דיון קליני עם נוויל סימינגטון

 ב2017, נוויל סימינגטון הגיע לשוחח איתנו במסגרת סמינר קליני של המתמחים בבית החולים בו התמחיתי. התנדבתי מהר להציג מקרה בפניו. בפוסט הזה אסכם חלק מהדברים שהוא הציג, וקצת ממה שהגישה שלו למקרה שהצגתי. כמובן שלא אציג את המקרה מטעמי חיסיון, אבל אני מקווה שההתייחסויות הלא ספציפיות שלו עדיין יהיו שימושיות כדי להבין את גישתו.

סימינגטון הציג מקרה של מטופלת עימה עבד במשך שש שנים לפני ארבעים שנה. הוא סיפר שזה היה מקרה מכונן עבורו, ושהוא אסיר תודה לאותה מטופלת, שעליה להישאר אנונימית בכל הכתיבה שלו, והוא משווה אותה לחייל האנונימי, שתרומתו רבה מהכבוד לו זכה.

היא הגיעה אליו בעקבות משבר פסיכוטי. סימינגטון מתאר שהמטופלת הייתה מעלה בפגישותיהם אמירות פרגמנטריות, שבשלב מסוים הוא הבין שהיא הוזה, ושהוא הבין שתפקידו להפוך את האימאג'ים שהיא הוזה לכדי סיפור קוהרנטי. הוא תיאר כיצד הוא מעגן את הפרגמנטים הללו ביחסי ההעברה. למשל היא אמרה בפגישה הראשונה, ג'ירפה, חיכתה עשר דקות, ואז אמרה מעגל כחול. הוא אמר אני חושב שאת אומרת שאני מתנשא (כמו ג'ירפה) וזה גורם לך להרגיש לבד (מחוץ למעגל כחול).

סימינגטון מתאר רגע שדרש ממנו תעוזה, לומר למטופלת שהיא מצפה ממנו להרכיב לה את המחשבות, כי היא מאמינה שהיא לא מסוגלת לכך. הוא מספר שהיא הגיבה בטינה רבה. הוא הלך להדרכה אצל ביון, ותיאר את האינטראקציה הזו ואת שטף השנאה בה הגיבה המטופלת, וביון המהם ואמר שנראה לו שזה היה פירוש נכון.

אחרי כמה חודשים המטופלת חלמה שהיא נוגעת באמה המתה, ואמה מתפצפצת לרסיסים. סימינגטון חשב שזהו הישג, משום שעד אז לא שיתפה בחלומות. והפרגמנטציה שהייתה מרומזת בסוג התכנים שהעלתה, הפכה עכשיו אצלה לנרטיב בחלום. החלום לפי ביון הוא מאמץ אינטגרציה, וזהו הישג שניתן לחלום ולא רק להיות שרוי בפרגמנטים. תהיתי מנין הייתה לו האמונה שניתן להגיע לחלום. אני מדמיין שהוא הה אומר שיש אנשים עם יותר אמונה, או שהוא טיפוס איטי ושגם לו לוקח זמן.

לאחר כמה חודשים, סימינגטון מספר שהיה בטוח שהמטופלת היא חברה לשעבר שלו. ממש בטוח, שהיא היא, למרות שידע שלא. כעבור כמה שנים המטופלת סיפרה שבחודשים הראשונים המטופלת הייתה בטוחה שסימינגטון הוא הבן זוג שלה שאותו פינטזה שרצחה לפני שהגיעה לטיפול. סימינגטון אמר שהוא חושב שמה שקרה לו זה העברה נגדית פסיכוטית, ושברגע שהוא קיבל לתוכו את הפסיכוזה היא יכולה הייתה להפסיק להחזיק את ההזייה הזו.

פעם אחרת המטופלת נעמדה מאחורי סימינגטון וגרמה לו לחוסר נוחות בזמן שהוא המשיך לשבת בכורסתו. בפגישה הבאה הוא נעמד וישב בכיסא שלה כדי שיוכל להמשיך לראותה ולא להרגיש בחוסר הנוחות הזה. היא אמרה לו בכעס שהוא עושה זאת רק כדי לשלוט בה. הוא היה בטוח ברגשותיו שהוא לא עושה זאת כדי לשלוט בה, ואמר האם את לא יכולה לראות סיבה אחרת שאני עושה זאת? סימינגטון אומר שבימנו היה מנסח אחרת את המשפט: אני חושב שהתיישבתי כאן מסיבה אחרת, את יכולה לראות סיבה אחרת שהתיישבתי מולך? -כלומר הוא לא היה מניח שהמטופלת לא יכולה לראות והיה חושף יותר את מה שהוא בטוח בו. סימינגטון מדגיש שיש דברים שאתה בטוח בהם, בטוח במה שיש בתוכך, בהכרה העצמית שלך, בתנועות הפנימיות שמתרחשות בך, וכי הביטחון והתנועות הפנימיות הללו הם אלו שמניעים את המטופלת.

סימינגטון מסביר שהאינטגרציה צריכה להיערך בתוך המטפל כדי שתוכל לעבור מתוך שם גם למטופל. הוא מסביר שיצירת אינטגרציה בתוכי מאפשרת יצירת אדם בתוך המטופל. הפוקוס צריך להיות על תהליכי האינטגרציה והדיסאינטגרציה הפנימיים של המטפל. סימינגטון מצטט את ביון, שענה למטופל זועם: "אני לא מבין למה אתה כל כך כועס עלי, אני לא מנסה לעזור לך". אני תוהה מהי השפעה אחרת של מטפל על מטופל שאינה עזרה. סימינגטון אומר שפעילות מיסיונרית היא רודנית. הוא אומר באופן מכליל שהיהדות חופשיה מהתרבות המיסיונרית, בעוד שהנצרות נגועה בה עמוקות. סימינגטון ממקד שוב כי המטופלת לא יכולה הייתה לזוז לפני שהוא הצליח לזוז בתוך עצמו. לפי הבנתי המטפל יכול לזוז באופן כפוי לפי ההשלכות של המטופל, או לנוע בחופשיות בתוך עצמו, וכך לאפשר גם למטופל להשתחרר מהדינאמיקה שלו. סימינגטון אומר שהוא לא אומר למטופל מה לעשות, ושחשוב לו עצמו לעשות בעצמו את מה שנכון לו. כך למשל גם לא יגיד למטופל להפסיק להתקיף אותו, כי לדעתו יש למטופל זכות להתקיף אותו, אבל הוא כן יכול לעבור כיסא אם זה נכון לו כדי להיות מסוגל לעבוד.

סימינגטון אומר שהמטופל גם נותן איתותים ותגובות לגבי מה שקורה בתוכו, וכך ניתן לדעת כיצד התנועות הפנימיות של המטפל משפיעות עליו. סימינגטון מתאר את המורכבות הנדרשת לעבודה עם איתותים אלו. הוא מתאר שכשהוא מקבל איזו עובדה או שהוא שם לב לפרט כלשהו, הוא מחזיק אותו הרבה זמן, ולאט לאט הוא רואה דברים אחרת. בעיניי הוא מתאר כיצד הוא משתמש בזמן כדי להחליף וורטקס. כך הוא מתאר כיצד לחלום על פירוק יש דווקא משמעות של היכולת לחבר חוויה. וכך אולי תלונה וכעס היא היכולת לחוות צורך.

סימינגטון מסכם כי תמיד עומד על כתפו "מנהל בית ספר מיטיב" שאומר לו דברים מיטיבים על הדרך שהוא עושה, ועל הטיפול שהוא עורך. למשל: "השנאה שלה הייתה הכאב שלה, אתה לא שונא כאב?" או "אל תקרא לאיזור הזה של הנפש פסיכוטי, זהו איזור של מוות אבל גם של לידה, של התחדשות ומטאמורפוזה, של לידה מחדש".

שאלתי למה הטיפול לוקח זמן. כלומר, לאורך התיאור שלו הוא התייחס ליכולת שלו to hit the mark, או לצלילות שבה ביון הדריך אותו בשתי פגישותיהם לגבי המטופלת הזו. שאלתי האם יתכן שהמטפל יהיה "מדוייק" דיו כדי לקלוע לגמרי. ובעצם מדוע נדרש תהליך לפסיכותרפיה.

סימינגטון ענה שאנשים הסובלים מהפרעה לא יתקשרו ללא אמון, ואמון זה דבר שלוקח זמן. בנוסף הוא אמר שכשאדם מגיע עם סימפטום, זו לא באמת הבעיה האמיתית שלו. לרוב אנשים לא יודעים מה הבעיה שלהם, וזה לוקח זמן רב לברר מהי. הוא סיפר על אדם שמכר את ביתו ועקר את משפחתו מברזיל לקליפורניה, כדי להיות באנליזה אצל ביון. כשהתיישב לראשונה על הכורסא, אמר "אני לא יודע בעצם למה באתי", וביון ענה: "נראה לי שזו הסיבה שבאת". (סימינגטון מציין שלביון היה קול עמוק וחשיבות עצמית צ'רצ'יליאנית, ושהוא היה אומר דברים קריפטיים שדרשו ממך לחשוב). כלומר, שצריך להסיר שכבות כדי להבין את העומק של הבעיה. תמיד יש בעיה עמוקה יותר. לבסוף סימינגטון עונה שלפעמים יש טראומה שלילית. כלומר, יתכן שהטראומה אינה האב המכה, אלא האמא המתעלמת מהמכות. אם את האכזריות של האב קל לסמן ולטפל בה, הרי שחוסר העניין של האמא בחיי הילד המוכה הוא חמקמק יותר. לוקח יותר זמן להאיר כאלה חסכים. (אולי לכך הכוונה ב"חושך שבטו שונא בנו"). סימינגטון מתאר שיש דברים שקשה מאוד להאיר אותם ולהיות מסוגלים להתייחס אליהם. כך למשל הוא מתאר שבא להדרכה אצל ביון לגבי אותה מטופלת שתיאר, וסיפר כמה היא מתאכזרת אליו, וביון ענה באופן פילוסופי בגוף שלישי: "strange thing sadism, it only works if the victim is powerless". סימינגטון אמר שזה האיר לו את ההתקרבנות שלו בסיטואציה, אבל שהאופן בו ביון דיבר באופן פילוסופי ולא אמר לו "אתה עושה את זה לעצמך" אפשרה לו להתבונן בכך מבלי להסתבך (באשמה ובושה).

