעיף ת'חומר החוצה ללא עיבוד. פרויד עצמו הניח בצד ואמר שהבעיה של חלומות בלהה, שמה אותם בקטגוריה טראומטיים שמה אותם בקטגוריה אחרת של חלימה. השאלה של התפתחות היא מאוד מעניינת. היא אומרת שאם חלומות מתפתחים אז צריכות להתקיים פונקציות מסויימות שבלעדיהם חלום לא יהיה חלום כמו שאנחנו רואים אותו. האם בשביל לתת לחלום משמעות צריכות להתקיים פונקציות נפשיות של אדם מפותח, או שאפשר לשים גם ילד באותו מצב.

- האם יש שפה בחלום?

- החשיבה בחלומות היא חשיבה בתהליכים ראשוניים, שאין בה המשגה. חנה סגל תגיד לנו אחרת. אם לחלומות אין המשגה הם יכולים לכלול הכל כגירויים תחושתיים. במובן הזה יכול להיות שזכור צליל או דיבור, רעש. בתיאוריות מאוחרות יותר זה לא נראה ככה. אבל לפי פרויד, חלום הוא קיבוץ של אסוציאציות. לא נעשתה מחשבה מילולית כמקדים של חלום. כשאנחנו יושבים ומדברים פה המחשבות שלנו מקבלות מילים גם אם אנחנו לא מדברים אותן. יש לנו מערכת שלמה שמארגנת לנו את החשיבה והתהליכים המשניים הללו לוגיים יותר. אני מדגישה את פרויד כי הוא לא הכל היום, והמשכנו מאז. החשיבה בתהליכים ראשוניים היא חשיבה שלא מקבל המללה. מחשבה ללא מילים. פיאז'ה מדבר על סכמות שהופכות לאט לאט למצב שהוא קרא לו פרה אופרציונלי. עוד אין מושגים אבל יש מילים. הסכמות הראשונות הם קיבוצים של תמונה קול צליל ובסוף נוספת לכך מילה. המילים מתחברות למושג של צבע וכו'. החשיבה הראשונה שלהם היא לא מילולית, אלא אוסף של תמונה ומילה. הילד קולט אורות, ואומר אור, הוא לא קולט את המושג אור. הוא לא יודע מה זו מנורה. יש לו תמונה ויזואלית כשמשהו מבריק מול העיניים. הוא מקשר את הגירוי הויזואלי והמילה הנאמרת על ידי ההורים. החשיבה הראשונית היא טרום מילולית. על המקום הטרום מילולי הזה בולאס מדבר הרבה מאוד בצילו של האובייקט. הוא נותן משקל מרתק באופן שבו הוא מתאר אותו לאופן שבו חוויות או הווית היסוד בתוך היחסים בין התינוק והאם סביבה שלו.

- (אוכל מעבר לסקייפ) 

- הוא מדבר על האידיומז. התבניות הראשונות שלו שמהוות את התסריטים הראשונים של מבנה הנפש שלנו. כשהוא מדבר על הידוע שאינו נחשב, הרעיון אינו שהוא לא חשוב, אלא שעוד לא הייתה אפשרות לחשוב אותו, כל מה שמתרחש בטרום שפה נחווה באופנים אחרים, עדיין הוא בונה את התבנית הבסיסית, את ההטבעות של המבנים של הנפש. חלומות באים מהמקום הזה, שלא קיבל מילים, נוגעים בחוויות מאוד קדומות. חזרה לפרויד – הוא דיבר על שני תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים. אחר כך הפסיכולוגים של האגו, הרטמן ואריקסון, פיתחו את התהליכים המשניים לפונקציות של האגו. התהליכים הראשוניים נשארו יותר כאלו הקשורים בתחושות, הרגשות, גירויים ויזואליים ואסוציאציות וכו'. בשפה יש תמיד סדר וארגון. אין שפה אנושית שהיא לא מסודרת, שאין לה דקדוק עם אילושהם כללים. הדיבור מחלק את המילים על רצף הזמן. התהליכים הראשוניים אינם כאלו. באותו חלום, אותו דימוי יכול להכיל משהו מחווית ילדות מוקדמת ומחוויה של אתמול. הזמן מאבד משמעות. אני הולכת היום, מי שאני היום, ברחוב שגדלתי בו בגיל 3, אבל זה הרחוב שלי היום. מימד הזמן מתבטל לחלוטין. לפני ואחרי – בחלום אמא שלי מופיעה כצעירה ברגע אחד וכזקנה ברגע שני. עבר והווה מיטשטשים לגמרי. התהליכים הראשוניים הם של הלא מודע והם בונים את החלום.

- הוא הוסיף התבוננות על חלומות טראומטיים שאינם ממלאי משאלה. הוא הרחיב למקום של זכרונות וחוויות שאינם רק משאלות ילדות. הדבר האחרון שפרויד כתב על החלום הוא ראיית החלום כסוג של פסיכוזה זמנית שמלמדת אותנו על החומרים הכי גולמיים של הנפש.

- מי שלקחה את הרעיונות הפרוידיאניים והזיזה אותם למקום אחר ומעניין הייתה קליין. אם אני מנסה לחשוב מה תהיה התיאוריה הקלייניאנית על החלום, היכן היא תשים את הדגש? מה היא תגיד?

- הסיוטים

- דחפים המביעים עצמם דרך חלום

- הפנמה והשלכה, הפנמות והשלכות המתרחשות בחלום

- הכיוון שהיא לקחה, מכיוון שהיא המציאה או פיתחה מפרויד את מקומם המרכזי של יחסי האובייקט. ההתרחשות הנפשית מתפתחת בתוך היחסים של התינוק עם האובייקטים כפי שהוא תופס אותם, כפי שהוא מפנים אותם, והדיאלוג שמתנהל בתוכו עם האובייקטים המופנמים שלו. התשתית של הנפש היא היחסים עם האובייקטים, מה שמופנה אל האובייקט הוא כלמיני אופנויות של דחף ואם נתבונן בחלום נמצא זאת שם. אם החלום מייצג את חיי הנפש הלא מודעים הוא ייצג את הפנטזיות הלא מודעות לגבי אובייקטים, ולכן מה שכדאי לחפש בו זה את יחסי האובייקט הבלתי מודעים של מתקפת קנאה, פרנויה, פיצולים, עמדה רפרטטיבית מתקנת, דיפרסיבית וכו'. את כל ה...

- (סקייפ מתנתק) 

- החלומות מאוד מתחברים אצלה... היא מתחילה לתפור אותם בצורה מאוד קשורה לטרנספרנס. היא אומרת שהטרנספרנס בטיפול מחייה את יחסי האובייקט הראשוניים, והטיפול צריך להבין לגעת ולפרש וכך לעשות איזשהו שינוי ביחסי האובייקט הראשוניים שלנו, והחלום הוא חומר מצויין. היא מציעה להסתכל על החלום בשתי פריזמות – יחסי האובייקט המוקדמים ומה שניתן ללמוד עליהם מהחלום, ומה שילמד אותנו החלום על הטרנספרנס כי זה המקום המחייה את יחסי האובייקט הראשונים. לכן חלומות במהלך הטיפול מזמינים שתי התבוננויות. הדומיננטיות משתנה. השאלה מדוע נחלם החלום הזה בהקשר הנוכחי. איך גם הטרנספרנס וגם החלום מגלים משהו לגבי יחסי האובייקט המוקדמים.

- לא במהלך השעה הטיפולית

- לא, במהלך התקיימותו של טיפול. כשאנשים מתחילים טיפול הם מתחילים להביא חלומות. ההגעה לטיפול והפתיחה של הערוץ הטרנספרנסיאלי היא המשמעות של ההגעה לטיפול. אנחנו הולכים לבנאדם אחר עם המצוקה שלנו ומזמינים אותו להשתתף בחיים הנפשים שלנו. זה מתניע את האפשרות להתחיל להביא אליו כל מיני דברים מהעולם הפנימי שלנו. מאחר וחלומות הם זירה כה טהורה של עולם פנימי, אז מביאים חלומות. קליין מקשיבה לחלום כמספר על הטרנספרנס. לפעמים בנאדם מביא חלום ישן גם. ברגע שהחלום מסופר למישהו אחר הוא מקבל משמעות בתוך הטרנספרנס. הוא מספר משהו בתוך יחסי האובייקט. בולאס הולך עם הרעיון הזה ואומר שיש פה עניין יותר מורכב. העניין של יחסי אובייקט מוקדמים אינו מספיק. לדבר על עמדה סכיזופרנואידית וקנאה אינו מספיק. יש דברים שמתרחשים באופן תשתיתי הרבה יותר .האם הטרנספורמטיבית, האובייקט המתמיר, והאופן שבו אנחנו לא מדברים על חסר או ישנו אלא צריכים לצאת מהמשגות המתארות יחסים כחסר או ישנו, כטובה או לא טובה דיה, אלא באופנות של הדבר כפי שהוא מתקיים. החלום יכול להיות עוד מקום שנותן לנו אפשרות ללמוד את האופנות הזו שבה מה שנוצר בין ילד ואמא ונוצר על ידו נצרב בתבנית האישיותית שלו. עוד מה מלים על ענין המיקום. אנחנו רואים שסביב השאלה אם החלום הוא רק מילוי משאלה או לא, יש גם תשובה שכן, וגם תשובה שהוא מספר את היחסים המוקדמים מאחר ובחיים בזמן נתון יש עיסוק בעניין מסוים. לדוגמא, בחורה רווקה שחברתה מתחתנת וזה מעורר בה צרות עין ילדית, החלום לא יפתור את זה, אלא ייצג את זה, ויביא סיטואציה שבה הדבר הזה חי. החלום יכול לספר על המשאלות, אבל בגישה אחרת הוא יכול לספר על יחסי אובייקט. זה גם נוגע לשאלת התוכן הגלוי והסמוי. אם זה מביא יחסי אובייקט, אז זה גם בסיפור מאחורי סיפור, אבל גם כשיש סיפור אבל צריך לחלץ את השלד שלו. התפתחות נוספת בתחום של חשיבה על חלומות הייתה באגו סייקולוג'י – מתוך התפיסה שבה לאגו, הפונקציה הזו, יש תפקיד מאוד חשוב בהתפתחות ובבנייה של האישיות, והאגו אינו רק סוכנות מתווכת ואינו רק מפשר בין דחפים מצפון ואפשרויות סביבתיות, אלא הוא גם המקום בו מתפתחים כוחות לפעול על המציאות ולהשיג כלמיני מטרות והישגים ומנגנוני ההגנה הם חלק של האגו שמיועד לשמור עליו כדי שיוכל לעבוד באופן תקין. במובן הזה חלמות התחילו להיתפס שם כפונקציה של האגו. כאפשרות לעבד כלמיני דברים מתוך החיים על מנת לפתור אותם ולשכלל אותם ולהבין אותם. כמו מחשבים שעובדים בלילה בבנק. חלוקת המשכורות בראשון לחודש.

- זה כמו בק-אופיס בהודו, זה איש לא מחשב, שמעבדים את כל הביורוקרטיה של האמריקאים בלילה

- אנחנו שולחים להודי בראש חומר שמחזיר לנו אותו מעובד ליום העבודה הבא.

- אז תפקיד החלומות היא תפקודית כדי לתפקד יותר טוב? 

- אריקסון קוהוט בולאס וכו' לא שוללים את הרעיון הבסיסי שחלומות עשויים להיות מקום של ביטוי מסווה של משאלות ושל מילוי משאלות, אבל התיאוריות מתחילות להגיד שזה לא הדבר היחדי, יש כל מיני סוגים, כל מיני הוויות חלומיות, זה לא דבר אחד... הויכוח הוא מה מרכזי.. בגישה הפרוידיאנית, מילוי המשאלה הדחפית הוא ה-דבר. בגישת האגו סייקולוג'י, האימון והשכלול של פונקציות האגו הוא ה-דבר. בגישה הקלייניאנית, החיים של יחסי האובייקט באיזשהו הקשר של משהו שמעסיק אותנו בטרנספרנס או בחיים זה הדבר המרכזי. חנה סגל מוסיפה. אם אריקסון אומר שהחלמות מתפתחים כפי שפונקציות האגו מתפתחות, אז חנה סגל מנקודת המבט הקלייניאנית, אומרת פחות או יותר באותה תקופה היסטורית של אריקסון אולי קצת אחרי, שעל מנת שלחלום יהיה ערך והוא לא יהיה סתם אווקואציה של חומרים או איזושהי מערכת פסיכוטית של אסוציאציות, יש פונקציה מאוד מרכזית שצריכה להתפתח, זו פוקציית ההסמלה, היא לא מתכוונת לסימבולים פשוטים. פרויד דיבר על סימבולזיציה. תמונה אחת יכולה להחליף תמונה שנייה באופן קונקרטי. אבל הסימבוליזציה יש בה רעיון שאפשר ליצג דבר אחד באמצעות דבר אחר. הרעיון של סימבוליזציה כמרכיב של התפתחות נפשית הוא רב השלכות. אם הולכים לוויניקוט ולמרחב המעבר, התינוק ממתחיל איזשהו תהליך שבו הוא בעתיד מתוכו ייצג לעצמו את האם את האם סביבה, את האם המכילה, ותהיה לו אפשרות להיות עם אם טובה דיה גם כשאמא שלו לא נמצאת. הפונקציה של סימבוליזציה יש בה פרידה, עיבוד אבל, הכרה באבדן. האובייקט המקורי איננו שלנו עוד, ואנחנו יכולים לחיות עם כל מיני מייצגים שלו. הרעיון של סובלימציה של פרויד, הוא בהכרח כולל סימבוליזציה, שמתוכה אפשר להתשמש בדבר אחד במקום אחר. חנה סגל אמרה שצריך לראות אם בחלומות יש עיבוד במידה של סימבוליציה. לא לכל אחד יש. יש אנשים שבהתפתחות הנפשית שלהם, לדוגמא בפסיכוזה, אין סימבוליזציה. אני לא מדמיין שאני מלך, אני מלך. הדבר הוא הדבר לעצמו. זו לא משאלה. מאחר שכך, בחלומות ניתן לאבחן האם התפתחה סימבוליזציה.