סימינטון נשאל בהמשך מה לעשות אם במסגרות האשפוז שלנו הזמן לטיפול מוגבל. סימינגטון השיב כי המטופל צריך לדעת מה ההיקף של הטיפול, והוא יביא באופן לא מודע דברים שניתן להתמודד איתם בהיקף הזמן הקצר. ניתן לעבוד בזמן הזה ולעשות כמיטב יכולתנו. בכל זאת יש דברים שלא ניתן לטפל בהם בזמן הקצר. צריך לשפוט/ להפעיל שיפוט - האם ניתן לסייע בחצי שנה? אולי זה אפילו מזיק - להפעיל את הייאוש מטיפול.

לבסוף הוא נשאל איך הוא יכול להתמיר את המתקפות הסדיסטיות של המטופל להכרת תודה על הלמידה מהמטופלת שהציג. סימניגטון אמר שלא כולם יכולים לעשות זאת. ונתן דוגמא למטפלת שבעלה אלכוהוליסט, והיא לא יכלה לשאת טיפול באלכוהוליסט. נראה לי שמדובר ביכולת לשאת ולטפל באביוס בתוכך, כמו בהבנה החומלת שהוא ביטא על כך שהשנאה היא כאב.

בשלב הזה הצגתי מקרה של טיפול במחלקה הנעולה. סימינגטון הקשיב לרקע והגיב בזעזוע מהיחס של ההורים למטופל, על כך שאינם אומרים למטופל בכנות שהם מתנגדים לשחרורו אלא משלים אותו שהם בני ברית שלו בחתירה לשחרורו מהמחלקה. "הם אינם ברית אמיתיים שלו אם אינם שמים את האמת על השולחן". סמינגטון הסביר שמטופלים במצב זה קולטים אם מילותיו וליבו של המטפל אינם אחד. למטופל אין דרך להחלים במצב זה. אולי יש צורך למסור למטופל את הדברים בעדינות אך לא לשקר לו.

לאחר הצגת תמלול של פגישה טיפולית, סימינגטון אמר שהוא מבין שהמטופל רק רוצה להשתחרר. הוא שאל אם הוא ביצע פשע, ואם יש במדינה שלנו אשפוז כפוי ללא הגבלת זמן. תחילה חשבתי שסימינגטון, שדיבר לפני שנייה על חופש בחירה, רוצה לומר שאם הוא לא פושע למה אתם מחזיקים אותו ולא נותנים לו לעשות מה שהוא רוצה. לאחר הרהור רב סימינגטון הסביר שנראה לו שהמטופל זקוק למשהו כמו 3 שנים בטיפול, פרטני וקבוצתי, עד שתיווצר תחושה שהוא יכול להשתקם, ושנשמע שהוא כל פעם משוחרר לפני שהוא מוכן לכך ואז חוזר לאשפוז. סימינגטון מספר שיש לו ניסיון בעבודה בבית כלא פסיכיאטרי וסוג העבודה הנדרש. נראה לי שהוא התכוון שהמטופל גם צריך להגיע להבנה שיש לו הרבה זמן לעבוד בטיפול, אם יירצה בכך או לא, וכך בכלל יתכוונן לעבודה.

אמרתי שאני מבין שאני לא יכול לעזור למטופל בזמן קצר, ואם כך, מה אני כן יכול לעשות. סימינגטון ענה שעליי להגיד שזה לא פועל. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא פועל. ואז השאלה מה אני יכול לעשות כדי לשפר.

סימינגטון המשיך להתייחס למקרה, גם אחרי שהיה צריך לסיים את הפגישה, וניכר שהוא מוטרד ומודאג מאוד לגבי המטופל שנמצא בטיפול לא מספיק. הוא סיכם: "זה מקרה מאוד רציני, אני תוהה האם אומרים למטפל צעיר (לי) שזה מה שהוא יצטרך להתמודד איתו כשהוא מקבל את התיק. זו בעיה קשה ולכן זה לוקח הרבה זמן".

בסיום הדיון על המקרה נזכרתי בחלום שחלמתי ערב קודם. בוקר אחד אני מגיע לעבודה במחלקה ורואה ששם המטופל הוסר ממצבת המטופלים שלי. אני שואל איפה הוא ואחד האחים אומר שהוא הועבר למחלקה לחולים כרוניים. רציתי לבכות והתעוררתי עם השאלה למה אתה רוצה לבכות. לאור הפסימיות של סימינגטון חשבתי שאולי משאלת ההצלה שלי היא כזו שאני רוצה לטפל במטופל בזמן המוגבל שיש לי איתו ולשחרר אותו. זה אולי נובע מזה אומניפוטנציה מול מערכת הבריאות, אולי ההזדהות עם ההתנגדות של המטופל להערכה החמורה של מצבו, ואולי משום שאני לא מסוגל להכיל באמת את חומרת המצב ולחוות את מלוא הדיכאוניות שהוא מעורר. הדבר גורם לי לחשוב שהאהבה וכך גם הטיפול לעיתים כרוכים בהכרה דיכאונית של חוסר שליטה. סימינגטון הדגיש שאין כוונתו לזנוח את המטופל במחלקה כרונית, אלא לתת לו את הזמן לו הוא זקוק כדי להשתפר. נראה שהוא ציין זאת כשלפתע חשש שאולי אין טיפול ארוך טווח במערכת האשפוזית בישראל.

על חירות בחשיבה הביוניאנית לפי סימינגטון (1990)

בפוסט זה אסכם מאמר של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על חירות המחשבה של המטפל כגורם טיפולי.

• ישנן שלוש גישות לחירות האנושית, הדטרמיניסטים ששוללים חירות אנושית, הליברטריאנים שטוענים כי יש חירות לעצב את חיינו לפי ערכינו, והפשרנים הטוענים שיש מידה של בחירה מול אפשרויות נתונות.
• הדטרמיניסטים טוענים שאין חופש והכל נקבע מראש לפי נטיות מולדות, חוויות ילדות מוקדמות, סביבה וכוחות שמנחים את החלטותינו. בהתאם לתפיסה זו הבחירה היא אשלייה, ומה שנתפס כבחירה הוא לרוב תוצאה של נסיבות בלתי אישיות ובלתי אנושיות. תפיסה זו רווחה החל מיוון העתיקה, אצל האפיקוראים והציניקנים. היא הגיעה לשיאה בגישה הראציונאלית של המאה ה18, אז קיוו הוגים להסביר כיצד אותם כוחות משפיעים על עצמים דוממים כמו גם על אנשים חיים, ולהסביר את ההתנהגות האנושית לפי חוקי טבע כלשהם.
• הליברטריאנים גורסים כי אנחנו מסוגלים להתעלות מעל לגורמים המיידיים בסביבתנו, ולגלות אחריות כלפי בחירותינו ההתנהגותיות. זוהי גישה אתית, לפי האדם הוא הקובע את גורלו (man is an author of his own actions). לאדם יש בחירה, והיא אינה מוגדרת מראש.
• הפשרנים טוענים כי אמנם יש לאדם בחירות, אך האפשרויות שלו מובנות מראש. ניתן לכנות גרסא זו כדטרמניזם רך.
• סימינגטון מנסה לחקור את החירות או היעדרה באמצעות העמקה למקום באישיות שחווה אותם, לפני קבלת החלטות. 
• לפי סימנגטון חירות היא העיקרון המארגן בחשיבתו של ביון. אף על פי שביון אינו מנסח זאת כך, בעיני סימינגטו ןניכר כי זה מה שעולה מבין השורות של כל כתביו ועבודתו הקלינית של ביון. 
• ביון מתאר שקיבל משימה לטפל בקבוצה קשה במכון טביסטוק, עם ציפיות בלתי אפשריות שירפא את המטופלים. הקבוצה נעה בין התפרצויות ושתיקות. הוא חש חרדה, הוא חש שכל העיניים נשואות אליו לספק איזושהי סחורה. לבסוף הוא בוחר לשתף את הקבוצה בתחושתו שהם מצפים ממנו להגיד משהו. אמירתו מתקבלת בכעס, כאילו הוא שולל את זכותם לקבל ממנו משהו. ניתן לפרש התערבותו כפרובוקטיבית. אולם סימנגטון רואה בה עיסוק בחירות אישית. 
• ביון תופס את החופש כעיסוקו של האדם בחשיבת מחשבותיו. אדם המסוגל לחשוב את מחשבותיו הוא חופשי. בהיעדר היכולת לחשוב מחשבותיך אינך חופשי. הרובד באישיות ממנו נובעת היכולת לחשוב, הוא עמוק יותר מהרובד בו נעשית בחירה. מהי אם כן האחריות המוסרית שלנו על הרובד העמוק יותר באישיותנו? הניסיון האנליטי מגלה כי האופן בו אדם אחד פועל, משפיע על היכולת לבחור אצל האחר. אם כן האחריות המוסרית מוטלת על צמד אנשים, קבוצה קטנה, או גדולה. ולכן, אכן שומר אחי אנוכי. הנידון למוות בסקילה הוא תמיד השעיר לעזאזל. ולא משנה מה היו מחשבותיו בנוגע לבחירותיו המוסריות. במקרה של הטיפול הקבוצתי, ביון אינו מציב לעצמו יעד לרפא את חברי הקבוצה, וגם אינו פועל מתוך "דווקא" פרובוקטיבי. הוא מציב לעצמו יעד פסיכולוגי אישי, גם אם הוא מודע לכך שזהו יעד שקשה לחברי הקבוצה לקבל. (היעד של ביון הוא לחשוב את מחשבותיו למרות הלחץ והציפיות של הקבוצה שהוא יהיה כלי המשרת את צרכיהם ואת אי רצונם לחשוב את מחשבותיהם).
• בסמינר שהעביר בלוס אנג'לס ביון נשאל לגבי מטופלת נשואה שיש לה רצון עז לקיים קשרים מיניים עם גברים שאינם בעלה והיא רואה בעצמה זונה עקב כך, וכך היא חוששת שמא תתגרש היא תפעל לפי רצונות אלו ותהיה משוחררת להיות זונה באמת. תגובתו של ביון עוסקת דווקא בתחושה שהמטופלת מצפה מהמטפל להחליט בין היותה זונה או לא זונה, וכי יש פירוש נכון מסויים אליו עליו להגיע. ביון תופס זאת כצמצום החופש של המטפל לגבי יחסו אל המטופל, אולי יגיע עצמאית למחשבה שהיא זונה ולא על סמך ההיגיון שלה, אולי יגיע למסקנה שהיא משהו אחר לגמרי. מדוע יש תחושה של "הפירוש הנכון" שעליו להגיע אליו? המודרך שואל השאלה מחדד כי המטופלת חוששת שהמסקנה העצמאית של המטפל תהיה שהיא אכן זונה. ביון מתעקש, מדוע אסור לי להגיע למסקנה שכזו? שואל השאלה מקשה, אבל אז אם החלטת שהיא זונה איזה טוב יצא מזה? ביון מתעקש שוב, לא אמרתי שהחלטתי שהיא זונה, הדגשתי כי יש כאן ניסיון להגביל את החופש שלי לתפוס אותה בדרכי. בדוגמא זו ניתן לראות את הדגש של ביון על חירותו לחשוב את מחשבותיו, ולהגיע למסקנותיו בעצמו. 
• גוסלינג (1980) מציין התנסחות של ביון כלפי מטופל: "אני לא מבין למה אתה כועס עלי כל כך, זה לא שניסיתי לעזור לך". נראה שוב כי חיפושו של ביון אחר מחשבתו החופשית מעורר כעס בסובבים. נראה כי ברצונם למנוע מחשבה חופשית. סימניגטון מתאר כי תכופות מטופלים ואנשים בכלל משתדלים בחרדה למנוע ממנו לחשוב דבר מה. אם פעולתו של אדם מסויים גורמת לי לחשוב דבר מה, הרי שאז הוא צריך להכיר באחריותו (own himself), בעוד שהעדפתו היא לחשוב שלהתנהגותו אין השפעות על העולם, וליהנות מחוסר אחריות הנובעת מכך. 
• ביון הודף את הציפיות של מכון טביסטוק שירפא את הקבוצה, הוא מתנגד לצמצום החשיבה שלו על ידי המטופלת המצפה להיקרא זונה, ואת המטופל שמצפה כי הסברו של ביון נובע מרצון לטפל בו. ציפיות אלו מצמצמות חשיבתו, ואינן נאמנות לאופן בו הוא חש עצמו בסיטואציה. לכן, לדידו של סימינגטון, כשמטפל אומר שהוא ביוניאני, הרי שהוא לא הבין את ביון באופן עמוק. (להיות ביוניאני זה להגיד מראש שאינך חושב עבור עצמך אלא ממלא מערכת ציפיות שלך ושל הסביבה לגבי תפקידך, בניגוד לציווי של ביון). 
• סמינגטון רואה בחירות אישית כלייט מוטיב, המארגן את ביון האדם, ההוגה, והמטפל. 
• סימינגטון טוען כי היכולת לרצות (the faculty of will) מותנית מטבעה. ליברטראנים טוענים שהרצון החופשי אינו מותנה כלל ביכולת לרצות, בעוד שהדטרמיניסטים טוענים שהוא מותנה לגמרי באינסטינקטים וגירויים מבפנים ומבחוץ. סימינגטון גורס כי היכולת לרצות מותנית בתנאים מסויימים. הרצון הוא מבנה על, המתבסס על יסודות מסויימים. אם האדם נמצא במצב נפשי של חירות, הוא מסוגל לרצות לפי מאוויו, ואם הוא נמצא במצב של קומפולסיה הוא אינו מסוגל לרצון חופשי או שרצונו כבול. 
• מצב יסוד זה של הנפש הוא בריא או חולה. במצבו הבריא הרצון מסוגל להביא למימוש המאוויים. במצב החולה הוא אימפוטנט ואינו מסוגל לממש את המאוויים. הרצון תלוי ברובד זה, ושואב אונו ממנו.
• במצב הבריא האדם במצב המגיב באופן מושכל לסביבתו (responsive), בעוד שבמצב החולה האדם מגיב באופן אוטומטי לסביבתו (reactive). בחיי היומיום, הרובד העמוק הזה נע בין רספונסיביות לראקטיביות. וכך אנחנו נעים בין היותנו בני חורין להיותנו כבולים.
• הערת תרגום: היות וכל המאמר נסמך על ההבדל בין response לבין reaction, ובעברית נראה לי ששתיהן תגובות, וההבדל ביניהן הוא מידת הקשב והמודעות המתווכים בין הגירוי לתגובה, הרי שהבדלתי בין תגובה מושכלת ואוטומטית. או לעיתים רספונסיביות וראקטיביות. אולם היות והמונחים הם חלק מהותי מהטקסט, הם עלולים להתפתח לאורך הסיכום שלי באופן שונה עם הבנתי אותם. 
• מהם אם כן הכוחות הפועלים כדי להגביל את החירות האנושית? לפי ביון הציפיות החברתיות מייצרות תפקידים חברתיים וחלוקת עבודה מסויימת. אולם ביון עסוק יותר בחופש לחשוב. זה מה שנמנע מהפרט באמצעות לחץ חברתי. לחץ זה מכונה על ידי קליין "הזדהות השלכתית", וכוחו עז.
• כדוגמא להזדהות השלכתית סימינגטון מעלה דוגמא של מקרה. ד"ר הובסון מתאר מטופל שאומץ בילדותו. חוויה קשה של תלישה בד"כ מלווה למצבים אלו בינקות. המטופל התקשר למזכירה וביקש לבטל תור עם "ד"ר... ד"ר... שכחתי שמו לרגע... אולי הובס". כשהמטופל הגיע לפגישה והתנצל המטפל חש צורך לתקנו ולומר "שמי הובסון". לאחר מכן חש שעשה משהו מבלי להבינו, הוא ניתח חווייתו וחש שנושל משמו ומעמדו וייחודו, שהוא חש לשבריר שנייה את מה שחש ילד שנעזב. ההשמטה של סיומת השם הוב-סון כאילו מדגישה את מחיקת היותו בן של מישהו. 
• חופש הוא מפני משהו, או לעשות משהו (וראה: ישעיהו ברלין, חירות שלילית וחיובית). סימינגטון מתמקד בחופש לחשוב. לדידו, תיאורטיקנים חברתיים ופסיכולוגים המעיטו הכוחה של הזדהות השלכתית ככוח מעצב חברתית. במצב אסון חברה כולה מאבדת את היכולת לחשוב. אדם מעביר לרעהו את הרגש הבלתי נסבל שהומט על החברה. במקרה של ד"ר הובסון השיט נעצר אצלו כשהתאפס על מחשבתו. ד"ר הובסון הופעל על ידי המטופל, אך הצליח להתעשת ולחשוב על כך, ולא פעל מתוך התחושה העזובה מעבר לניסיון הראשוני לתקן את המטופל על טעותו. 
• מקרה דומה היה אצל מטופלת שבאה אל סימינגטון ואמרה לו שסבתה הייתה אובססיבית ואמה גם כן, והיא כעת אובססיבית, אך אינה רוצה להמשיך להעביר זאת הלאה ולכן באה לטיפול (the buck stops with me, ביטוי של הארי טרומן להעברת צרות המדינה שלך למדינה אחרת שתילחם עבורך באויביך, והקריאה לקחת אחריות ולהתמודד עם בעיותך בעצמך). 