- האם זה רק בשלב התפתחותי מוקדם או ברמת ארגון נמוכה או שיש איכות שונה של הסמלה אצל OCD או סכיזואיד או אישייויות שעובדות אחרת עם הסמלה?

- אלו לא יהיו סמלים. הזאבים לא ייצגו את האבא. אם בנאדם מסוגל לראות סמליות הוא ברמת ארגון גבוהה

- האם אפשר שרק המטפל מזהה את הסמליות?

- יכול להיות שהחומר לא מודע, אבל יכול להיות שמספרים סיפור ואין עם מה לעבוד

- נגיד מישהו שכל הזמן חולם על מה שקרה לו לאורך אותו יום, בנאדם עם יכולת התבוננות פנימית מאוד גבוהה

- כאילו חלומות פולסיים

- עצם זה שהוא מביא אותו לטיפול אומר משהו, אבל החלום עצמו לא כל כך

- מסעוד חאן תיאר בהתייחסות שלו לחלימה בדומה לוויניקוט, את החשיבות של קיום מרחב חלום. במרחב חלום זה לא רק מקום של חלום בלילה, אלא מצב הוויה, שרווח בעיקר בחלום לילה. במרחב חלום ניתן לשחק.

- ניתן גם להסמיל

- למה את מתכוונת? מרחב המעבר הוא החולייה הראשונה בדרך ליכולת להחזיק את אמא כסמל. בולאס בהקדמה בספר מדבר על כך. וויניקוט מדבר על החלום כמשחק של הנפש. חלום הוא לא מקום פרוידיאני עם מטרות ומבנה. החלימה היא פעולה משחקית, של מרחב. מסעוד חאן מדבר על כך שחלימה היא מרחב חלום.

- כך טיפול מאפשר מרחב

- כן, וטיפול טוב פותח את המרחב הזה. הוא מתאר מטופל שבא עם חלום עשיר פרטים, ואין לו אסוציאציות. וחאן מרגיש שהמטופל מביא את סיפור החלום כדי לחסום משהו שלא מתקיים ביניהם. משהו שלא קורה למטופל בחדר. הוא הבחין בין היכולת המולדת לחלום שיש לכל האדם, לבין היכולת למרחב החלום, לעיבוד תוך נפשי השלכתי. זהו הישג התפתחותי המתאפשר כשיש סביבה מחזיקה. הוא משמש את החלום כפי שהילד משתמש במשחקו. המטופל מספר חלום עשיר, והמטפל אומר, נראה לי שלא הצלחת לחלום כאן בתוך האנליזה ולכן אתה מביא את קובץ הסיפורים הזה. כלומר, אם החלום הוא אירועי היום שלי, ואין יכולת לפרוץ לשום כיוון, השאלה היא מה החלום הזה

- אז זה סוג של התנגדות?

- אם אני חושבת אותו פרוידיאנית, אני אחפש התנגדות, היכן המטופל מתנגד להעלות אסוציאציות וזה יהיה כיוון החיפוש ואני אנסה להבין את ההתנגדות, וזה יהיה הכיוון. אם אני אחשוב על החלום כמשהו שמתהווה בתוך מערך יחסים שמספר לי משהו על מערך היחסים של המטופל,

- חוויה של תסכול חוזר על עצמו,

- חוויה של תסכול של האם, וילד שלא חושף את עצמו למטפלת

- האמא לא חושבת את התינוק, היא צמודה לפונקציונליות של האכלה החלפה וכו'

- כמו השיטה של ספוק, שהתינוק אוכל ומוחלף בשעות קבועות ולא לפי צורך

- אתם מרמזים על כיוון של מכאניות ביחסים

- כן זה נורא מתחבר לי

- הוא רגיל שאין מקום לעולם הנפשי שמלווה את האירועים. אם בולאס היה מקבל אותו לטיפול והיה מחבר אותו לאופן הזה של החלימה, הוא היה מנסה להמחיז איתו את החיים סוג האובייקט שהיה לאובייקט הזה. אבל אם אנחנו חוזרים לשאלת ההסמלה, אז בחלומות יומיומיים אין סימבוליזציה, ויש לו קושי ביכולת הזו. הוא יכול להיות אינטיליגנטי, לדבר היטב, לדעת איך להיות פציינט טוב, לעשות זאת מכאנית, לספר חלומות ולספר על עולם פנימי, הרבה דברים שהם חלק מהנורמוטיות. באיזשהו ניסיון לנרמל את הלא נורמלי. להידבק למה ששומר מפני המצבים הפנימיים הרגרסיביים יותר והסוערים יותר על ידי היצמדות לנורמטיביות מסויימת. זה בדיוק המטופל שאם יש פער בין המופע החיצוני שלו ובין החלומות שלו כהצצה פתאומית לאיזור הלא מודע, אז נאמר שיש לבחור הזה שכבה שעובדת ללא הסמלה. יכול להיות שזה לא מוחלט, תנודתי וכו', אבל במצבים מסויימים הוא חוזר להיות קונקרטית התינוק של פעם. מה שלא קיים כסמל... היחסים הטיפוליים הם סימליים. אני לא אמא של המטופל אבל בסימבוליקה הפנימית שלי אני יכולה להיות אמא שלו או אבא שלו. הוא לא הילד שלי, אבל במבנה הסמלי שלנו אני חווה אותו גם כילד שלי, לפעמים כתינוק קטן. הכל מתרחש באיזור מסויים של החיים, באיזורים אחרים הוא בנאדם מתפקד ומבוגר וכו'. בתוך טרנספרנס חזק טיפולי אנחנו תופסים את עצמנו ואחרים במצבים טרום סימבוליים. במצב רגרסיבי בנאדם מאורגן היטב יכול לחוש עצמו כמו תינוק שאמו נסוגה מלהניק אותו כשהוא רעב ומתרעם ככה על הזזת זמן הפגישה. ככל שיש לנו יותר שפה ומילים לחשוב על החלום, אנחנו יכולים לשאול שאלות. 

- דברים אינם שלביים פשוטים. יש מצבי הוויה שונים, מפותחים יותר ופחות. יש תנודה בין זה לבין זה. מה שולט במרכז החוויה? האם עיקר החוויה היא של להיות במצבי חוויה פחות מאורגנים ומפותחים? או שיש גם וגם? כולנו עוברים בין הסכיזופרנואידית והדפרסיבית, אבל בשלב הזה של חיינו אנחנו אמורים להיות יותר דפריסיבים מפרנואידים.

- מה זה חלום מפותח יותר? למבוגרים יש יכולת הסמלה טובה יותר ,אבל ילד משחק בצורה שהמבוגרים כבר איבדו את היכולת לה. אני לא מכירה את עבודת החלומות אצל ילדים. מהו חלום מפותח? זה דווקא מתקשר אצל למשהו רגרסיבי ולא למשהו עמוס

- חלום מפותח זה חלום פתוח, זו הוויה של חלימה. וויניקוט עוסק ביכולת לשחק עם רעיונות ותחושות.

- לשחק בפירוש של החלום או בתוך החלום?

- לשחק בחיים, לשחק עם החלום

- יש שני רבדים – הוא לא משחק עם מה שקרה ביום, וגם לא מפרש, איזה רובד חסר?

- שניהם חסרים. אוגדן שמדבר על הרברי מדבר על זה שהחלום ופעולת החלימה היא פעולה נפשית שיכולה להתרחש בשינה או בעירות – זוהי הרברי. זהו אותו מצב דמדומים שבו הנפש פתוחה לקלוט כל דבר וללכת עם כל דבר שמתוכה אוגדן קולט את ההבנה שלו למתרחש בסיטואציה הטיפולית. הוא מתייחס לחלום הלילה והרברי כביטויים של אותו הדבר. זה שונה לגמרי מהזייה בהקיץ. וויניקוט מבחין בין חלום לילה לבין פינטוז. הפינטוז הוא מעגל סגור, מנותק מהחיים שלא מוביל ליצירה או לפתיחה בשונה ממצב חלימה. הילד שיושב בבית ומפנטז איך הוא מלך הכיתה ,אבל זה לא עוזר לו להרים טלפון ולקבוע משחק של אחר הצהריים, ונמנע מהצעה של אמא שלו לעזרה – זה ילד מפנטז ולא ילד שחולם. פינטוז זה מקום סגור.

- איפה הוא אומר את זה?

- במשחק ומציאות. 

- האם יש עניין פה של תמונה ומילה, כי כשיש לי רברי זה כשבטיפול יש דיבור קונספטואלי מופשט ואז אני מדמיין מקומות קונקרטיים. גם העיבוי וההתקה הם מאפיינים של חוויה ויזואלית יותר מהשפה שיש לה מערכת הבדלים, גם היעדר מימד הזמן הוא עניין ויזואלי יותר, כי השפה לינארית...

- הסמלה היא היכולת לוותר על האם הקונקרטית ולהחליף אותה באפשרויות אחרות בעולם, כמו השיעור הזה, שהוא תחליף להזנה אימהית. הסמלה זה יותר מקשר בין מילה ותמונה. הוא דורש להיפרד מהקונקרטיות של האם.

- התרומה המעניינת שלו הוא של החלום כתיאטרון של הנפש. הוא מציב את העצמי והאני.

- האני זה יותר אותם יחסי אובייקט מופנמים מוקדמים שיצרו את האני הזה, האידיום של האני הזה הוטבע בנו הוא דפוס היחסם הזה שאנחנו חוזרים עליו, בעוד שהאני היא חוויה שיותר קשורות לסובייקט, לאיך שאננחנו מסתכלים, המישהו שמסתכל בחלום, שיש לו אייג'נסי והוא חווה, זה העצמי

- ואז יש אני שבונה סצינה תיאטרלית, עם כל מיני חלקים של עצמי, בתוך סביבה, כי האם היא קודם כל סביבה שחיים בתוכה ובאיזורה. המקום הזה שבו בולאס לקח את הכפל בין האני האגו והסלף. העצמי מתייחס לחוויה. להיבט של החוויה של מי אני. אבל השאלה היא האם העצמי זה כל מה שאני או שיש בי חלקי נפש שהם לא העצמי שלי והם כל חחלקי הנפש שלי אבל אני לא חווה אותם כחלקים של עצמי. האני כולל את כל התבניות שהאישיות מורכבת מהן, וזה לא רק התבניות של יחסי האובייקט, לא גם מנגנוני ההגנה והפונקציות של האגו. אלו דברים שאינם חוויה, אלא המבנה בתוכו מתרחשת חוויה. ישנו ציור של ילד שקליין טיפלה בו שמצייר את הנפש... הציור נראה כמו מצולע מחולק לתתי מצולעים שמחוברים ביחד, ואחד מהם צבוע בשחור, והאחד הוא העצמי. העצמי הוא רק חלק אחד בתרכיב של הנפש. קוהוט יתאר את העצמי כחוויה החובקת הכל של הנפש .בתוכה נמצאים עוד דברים. החוויה הגרעינית היא העצמיות. כאן אנחנו מדברים על זה שהדבר החובק הכל זה לא החוויה, החוויה היא משהו בתוך הכוליות חובקת הכל בתוך האגו. בחוברת החלומות של אגי משעול יש פתיח מקסים בו היא מתארת את ההוויה החלומית בה יש נווט שבא בלילה לוקח אותה בלילה ומשגר אותה למקומות אחרים ומחזיר אותה למיטה. על זה בולאס מדבר. יש מישהו שמביים לנו את החלום של עצמנו. המטופל מספר את החלום כחוויה כמו שהוא זוכר אותו. אבל אנחנו כמקשיבים צריכים לחשוב מי מדבר אל מי, מתי, באיזו סיטואציה, מה התפאורה, ולמה. עם ההבנה שזה באמת איזשהו סוג של פריסה של הנפש. כמקשיבים אנחנו יכולים לשאול את השאלות על המרכיבים השונים הללו. הוא מסית לנו את תשומת הלב לכך שנאחנו קשובים לעלילה. יש משקל לסיפור הגלוי, למה שרואים. אבל גם התפאורה מספרת לנו היבט של הנפש. בואו נשים לב לא רק לסיפור העלילה. למה דווקא השחקנים ממלאים את התפקידים הללו. ללמוד על היחסים בין השחקנים זה ללמוד על חלקים פנימים נפשיים של הנפש, וזהו הסיפור של יחסי האובייקט המוקדמים. זו פריזמה שדרכה מסתכלים בחלום.

הערות שלי:

- השילוב של ההנחיה היה נעים, והמפגש היה פחות מתוח ומעורר חרדות כמו מפגשים קודמים, כשהתווכחנו על משמעותם של דברים והתחרינו ביננו על הבנה והסברה. הנה תיעוד של מפגש מעיק יותר. בעיניי זו התחלה של משהו עם המנחה, רחל, ואני מרוצה מההתחלה.

- המפגש היה גם יותר חד קולי, ובאיזשהו מקום עוד לא נוצר דיאלוג עם המנחה. הנה תיעוד של מפגש רב קולי יותר. חלק מהכוח של הקבוצה הוא בשיח הנבנה בה, ואני מקווה שהוא ייבנה מחדש גם מול מנחה.

- חשבתי בעבר לשלב סקייפ במפגשים. פחות לטובת חברים חולים ויותר למען global domination. יש תוכנות יותר מעניינות ליצירת וובינרים. אני חייב להודות שהניסיון היה מוזר מאוד. טל הופיע על המסך, במרכז השולחן עם הבפלות. אני תוהה איך הוא נראה למנחה האורחת. כמה פסיכים נראינו. בעצם זו הייתה הפעם הראשונה שחשפנו את עצמנו לבחוץ, מעבר לבלוג הזה ולאופן בו כל אחד סיפר על איך שהוא חווה את הדברים. זה היה מוזר והיה חשש בעיניי לגבי איך ניתפס. בדברי הימים ייכתב "הם היו שמים מסך באמצע החדר, עם דברי תקרובת, ומדי פעם מתייחסים לסקייפ שלו, שעולה ויורד, כמו כוח כישוף".

- אני מחבב מאוד את המרכז לפסיכואנליזה בת זמננו. 