• סימינגטון מתאר את החשש שלו לפני שהוא מדבר בפומבי, שיחשבו שדבריו מטופשים, שהוא ראוי ללעג והוקעה, ערכו העצמי מתאפס לרגע. הוא חושש שמא כל המורכבויות העדינות שהופכות אותו לאדם יתפרקו לרגע. זהו פחד פחד להיעזב, חיסול ערך עצמי, חרדת התפרקות וכיליון. חרדה שאולי עצומה יותר ממול אסון חיצוני. (התיאור הרך הזה של סימינגטון את עצמו הוא אולי מה שאני הכי אוהב בו ומזדהה איתו).
• תיאורטיקנים דנים שמא יש אדם (personhood/personality) בתחילת החיים. ניתן רק לשער שישנה אישיות גולמית, החווה חרדות קיומיות במכפלה פי 10. "לאורך חיי חשתי מאויים, ואני מניח שכך גם בינקות. תוך כדי החוויה היא שהאיום הוא מאנשים אחרים, אך בדיעבד אני יודע שאין זה כך, אלא תחושה פנימית. אני חושש לדבר משום שיחשבו שאני טיפש או פתטי או מישהו שיש לנזוף בו. העצמיות שלי בסכנה. אז קורה דבר מה ואני מתגבר. על מה??? לא על משהו חיצוני, אלא על איום על עצמיותי שמגיע מבפנים. לא ברור מהו איום זה אך הוא קיים בכל אנוש. לא אאמין למי שיכחיש חרדה ואף קלה, זהו המצב האנושי". 
• אבל זה לא כך כך פשוט. בעוד אני מיייחס את החרדה שלי לסובבים אותי אני גם מעורר בהם חרדה. כשאני מתגבר על איום פנימי, אני גם מפסיק לגרות את החרדה בסובבים אותי. 
• אדם שחש לא מרוצה בחייו, חש נלחץ על ידי אשתו לעבוד בעבודה שלא אוהב. חש מנוצל על ידי הסובבים. הוא לא שם לב שהוא מנצל גם את הסובבים אותו ושולט בהם. הוא נשאר קורבן כי הוא לא מצליח "להחזיק" את הכוחות שפעלו עליו והם ניתזים (ricochet) ממנו הלאה לאחרים. 
• באופן זה, הטעות החרדתית כאילו רגשות החרדה שלי מקורם בחוץ הופכת לאמת, ובשלב מסויים האיום אכן נובע מאנשים סביבי. כי הריקושטים שלי פוגעים בהם, והגירוי הרגשי של האחר אכן עלול לשאת תגובה, ולכן החשש מעוינותם הוא טבעי/מוצדק מבחינה מציאותית. אך זה פרדוקסלי, כי כשאני מתגבר על עצמי, אני מסיג את הכוחות שאני מפעיל האחר ומפסיק לגרותו. מודוס הפעולה בהתרחשות מסוג זה הוא ריאקטיבי, תגובת גומלין. מקורה באיום חסר שם לעצמיותי (personhood). 
• זוהי תכונה אינסטינקטואלית של האנושות הקדומה. אך מאות של ציביליזציה לא אילפו אותה. כי ידע מופשט לא מסוגל לכך. ידע עובדתי ריסן חרדה מפני הסביבה ככל שלמדנו כיצד הטבע פועל. למדנו לרפא מחלות ולהבין ברקים ורעמים. אך הידע האינטלקטואלי לא ריסן חרדה פנימית. הידע הדרוש לכך הוא ידע הנובע מעיבוד רגשי, ידע רגשי. ניתן ללמוד ידע אינטלקטואלי, את תורת היחסות, ועדיין ההתנהגות שלי תהיה ריאקטיבית. ידע אינטלקטואלי אינו משחרר אותנו מחרדה, רק מבערות. 
• ידע אינטלקטואלי הוא לדעת על תופעה. ידע רגשי הוא לדעת/להכיר את התופעה ישירות. ידע רגשי משנה את היודע ברובד העמוק של האישיות, מעצב את מרחב החשיבה שלו. ידע אינטלקטואלי מותירו ללא שינוי. ידע רגשי משנה ולכן כואב, ולכן לפי ביון ידע רגשי שנוא. 
• כשהרובד העמוק של האישיות משתנה בתהליך על ידי הפעולה של ידע רגשי, הרי שהוא בריא. כשרובד זה סטאטי, הרי שהוא חולה. 
• היכולת לרצון חופשי גוברת עם היחס של הקיבולת של הידע הרגשי לעומת הקיבולת של הידע האינטלקטואלי, ופוחתת ככל שהיחס מתהפך. היכולת של הרצון החופשי היא משתנה התלוי בידע הרגשי. היא אינה תלויה בידע אינטלקטואלי.
• מנין מגיעה חרדה קיומית? האם מופגזת בחרדה אטומית, פרוטונוים וחלקיקים בלתי נראים נורים לעברה מהנפש החרדה של התינוק, והיא אינה מודעת לכך. היא חשה רק לבד ועייפה מרוב עיבוד חוסר האונים והחרדות והתלות הקיצונית של התינוק שמושלכים עליה. התינוק נולד כשהוא קורן חרדה עצומה לתוך רקמותיה הרגשיות של האם. האם מודעת רק להצפת הרגשות. זוהי הזדהות השלכתית. כרגשות מציפים אלו ניכרים, ניתן לסווגה פסיכיאטרית כסובלת מדיכאון אחרי לידה. זה נחווה כתשישות עמוקה לאחר הלידה. ללא מודעות לשדר הרגשי העוצמתי מהתינוק. התינוק מופגז מבפנים על ידי "אימה חסרת שם", במבלי מבנה רגשי שיכיל זאת. אז הוא מתיז ריקושטים של אימה החוצה ממנו. האם חשה נורא בבדידות, מעדיפה לשוב לעבוד, נוטרת טינה לבעלה שמבלה בעבודה, ומתיזה אליו את מה שהתינוק הפקיד אצלה. הבעל חש בהפתעה כשאשתו לא מבינה אותו. הוא נזכר שכבר לפני הנישואין הוריו הניאו אותו מ"טיפוס שכמותה", "היא לא ברמתך, היא לא תבין את האופן בו גדלת", המחשבות גדלות בו, והוא שם לב למזכירה שלו, מתחיל ברומן עימה, הרעייה מגלה, מרה וזועמת על חוסר התמיכה בה, ומעגל המרירות והטינה גובר. השרשרת מתחילה בלידת תינוק, הטעון באימה קמאית אדירה, שאינה מוכלת במבנה נפשו. לכן את המטען הקורן שבו יש לפגוש בסביבה שמסוגלת לתמוך בו. בתסריט אחר, רספונסיבי ולא ריאקטיבי, האם סופגת חלק מהמטען שהופגזה בו, ובעלה סופג חלק, כי הם בקשר רספונסיבי ביניהם, וקשר זה הוא גורם שלישי המתמודד עם כוחות האימה. 
• התינוק הוא רק סמל לחרדה גולמית בלתי מעובדת שמונחת ברב קהילה אנושית, משפחה וכד'. הוא יוצר שרשרת ריאקטיבית בקהילה. במהותה החרדה נעה במסלול בינאישי, ממסגרת הליבה המשפחתית לשבט, למעמד, לאומה, וקבוצה האידיאולוגית, והלאה גלובלית. יש קהילות שמעודדות שרשרת ריאקטיבית כזו, ויש כאלו שמעודדות רספונסיביות. 
• סימינגטון מתאר מטופלת שהייתה תוקפנית ומעליבה כלפיו, היא האשימה שהוא מעורר בה תלות ושכעת מצאה מישהו אחר להתייעץ עימו, היא עוררה בו תחושת עלבון ואיום שמא תתפרץ עליו ותנפץ חפצים בחדר. היה בו מאבק פנימי, בין להאיר התקפותיה כלפיו ולבין להתאפק, "hold it". הוא הכריע להתאפק ונעשה שליו. הוא פירש לה לפתע שהיא מודיעה לו שהיא מסוגלת כעת לתקשר גם עם אחרים חוץ ממנו. רק בזכות פרק זמן של איפוק, החזקה עצמית, היה מסוגל לחשוב מחשבה פשוטה וברורה מסוג זה. המסר שלה היה כפול - האחד פרובוקטיבי שסימינגטון גרוע, והאדם השני דווקא מועיל לה. הטון שלה נשא את הפרובוקציה. בעוד שהמסר השני היה, מעבר לטון הפרובוקטיבי, היה כי חייה התקדמו מאז הפגישה הקודמת. לו היה מגיב קודם כפי שרצה, היה ריאקטיבי בלבד (ואולי גם פוגע בהתקדמותה בעלבונו). אם כן מה גרם לשינוי בו? ראשית היה מצב עוררות שלא הכיל מחשבה. וכן, הקול שאמר לו להתאפק התייחס לאפשרות שהמתנה של זמן מועט תאפשר למחשבה להתעורר בו. המחשבה שביטא הגיעה ממנו. לו היה מציין את ההרסנות שלה זו לא הייתה מחשבה שלו, אלא תגובה אינסטינקטיבית אליה, גם לו הייתה מוסווית בשפה אנליטית פרשנית.
• זמן ואמונה מתמירים את הנשמה האנושית למצב בו היא מסוגלת להזמין מחשבה. ביון לא מסביר בדיוק כיצד התמרה זו נערכת. אולם הוא מציין כי תנאי לביצועה הוא יכולתה של האם להרהר, reverie.  רברי הוא מצב של פעילות סובייקטיבית אינטנסיבית. כשהיא בפעולה, היא מאפשרת לאדם לסנן התרחשויות, רגשיות בעיקר, ולהטמיען בעצמו. התוצר הפנימי האקטיבי של תהליך זה הוא מחשבה. העצמיות (personhood) מתחזקת ומתרחבת בתפיסתה כתוצאה מכך. ביון מציין כי היכולת של האם לרברי מתמירה את החרדה של התינוק, וכך מציבה את התשתית אצל התינוק לרצון חופשי לפעול כלפי פנים וכלפי חוץ. מה מאפשר לאם מסויימת, או להורים מסויימים, לפעול כך, בעוד שאחרים אינם מסוגלים לזאת? ניתן לומר כי בילדותם הורים בעלי יכולת להרהור מתמיר (נשמע כמו מנטליזציה) קיבלו כבר בילדותם סוג כזה של הרהור מתמיר שאפשר להם להעבירו הלאה. 
• יש לקחת בחשבון כי ההתפתחות הרגשית אינה ייחודית לשלב כלשהו. בניגוד להטבעת דמות האם אצל ברווזונים, שקורית רק ביום הראשון לגוזלותם, הניסיון הפסיכואליטי מלמד כי אצל בני אדם ניתן לספק חוסרים מסוג זה, אך מדובר בתהליך כואב. כך שיכולתם של הורים לספק הרהור מתמיר לילדיהם בדרך כלל נרכש בילדותם הם, אך לא בהכרח.
• לאחר שסימינגטון פירש למטופלת ברוגע כי התקדמה בטיפול, היא נעשתה רגועה גם היא, והוא חש שהיא האמיתית מתקשרת עימו האמיתי - לראשונה. באופן זה היה להם קשר רספונסיבי לראשונה, אדם מתקשר עם אדם, שני אנשים זה מול זה. כל אחד מהם מביע את עצמו מעומק ליבו, ובבת אחת נמצא בקשר עמוק ביותר עם האדם השני. נראה אף כי קשר (intercourse) בין ליבת אדם אחר לרעהו, מתאפשר על ידי היכולת לחופש באחר. כלומר, האדם המחפש חירות, זקוק לאתר את מערכת העצמיות (personal center) של האחר כדי לבטא עצמו באופן חופשי.
• חופש צומח מתוך המפגש הרגשי של אדם עם רעהו. לא ייתכן חופש לולא הוטמעה חוויה שכזו באישיותו של האדם.

המאמר ממשיך ואני מפסיק... על בסיס המאמר הזה כתבתי בעבר פוסט על חירות לסדר פסח.

יישום של טיפול דיאלקטי התנהגותי אצל אנשים שסובלים מחוסר וויסות מופנם או מקובל חברתית

אתחיל במטאפורה שהבהירה לי נושא שאני עסוק בו כבר הרבה מאוד זמן: *לצאת משיווי משקל ברכיבה על אופניים VS בשחייה.* אני מאזין לפודקסט על אופטימיזציה של תפקוד גופני גבוה ואריכות ימים של רופא בשם פיטר אטייה. בפרק בו ראיין את אשפית הפוקר, אנני דיוק, בנושא ניהול סיכונים במצבים של היעדר מידע, הוא סיפר לה שלמד שחייה ברצינות בגיל מבוגר, ושאחד מהדברים שלא היה לו ברור לפני שלמד לשחות היטב הוא כמה שמדובר בפעילות שמבוססת על שיווי משקל. כמו ברכיבה על אופניים, גם שחייה דורשת שיווי משקל. אלא שברכיבה על אופניים אם אתה יוצא משיווי משקל אתה נופל, ואתה חייב ללמוד מייד איך לתקן את התנועה ולהתקדם כדי לשמור על יציבות. בעוד שבשחייה אתה יכול לשחות באופן לא מאוזן, ליפול כל הזמן, ולא להרגיש את הנפילה. אתה לא מרגיש את המשוב המיידי שהיית מרגיש ברכיבה על אופניים ולכן אתה יכול להמשיך לשחות לא נכון לאורך זמן רב. אולי הסיבולת שלך תהיה יותר נמוכה ותשחה חצי מהזמן שיכולת לשחות לא היית שומר על שיווי משקל. אולי הכתף שלך תישחק לאורך זמן ותיפצע. אולי סתם תשחה גרוע. אבל לא תדע. כי לא תיפול. אטייה השתמש במטאפורה הזו כדי לתאר כמה חסרים לו ולמטופליו מדדים תהליכיים ברורים בנושא של ניהול סיכונים וסיכויים לאריכות ימים. קשה לראות איך אתה מקצר את חייך או מאריך אותם בכל מיקרו-בחירה של סגנון חיים. המטאפורה הזו הדהדה אצלי חזק לגבי טיפול נפשי, ובמיוחד מול אנשים שלא מספקים, לי ולעצמם, משוב ברור לגבי הנפילות הנפשיות שהם חווים.

חשבתי על אנשים שיש להם קושי בוויסות רגשי. אולי הם רגישים, אולי יש להם סיבולת נמוכה לכאב נפשי, אולי יש להם דרכי מילוט שקשה להיגמל מהן. בדרך כלל אנחנו מכירים את הטיפוס הנוקשה או הטיפוס המתפרץ בהרסנות. אלו טיפוסים שחוסר הוויסות שלהם מוחצן וברור מייד. הם כושלים בתפקוד החיצוני באיזושהי דרך. אולי הם מתפרצים בזעם, פוגעים בעצמם, בוכים, מתנהגים באופן כפייתי. וזה ברור לעין. בשלב מסויים הם סובלים מאוד מחוסר התפקוד ומהדחייה החברתית שנלווית לכזה חוסר תפקוד, והם מתחילים לטפל בעצמם, ברמות הצלחה משתנות.

אבל מה עם אלו שלא מווסתים רגשית אבל סגנון ההתמודדות שלהם הוא מופנם או מקובל חברתית? אולי אלו אנשים שהרגישות הרבה שלהם לא מאפשרת להם להגיב בעוצמה חיצונית והם מנסים להתכנס, אולי כדי לווסת באופן גורף ולא מדוייק את התגובה שלהם. אולי דרכי המילוט שלהם ממגע רגשי אפקטיבי הן מקובלות חברתית כמו אינטלקטואלזציה, הצלחה קונקרטית וחנק של היבטים רגשיים. ובכל זאת יש להם כל מיני דרכים הרסניות להגיב לדברים שמערערים אותם, כמו בספיגת המתח פנימה אל הגוף, בתפקוד רצוי חברתית כמו ספורט או עבודה אבל שנעשה בכפייתיות, בבינג'ים של אכילה או קניות או צפייה בטלוויזיה, בדחיינות מייסרת, בהזנחה מוסווית של תפקודים שנשארים מאחורי הקלעים כמו דאגה לבריאות וניהול כלכלי, בביקורת עצמית מקטינה, בניכור לעצמם, בהרחקת הזולת, בפרפקציוניזם משתק, ביצירת מערכות יחסים מרוקנות, בתלותיות, בריצוי. יש לכם עוד רעיונות לחוסר איזון סמוי מסוג זה? -אשמח לשמוע.

עכשיו, אני לא מומחה בדיביטי, אבל אני מחבב את הגישה הזו שעוסקת בנושא של חוסר וויסות אצל הפרעת אישיות גבולית. בעיניי היא מתמודדת בצורה יפה מאוד עם פרדוקס מאוד קשה ועקרוני בתחום בריאות הנפש. הפרדוקס הוא שעד שבנאדם לא פוגע בקרקעית הוא לא מתחיל לטפל בעצמו. כל עוד יש לאדם כוחות הוא ישתמש בהם כדי להתגונן מפני הכאב הנפשי, ולא כדי לטפל בו. ככה אפשר להבין אנשים מוכשרים מאוד עם בעייה חמורה כלשהי, שמשתמשים בכישרון שלהם כדי להפריך את הביקורת שהם חווים, להשיג חיזוקים קצרי טווח שאולי רק מעמיקים את הבעיה כמו סמים או הצלחות שטחיות, ושנקברים תחת הציפיות מבפנים ומבחוץ שהכישרונות והכוחות שלהם ישמשו אותם כדי להרגיש טוב ולהצליח בחיים, בעוד שבפועל הם לא מתקדמים אלא רק מעמיקים את הבור. למעשה בני אדם אינם במצב נפשי על סקאלה אחת - למטה או למעלה. לבני אדם יש טווח של מצבים נפשיים גבוהים ונמוכים בבת אחת. בנאדם יכול להיות בתחתית מבחינה אחת, ובסדר מבחינה אחרת. בנאדם יכול להיות מעל לממוצע החברתי בכל ההיבטים, אבל יחסית להיבטים מסויימים שלו, כמו הציפיות הגבוהות שלו, הוא יכול להיות במצב נמוך מאוד. תחשבו כמה זה משפיל להיות גאון אינטלקטואלית עם יכולות רגשיות רגילות בלבד, שהחוכמה שלו חותכת אותו ואין לו מספיק חמלה ורוך כדי להכיל את מה שהוא רואה בעצמו ובעולם. אם מבינים את האדם ככה, כממוקם על כמה מקומות בספקטרום בבת אחת, בתוך טווח, מבינים גם מה הבעיה בשני סוגי ההתערבויות הנפשיות הפופולאריות. התערבות אחת אומרת, אתה למטה תן לי לנלחם אותך ואולי להושיט לך יד להוציא אותך מהבור; והתערבות שנייה אומרת, אתה מסוגל לצאת מהבור, סמוך עליי אתה מסוגל, תעשה צעדים כדי להתקדם. ההתערבות שאומרת לבנאדם שהוא למטה יכולה לפספס את כוחותיו של האדם, לתייג אותו עם בעיה או נכות כלשהי כתנאי לעזרה שהוא זקוק לה, ואפילו לעודד אותו להיות תלוי ולא למצות את היכולות שלו לצאת לבד מהבור. ההתערבות השנייה יכולה לפספס את זה שאמנם יש לאדם צדדים גבוהים, משאבים וכוחות, אבל הוא בכל זאת בבעיה, וזה לא בגלל שהוא טמבל ולא חשב על זה שהוא יכול לצאת ממנה בעצמו. כלומר, כשרוצים לעזור לאדם להכיר בבעיה מפספסים את הכוחות והדימוי העצמי החיובי, וכשמנסים לעזור לאדם להתקדם ומעצימים אותו, מפספסים את עומק הכאב ואת הצורך בהכרה חיצונית בבעיה. הרבה מהדברים הללו נמצאים בדיאלוג בין פנים לחוץ, לפעמים אנחנו עובדים על הסביבה שאנחנו בסדר כשמבפנים אנחנו ממש לא, לפעמים אנחנו דוחים את המשוב השלילי של הסביבה ומאמינים שהם לא מבינים את הפוטנציאל החיובי שלנו להתמודד עם הדברים ממקום חזק. הגישה הדיאלקטית ניגשת לפרדוקס הזה מלמעלה ומלמטה בבת אחת. היא מחזיקה את הקוטב הנמוך כשהיא מספקת הכרה בקושי, וגם כשהיא מלמדת שיעורי מיומנויות בסיסיים מאוד. והיא מחזיקה את הקוטב הגבוה כשהיא משלימה את ההכרה בקושי עם לגיטימציה ונרמול של החוויה השונה, וכששיעורי המיומנויות מלווים בציפייה ללמוד מצעד לצעד ולהתקדם. ההחזקה משני הכיוונים הללו מאפשרת מרחב עבודה בו האדם עושה עם עצמו משא ומתן, בין היכולות הגבוהות והנמוכות שלו, בין העבודה הפנימית וההכרה והעזרה החיצונית, כמה אני יכול לדחוף את עצמי וכמה אני צריך להכיר בקושי, כמה אני צריך שיזכירו לי מה קורה ומה אני מרגיש וכמה אני מסוגל לעשות זאת עבור עצמי. המטרה כאן היא להשתמש בדינאמיקה הספיראלית של הנפש, ובמקום שתפעל באופן שמושך באופן טראגי ואכזרי למטה, שתמשוך בחמלה ובהתמדה למעלה. 