- אני עצמי עסוק בקשר בין ייצוג מילולי של חשיבה לבין ייצוג ויזואלי. אני מרגיש שלאופנויות התפיסה יש אופי רציף רב מימדי, בעוד שלשפה יש לוגיקה של הבדלים סמנטיים ורצף זמן חד כיווני. (נ.ב. 21.6.13: מה שמזכיר לי את הפונקציה הפואטית לפי יאקובסון, המעבירה את שוויון הערך מציר הברירה לציר הצירוף, וכך פורסת מניפת חלופות לכל מילה, ויוצרת פלונטר תל מימדי בשפה הלינארית באמצעות חריזה וקומפוזיציה). לפעמים כשאני חושב על נושאים קונספטואליים שאין להם אימאג' ברור, אני מדמיין תוך כדי נופים ומרחבים שונים. יש קשר בין המקום שאני מדמיין לבין הנושא שאני חושב עליו. החשיבה על המקום אינה מודעת. לאחרונה שמתי לב לזה, ואני מנסה להעלות יותר ויותר מהרהורי המקום הללו למודעות, לצד החשיבה הקונספטואלית. זה מעניין, וזה גם שימושי כשזה קורה במהלך טיפול. לפעמים אני מקשיב לסיפור של מטופל ומדמיין סצינות שמתארים לי, אבל הסצינות מתרחשות בנופי ילדותי, או במקומות שאני מכיר. לפעמים מתארים לי סיטואציה שלא קשורה לנוף שאני מדמיין. אני יכול להמחיז בראש סיפור שמספרים לי לדוגמא על מישהו שכותב בלוג, אבל הנוף שבו זה יכול להתרחש הוא במגרש משחקים של ילדותי, והמחשבה על הנוף יכולה להעלות אסוציאציות אחרות, של ביטחון או של ניכור וכו'. כשאני עצמי בטיפול, לפעמים אני שם לב שתוך כדי הסבר פסיכולוגיסטי על עצמי, יש רקע של נוף, לדוגמא אני יכול לתאר את יחסי האובייקט שלי כפי שאני מבין אותם, ותוך כדי כך לדמיין שאני חוצה את הכביש בין הבית לסופר מרקט. כשאני מנסה להבין מה האסוציאציות לסופר מרקט, הן מזכירות לי סיטואציות שלמות, טעונות רגשית, וזה שופך הרבה אור רגשי על התיאורים האינטלקטואליים יותר. ואיך זה קשור לחלום? אני חושב שאולי משהו בחלום קשור להצמדת גירויים ויזואליים למחשבות שלנו כחלק מהקידוד בזיכרון. באופן זה, ההסמלה בחלום אינה מנגנון הסתרה של תכנים מעוררי חרדה, אלא מנגנון הגבלה של מחשבות סמנטיות לאימאג'ים ויזואליים קונקרטיים, כדי שלא ניסחף עם הרובד המסומן.

- אתם מוזמנים להיכנס לאחד הטאמבלרים החביבים עלי. 

פסיכותרפיה כמעבר בין נקודות ראות

טוב נמאס לי רק לתקן גרסאות של התיזה כל ערב, ולא לכתוב שומדבר מהדברים שאני חושב עליהם לאחרונה, אז הנה משהו לגבי נקודת הראות המשתנה של השחקן במשחקי מחשב, ואיך שזה קשור למעשה הטיפולי:

העמדה הסכיזופרנואידית ביחסי אובייקט
אפשר להתחיל אצל מלאני קליין, שהייתה פסיכותאורטיקנית התפתחותית, ודיברה על כך שתינוקות עוברים מעמדה סכיזופרנואידית לעמדה דכאונית ביחסם לאובייקטים בעולמם הפנימי. ויותר לאט. עמדה סכיזו פרנואידית, מתבססת על הפרדה דיכוטומית בין טוב ורע (סכיזמה=שסע), ועל היגיון של מידה כנגד מידה. כלומר, טובה תחת טובה מצד אחד, ובהיבטים השליליים יותר של החוויה, עין תחת עין (פרנויה=רודפנות). היא מסבירה שהתינוק אינו מסוגל בתחילה לקלוט את האם (או כל אחד אחר) כאובייקט מורכב מצדדים טובים, רעים, וגם צדדים רבים בלתי ניתנים לקטלוג. התינוק מסוגל רק להבין את האופן בו האם משרתת את צרכיו או לא משרתת את צרכיו. כשהאם מניקה אותו לדוגמא, התינוק חווה אותה כאם טובה. כשהאם אינה מניקה אותו התינוק חווה אותה כאם רעה. התינוק אינו חווה את האם כאובייקט אחד. התינוק גם אינו מסוגל לקלוט את האם כסובייקט, בעל היגיון פנימי שאינו מובן לו, ולכן הוא כופה עליה את ההיגיון שלו, ומניח שליחס החיובי או השלילי שהיא מעניקה לו, יש סיבות שקשורות יותר אליו מאשר אליה. זהו כיוון חשיבה פרנואידי. כי באופן הזה התסכולים בסיפוק צרכי התינוק נחווים כנקמה של האם בתינוק על התובענות שלו.

עם ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית קורים שני תהליכים, המאפשרים לתינוק לחוות את האם כאובייקט מורכב, הכולל חלקים טובים ורעים גם כן, ומופעל מהיגיון עצמאי, ולא רק לפי ההגיון הפנימי של התינוק. התהליך האחד הוא הבשלה קוגניטיבית, המאפשרת לתינוק לתפוס שאותה האם היא זו המספקת את צרכיו וגם זו המתסכלת אותם לעיתים. התהליך השני הוא הבשלה רגשית, בתהליך של השלכת רגשות קשים של תוקפנות (תניקי אותי!) על האם, ומיתונם על ידי האם (אוקיי, רגע...) מבלי לנקום בתינוק. כלומר, יש פה איזושהי לעיסה משותפת של הרגשות החיוביים והשלילייים של התינוק דרך תגובת האם, שאינה קיצונית כמו הפנטזיות של התינוק, ומאפשרים לתינוק לחוות את התסכול שלו וגם את הסיפוק שלו כמתונים יותר מהפנטזיות שלו, ובכך להיות מסוגל לחוות את האובייקט הטוב והרע כיחסיים, מתונים יותר מהמתח הפנטסטי של טוב ורע מוחלט. טוב, כל זה במאמר מוסגר בעצם, כי אני לא קראתי את קליין אף פעם, וזה מה שהבנתי ממה ששמעתי.

אה כן, ואז הילד עובר לעמדה הדיכאונית. נשמע מבאס, אבל לא מדובר רק בבאסה. כשהתינוק מבשיל ומצליח לתפוס את האם כאובייקט מורכב - גם טוב וגם רע, שפועל לפי היגיון עצמאי שאינו תלוי בו, הוא מאבד למעשה את האובייקט הטוב, ואת המתח שבשאיפה אליו. הוא גם צריך לוותר על האם הפנימית (למילון הפסיכואנליזה אני תורם את התרגום הבא: אמאמאמאמא= אובייקט אמהי מופנם), כי האם הופכת מפונקציה בעולמו הפנימי שרק מספקת אותו (כשהוא בצד הנכון של המשוואה), לאובייקט חיצוני שהוא צריך לתחזק איתו את הקשר. בכל מקרה, העמדה הדיכאונית, היא כזו המכירה בחוסר שליטתנו באובייקט, במורכבותו, ובכך שהוא אינו שייך לעולם הפנטזיה שלנו. קצת מבאס, אבל גם מאפשר להחזיק קשר עימו לאורך זמן.

יחסים תגמוליים והדדיים בין סובייקטים
עוד מאמר מוסגר הוא בפוסט קודם שלי על ג'סיקה בנג'מין, שלוקחת את הדיון מיחסים בעולמו הפנימי של התינוק, ומדברת על יחסים בין אנשים. היא מבחינה בין יחסים תגמוליים (retaliatory relations), לבין יחסים הדדיים (mutual relationship).  היא מדברת על כך שהעמדה הסכיזופרנואידית היא למעשה מתח של אדון ועבד, והעמדה הדיכאונית היא למעשה הכרה באחרותו של האחר. היא מסבירה שהיחס לאחר כאובייקט פנימי, הוא למעשה דיכוי או האדרה של האחר, שמחפצן אותו ושולל מהאחר את היחס הסובייקטיבי שלו לסיטואציה. היחס הסובייקטיבי של האחר לסיטואציה הוא בדרך כלל יותר מורכב ואמביוולנטי מאשר התפקיד החד ערכי שאנחנו מייחסים לו. לדוגמא, הנשלט מייחס לשולט כוח מתוך חוסר האונים שלו, ומתקשה לראות את החולשות של השולט. לעומת זאת, ההכרה באחר, בכוחו וגם בחולשתו, ובעיקר באופן המורכב בו האחר תופס את הסיטואציה, היא הכרה המאפשרת פירוק המתח המדכא, ונותנת מקום לשני סובייקטים לפעול זה עם זה, ולא רק זה על זה. אבל היא גם אומרת, כמו שקליין רומזת בכך בשם "העמדה הדיכאונית", שההכרה באחר די מבאסת, כי כל המתח הוא דווקא במרדף ובמאבק, ביחסי השליטה.

סימפטיה ואמפתיה
סימפטיה היא לראות דברים מנקודת המבט של האדם האחר. לדוגמא, מישהו סימפטי, הוא מישהו נחמד, שמזדהה איתנו, אומר לנו שאנחנו צודקים, שמה שרע לנו הוא באמת לא בסדר, ומספק כל מיני צרכים שלנו כפי שאנחנו חווים אותם. אמפתיה אינה סימפטיה. אמפתיה היא היכולת לראות את העולם דרך עיניו של האחר, אבל לא בהכרח להזדהות איתו. לדוגמא, חברות הסלולר אינן סימפטיות, הן רוצות לעשוק את הלקוחות שלהן. אבל הן דווקא די אמפתיות, בכך שהן מבינות את החוויה של הלקוחות, הן יודעות שהלקוח מעדיף שקט נפשי על פני חיסכון תקציבי, ולכן מייאשות את הלקוח שרוצה להתנתק ומטרטרות אותו עד שיעדיף להישאר בחברה שמציעה לו עסקה גרועה, רק כדי לחסוך טרחה לגבי זה. יש עוד דוגמאות כאלה להבדל בין סימפטיה ואמפתיה. שניהם צרכים שלנו מאנשים אחרים, ואין לאחד עדיפות ערכית על השני. הצורך בסימפטיה הוא צורך בשייכות, להיות כמו מישהו אחר, להרגיש דומה. הצורך באמפתיה הוא הצורך במקום משלנו, בו אנחנו ייחודיים, ורואים את ההבדל בינינו לבין האחרים, את מה שמייחד אותנו.

משבר בגוף ראשון:
אנשים במשבר עשויים לסגת לחוויה סכיזופרנואידית. יעני, לא מדובר רק בשלב התפתחותי, אלא בעמדה שעשויה להיות מודגשת יותר או פחות לפי סיטואציות שונות. נגיד, כשאנחנו מאויימים על ידי נמר בג'ונגל, קשה מאוד להכיר באחרותו של הנמר, ואנחנו עסוקים יותר בפגיעה המצפה לנו ובכוחנו להילחם או לנוס על חיינו.  לעומת זאת כאשר אנחנו רוצים להתקדם בעבודה, ויש איזה קולגה מתחרה שטוב מאיתנו בקטע הטכני, אבל אנחנו יותר טובים ממנו בקטע הבינאישי, יש מקום לחישובים חברתיים מורכבים, איך להתמודד עם הסיטואציה, אולי להבנות את הסיטואציה מול הבוס ככה שיבין שכישורים בינאישיים יותר חשובים, אולי לחזק דווקא את הכישורים הטכניים שלנו כדי להפחית את הייתרון היחסי של המתחרה, וכו'.

אבל לפעמים גם תחרות משרדית שאין בה סכנת חיים, נחווית רק כמתקפה שאין לנו הרבה ברירות לגביה, ונוכל רק לתקוף בחזרה או לנוס ממנה. כל חיוך של הבוס למתחרה נחווה כדקירה בלב. זוהי חוויה פרנואידית בסיטואציה שאינה בהכרח עויינת. אני הפרנואידי, עסוק בכך שאני חוטף מהלומות וחש פגוע על די העולם, אני מתחיל לאבד את הראייה של האחר כסובייקט, ומתחיל לראות אותו רק כגורם פוגע. אני מפסיק לראות מאיפה מגיעה הפגיעה, ומתחיל להרגיש רק את המכות. למה הדבר דומה? למתאגרף שלכוד בפינה, וחוטף מהלומות בצלעות, מאבד נשימה, ואז חוטף כתישה של מהלומות לראשו, וזירת האגרוף נעשית מוסתרת מעבר למהלומות שהוא חוטף. החוויה היא רק של אגרופים ומרווחים ביניהם.

בהגעה לטיפול, קשה מאוד למטופל לתקשר את החוויה הזו של פגיעה אחר פגיעה. העמדה מול המטפל היא של "מה אתה היית עושה במקומי?", או תיאור מפורט של האופן בו הפגיעות נחוות מבפנים, מתוך דרישה שהמטפל יזדהה עם המטופל כדי שיוכל להבינו. לפעמים מדובר במכות של ממש, ולפעמים מדובר רק במהלומות לאגו, אבל החוויה הסובייקטיבית שלהן היא הרסנית באותה מידה.

המטופל אינו מסוגל להסביר למטפל את החוויה שלו כאילו הוא מספר עליה לבנאדם אחר, ואינו מסוגל לשים אותה בפרספקטיבה של אדם אחר. הפגיעות שנחוות מטווח אפס אינן תקשורתיות, כי למטופל אין יכולת להפריד בין עצמו לבין השיט שהוא מוצף בו. המטופל מסוגל רק להשליך את השיט הזה על המטפל. המטופל התוקפני כמו ממחיז את הסצינה שהוא חווה עבור המטפל, הנה תראה, ככה זה מרגיש להיות מותקף, עכשיו אתה יודע איך זה להיות במקומי. למעשה, העולם החיצון נחווה כתוקפני כל כך , וכחסר סדר כל כך (משום שאין הכרה בסובייקטים הפועלים בו), שכל הכרה בחיצוניות של המטפל לעולמו של המטופל, היא פגיעה של המטפל במטופל, סוג של "או שאתה איתי או שאתה נגדי".