למיטב הבנתי, ההסבר של הגישה הדיאלקטית התנהגותית למצב של חוסר וויסות רגשי בסגנון מוחצן מתייחס לחוסר תיקוף של הסביבה לאופן בו הפרט תופס את המציאות. הרגישויות המוגברות לכאב רגשי ולדחייה שמאפיינות את מי שיש לו קשיי וויסות רגשיים לא מקבלות תוקף מהסביבה. במקום הכרה באופן בו האדם תופס את סביבתו אחרת, בגלל רגישויותיו, תפיסתו מבוטלת ומבוקרת על ידי הסביבה. הטיפול הדיאלקטי התנהגותי מבקש לפרש את ההתנהגויות ההרסניות לכאורה כמו התפרצויות זעם, פגיעה עצמית, שימוש בסמים כדי להתנתק, בתור אמצעים לא מדוייקים ולפעמים טראגיים בתוצאתם, אך שמטרת הפרט שנוקט בהם היא לעשות כמיטב יכולתו להרגיע את ההתפרצות ולחזור לאיזון. גם אם זה במחיר של המשך חוסר התיקוף והזנת המעגל האכזרי. במסגרת הטיפול בחוסר וויסות מוחצן שכזה מקבלים גם תיקוף רגשי של החוויה שהובילה להתנהגויות ההרסניות, וגם לומדים ומתרגלים התנהגויות אפקטיביות ומתאימות יותר למטרת הביטוי העצמי והשגת התיקוף מהסביבה והוויסות.

נדמה לי שגם במקרה של אנשים בעלי סגנון מופנם או מקובל חברתית יכולים להיות קשיי וויסות רגשי וחוסר תיקוף של חווייתם על ידי הסביבה. לפעמים יש אנשים כאלה עם יכולות מוגבהות, שחווים פער מאוד גדול מהסביבה. למשל אדם מחונן בתחום אחד ורגיל בתחום אחר שבגלל הפער הפנימי שלו עלול לחוות עצמו באופן לא מאוזן. או אדם בעל יכולת גבוהה כמו אינטליגנציה רגשית שמאיימת על השתלבותו בסביבה שיש בה עיוותים רגשיים כלשהם שאסור לחשוף. אנשים אלו עלולים לחוות את תפיסתם את עצמם ואת הסביבה כלא בסדר, לא תקפה. האופן בו יתמודדו עם כזו אי הלימה וחוסר איזון עלול להיות הרסני. למשל אדם אינטליגנטי שבעת מצוקה רגשית עלול לפנות לחשיבה רציונלית קרה, שמתנכרת לעצמו, וגם מקשה עליו לבקש תמיכה רגשית. או בנאדם שכאשר הוא צריך להתחבר לרצונותיו ולקבל החלטה הוא קובר את עצמו בביקורת עצמית עד שהוא מתבלבל ומתנתק ככה מהרגש. לדעתי טיפול בכזה אדם ידרוש קודם כל הכרה בחוסר האיזון, בהרסנות של התגובות הלא מדוייקת, ובנזק שנצבר. זה קשה ואולי דורש נפילה חיצונית כלשהי כדי לאשש ולתקף את הנפילות הפנימיות. יש אבחנות טרנדיות של פוטנציאל לא ממוצה עקב קשיי וויסות, כמו הפרעות קשב וריכוז, או הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, או אפילו נרקיסיזם בצד היותר סקסי; או ביפולאריות ודיכאון בצד הפחות מחמיא. אלו כולם תיוגים פסיכיאטריים קשים מאוד שזלגו לדיבור הפופולארי כדרך של אנשים להסביר את עצמם. יש לתיוג ערך רב בהסרת אשמה: אני לא היחיד שמתנהג ככה, יש לזה סיבות והכרה; אבל יש לזה גם מחיר, כשהתיוג הפתולוגי הופך להיות אחד מיסודות הזהות האישית, כמו תו נכה שקשה לוותר עליו אחרי כל המלחמה המתסכלת להכרה בביטוח לאומי. לכן אני תוהה האם יכולה להיות הכרה שאינה מתייגת. אפילו תיוגים אנושיים ומחמיאים לכאורה כמו "הדרמה של הילד המחונן", או "אנשים רגישים מאוד", יכולים עדיין למלכד ולהרגיש לא אישיים. בינתיים הניסוח הטכני, של חוסר איזון שנותר סמוי או מקובל חברתית נראה לי אנושי דיו, תמיד נכון, מחמיא שלא רואים ומכיר בחומרת בעיה בבת אחת. 

לאחר מכן התיקוף הנדרש צריך להחזיק גם את הרף הנמוך של הכרה בפגיעות מבלי שהדבר יישמע ביקורתי, משפיל, מאשים, או מנוכר. יש אנשים שפוטנציאל לא ממוצה הפך להיות הקללה שלהם, והעידודים להאמין בעצמם מביכים או אפילו מקטינים אותם כי הם מזכירים להם שתחושת המסוגלות שלהם ברצפה. מצד שני, התיקוף צריך להחזיק גם את הרף הגבוה של שאיפות חיוביות, מאמצים רבים לתקן ולהתקדם, הערכה של איכויות וערכים נכונים בבסיסם, ורצון בחיבור לעצמי, איזון בריא, קשר וביטוי עצמי בעולם, וקרבה. הרי גם לחוסר תפקוד כרוני, מעבר לייאוש מעצמי, יש בכל זאת היבט חיובי, של סבלנות, של הימנעות מדרך לא מתאימה, של אמונה שיבוא זמן מתאים יותר יום אחד. 

לבסוף יש לאבחן היטב את ההתנהגויות הלא מדוייקות ולהציע להן חלופה. למשל הנגדה בין אינטלקטואליזציה לבניית חמלה, ומציאת דרכים לטיפוח חמלה. למשל הנגדה בין ביקורת עצמית לבין מודעות עצמית, ומציאת דרכים לבנייה והתפתחות מתוך עמדה של אומץ להיחשף ולהתקרב ולבחור במצבים של חוסר וודאות. למשל להנגיד בין להיות צודק/חכם לבין לקבל תמיכה/תיקוף, ולבנות כישורים של גיוס תמיכה. למשל להנגיד בין יכולות גבוהות לתפקוד ובין בריחה מכאב נפשי, ולבנות יכולות לשאת כאב נפשי ולחוות אותו באופן מלא. למשל להנגיד בין פגיעות רגשית כחולשה לבין פגיעות רגשית כהזדמנות ללמידה, ובניית הקשרים ללמידה רגשית כמו תקשורת רגשית ודיבור מגשש בניסיון לנסח תחושות גולמיות. 

אולי ללמוד כיצד לבנות תחושת מסוגלות על ידי הצבה של יעדים שליליים - שזה מושג שהמצאתי בשביל לתאר יעד כמו: להיות אני, לא לשאוף למשהו אחר, לא פיפס יותר ממיטב יכולתי, אולי אפילו לעשות את המינימום שאני מסוגל לו, בעצלות, מתוך התנגדות, מתוך המקום הכי נמוך שלי, להיות בתחתית שממנה אני מסוגל לטפס, כי רק מהתחתית אנחנו מטפסים באמת ולא מגדילים את הפער הפנימי שלנו, ולא למשוך את עצמי למעלה מהחלקים הגבוהים שלי למרות שזה מפתה, לעשות מצג שווא שאני קצת מעל לאיפה שאני.

אולי אפשר גם ללמד חשיבה פרדוקסלית, רדיקלית, לפיה הדבר שאנחנו סובלים ממנו, למשל דחינות או דיכאון או חוסר ביטחון, אינו דבר שצריך להפסיק או להיפטר ממנו, אלא איזשהו תפקוד נפשי שאינו אפקטיבי דיו, ולכן דורש הרבה משאבים ויוצר חוסר איזון; ואם חושבים על זה ככה אולי צריך להשקיע יותר משאבים בדיכאון כדי להגיע לאבל אמיתי, להשקיע יותר משאבים בדחיינות כדי להבין לעומק את הפרפקציוניזם או היעדר תחושת המסוגלות או תפיסת הזמן הבלתי-לינארית שמשתקים אותנו עד שהדדליין מזכיר לנו את חלוף הזמן ואת מותנו הקרב, או להקשיב לחוסר הביטחון שלנו ולהרשות לעצמנו אמביוולנטיות עמוקה לגבי מה שנכון לנו ותחושת הוודאות הפנימית בהיותנו מקור לבחירה ומשמעות בחיינו.

הפוסט הזה הוא רק הצהרת כוונות מבחינתי. הוא נובע מניווט ארוך שנים בסבך הנפשי שלי ושל אחרים, בחיפוש אחר הדרך להתמודד עם הפרדוקסים הכרוכים לעזור למישהו לעזור לעצמו. אני מציג את עצמי כפסיכולוג קליני ומאמן אישי, וכותב בלוג שהוא מצד אחד נורא מסובך ומצד שני בגובה העיניים, וזה מזמין אליי מטופלים ומתאמנים שעסוקים בעצמם בעבודה בכמה רמות בבת אחת, ולכן אולי נדרשתי להבין את השילוב הזה היטב עבור עצמי יותר מעמיתיי למקצוע. אני נזהר קצת מתיאוריות של הכל, זה הסיכון בחשיבה המתפרשת שלי, אז אולי עוד מעט אני ארפה מהרעיון הזה ואמשיך לרעיונות מעניינים יותר. אבל אולי אמשיך לפתח אותו. כך או כך, אשמח להערותיכם והארותיכם. בחגים אני מקווה לקרוא את הספר של לינהן על הפרעת אישיות גבולית שתורגם לעברית, ולכתוב בשוליים הערות על כיצד אדם מופנם ומווסת-יתר היה חווה את הדברים הללו, מהצד השני של פעמון גאוס; ואולי לכתוב כמה פוסטים, דיוק של הפוסט הזה לאחר הקריאה, ופוסט על מיומנויות ספציפיות כמו תיקוף עצמי ותיקוף הדדי במערכת יחסים זוגית. אבל עזבו, לא מתחייב לכלום.

החלק המשתבלל של הנפש

אדם הולך ברחוב, אומר לעצמו למה אני כל כך רגיש, שביר, בעוד שהחיים שלי כה קשים. מי ראה את הסטורי שלי, אני צריך לעשות כסף, אני לא רוצה למכור את עצמי בזול.

הוא נכנס לחדר של פסיכולוגית, אומר לה אם את תשמרי עליי, אני אוהב אותך בטרנספרנס, אני אגיד לך אהלן, ואז אל תשאלי מה שלומי, פשוט אל.

אדם רוכב על אופניים, אומר צריך לשים לב לכל הכיוונים, למה יש לי הפרעת קשב, רק בבדידות שלי אני מצליח להתמקד. אין לי מי שיאהב אותי באמת, למי לדאוג, מישהו שיגדל אותי.

הוא מתיישב בנוח על הכורסא, ושמח שהסתדרה לו השעה, קצת איחרתי לא נורא, אם את תשמרי עליי, אני אתמסר לאיך שאת, אני אגיד לך היי, ואת אל תשאלי מה נשמע - רק אל.

**

טייק שלי על call me Al של סיימון.

**

לאחרונה התחלתי לשים לב להבדל הגדול בין נוכחות, פשוט להגיע לטיפול, לבין דיבור על מה שלומי בעצם. למרות שאני לא שואל "מה שלומך", השאלה מרומזת איכשהו באיזושהי מבוכה שאני משדר. וכשמטופלים לא מספרים לי מה שלומם אני מרגיש לבד, חסר תועלת. אז הם מספרים, גם במחיר אובדן היכולת להשתבלל איתי.

**

במאמרה "תגובה שלילית לטיפול", ג'ואן ריביר מתארת כיצד דיכאון לא מודע יכול לתקוע טיפול. המטופל מספר על פרטים מחייו, אבל ממעט באסוציאציות חופשיות. הוא מנסה לשלוט בחופש התנועה של השיחה, שלא תיגע במקום הרגיש שלו, ומרגיש לחץ לתפקד, בחיים ובטיפול, ומבקש מהמטפל שפשוט יחבב אותו, שעה שעתיים בשבוע, גם זה רק על פני השטח. הרבה פרטים של תפקוד יומיומי יכולים לבטא את המשאלה לשרוד בנפרד מפני ההתערבבות עם הסביבה. וכך ניתן ללכת לאיבוד בין העצים ולא לראות את היער.

ריביר כתבה שנים ארוכות לפני שוויניקוט תיאר את החיוניות של מקום בלתי מתקשר באישית. לפי וויניקוט, חדירת ההבנה של המטפל למקום הזה כמוה כאונס והיטרפות על ידי קניבלים. ריביר לעומת זאת, הייתה צריכה להסביר את המקום הזה לעמיתים שרואים בהתנגדות האדם לחודרנות הלא מתאימה של הסביבה בתור הגנות אנאליות אומניפוטנטיות על גרעין נרקיסיסטי ממאיר (הרבה קללות). אלא שאז היא נותנת את ההגנה המוחצת בפני המטפל השיפוטי:

לפי ריביר, אם המטופל מעוניין לשמור על הדברים כפי שהם ואפילו מקריב את הריפוי שלו מסיבה זו, זה לא בגלל שאינו רוצה להשתפר. הסיבה לכך שאינו משתפר אם כך היא שלא משנה כה היה רוצה להשתפר, אין לו אמונה בכך. הוא לא רק לא מצפה לשינוי לטובה אלא מצפה לשינוי לרעה, לא רק עבורו אלא גם עבור המטפל. הוא משמר מצב זה כדי לשמור על המטפל. אולם על האנליטיקאי לא להתייאש מכיוון שככל שהיכולת לשאת דיכאון וחרדה עולה, סיפוקים גדולים מתלווים לכך והיכולת לאהבה מגיחה ככל שהבריחה מהדיכאון נרגעת מעט. 

הכתיבה במקור יפהפיה ומבהירה את החוויה הקיומית של העמדה הדיכאונית בפניה מתגונן המטופל:

"The content of the depressive position (as Melanie Klein has shewn) is the situation in which all one's loved ones within are dead and destroyed, all goodness is dispersed, lost, in fragments, wasted and scattered to the winds; nothing is left within but utter desolation. Love brings sorrow, and sorrow brings guilt; the intolerable tension mounts, there is no escape, one is utterly alone, there is no one to share or help. Love must die because love is dead. Besides, there would be no one to feed one, and no one whom one could feed, and no food in the world. And more, there would still be magic power in the undying persecutors who can never be exterminated—the ghosts. Death would instantaneously ensue—and one would choose to die by one's own hand before such a position could be realized."

**

לפני שנה סבתי עברה אירוע מוחי קשה, והחלה תהליך בלתי נתפס של שיקום משיתוק בחצי הגוף, בגיל מבוגר. המשפחה התעודדה מעט כשהיא החלה לתקשר וביקשה לשמוע את השיר "גולה סנגם" בפרסית. עד שמצאתי את התרגום של השיר לעברית:

"פרח מאבן זה מה שאני

הושארתי כאן לבדי

הצללים הכהים

גורמים לי לחוש קור

מלבד ריקנות 

כלום כאן לא צומח.

מה לך אומר מלבי העורג

השמש עלי לא מאירה

עלי לא זורחת

אין בי חום ולא צבע.

כולי כואבת נאנחת

כמו סופה שמלאה באבק

כמו רוח סהרורית במדבר

אבודה

סובבת במעגלים סביבך.

אם לא תפול עלי כגשם

ואם לא תדע מה עובר עלי

אאבד את עלי הכותרת שלי כעבור יומיים

לב האבן שלך הוא בשבילי רכות"

אלא שמאז, סבתי נאבקה בעקביות לשמור על אמונה ואהבה לחיים כנגד התסכולים המרים של מצבה, בקשיחות ורגישות יוצאות דופן, של פרח מאבן; ועם כסא גלגלים ועזרה היא מתכננת ללכת בפעם השניה להופעה של הזמרת מורין נהדר שמבצעת את השיר לטעמה.

תקדישו לזה כמה דקות:

https://www.youtube.com/watch?v=-YfRe7dJ3fA

**

לאחרונה כששואלים אותי מה שלומי אני מנסה לדבר פחות על "אוי הקליניקה באוגוסט" וגם לא כל כך "התחלתי לעשות פילטיס זה כל כך בונה ולא שוחק", אלא יותר על מה שכתבתי כאן, ואולי על שאלות שבין שבלולים וחשופיות, בין הרצון להכנס פנימה, ללבדוק מה קורה עם האפשרות להיות ביחד, או להעז להיות לגמרי בחוץ, אולי מתוך אמונה שיש מקום גם לקונכיות.

**

בצד של הקונכייה נמצא הגוף. כשאני נבוך מול בני משפחתי שאני רוצה להתקרב אליהם ואין לי בדיוק מה לומר להם, אני נוגע בהם, ואני די טוב בזה. לפעמים גם עם חברים אני מרגיש בנוח ככה.

בטיפול הצד הזה של תקשורת במגע לא בא לידי ביטוי. מפחיד לגעת באנשים בימנו. אבל כבר בהתחלה, סבא רבא פרויד הרחיק את המגע מהאנליזה בגלל האפקט הסוגסטיבי של המגע. אפילו בלחיצת יד יש תקשורת עזה של המשאלות הקמאיות ביותר שלנו - לפיהן להיות אהוב לגמרי זה להינגע בבת אחת מכל הכיוונים, כמו ברחם. הולדת האנליזה מרוח ההיפנוזה מתבטאת במתחים רבים המלווים את האנליזה עד ימנו. הרצון להתמסר מבלי לצאת מתוך עצמי, מבלי לתקשר, באופן פסיבי, להניח את ראשי בידיים מיומנות, להישאר חבוי ולהיות מובן מבלי שאצטרך לתקשר את עצמי בדיוק, להרגיש בנוח להתבלבל - זו הפנטזיה שהשעה הקבועה והכורסא מזמנות; והדיבור דורש לצאת מתוך עצמי ולפגוש אדם אחר, ולהסתפק במגע רגשי, מטאפורי. 

טוב אני אעצור נראה לי נגעתי במספיק נקודות.

כמה נקודות שהתבהרו לי לאחר הפוסט הזה:

- ידעתם שחשופיות הן התפתחות אבולוציוניות מאוחרת יותר מחלזונות?? אלו שבלולים שהקונכיה שלהם התנוונה ואפשרה להם לחיות בסביבות שאין בהן הרבה חומרי הגנה (גיר), ושיש בהן אקלים מתון (לא חם מדי ולא מקפיא). וואו. היה פעם שבלול שיצא מהקונכייה שלו ושרד להתרבות חדמינית עד שעוד שבלולים התלהבו וקיבלו ממנו השראה.

- לא דיברתי על אשמה. ג'ואן ריביר מבהירה שהדבר המוכחש ביותר בעבודה עם התגוננות מפני העמדה הדיכאונית הוא אשמה. האם אני דפוק או שדפקו אותי. האם אני מריר ודחיתי אהבת אם ראויה, או שאמי רעה ואני הורעלתי על ידי האם היחידה שיש לי? שתי האפשרויות נושאות אשמה קטסטרופלית, והתשובה ששני הצדדים אשמים וזה לא נורא לא מתייחסת לקטסטרופליות שמניסה מפני השאלה הזו, ששום תשובה לא מספיק טובה לה.