משבר בגוף שני:
אז המטפל שחשב עד לפני כמה דקות על הקניות בסופר מתחיל לשאול ת'צמו, רגע למה אני חושב עכשיו על מטאפורות אגרוף? למה החוויה שלי היא רודפנית, כמו סיטואציית קרב או מלחמה, כאילו אני מותקף, כאילו מצפים ממני לתקוף, או בכלל להושיע, להיות כל יכול מול המתקפה, או לקרוס לגמרי תחתיה? הסיטואציה הרודפנית נחשפת כך, וניתן להבין את ההבנייה של הסצינה הרודפנית, ולא רק את נקודת הראות מותקפת של המטופל. אם הסצינה היא רודפנית אך הפגיעה הממשית היא "נסבלת", ניתן לנסות להבין אותה, כיצד המטופל מקצין את הפגיעות שהוא חווה לכדי מושגים מוחלטים של טוב או רע? האם ישנן מורכבויות רבות יותר באופן בו הוא נפגע - מצד אחד התאכזבת מאיזושהי תקווה, מצד שני אתה יכול להתקדם הלאה. או - מצד אחד זה היה מאוד מעליב, מצד שני זה גם היה בתום לב, ומצד שלישי זה גם נותן לך להבין איך אתה נתפס לעיתים, ומצד רביעי אתה מאוד רגיש לעלבונות מסוג זה ומעניין מדוע. כאשר הפגיעה היא בהווה, או שהיא פרווסיבית ומעצבת את עצם הפרספקטיבה של האני, קשה להתבונן בה, והיא נשארת בטווח אפס.


משבר בגוף שלישי:
כשהמטפל לא מתבלבל בכלל עם המתקפה כלפיו, לא מזדהה לרגע עם התוקפנות, וישר מתייק את הסיטואציה בראשו כרודפנית, אפשר לומר שהוא חווה את המשבר של המטופל בגוף שלישי, כאילו זה מקרה בספר. יש פה ראייה ממבט ציפור של הסיטואציה. זה גם יכול להיות ביחס של בנאדם אל עצמו, כשהוא מתנתק מעמדת החווה, ועובר לעמדה מתבוננת בלבד בסיטואציה, אפילו לא מעודד את הצד שלו בקרב האגרוף אלא רק מביט בו מלמעלה. נגיד עמדה סיכזואידית (מישהו שמתרחק מקשרים אנושיים) יכולה להיות התנתקות מהפגיעה שבעמדה פרנואידית (מישהו שנפגע מקשרים). באופן דומה, וירג'יניה וולף מתארת שהיא מפתחת חוויה של אקסטזה (אקסטזה=עמדה חיצונית, to be beside myself) כשהיא חווה פגיעה מינית בילדות. מה שפסיכולוגים קוראים לו דיסוציאציה מהחוויה הרגשית.

הטיפול כמעבר בין עמדות
ספרי התיאוריה (ובעיקר הפסיכיאטריה) כתובים לרוב בגוף שלישי. הם עוזרים לדעת מי השחקנים המרכזיים, מי נגד מי, ומה המשחק. המטפל כמטופל וכבנאדם, לומד להכיר את הפגיעה בגוף ראשון, לדעת איך זה מרגיש כשפוגעים בך. אבל המטפל בשעה טיפולית נדרש גם לראות את המטופל בגוף שני, מעמדת ראייה המשיקה לזו של המטופל, אך אינה חופפת אותה. המטפל רואה את השטח המת של המטופל, את העיוורון שלו לעצמו.

הטיפול הוא מעבר בין עמדות. נגיד בין streetview, satellite, ו-map. או בין עמדה של חבירה למצוקה (joining), ראיית המצוקה (mirroring), להבניית המצוקה.

בקיצור
טוב בעצם כל הפוסט הזה היה כמבוא למשהו שחשבתי עליו, לגבי משחקי מחשב, שמאפשרים כמה נקודות מבט, והאופן השונה שבו אתה חווה את המציאות דרך נקודות המבט השונות הללו, ועל היכולת לעשות זום אין וזום אאוט. ושזה כמו בטיפול במטופל שנסוג לעמדה סכיזופרנואידית. ואז התפקיד של המטפל הוא לנדוד בין העמדה המזדהה, האמפתית, ולפעמים גם האקדמית. וזה כדי שגם המטופל יוכל בסופו של דבר לראות את עצמו גם מהצד, ולראות את הפינה שהוא לכוד בה, את השטח המת שלו.


נ.ב.
ניתן להתייחס גם לפסיכותרפיה כמעודדת סוכנות בסיטואציה. כדי להיות סוכן עלי להכיר במציאות וכן להכיר את החוויה הפנימית שלי, לפעול על העולם כדי לבטא את עצמי, ולחוש כיצד האחד משפיע על השני, והשני על האחד. ראייה במבט הציפור היא ראייה של ההבנייה החברתית בלבד. ראייה בגוף ראשון היא ראייה של החוויה האישית בלבד. הראייה הקרובה לחוויה, בגוף שני, העא כמו מאמן מאחורי אוזנו של מתאגרף, "הוא מכה אותך גבוה, תגן על הראש, הוא דוחף אותך לפינה, זוז במעגלים ולא לאחור". היא כוללת את ההבנה של האופן בו הסיטואציה מובנית, וכן את הראייה של הסובייקט מולה. כי בלי שילוב בין השניים אין יכולת של הסובייקט לפעול על המציאות.

נ.ב.2:

הפגישה על יאיר לפיד, מילה במילה

איה: מה מוסיף המושג של יחסי אובייקט? אנחנו מטפלים בעצמנו כמו שטיפלו בנו כאובייקטים? אבל הוא יותר מתייחס ליחסי סובייקט... אז מה ההבדל?

רותם: למה ההורים שלך מתייחסים אליך כאובייקט?

הילה: כי תינוקות הם אובייקטים של ההורה

כתריאל: אני מסתכל על הבטן של ... זה ממלא צרכים, אני זורק על זה צרכים מהתחלה כאובייקט נחמה ואובייקט...

רותם: הטיפול בילד שלך הוא לא רק כאובייקט שיגדל להיות כדורגלן, אלא גם כסובייקט

איה: אתה קצת מטפל בו כמו מכונה

הילה: אבל אין סובייקט עדיין

מעיין: להורה יש

הילה: האם הוולד מרגע ראשון סובייקט?

כתריאל: אתה כן רואה בו כסובייקט, אותם אינסטינקטים של הכלה והאכלה אתה רואה כסובייקט, אבל אתה לא מחתל אותו כי אתה צריך

כפיר: בעיני סובייקט זה מישהו מודע וחווה

יעל: אבל איך אתה יכול לדעת את זה?

רותם: זה כאילו או "הילד" או "דני"

כפיר: אולי אם אתה מתייחס אליו כסובייקט הוא נעשה סובייקט?

מעיין: ברגע שאתה מתייחס אליו כמשהו שחווה אז הוא סובייקט. השאלה של איה מאוד חשובה. היחס של אני לעצמי הוא סוג של יחסי אובייקט.

הילה: המרחב התוך סובייקטיבי. מהי הנקודה בה העצמי הופך לאובייקט.

אור: עצמי הוא עצם שהוא אני.

הילה: יש דוגמאות נחמדות: זה קורה כשבולאס מדבר לעצמו ועושה נוט טו סלף, הוא קושר את זה לפרויד והאופן שבו פרויד המשיג בצורה דומה את האני העליון. האני העליון הוא קול בתוך הראש שמנהל איתך שיח. לדוגמא כשאנחנו נמצאים במצוקה ומנסים לצבור כוחות לקראת אתגר, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו יכולים לעשות את זה, יהיה בסדר, קדימה גבר. אפשר לראות שהאופן שבו העצמי מתייחס לאובייקט הוא נתון לשינויים ומורכב. כשאנחנו נינוחים או מתוחים זה אחרת. אז מה מנחה אותנו? מה השפה שבאמצעותה אנחנו פונים לעצמנו? כיצד המטופלים שלנו מטפלים בעצמם כבאובייקט פנימי המצוי במרחב התוך סובייקטיבי? מה היכולת שלהם לשאת בקונפליקט? מה החוויה שלהם המודעת והלא מודעת כאובייקט?

מעיין: זה קצת ההפנמה של דמות המטפל, כמו מטפל פנימי....האם יש הבדל בין הפנמת התרפיסט להפנמת ההורה?

הילה: עד כמה הוא הצליח לטפל בעצמו

איה: השאלה היא איך....

הילה: הנה רשימת מכולת: כמה הוא מצליח לבטא רגשות, כמה הוא מצליח לשאת קונפליקט, לגשר בין דחף לבין איסורים של אני עליון,

איה: מה הכוונה לבטא רגשות?

אור: מממ אני כועס... דפקו אותי... אסור לך להגיד את זה! אסור לך להגיד את זה ! אמא תמות!

רותם: כשאתה מדבר עם עצמך זה סובייקטיביות, כשאתה מדבר עם ההורה המופנם זה כבר מרחב תוך סובייקטיבי...

איה: ההורה לא מופנם, הטיפול מופנם...

כפיר: זה שונה גם אם הסובייקטיביות מודעת...

רוני: יש אם-סביבה ותינוק, אבל הם מוטמעים לתינוק, אז בכל עצמי יש גם חלקי אם-סביבה, זה לא בדיוק יחס אובייקט, יש מימד פרדוקסלי... בחוויה שלנו אנחנו מתייחסים לעצמנו, אבל מי זה זה שמתייחס...

כפיר: זה לא מישהו אחר שמתייחס, אלא זה התחושה שיש איזשהו יחס, זה לא שיש מישהו שמבקר אותי אלא שיש הפנמה של ביקורתיות

רוני: יש אם-סביבה שעוזרת לעצמי להיות עצמי. יש בסביבה הזו אלמנט מתייחס ואלמנט שמתייחסים אליו. שניהם מופנמים בתוכנו. כמו שכפיר אמר, אין תחושה שמישהו מתייחס אלי, כי זה הכל חלק ממני, אז אין מישהו שמתייחס אלי, אלא רק של יחס, אז זה לא כמו יחסי אובייקט מופנמים, כי זה לא אובייקט ואובייקט...

כתריאל: זה אחד מהאובייקטים המופנמים... הוא חוזר על זה כמה פעמים.

הילה: יש דוגמא על אדריאן ומיכאל. מיכאל הוא דוגמא למטופל שלא התפתח אצלו המרחב לשקול בין הרצונות שלו לשיקולים המעשים וזה גורם אצלו לתסכול. הדוגמא השנייה יותר טובה. אדריאן מספרת לעצמה סיפורים על כל מיני דמויות, ויש לה גיבורים בעולמה הפנימי, והן הופכות לאובייקטים והיא עסוקה בהם, וזו דוגמא ליחסים תוך סובייקטיביים, באופן שבו אדריאן כועסת על עצמה היא קוראת לעצמה היא. היא זה הקול של אמא שלה שהעניש אותה תכופות על השגיאה הקלה ביותר.

רותם: יש שתי חתיכות של עצמי. "צריך עכשיו לעשות כך וכך כדי להצליח במשהו". הקול השני רוצה את התוצאה מייד. הם לא מצליחים לבטא אחד את השני.

הילה: יש תחליפים לעצמי כאובייקט. זה לא העצמי שלה. זה משהו פנטזמטי.

עדי: היא מפצלת ת'צמה מבפנים.

הילה: בולאס תוהה כיצד המטופלים הללו מתייחסים אל עצמם כאובייקט .מי החלק המדבר ואל מי הוא מדבר. הדגש הוא ההתבוננות שלו. פחות משנה אותנו התוכן והמשפטים שנאמרים, אלא הצורה שבה הדבר הזה קורה. האופן בו האדם מטפל בעצמו כאובייקט ראוי לבחינה. ניהול העצמי כאובייקט. כל דבר שנאחנו בוחרים הוא ניהול עצמי. איך נתלבש, איך נוציא כסף וכו'. אחת הדוגמאות היא האופן בו אנחנו מציבים את עצמננו במרחב ובזמן. לדידו של בולאס, יש קשר בין איך שאנחנו מציבים את עצמנו במרחב ובזמן קשור לאופן בו ההורים שלנו התייחסו אלינו. מטופל הססני גמלוני ומביך עשוי לבטא את האופן בו הוא מטפל בעצמו כאובייקט – זה משקף את ההיעדר של המימד המרחבי זמני של טיפול ההורים בו כתינוק.

אור: אני כל הזמן מאחר מה זה אומר?

כפיר: המרחב ההורי לא נתן זמן

אורית: זה לא הזמן המתאים

רותם: כמו בית שיש בו מסדרון שצריך להתכופף כל הזמן

תמר: זה קצת קלישאתי לא?

יעל: אנחנו מנסים ליישם זה תמיד נשמע קלישאתי כזה

כפיר: אני תמיד מאחר לפסיכולוג שלי, בין שלוש דקות לחצי שעה...

תמר: הוא מאריך לך את הזמן?

כפיר: לא

יעל:שלי תמיד נותנת לי עוד זמן...

כפיר: אצלי זה נראה שאני לא ראוי לקבל 50 דקות

איה: זו הדרך שלך לנהל את עצמך כדי להשיג את מה שאתה רוצה, אולי זו הדרך שלך לקבל משהו..

רותם: לקבל את האסתטיקה שלך

יעל: כמו הניסיון לשלוט בסיטואציה יותר, שאתה החלטת לקצר

איה: זה כמו מי שחש כל הזמן שאין לו זמן, וככה הוא אף פעם לא נותן לעצמו מרחב לבטא דברים

רותם: הוא יוצר סביבה מאפשרת שמתייחסת אליו לכאורה באופן תובעני.

איה: כפיר אומר שהוא מתייחס לעצמו באופן תובעני כי ההורים שלו התייחסו אליו באופן תובעני, אבל אולי זה גם מאפשר לו משהו, איזו אסתטיקה מוכרת... בדוגמא כאן בנאדם עושה זאת כי הוא לא רוצה שאחרים לא יתייחסו אליו בתובענות מסויימת...

הילה: הוא לא מדבר על מילוי של צורך שלא נענה אלא על שחזור

מעיין: האופן שבו חווית את היחס אליך, לא האופן בו התייחסו אליך, וזה נובע מהעצמי שלך ומהחוויה התהליכית

רוני: אז תובענות, זה העמדת הצרכים של מישהו אחר לפני שלך, אז הוא הפנים את תחושת התובענות, שהצרכים של הסביבה יותר חשובים מהצרכים שלו

רותם: וזו הדרך היחידה לחוש קיום, הוא מסוגל לחוות קיום רק כשמישהו מתייחס אליו באופן נרקיסיסיטי

רוני: אז למה זה עיוות?

יעל: הוא חווה חוסר זמן

כפיר: חוסר מרחב מקום, כשאני בחוסר מרחב אני מרגיש קיים

תמר: מה שמגדיל את דרגות החופש הוא שכשאתה אומר שכשאתה מאחר זה גורם למצב של אין זמן ואין מרחב, זה פרשנות אבל יכולה להיות פרשנות אחרת, איחור יכול ליצור כל מיני סוגים שונים של חוויות אסתטיות שונות

הילה: למה אתם אומרים את המילה אסתטיות?

כפיר: היה לי חלום.. יאיר לפיד הגיע אלי הביתה...

אור: זה יהיה בבלוג טוב?

כפיר: הוא מספר לי על המצע שלו, ועל הבחירות, ואני מתרגש שהוא אצלי בבית, ואני מספר לו על עצמי והוא לא מקשיב והוא מתעלם לגמרי

איה: ובכל זאת הצבעת לו?

כפיר: בכל זאת הצבעתי לו... ובקשר של האיחורים והקושי לקחת מקום, ואם זה האופן בו קיבלתי יחס בחלום, זה כנראה יחס מוקדם שאני משחזר אצלי גם באיחורים וזה

רותם: השאלה מה התחושה הקיומית שמתעוררת בך,

איה: אם אתה נשאר באופן בו מישהו עשה לך... זה כאילו לא רק מישהו התייחס אליך באופן תובעני, אלא גם איך שאתה משחזר תובענות כדי לחוש את עצמך קיים...

כפיר: בעמדה ביקורתית אחרי החלום, שבו שאלתי למה לא לקחתי מקום

איה: אז בעצם כן היו לך הורים טובים

אור: או שהורים יותר גרועים, שגם לא נתנו לך מקום וגם היו ביקורתיים על זה שלא לקחת לעצמך מקום..

הילה: הוא מדבר על האופן בו אנחנו מחי;ים בטיפול את הידע שלא נחשב באמצעות השימוש בשפה. כשהדבר המקורי קרה לא הייתה לך שפה להמשיג את זה, ועכשיו כשאתה אדם מבוגר יש לך שפה להמשיג את זה. המטרה של המטופל והמטפל הוא לקחת את הידע והחומר על הטיפול ההורי, ועכשיו לתת לו מילים בשפה.

רותם: זה קשור לפירוש של וויניקוט, שמשהה את הפרשנות שלו בהתחלה כדי לחוות בטרנספרנס את האני שלא נחשב

מעיין: אני חשבת שלמטפל יש ידיעה מוקדמת לגבי הידוע שלא נחשב ואז הוא משהה את הפירוש של זה למטופל

כתריאל: לא, כדי שהוא ישוחזר בתוך החדר

הילה: זיכרון הגוף מהווה ידע לגבי מקורות קיומנו, הוא מהווה חלק מהידוע שלא נחשב. הוא מדבר בפרק הזה קצת על החלום. יהיה על זה יותר בפרק הבא אליו הצצתי. הוא מקדים ומתייחס לקשר בין עצמי כאובייקט והחוויה של החלום, כאירוע שמזקק כמה מהיסודות שבאירוע הזה. הוא מבחין חלום לבין המרחב התוך סובייקטיבי, בין הזיה לבין דיבור פנימי תוך סובייקטיבי. איך שאני הבנתי את זה, בולאס מדבר על פיצול שמתרחש בחלום. חלק מהעצמי שלנו הוא החלק החווה את החלום, וחלקים אחרים של עצמנו – יש את האני שהולך שם...

איה: יש חלום שאין בו אני?

תמר: לי היה כזה

אור: אז איך את רואה?

יעל: אז אולי הית דמות אחרת?

תמר: אור שמע את זה, חלמתי על חלום על כבשים

אור: נו זה חווית העדר

רותם: נו אז ראית

תמר: לא זה כמו סרט מצוייר

כתריאל: ספרי ת'חלום

מעיין: הייתה מצלמה

הילה: אני נזכרת שפעם שהייתי בטיפול מטפלת שלי אמרה לי את זה... היא אמרה לי שכל דימוי שבא בחלום הוא חלק אחר שלנו... חשבתי שהיא נורא חכמה.. נגיד יש את החלק שהאני שחווה שהוא השחקן, ויש חלקים אחרים, שהם חלקים אחרים בעצמי...

כפיר: הכל חלקים שלך, גם האם סביבה חלק ממך

הילה: אני אומרת דברים מהפרק הבא. החלום הוא הזדמנות למפגש תוך סובייקטיבי של קונפליקט בין האני והעצמי. אנחנו לא חווים את עצמנו כבימאים או יוצרים, אלא חלק מזה, חלק מהעולם. האני הוא זה שיצר את העצמי שמשחק במחזה הזה. מה זה העצמי פה? העצמי זה האתה שהולך בחלום וקורה לו דבריפ.

רוני: האני זה המבנה והדפוסים

כתריאל: אני זה יותר אם סביבה

רוני: אני זה לא אם סביבה

מעיין: אני זה הקונטורה

כתריאל: כן

רוני: זה הקונטורה של המבנה הנפשי שלך

כתריאל: זה חלק מההפנמה של האם סביבה

רוני: זה גם, וגם הדברים המולדים

הילה: התפאורה בחלום גם פועלת ומגיבה לשחקן, נוצרים יחסי אובייקט. אנחנו יכולים לשאול מהו המחזה הזה. מה המחזה שאני מכין לעצמי. איפה הוא משליך אותי? למה יאיר לפיד עם כפיר ביחסי מרות? אבל מעבר ליאיר לפיד מהי האסתטיקה של הדבר הזה

איה: באיזה תפקיד בחרתי לשים ת'צמי כבימאי ובאיזה תפקיד בחרתי לשים את יאיר לפיד? אני בחרתי להיות הקרבן שלא מקשיבים לו

רותם: התפאורה גם חשובה, האם הכביש הוא אספלט או מרשמלו

הילה: זה כמו השאלה אם זה סרט עשיר או סרט דל, לא רק אם זה מתח או רומנטי

אור: איך הארט...

כפיר: המטפלת שלי אמרה לי לשאול מטופלת איך הרגשת בחלום

רוני: איך האדם מרגיש זה מכוון למודע

יעל: חשבתי שקלנר לימדה אותנו את זה

הילה: הדגש צריך להיות על איך המטופל שהרגיש בתוך חווית החלום, מה הטווח של הרגשות שלו.... זו דגמא אחת של סביבה מחזיקה. בחלק הבא, בולאס עובר מהחלום לסוג נוסף של סביבה מחזיקה – יחסי הגומלין שמרכיבים את חיינו. הוא שואל איך האדם בוחר את הסביבה שלו. הוא אומר שניתן ללמוד מהבחירות שהאדם עושה על האנשים שיקיפו אותו, לאופן בו בנאדם חווה ת'צמו. אנחנו חווים את המציאות באופן לא מודע כיחס אובייקט שאנחנו בוחרים אנשים שיגשימו את היחס שלנו לעצמנו.

איה: יש כאן הפרדה. העצמי כיחס אובייקט. הוא מסביר מה זה כיחס אובייקט. זה דו משמעי. היחס לעצמי כעצמי, והן לעצמי כיחס אובייקט. עצמי הוא אובייקט וגם יחסי אובייקט

רותם: לבחור את מעין כאובייקט זה גם איך שאני מטפל בה ואיך שאני צריך בנאדם שיטפל בי

מעיין: העולם החיצוני מעורר יחסים לא מודעים של העצמי כיחס אובייקט

איה: עצמי כיחסי אובייקט: חזרה של יחסים בין סובייקטים שחוזרים לאורך הזמן ונותנים לו תחושה של רציפות לאורך הזמן. הדוגמא הראשונה שהילה אמרה לגבי תום והארי זה בעצם יחס אובייקט, והדוגמא השנייה זה עצמי כאובייקט. בשנייה הוא אומר שזה מה שהוא מתכוון.

רותם: תום הוא בחור פסיבי, שבוחר את הארי כאובייקט, כי הארי תוקפני, והארי מבטא את היחס של תום אל אותם מרכיבים שלו שניתק מעצמו ומייחס להארי

איה: זה יחס אובייקט

מעיין: להתחבר לחתיכה של עצמי שדורשת, לא שדרשו ממנה

רוני: אם העצמי מורכב משני חלקים, יש את החלק המתייחס והחלק שמתייחסים אליו, העצמי שמתייחס והעצמי שמתייחסים אליו.

איה: מרי מתחתנת עם ג'ים ומשליכה עליו צורך בהערכה עצמית. היא רואה בו אידיאל והוא מעריץ אותה. אם לא ימלא תפקידו הוא יאכזב אותה ויעורר בה חוסר שביעות רצון. ביחס הזה יש ספק אם מרי מתייחס לג'ים עצמו או לג'ים כלחלק מנותק מהעצמי שלה. הוא מגשים את הניתוק מהיחס לעצמי כאובייקט.

מעיין: יש לו הבדלה של העצמי כישות מתבוננת פנימית

יעל: כל היחסים שלי הם נגזרת של היחסים המקודמים שלי?

מעיין: נו ברור

רוני: במה זה מועיל לנו? זה מוותר על הפנמה... במה מועילה לנו ההמשגה הזו על הקלייניאנית?

רותם: אני רוצה להקריא... סוף הדוגמא: ביחס הזה יש ספק אם מרי מתייחסת לג'ים או לג'ים כלחלק מנותק מהעצמי שלה. ג'ים כחלק מנותק מהעצמי שלה זה היחס אובייקט שלה. וג'ים הוא אובייקט. ג'ים כחלק ממנה. אבא שלי היה נרקיסיסט והתייחס אלי כזבל ואני מוצא מישהו שיעשה לי את זה שוב, הוא האובייקט, אבל אני מתייחס למישהו ככה אני משליך עליו את היחס לאובייקט.

מעיין: אני חושבת שהדוגמא של הרכבת היא יותר מעניינת, כאובייקט מעברי!

הילה: מצויין.. מה שחשוב פה זה הדגש שבולאס שם על הסביבה שאנחנו בוחרים, ומשחזרים את הטיפול ההורי המוקדם, זה יכול ללמד את המטפל על הידוע שלא נחשב

כתריאל: איך בנאדם מתייחס לעצמו

הילה: על ידי מי שהוא בוחר להקיף ת'צמו בו. מטופל שחווה בידוד וחש אנשים כפולשניים, ויותר מרחב סכיזואידי של רכבות ורציפים ולוחות זמנים, והוא לא נתון למרותם של אנשים אחרים. הוא יכול מאוד לכעוס כשהאוטובוס מאחר, האובייקטים נעישם מוטענים ברגשות סובייקטיביים. האופן בו הוא מתייחס לעצמו הוא האופן בו הוא מתייחס לעצמו (?). זו סביבה לא אנושית בה הוא יכול לפעול בגבולות ההיגיון. כך הוא מרגיע את עצמו. הוא חווה נחמה כאובייקט למרות ובגלל המתחים האנושיים. הוא חווה את היחס ההורי כמתוח ולא אנושי, והאופן שבו הוא מפיק הפוגה ונחת מהסביבה זה לחוות את זה מהסביבה.

כפיר: זו סביבה לא צפויה והמקצב שלה הוא מנחם, אז הוא משחזר את זה ועושה את הבלגאן לסביבה המרגיעה שלו, המנחמת שלו

מעין: הוא עובר מהסביבה הביתית המוגנת לעבודה המלחיצה. הוא משתמש ברכבת כאובייקט מעברי שמרגיע אותו, הוא יודע את החוקים שלה ואת הדיוק שלה, וכשזה משתבש הכל נעשה רע עבורו... הידיעה על המקום והזמנים סייעו להחזיקו ולהקל עליו את המעבר מסביבה ביתית מוגנת לעבודה. הוא השתמש בסיטואציה של הרכבת, שלא הייתהתלויה באנשים אלא רק בזמנים וכד', הוא השתמש בה כסביבת מעבר...

כפיר: אולי התייחסו אליו בעצמו כאובייקט מעברי

מעיין: יחסו לסביבתו המחזיקה קשור גם ליחסו כאובייקט, כדי להירגע הוא היה צריך שהכל יפעל בצורה מתוקתקת

הילה: אני מבינה את הדגש על הניכור

תמר: הוא תפס את עצמו כאובייקט גמלוני וכלא מקובל על חבריו לנסיעה, והעביר את התייחסותו לרכבת והזמנים. זה לא שהסביבה ההורית הייתה מסודרת כמו זמני הרכבת...

הילה: להיפך, היא הייתה לא צפויה וזמני הרכבת הם הדרך לקבל הרגע

יעל: הוא מקיף את עצמו באובייקטים

הילה: והם מנוכרים, כמו היחס שלו לעצמו

יעל: כמו היחס בבית

הילה:הוא לא אומר את זה. הוא שואב הרגעה מסדר, מניכור, זו החוויה שלו.

רוני: זה לא ניכור זה סדר.

מעיין: הוא אומר שהוא יצר סימביוטי עם הסביבה הלא אנושית, שניתן היה לחזותה בגבולות ההיגיון, ויכול היה להתאים את עצמו אליה, ולחוות איתה הרגעה סימביוטית

הילה: אם נחזור ונדמיין את מערכת הטיפול ההורית שמרטין זכה אליה, זה צריך להיות משהו מאוד סימביוטי נוקשה ומפקח

עדי: אולי הורות קרה שלא מראה רגשות

הילה: הוא מקיף את עצמו באובייקטים לא אנושיים ומטעין אותם בצורה סובייקטים. התפתחות היחס אל עצמי כאובייקט. עד כה דיברנו על הביטויים של הדבר עצמו. נו די להרעיש. בולאס מסתכל על התהליך ומנסה להבין איך נוצרת צורת ההתייחסות של כל אדם. לא הבנתי את הפתיחה. האם התינוק הוא אובייקט או סובייקט? גם ההורים מתייחסים לתינוק

אור:גם וגם

רותם: בשנים הראשנות ההורים מטפלים ומלמדים אתו להתייחס לעצמו כלאובייקט

הילה: כלאובייקט...?

רותם: הואיל וההפרדה הפסיכולוגית בין התינוק והאובייקטים החיצוניים שלו היא מזערית, אז גם בינו לבין המופנמים היא מזערית... כל פרדיגמה אינסטינקטואלית סילוגיזמית וכו'... המאפיין הפנימי (התהליכים האינסטינקטואליים)

כפיר: אני רוצה להציע קאט דה בולשיט של בולאס: בהתחלה יש אינסטינקטביים שלי ואת היחס של ההורים, ובגלל שהכל כל כך מיידי, אני מפנים אותם מייד, אני מסיק כללים מאוד מהירים איך להתייחס אלי לעצמי כך בהמשך, מתייחסים אלי באכזריות, אני לומד להתייחס לעצמי באכזריות...

אור: אז איזה סיכוי יש לטיפול?

רותם: אז כל פעם שאתה מחרבן אמא שלך מנקה לך את הטוסיק, ואתה תמיד תנגב לעצמך כמו שהיא ניגבה לך

הילה: זו הדיאלקטיקה בין היחס ההורי והאני של התינוק, הם נמצאים כל כך בצימוד, שהדבר נחרט בזיכרון הפנימי ויוצר את התהליכים של ההמשך

מעיין: לכן פחות משנה דמות האם אלא אופן הטיפול

הילה: ההפנמה אינה חד פעמית, אלא לאורך החיים שלנו

אור: אחרת לא יכולנו לגבות כסף

הילה: ההפנמה הזו היא שמאפשרת לנו לחוות עצמנו כאחרים לעצמנו. תנאי הכרחי הוא הדימיון, הדימיון מאפשר להסתכל על עצמך מבחוץ ולדבר לעצמך.

איה: יש גם חיבור חשוב לעצמי האמיתי של וויניקוט

הילה: אולי יש לך מה להוסיף.. הוא מחבר את זה לוויניקוט.. עצמי מזוייף זה האופן בו האמא מתייחסת לעצמי לפי ההנחות המוקדמות שלה... העצמי האמיתי הוא האובייקט הגרעין ההיסטורי, זה האינסטינקטים, זה הגרעין ההיסטורי של התכונות הייצריות, הצד האחד לפני הטיפול ההורי

איה: אנחנו מתייחסים לעצמי האמיתי שלנו עמו אובייקט שאנחנו מנהלים

רותם: זה האומנת המופנמת שלוקחת את המטופל לטיפול בפעם הראשונה

הילה: יש מאבק בין העצמי ההיסטורי לבין התהליכים המאוחרים יותר או הסובייקט שנאבק בכללים שנחרתו בו בינקותו. המטופלים שואלים ת'צמם למה אני ממשיך לשתות ולעשן ולהרוס לעצמי יש מאבק בין ההווה וההיסטוריה. אני נלחם בחוקים מהם אני עשוי. זה כמו דיקדוק. אנחנו מפנימים שפה בלי לשים לב לדקדוקד, אנחנו מפנימים אותם. זה קורה מעצמו.

רותם: אתה לא יכול ללמוד דקדוק בלי ללמוד שפה איתו. הדקדוק שלי נלמד רק כשלמדתי עברית

אור: אצלי זה הפוך, רק כשלמדתי ספרדית למדתי דקדוק, שבא אצלי נייטיב בעברית ואנגלית

רותם: האני התהווה... מבחינה מסויימת מבנה האני הוא סוג של זיכרון עמוק משום שהוא נובע מהטמעת היחס של האמא לתינוק. האני מורכב מחלקים כוזבים של היחס של אמא שלי, אבל גם...

איה: זה הסובייקט? הקונפליקט בין הסובייקט לבין תהליכי האני? או שאני יותר קדימה בפרק? זה למה שאנחנו הולכים לאחור – הסובייקט התפתח הכי מאוחר, על תשתית שכבר הייתה מעפנה והוא מתבאס על האני, הסובייקט הולך לטיפול, ושם אנחנו מדברים על עצמנו כאובייקט

רותם: והסובייקט מורכב כבר מאובייקט הוא מורכב כבר מכל האימפינג'מנטס

הילה: חשוב לזכור שככל שההתפתחות נמשכת, העצמי מתבונן על עצמו כאובייקט. נכנס מושג התמורה. האני נוטל על עצמו את תפקיד מחולל התמורה, שלקח מההורה. האני הוא מחולל התמורה

מעיין: זה הדבר הכי חשוב בכל הפרק. יחסי אובייקט ושחזור יחסים זה לא מחדש. אבל האופן בו אנחנו מתייחסים לעצמנו כמו שאמא שלנו התייחסה לעצמנו זו הבשורה של הפרק הזה

כפיר: זו חוויה אסתטית

מעיין: אתה לא יכול לצאת מהאמא שלך, אתה הופך להיות האמא של עצמך האבא של עצמך, זו החוויה הקיומית

יעל: זה גם יחסי אובייקט מופנמים

מעין: זו דוגמא ספציפית של יחסי אובייקט מופנמים, לא אובייקטי אחר מופנמים. את הופכת להיות האמא שאומרת לעצמך שאת לא בסדר.

יעל: אז מה החידוש?

מעיין: אין חידוש...

הילה: זה לא יש מאין, אבל זה ממקד את ההתמודדות. מבחינתי זה מסביר את זהץ מאיפה המטופל למד לטפל בעצמו ככה, להיות נטול חברים,

רוני: זה מכווין טיפולית למקום של אם סביבה כמקום חווייתית ולא מקום טיפולי. את לא מנסה לנתח יחסי אובייקט, אלא לחוות משהו, לתת לאובייקט שלו להיות מושלך עליך, ואז זה אוטומטית יותר חווייתי

כפיר: ואז יש הבנה, המטרה היא להעביר את הידוע שלא נחשב למודע

רוני: זה להבין את המבנה של האני, של הלא מודע. בזה אין חידוש. המחדש הוא בהפנמת האם סביבה כחלק מעצמך. הטיפול באם סביבה דורש מימדים של חוויה יותר ממימדים של פרשנות.

הילה: יש לנו עוד חמש דקות.

יעל: אמרת שזה חידש לך למה המטופל מוצא עבודה שלא טובה בשבילו וזוגיות לא טובה

כתריאל: זה ממקד בהתייחסות של הבנאדם על עצמו

הילה: במקום לדבר על האמא מדברים על המטופל, מה זה השחזור הזה, איך שזה אצלו מיתרגם ליחסים עכשיו, זה פחות דיבור על גיל ארבע ויותר על הכאן ועכשיו

איה: אם מסתכלים מה זה האמא ביחסי העברה זה מרחיב את זה, את יחסי ההעברה בינו לבין עצמו

כתריאל: זו הנקודה, זה לא הכאן ועכשיו

איה: זה גם איך שאתה מתייחס לעצמך וגם הרגש שזה מעורר בך, זה מרחיב ומעבה את המושג העברה

כתריאל: איך שאתה תופס בני זוג בעולם זה מלמד אותך איך אתה מתייחס לעצמך ולא להיפך

מעיין: נגיד אני מגיעה לטיפול ואני מספרת שאני שמה לב שאני מרגיזה את בעלי והוא מתפוצץ עלי. ביחסי אובייקט היינו מחפשים איך אמא שלה הייתה עושה את זה לאבא שלה והיא משחזרת את זה. השאלה היא מה היא חווה במקום בו מתפוצץ עליה ואיך היא מתפוצצת על עצמה. היא מטפלת בעצמה בדרך שגורמת לה להרגיש עלובה ומסכנה.

כפיר: זה איך שבנאדם מדבר לעצמו – "שוב עשיתי את זה!" האם זה נאמר בצורה ביקורתית או מכילה?

מעיין: זה לא משנה הסיפור

כפיר: כאן זה קשור על איך שהחלום מסופר, ולא התוכן של החלום

עדי מ: זה יותר מה שהוא חושב שאנשים אחרים תופסים בעיניו, אם הוא חושב שאנשים אחרים בזים לו או חושבים שהוא מעצבן וכו'

הילה: יש לנו רק עוד כמה דקות

יעל: אין לנו כמה דקות

הילה: שיקרתי... אבל חשוב לי לסמן את הקטע על העברה והעברה נגדית... אין לי ספק שמה שגרם לפריצת דרך בטיפול הוא ההבנה לגבי מריאן לגבי אופן הטיפול האימהי ששחזר את עצמו בטיפול. אמא שלה הרגיעה אותה והיא נמנעה מסיטואציות מעררות חרדה. אמא שלה הייתה אומרת לה להימנע מחרדה. המטפל ברגע הפריצה מצליח להתחבר לחלק של המטופלת שחונקים אותו. המטפל והמטופל חוברים ומסתכלים ביחד על הסיטואציה – איך היא מרגישה אל מול השלישי הזה. החלק הבריא מתבונן בחלק הכועס. זה מעורר בה כעס וכו'. זה חלק מאוד יישומי ולא דיבורים באוויר

איה: זה כאילו מה אני חושבת היום על החלום, זה לא מה שאני הרגשתי בחלום, אלא מה שאני מרגישה עכשיו לגביו

מעיין: מה שהרגשת כלפי את שהיית בחלום

איה: זה הכל הייתי אני זה הכל חלקים שלי

כתריאל: יש לי בקשה, אחותי עובדת במשרד הבריאות, והיא מעצבת... לשנות את דרך ההתמחות של הפסיכולוגים הקליניים, והיא הולכת להשפיע על חיינו, היא רוצה ללמוד...

הילה: לא סיימנו, סליחה שאני קוטעת אותך... לסיים? מה שהוא מחדש זה להקדיש זמן

רותם: סליחה, זאת שלי

הילה: האני הוא תוצר הזיכרון של הטיפול בנו בשלבי הינקות הראשונים. טיפול זה טבוע בו והופך לדקדוק הפנימי שלו, באופן בו הוא מתייחס לזולת ולעצמו כאובייקט... הטיפול מאפשר את ההתיחסות של האדם לעצמי כאובייקט, בטיפול אנחנו מרגישים כל מיני רגשות לגבי עצמי. יכולה להתעורר גם העברה נגדית של העצמי כלפי האני.

אור: אתה יכול להעיר ביאיר לפיד רגשות אחרים וזו העברה נגדית

כפיר: לא נראה לי התגובה שלי ליאיר לפיד זה העברה נגדית

אור:.....

הילה: באנליזה אנחנו מתייחסים לעצמנו כאובייקט, האדם מגלה את האופן בו הוא מתייחס לעצמו. ככל שההעברה העצמית נחשפת, ככה ניתן לחשוף את היחס המעוות לאחרים. בטיפול מבינים את דקדוק השיח שהמטופל מדבר בו. זה גילויה מחדש של השפה המתה. בתהליך האנליטיקאי מאזין ואחר כך לוקח חלק יותר פעיל וגם המטופל לוקח יחלק יותר פעיל לא רק מספר את זה אלא גם מתבונן בזה, והמטרה הוא להבין את השפה הארכאית של הטיפול. התרומות של הפסיכואנליזה היא ליצור את המרחב בו ניתן לנהל את השיח, ולהחזיק את העצמי כאובייקט שמגיע לו טיפול והזה.

כפיר: איך הוא מביא אותה בקוהוט.. זה מודל אחר מהמודל הרציונלי של פרויד, זה סיפוק צרכים

הילה: הוא עובר לוויניקוט בסוף, נותן כמה דוגמאות וכו'...

החלום החברתי

אתמול הייתי בבית העם, בפגישה הרביעית בסדרה שנקראת "מטריצת החלום החברתי", ואורגנה על ידי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית יחד עם הועדה למעורבות חברתית של מכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו. הנחו את הערב חני בירן, שימי תלמי וארנונה זהבי.

הרעיון של החלום החברתי הוא שכולנו נטועים בסדר חברתי, ובמטריצה אסוציאטיבית של סמלים שהסדר החברתי מבנה. כדי לגעת במטריצה החברתית הלא מודעת, מעלים את החלומות שלנו בקבוצה, ולא מחפשים את המשמעות האישית של החלום אלא הפירוש הקבוצתי, החברתי. הקבוצה מעלה חלומות של המשתתפים, ואסוציאציות לחלומות, ורושמת את הרצף האסוציאטיבי שלהם. מדי פעם המנחה מתערבת בפירוש כדי להרחיב את הדיבור או להתקדם מעל נקודה שנתקעים בה. לדוגמא חלום מוזר על כפל משמעות או משהו בלתי אפשרי שקרה למישהו, אסוציאציה ליצירה ספרותית או פרסומת מהטלביזיה, וחלום נוסף שנזכרים בו בהקשר זה, וככה מפליגים עד שאורגים מספיק חלומות ואסוציאציות כדי למצוא דפוסים קבוצתיים שכולנו מגיבים אליהם. בחלק השני של הערב יושבים בקבוצות קטנות יותר (נגיד בחלק הראשון אתמול היינו 38 ובחלק השני 5), ומדברים על המשמעות האישית של ההשתתפות במטריצת החלומות. המפגשים הללו הם עונג למי שאוהב להפליג באסוציאציות ולא להיראות מוזר. 

משהו מעניין קרה בפגישה השנייה והרביעית, ואני חושב שהוא מסמן את סוג השיח שמתקיים בקבוצה. רוב הקבוצה מורכבת מאנשי טיפול, מתמחים ומטפלים ותיקים, עובדים סוציאלים ופסיכולוגים, אבל גם אחרים שמתעניינים ומצטרפים, כי חלומות ופסיכואנליזה ומשמעות חברתית הם נושא פופולריים ולכן הוקמה הקבוצה דווקא עכשיו. שני משתתפים שלא השתתפו בכל הפגישות, אלא באו רק לפגישה, לא הבינו את המשחק, והיה דיסוננס של המשתתפים שניסו להחזיר את הסדר על ידי התעלמות מהמשתתפים או כעס, או תלונה למנחה שבחייאת תעיר על השתתפות מהסוג הזה שלא מקדם את הקבוצה.

משתתפת אחת בפגישה השנייה הייתה סוג של רוחניקית, שנסחפה באסוציאציות ומנטרות סימבוליות, לא זוכר בדיוק מה היא אמרה כי זה לא נשא משמעות עבורי, אבל אני יכול להמציא משהו כמו "הכל לבן, וזה ככה צריך להיות, לו היה צריך להיות, כי לבן זה גם שחור, וצריך זה גם רוצה, כי אין שחור בלי לבן, ואין רצון בלי צורך" וכו'. וכנראה שאני הפחתי יותר משמעות בדברים שהמצאתי ממה שאמרה היא. משתתפת אחרת בפגישה של אתמול הייתה סוג של פסיכולוגית אובר אמפטית, כשאחד מחבריי סיפר חלום הזוי מוזר מטריד וטעון משמעויות לרוב, היא עצרה את הרצף האסוציאטיבי ואמרה משהו כמו "אתה מתחיל בחולי, וממשיך למוות, ואף אחד לא עוזר לך, ואתה מבקש עזרה, אבל אתה לבד לבד... לבד לבד... כל כך לבד... זה מאוד עצוב וקשה". ואני רק רציתי לעצור את רצף הלֶבָדים שלה ולקפוץ פונולוגית ללֶבֶד (אולי כי זה חומר גלם ליצירה).

נראה לי שהדרך הכי טובה להסביר את האופן בו הן "הרסו לנו" הוא בשפה וויניקוטיאנית על משחק. נגיד יש שני קטבים לשיח הזה של החלומות החברתיים - האחד פנטסטי והשני מציאותי. והשיח המשחקי נמצא ביניהם, מלטף בבת אחת את שניהם ולא מתחייב דווקא לזה או לזה, וככה משחרר את הפנטזיה מהציאות ואת המציאות מהפנטזיה (טוב את זה המצאתי הרגע). 

יש משמעות חברתית-פוליטית למשחק הזה, לזה שאנחנו לא לוקחים את האידיאולוגיה שלנו במלוא הרצינות לרגע, לזה שאנחנו לא לוקחים את ההשלכות המציאותיות של דברינו במלוא הרצינות לרגע. המשמעות של המשחק יכולה להיות הכחשתית ומשמרת הסטטוס קוו במציאות אם שקועים במשחק. המשמעות יכולה להיות תקיעות במציאות אם אנחנו לא מסוגלים להתנתק ממנה ולחשוב אחרת לרגע, להתבונן באופן בו הסדר החברתי מקיים את עצמו ברוב של משמעויות סמליות, שעליהן יש לנו השפעה.

נ.ב.

אגב, לא תיארתי שום תוכן של הפגישה, כי צריך להבין את הכל בתוך ההקשר... אבל אימאג' שתקוע לי בראש הוא תיאור של חלום של חָברתי הטובה שתיארה ניצנים שפורחים לה מהידיים, והזכירה לי את דפנה של אובידיוס. 

נ.ב. 2:
ואולי הכעס שלי והניסיון למשטר את השיח החברתי הם העניין. שלא ברור מהו השיח הנכון, ויש מאבקי כוחות וסכנה בגלישה לשיח כזה מדי או לא מספיק כזה. וזה כבר מזכיר לי את הפוסטים הקודמים על בולאס.

איכסה בבטן בלי שם וצורה

שבוע שעבר הייתי שוב בפגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'. התחלנו לקרוא את ספרו של כריסטופר בולס "צילו של האובייקט". עכשיו על מה זה קשה לי להסביר... אם הבנתי נכון, בהשראת ביון, אז נגיד ילד קטן, בן 2, 3, כואבת לו הבטן, אין לו מושג מה זה, מרגיש כאילו היא נקרעת מבפנים, בא לאמא ואומר לה שרע לו, שכואבת לו הבטן!!!! היא אומרת לו משהו כמו, מותק לך לשירותים, הוא עושה את זה ולומד שיש לחוויה הקשה שעבר שם וצורה, ושיש מה לעשות איתה. ממצב של כאוס מפרק, מכאב חסר כיוון חסר שם חסר משמעות, מהוויה בלתי נסבלת,  הוא עובר לחוויה של סדר ויכולת לחוות את עצמו מול המצב ולנוע ממנו, בווקטור מארגן מחוסר נוחות לנוחיות.

או נגיד אפשר גם בכיוון ההפוך, תחשבו על הרגעים האלה שאתם חשים חוסר נוחות כזה, כאילו אתם לכודים בסוודר מגרד קיומי. אתם מדליקים פייסבוק, אתם אוכלים גלידה, אתם מתקשרים לאקסית, מדליקים סיגרייה שנייה ברצף, לוחצים ריפרש בפייסבוק, דופקים את הראש בקיר מטאפורית או לא מטאפורית, רק שישתנה המצב המעיק והלא ברור הזה. ואז תחשבו על ילד שחש אותה עצבנות אמורפית ואין לו מה לעשות עם זה. נראה לי המעבר הזה מלהיות שבוי בהוויה ליכולת להתייחס אליה כחוויה, זה הרקע לדבריו של בולס.

הוא מדבר על האובייקט המתמיר, זה שמאפשר לנו לעבור ממצב בו אנחנו שרויים שבויים במצב הלא מובחן והמעיק, למצב בו אנחנו מסוגלים לחוות את המצב ולהתייחס אליו מאיזושהי נקודת מבט, להתייחס לבטן הכואבת מרעב או מגודש. להתייחס לרגש הלא מעובד שלוחץ בסרעפת ועוד לא קיבל שם של שברון לב או מבוכה או פחד. הסיגרייה השנייה היא השם שאנחנו נותנים למועקה הזו. זו מועקה קיומית, שנובעת מהחופש הבלתי נסבל, מהיותנו יצורים סמליים הנטועים בקיום גשמי, מחפשים להסדיר את עולמנו במשמעויות ומילים. ואנחנו מחליפים את המועקה הקיומית בגועל עצמי מהעישון או אשמה כי הבטחנו להפסיק או ייסורים רומנטיים בקשר לא בריא, העיקר שיהיה לזה שם.



ועוד לא הגענו להבין מה משמעות השם של הספר. אבל צילו של האובייקט, אם אני מבין נכון, זה מה שהמילים והשם והצורה לא מצליחים ללכוד בתחושות הגולמיות. זו שארית המועקה בבטן, החרדה הקיומית שהנה אני הולך להתפוצץ או לקרוס, והאמירה הפשוטה לך לשירותים, מפחיתה אבל לא פותרת. הסיגרייה לא מעלימה את התחושה הבסיסית של הגירוי הבלתי נסבל, היא רק מחליפה אותה בגירוי נוסף של התמכרות והפגת הדחף לעשן. אבל לא מדובר רק סיגריות ומועקה ופיכס קיומי בבטן. מדובר גם בדברים יפים ונאצלים. זו גם איזושהי הילה שאופפת את הקשר הקונקרטי, זה מה שאנחנו מקבלים מאנשים אחרים מעבר למה שאנחנו באמת מקבלים מהם, כשהם מתמקמים באחורי הראש שלנו, כמו צל, מסובבים את המבט איתנו, רואים את העולם דרכנו, עד שאנחנו לא רואים אותם, כמו צל, וכשהם נותנים לנו משהו שאנחנו רואים זה רק כדי שיהיה לנו איך לקרוא לאהבה.

ובהקשר זה נראה לי שהסרט להרגיש בבית של קים קי דוק, בו יש בחורצ'יק שנע כמו צל מאחורי אנשים שלא רואים אותו, ממחיש את החוויה הזו...

בכל מקרה, כל מה שכתבתי לעיל, אני לא חושב שהוא נאמר בפגישה. בפגישה בעיקר הרגשתי עצבניייי. וגם הקבוצה סערה. עשינו איזה 20 הצבעות על איך לנהל את הקבוצה הלאה, אם לסיים לקרוא את הפרק, אם להמשיך לפרק הבא בפגישה הבאה או להמשיך עם הפרק הראשון. אחר כך חשבתי שנשארנו עם הכאב בטן ולא הגענו לשם וצורה.

אז הנה כאן בהמשך אני אכתוב את הסיכום שלי מהפגישה, שנראה לי שמשקף איזשהו בלגאן ויסראלי (בבטן) כזה. חברי הטוב טל סיכם וניהל את הפגישה, אבל תוך כדי שזורים דברים של משתתפים נוספים אז קשה לדעת מה של מי ומה המצאתי. הנה:

בולאס הוא חבר בקבוצה העצמאית של החברה העצמאית הפסיכואנליטית הבריטית. מקליפורניה במקור, עשה Phd בספרות אנגלית עם פוקו. אריקסון היה המנטור שלו בפסיכותרפיה. למד בטביסטוק אצל בולבי והקלייניאנים. עבד בהתחלה עם ילדים אוטיסטים וסכיזופרנים. למד מעבודה זו שמעל לכל ישנה החוויה שלא ניתנת להסבר בכלים מכאניים. מסביר דרך ספרות. בין היתר הוא גם פעיל פוליטית במפלגת הלייבור. מעדיף שפה מטאפורית. הכתיבה פרפורמטיבית ומטרתה לגרום לקורא לחוות ולהשתנות דרך הקריאה. בימנו מוקיעים אותו על פרשנות מינית בוטה.

בהקדמה בולאס מדבר על המושגים אני עצמי וסוביקט. אני הוא התהליך הארגוני הלא מודע המשקף את קיומו של המבנה הנפשי שלנו. האני לא מודע לגמרי, יש אני מודחק, שהוא השפה והצורה, התבנית האישיותית שמבדילה בין אנשים. לעומת וויניקוט שראה את העצמי האמיתי כקשור לאיד. האני מורכב גם מחלקים שאינם איד. האני הוא צורת ארגון, האיד הוא תוכן. האני הוא שלד הנפש. האני הוא הגורם הבונה ב"ידוע שלא נחשב". זה הדברים שלא רואים. האני הוא פרהדיספוזציה לחוויה. הוא מבנה ייחודי לאדם שהתפתח בדיאלקטיקה בין פנים וחוץ, בין תורשה וסביבה. האני טבוע ביחסי אובייקט מוקדמים. האם אפשר לישב בין המבנה הסטרוקטורלי של פרויד? אצל פרויד האני הוא פשרה בין איד וסופראגו. אצל וויניקוט ואוגדן ובולאס האני קודם להם, וההגנות שלו הן הדרך שהוא מתעל אותם. לעולם לא נוכל לראות את הגורם המבנה. זה כמו לראות את העין הרואה. (לפי תנועת העין אפשר לזהות את האיזור העיוור של הפוביאה, איפה ששלוחות תאי הראייה יוצאים מהעין (כמו החוטים של הווידאו מהשידה של הטלביזיה)). האני הלא נחשב זה משהו שנקלט אבל לא יכולת לעבד אותו, כמו תחושת מועקה ללא שם, אבל תמיד תחפש אותו באובייקטים כדי לתת לו שם וצורה. באני יש כללים שנלמדו בדיאלקטיקה בין מה שירשנו ורכשנו. ההבדל בין הידוע שלא נחשב והלא מודע? -שווה לקרוא את הספר. 

אני לוע הר געש המתפרץ עוד ועוד, מתוכו גועשת לבה שהיא כמו כוח החיים הליבידינאלי, וסביבו מתגבש הר שהוא כמו העצמי הבנוי לפי שכבות של הוויה, והלוע מעצב את ההתפרצות וגם מתעצב על ידיה...

הסובייקט מגיע לסביבה מאוחר יותר כשאפשר לתת פירוש בעל משמעות לקיום של עצמנו ונוכחות בעלת משמעות לנוכחות של הזולת. שזה כמו מה שאומר אוגדן שיצירת הסובייקט תלויה בהסמלה ויכולת פירוש משמעויות. האני קדם לפנטזיה (בניגוד לקליין שאומרת שהפנטזיה קדמה לאני ומהווה אבני הבניין של האני). אם האני הוא התהליך הלא מודע שמבנה את הנפש, אז הפנטזיה משקפת את התהליך הזה, את המבנה הזה. האני הוא תבנית של עוגה, והפנטזיה הוא העוגה. המהלכים הלא מודעים הפנטזמטים שלך משקפים את המבנה הלא מודע של הנפש שלך. האני מבנה את הפנטזיה לגבי השד הטוב והשד הרע. אצל קליין לפי התגובות לשד הטוב והשד הרע (שהם פנטזיות) נבנה האני.

העצמי הוא היסטוריה של יחסים פנימים רבים. חלקי העצמי הם אינסופיים ובאים לידי ביטוי באינטראקציה עם המציאות. כמו העצמי המרובה של מיטשל. העצמי הוא המרכז החווה של המציאות. העצמי הוא העמדות ונקודות הראות שמהן ודרכן אנחנו חווים מתבוננים וחשים את המציאות. הסובייקט הוא המתבונן ומפרש, חווית ההסתכלות נאספת בעצמי. נקודת ראות משמעותית היא באמצעות אחר החווה אותנו. אין תופעה נפשית אחת המכונה עצמי, אך ניתן להתייחס לה כאחדות. במהלך החיים עושים אובייקטיביזציה לחוויותינו, והופכים אותה להיסטוריה שלו. 

העצמי הוא האובייקט שנוצר על ידי העצמי, ואליו מתייחסים אני והאחר, נגיד כמו הלבוש שלנו, אבל ברמה המנטלית...

התינוק האנושי נולד לא בשל ותלוי באמו כדי לשרוד. היא מעבירה לו אסתטיקה של הוויה שהופכת לחווית העצמי של התינוק. החוויה האסתטית של אמנות מזכירה את החוייה המעברית, מסתכלים על תמונה ומתפעמים, וההתפעמות קשורה לחוויה הילדית, כי היא קשורה להתעלות בה אתה משנה את העולם והעולם משנה אותך, זוהי חוויה מעברית מאגית, בה הכל יכול להיות. זוהי תחושה שהרחשים הפנימים שלך משנים את העולם באמצעות פרשנות.

וויניקוט הדגיש את השקט בסביבה שהאם מייצרת עבור התינוק ומחזיקה אותו במצע שיצרה עבורו. יש ביניהם טקסים של האכלה והחתלה וכו. האם היא אובייקט-עצמי המחוללת תמורה בתינוק. היא עושה בו שינויים כחלק מהקשר. יש פה שינוי העצמי תוך כדי קשר. זה מעבר לתיאוריה של דחף. יש פה עוד רובד של התרחשות. כשהתינוק רעב והאמא מאכילה אותו, ברמת הדחף היא סיפקה דחף. מעבר לרובד זה, התינוק אינו חווה תשוקה ודחפים כי האם מספקת אותם לפני כן, הוא מאוחה עם האם בדיאדה, והוא חווה את הסיפוק של הצרכים שלו כחלק מאחדות זו. האם-סביבה מאפשרת שינוי בעצמי שהוא חלק מהאם-סביבה, כי אין עצמי מובחן. האם לא רק מעניקה סיפוקים ליבידינאליים היא גם מפתחת את הפעילות הפונקציונלית של האני, מעוררת ומכינה אותו לפעולות שונות. אצל וויניקוט יש מעבר מהיות בתוך הסביבה של האם, לזיהוי האם כאובייקט. בולאס מדגיש שבולאס מזהה את התהליך של ההתמרה באם-סביבה. כמו שיר שאני שומע ברדיו והמצברוח שלי משתנה לגמרי.

מאיר בנאי משנה את מצב רוחו של כל נהג בדרכים:

האם ממלאת תפקיד של אובייקט מתמיר משום שהיא משנה את מצבו של התינוק במילוי צרכיו. ומאז אנחנו רודפים חוויות התמרה ילדיות. אנחנו מעשנים ומצביעים לפיד ומהמרים כי אנחנו רוצים שיחליפו לנו חיתול קמאי. 

יאיר לפיד הוא אובייקט מתמיר, ותזכרו גם לפיד האב היה אובייקט מתמיר...

אובייקט מתמיר transformational object – צורת היחסים המוקדמות של הסובייקט עם הדמויות המטפלות בו. האם טרם נתפסת כאובייקט או סובייקט חיצוניים. התינוק אינו מודע לכך שהאם השביעה רעבו והרגיעה אותו. זהו צל של אובייקט. האם אינה קיימת, ההשפעה של האם הולכת מאחורי הילד מבלי שהוא רואה את השפעתה עליו. החולדה והחפרפרת חוות את צריכת השמש אך אינן מסוגלות לראותה, כמו הילד שחווה את השפעת האם אך אינו מסוגל לראותה. האובייקט המתמיר הוא הבסיס להתפתחות היכולות הקוגניטיביות והפסיכומוטוריות והרגשיות. האם היא הסביבה המחזיקה את התינוק בהתפתחותו.

בבגרות הילד ימצא אובייקטים מתמירים אחרים, אנשים אחרים, ושפה שתאפשר לו ליצור תמורות בעולמו החיצוני והפנימי. עם האובייקט המעברי התינוק יכול לשגות באשליית הכל-יכולות שלו. הוא מטפח את המחשבה שאובייקט ישרוד למרות התעללותו בו ולמצוא בחוויה מעברית זו את החירות של המטאפורה. יש את השלב של המעבר מהאם סביבה לשלב המעברי, בו הילד חווה עצמו כאומניפוטנט ושולט בעולם החיצוני לו, עד אז לא הייתה תשוקה ולא היה תינוק, ובשלב זה יש מימדים של שלילת האם סביבה כי אני כל יכול לא זקוק לאם סביבה מאפשרת, ובשלב הזה החוויה של האוביקט המתמיר משתנה, הוא מרגיש שהוא יוצר את החוויות של עצמו והוא פוגש את העולם, יש תחושה שהוא יוצר את החוויות של עצמו ולא רק חלק מהאם. 

חווית האובייקט המתמיר – כשמשהו באובייקט החיצוני משנה אותי, את העצמי. האובייקט הסובייקטיבי הוא אובייקט שאתה גם נפגש איתם וגם שולט בהם, האובייקטים המעבריים. האם החוויה של אובייקט מתמיר תלויה בשלב המעברי? בשלב המעברי יש יותר מקום למה שהתינוק עושה, והוא חווה את עצמו כמחולל השינוי.

כשהקשר עם האובייקט המתמיר הוא שלילי תיפגם יכולת האדם לחפש תמורות אישיות באמצעות קשרים אישיים. בנאדם חוזר על התמורות השליליות שלו. בקונסטרוקציה של העצמי יש חוויות מתמירות שליליות שהופכות להיות חלק פונדמנטלי בעצמי שלך, ודרכן אתה חווה את העולם, את ההימורים, את המוסיקה. כשהחוויה הזו מהדהדת בכל מיני דברים זה לא בהכרח רצון או תשוקה, אלא מבנה אסתטי חוזר. כך אנשים נזכרים בשורשיהם באורך קיומי. האובייקט המתמיר אינו מזוהה עם התשוקה אלא מזוהה עם התמורה של ההוויה. זה קרה לך ואתה חוזר למקום הפשע. כמו קרבן של אלימות על ידי ההורה, בהכאה הראשונית היה כאב, אבל הייתה גם הכרה בקיום, והמצב ההווייתי של הילד השתנה, והוא מחפש אותו שינוי מצב הווייתי גם במצבי כאב. כמו שמי שהפסיק לעשן מריח עשן והעשן למרות שהוא מגעיל מזכיר את הכוח של אותה תקופה בצבא, חוויה חזקה של קיום בסיטואציה, ולסיגריה יש את הכוח לחבר לאותה תחושת קיום דרך הסיגריה. 

הסובייקט המבקש מחפש אחר האובייקט כמסמן של תמורה כדי להתמסר לאובייקט הזה כאמצעי לשינוי עצמי. אני לא מחפש לרכוש בעלות על האובייקט אלא משתמש בו כדי לשנות את עצמי. השקעת התקווה באובייקטים מייצגת מחד השקעה בחווית התמורה, וגם המשך הקשר עם האובייקט. כמו הקשר לאובייקט כמו סיגריה שמשנה אותנו אך נשאר קבוע מולנו המשתנים. קיים חיפוש מתמיד בבגרות אחרי האובייקט המתמיר כמו האובייקט האלוהי.

לתת לילד ריטאלין?

ישבתי על התיזה כל היום. הפלגתי במחשבות שבעצם רחוקות מנושא התיזה. אז הנה הן פה:

השליטה אינה ניתנת ביד האדם, והחיים כרוכים בפשרה מתמדת. קורא שורות אלו יכול להרים ידיו ולמחוא כף. זוהי מעט השליטה שבידינו – לקבוע את שנעשה כעת. אך אם הקורא יושב בחדר הומה אדם אולי יוותר על מחווה זו. ולכותב שורות אלו אין השפעה על מעשיו של הקורא, אם ימחא כף או יוותר על המחווה. יש לנו השפעה על התנהגותנו, פחות מכך יש לנו השפעה על רגשותינו ומחשבותינו, פחות מכך על התנהגותם של אחרים, ופחות מכך על רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים. כיצד, אם כך, מתאפשר החינוך? מהי יכולתו של ההורה להשפיע על האופן בו יגדל ילדו? הנוכחות ההורית מכוונת לתווך שבין הכללים והחוקים של הבית לבין משמעותן המשתנה עבור הילד, מחיאת כפיים לגאוות הילד על שעמד בכללים, נחמה לילד שמרגיש שנכשל, הזזת הרף הנדרש לפי כוחו של הילד. נוכחות מכוונת (attuned) זו היא היוצרת קשר בין ההורה והילד, ומאפשרת לילד למצוא בהורה גם משענת, המאפשרת גם נחת וביטחון וגם צורה וארגון.

הסדר החברתי קובע לנו נורמות להתנהגות, ללכת לבית הספר בזמן, לצבא, לעבוד, לצאת לחופשה, להשתזף נכון, להנות, להתחתן, לגדל ילדים, לאכול בריא, לחנך אותם, אפילו להתגרש נכון. ההתנהגויות הללו אינן נכפות עלינו על ידי כוח משטרתי, אלא דרך חיזוק תחושות הגאווה והשייכות שלנו, ואיום על תחושות האשמה והבושה שלנו. ומה על האדם לעשות מול הסדר החברתי השולט בו? האדם תמיד חסר דבר מה, תמיד הוא פחות מהנדרש ממנו, עושה כמיטב יכולתו להשלים את עצמו. ילד הגדל מבוהל מכוחו ואינו מאמין שלרצונותיו יש מקום בעולם, הוא כמובן חסר ביטחון, אך גם ילד הגדל להגשים רצונותיו ולחגוג את כוחו, עלול לגלות שהוא חסר ענווה ושאין זה מקובל חברתית. הראו לי ילד אחד מושלם, נטול אשמה חסר בושה, ואמשוך בחזרה את דבריי.

על כל אדם למצוא מקומו הייחודי מול נורמות חברתיות שאינן מתארות אותו לגמרי. בפער בין הפרט לבין תפקידו החברתי נמצאות האשמה, החרדה, הכעס, הדיכאון והמבט המופנה כלפי פנים ומנסה למצוא גשר, להגיע לנחת. וגם האינדיבידואליזם הוא ערך חברתי, הביטוי העצמי, של אי ההתאמה לקטגוריה אליה הפרט משוייך, של הייחוד החד פעמי של קיומו. באינספור מחוות קטנות, של מחיאת כף או ויתור על מחיאת כף, בלבישת חולצה מכופתרת או סוודר, בלחיצה על כפתור הסנוז או קימה מהמיטה, מעצב האדם את שייכותו החברתית, וכחלק ממנה גם את האינדיבידואליות המתבקשת ממנו. האדם הבריא מוצא את האיזון בין היותו כמו כולם להיותו יוצא דופן, בין היותו כפוי לנהוג בדרך מסויימת על ידי החברה לבין תחושתו שהוא בחר להיענות לדרישה החברתית. המועקה צצה כשהאדם נדרש לבחור באחד מהקיצונים – להיות שונה לגמרי או לוותר על כל ייחוד, להיות חופשי לגמרי או לציית לגמרי. ניתן להתגבר עליה במציאת האיזון שוב, והיא תצוץ שוב בהמשך.

ילד המתקשה להקשיב למורה בכיתה מתקשה ללכת בתלם המוכתב לו עשוי לחוש מועקה על שאינו "ילד טוב" כנדרש. הוא עשוי לפתור מועקה זאת בכמה דרכים, לשאול שאלות כדי לקרב את דברי המורה אליו, להפריע ולקבל אהדה מחבריו, להתלונן על קשייו ולקבל הכרה כסובל מהפרעת קשב, להתאמץ בכל כוחו לעקוב אחר דברי המורה ולרשום כל מילה שנאמרת וכו'. המתח שעליו לאזן בכל בחירה הוא בין ייחודיותו ואי-ייחודיותו, בין התייחסות אליו כמיוחד או קבלתו כחלק מהכלל. הקושי באיזון בחירות אלו הוא שבעוד שהילד בוחר דפוס בחירות עקבי, הרי שבהקשרים שונים משמעותן משתנה. ילד שהתחיל בכיתה גדולה בה הכרה בהפרעת קשב וריכוז אפשרה לו מקום מיוחד ולגיטימי בבת אחת, עשוי לעבור לכיתת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ואז לחוש חלק מהכלל וחסר ייחוד, ולהידרש לאתר אפשרויות התמודדות אחרות, כגון ניסיון להתגבר על הקושי, כדרך לייחד עצמו מול הכלל.

הורים לילד המתקשה להתרכז בזמן הלימודים בכיתה עשויים לקטלג אותו כסובל מהפרעת קשב וריכוז ולנקוט מולו עמדה מאפשרת ומקבלת. עמדה מסוג זה יכולה מצד אחד להקל את המועקה של הילד על שאינו כמו כולם, ושאינו עומד בדרישות הכלל, אך מצד שני היא פותחת גם כלל חדש של קטגוריית הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ומועקתו של הילד מול כלל זה עדיין עשויה לצוץ. האם מתאפשר לילד לגלות את ייחודיותו מול הקטגוריה לה הוא שייך? לחלופין, נניח והילד נוטל תרופות כגון ריטלין, האם בכך הוא מסמם עצמו ומוותר על חלק מהייחודיות שלו כדי להתאים למסגרת, או שמא הוא מקבל הזדמנות לשים בצד את אחד החסמים החברתיים שלו ולמצוא מקומו בחברה כדי שיוכל לחוש את הביטחון הדרוש לו ולבטא את ייחודיותו? –אין תשובה אחת, אין משמעות קבועה לנטילת התרופה. על ההורים המכריעים בשאלות מסוג זה את קיומם של כלל ויוצאים מן הכלל, את הספציפיות של ההקשרים והנסיבות שלפיהם מקבלת החלטתם משמעות עבור הילד.

כמו בפרק שרנדי אבא של סטן מחליט שהוא לא סתם שותה אלא אכוהוליסט ולכן יש לו מחלה ולכן הוא צריך לקבל הכרה והוא מתחיל להתנהג כמו נכה ועוקף את כולם בתור..

אם כן, כיצד על ההורה לנהוג אם ברצונו לכוון את ילדו לקבלה חברתית תוך כדי ביטוי אישי, לקבלה עצמית תוך כדי מוטיבציה להמשיך ולצמוח? –הרי שעליו להתייחס לא רק למצבו האובייקטיבי של הילד, דרך אבחנה נוירולוגית של הפרעת קשב וריכוז, אלא גם ליחס הסובייקטיבי של הילד אל עצמו, לדוגמא המידה בה הוא מזדהה עם דפוס התנהגותו ההיפראקטיבי או חש שמצב פיזיולוגי מסויים נכפה עליו. משמעו של יחס כפול זה של ההורה אל הילד, הוא שמצד אחד על ההורה לקבוע כלל המארגן את חיי הילד, ומצד שני עליו להכיר בחוויית הילד מול הכלל. ולגבי ריטלין לא יודע... צריך לחזור לתיזה...

ובהקשר רופף לקיצוץ טקסט מהתיזה, אצטט את המינגוויי מזיכרוני (כלומר יכול להיות שהוא או מישהו אחר אמרו משהו אחר לגמרי): "אינני יודע כיצד לכתוב טוב באמת, אני יכול רק להתחייב שהדברים הפחות טובים שכתבתי יימצאו בסל האשפה".