- אני מרגיש כאילו עשיתי אאוטינג כפוי לכל השבלולים. אבל לכולם יש מקום משובלל. מי שנראה הכי מוחצן למעשה שומר על העצמי שלו מוחבא טוב יותר; או במצב המאוזן יותר אני מקווה שאפשר לחוש כיצד החשיפה העצמית נובעת מתוך ליבה יציבה. 

- יש איזו תנוחה ביוגה, שעומדים על רגל אחת, ובגוף ניצב לרגל ומקביל לרצפה. עד לאחרונה הייתי עושה אותה ונראה כמו מתלה כביסה של איקאה שהרכיבו הפוך בכוח. הייתי כפוף, בטח שלא ניצב ומקביל. לאחרונה פציעת גב גרמה לי לעשות הרבה פילאטיס ולהתמקד בשרירי הליבה. אני עדיין רק בהתחלה. אבל כבר עכשיו אני מרגיש את עצמי נמתח להתיישרות כמו מפרש על תורן. משהו מרכזי מאפשר לי להתמתח הרחק לצדדים. להתפרש.

- האובייקט הרע הוא התסכול שאנחנו חווים מהעולם, ומפנימים בתור חוסר היכולת להפנים דברים טובים. אולי זה הדיכאון שהאם מעבירה אלינו, או האשמה הבלתי נסבלת על התובענות שלנו שמרוקנת אותה. ובבגרות, כשאני עסוק בעצמי, לא מצליח ליצור קשר, מסתתר בפני אהבה, שום דבר לא יושב לי טוב, אני מקיא את ההזנה שהעולם מציע לי, מורעל ממזון טוב לכאורה, מתמרמר על איך שכולם אוהבים ואני לבד - אז אני נאחז בחוזקה באובייקט הרע. אלא שהאובייקט הרע הוא הבסיס של החשיבה. הוא מאפשר לנו לשרוד רגע בלי סיפוק ולהתבצר בתוך עצמנו ולהאמין שיהיה סיפוק אחר בעתיד. להקיא מזון מורעל זה להאמין שיהיה מזון לא מורעל בעתיד. שיש משהו ראוי לחיות למענו מעבר לנסיבות הנוכחיות. אצל ויקטור פרנקל, כשהאדם מופשט מהכל, מה שנותר לו זו המשמעות. 

- ניטשה מזכיר שאיננו רוצים רק לחיות משום שאנחנו מקריבים את חיינו למען מימוש עצמי. גם בעלי חיים עושים זאת. זוהי המטאפורה של הגן האנוכי שחשוב יותר מהאורגניזם שמאפשר לו להשתתף במשחק החיים.

- הזאב הרע הוא האובייקט הרע. הוא מתגלה מול שאלת המוות. כיפה אדומה ניצבת מול סבתא חולה ומאבדת יכולת להבחין בין טוב לרע. היא נסוגה לשאלות רציונליות כשהברור מאליו ניצב לנגד עיניה. היא שואלת עוד ועוד פרטים ולא אומרת את הדבר הפשוט. היא דוחה את סבתא ואת הזאב כאחד. לעיתים ניתן לראות את קריסת השיפוט של האדם במקומות השבלוליים שלו, כשיש לו את החשיבה אבל אין לו את החוויה הישירה לרשותו. לכן הוא פגיע לסוגסטיה וניצול במקומות הללו.

- בהרצאה ישנה ששמעתי וזכרתי איפשהו עמוק, פרופ' ברכה אטינגר מבקרת את וויניקוט. היא טוענת שוויניקוט קינא באמהות הטובה שחסרה לו בחייו כבן לאם דיכאונית, וכאב ללא ילדים. היא מתארת כיצד בכך ששיחק את תפקיד האם הטובה דיה, הוא שלל את מקומה של האם האמיתית. האם האמיתית שנקרעת בין רצון לשלמות וקורסת להזנחה ופגיעה בלתי נמנעים, כי אלו החיים. האם הזו היא האובייקט הרע שלא ניתן להפנים, כי הוא טראגי מדי, במובן של תפיסת עולם. אטינגר מבקרת את וויניקוט שבכך שמילא את צרכיה הנגוזים של המטופלת שלו מרגרט ליטל, הוא דחק בה לנסיגה עמוק יותר פנימה כדי לכונן לעצמה גרעין עצמי חדש ובלתי מתוקשר שלא ישמש את וויניקוט, שלא ינוצל על ידו. כך היא מסבירה את האשפוז של ליטל בזמן חופשתו של וויניקוט, המאמץ לכינון עצמי מחדש ברגע שנתן לה לנשום. אטינגר מצטטת את וויניקוט כנגד עצמו: שההבנה של האנליטיקאי לחדור את ההגנות של העצמי, תחשוף אותו, זה כמו להיאנס ולהיאכל על ידי קניבלים. דווקא קניבליזם, לא סתם טרף, כי וויניקוט השלים חוויה חסרה משלו דרך המטופלת. פחדדד.

- ב2015, אטינגר ביקרה את כריסטופר בולס על כך שחשף טיפול המטופל שלו, שהיה בעלה לשעבר, ושהחשיפה הפומבית והנימה הביקורתית שהיה בה, הוביל להתאבדות של אותו המטופל. טרם קראתי מחדש את הפרק "השקרן" שעליו דיברה אטינגר. בולאס ענה שהפרק מבוסס על קולאז' של מספר מטופלים ועל רעיונות שלו שיש לו זכויות יוצרים לגביהם עוד מלפני הטיפול המטופל הספציפי שהתאבד. הוא גם סייג שלולא היו אנליטיקאים מספרים סיפורים ספציפיים היה עלינו לסמוך עליהם כמו על מאגים, ורק הקריפטיות הייתה הסימן לגדולת ההוגה. לאחרונה תהיתי האם ייתכן ששניהם צודקים. שכשמגיעים לגרעין הפרטי הזה של העצמי, פירוש יכול בקלות לשמש כהפנמה עקורה. הפנמה עקורה הוא מושג של בולאס המתאר משהו מהוויה שלך שטרם חווית במודע באינטראקציה עם העולם ובשפה, וכשמפרשים לך אותו אתה חווה אותו כנכון ולא אותנטי בבת אחת. ככה פועלת סוגסטיה. אומרים לך משהו מתוך עצמך מבחוץ ואתה משתכנע שמישהו אחר מפעיל אותך מבפנים. ואם לא מכבדים את הפרטיות של העצמי אז אפשר לשלול מאדם את היכולת הבסיסית להגיד שפירוש לא מתאים לו, לבחור. וגם זכויות יוצרים של המטפל על הפירושים אובדות כי הוא שכנע את המטופל שהפירושים הללו הם עליו. אבל, אולי גם אהבה יכולה להיות מוטמעת ככה. באינספשן.

- היתרון ההישרדותי של האובייקט הרע הוא שהוא לא מפנים את האובייקט הטוב. הזאב הרע כל כך גדול ותאוותן שהוא בולע את סבתא וכיפה אדומה בלי ללעוס ובלי לעכל אותן. וכך יכול הצייד לפתוח לו את הבטן, וללחץ משם את סבתא וכיפה אדומה חיות ושלמות, מוכנות להתגלות בשעת כושר.

- כך שמרתי את הרעיונות של בולאס, אטינגר ווויניקוט בקפסולות אינטלקטואליות פנימיות, דמיינתי את המקום השבלולי ברקע לסיפור כיפה אדומה כששמעתי אותו בילדות, ופתאום לאחרונה בגלל אבל קטן שאני עובר בחיי האישיים, פתאום שאלת השאלות הללו הפכה רלבנטית, התבהרה, קיבלה תוקף. אני מרגיש את הלגיטימיות של הקונכיה, אני מסוגל, לשיטתה של אטינגר, לחמול על האובייקט הרע; ולראות את היופי שלו, לשיטתו של בולאס.

לא תודה, אהבה

בתקופה האחרונה אני עסוק באנטי-סנטר שלי. אם הסנטר שלי הוא מקום בו אני חווה הזדקקות, התהוות, גולמיות, רצון, פתיחות לחוויה; אז האנטי-סנטר הוא המקום בו אני אומר לא תודה, אהבה. לא תודה, הפנמה של גולמיות שלא מתאימה לי בדיוק. לא תודה, טוב לי כאן לבד, ואם מישהו אחר רוצה לאהוב אותי אני כאן בפיג'מה, נרגע ולא מבטיח לארח אף אחד.

מסוד חאן מדבר על "הפרטיות של העצמי". מקום בעצמי שנועד להישאר בלתי מתוקשר. וויניקוט עושה את זה דרמטי יותר, ולא אצטט אותו כי הוא דרמטי מדי עבורי במאמרו "לתקשר ולא לתקשר". הוא מדבר על החודרנות ההרסנית של מבט המטפל למקום פרטי זה.

יוג'ין ג'נדלין מתאר את הפתעתו כאשר מטופלים שהוא ממקד "לדבר מהבטן", ממקום של גולמיות והתהוות, פתאום אומרים לו, תפסיק להגיד לי מה לעשות בתוך עצמי, ואז הוא אומר אוקיי אז ביטלת את כל הגישה שלי אליך, והמטופל עונה, אבל אל תלך, פשוט אל תפריע, תהיה כאן, תסבול אותי כשאני לא מכניס אורחים.

יש למקום הזה היזרקויות להרבה מקומות אחרים בנפש אותם ראיתי בבירור יותר עד כה. ופתאום אני מבין את הבסיס שלהם. תמיד התנגדתי לביטויים של ביקורת עצמית תוקעת, באמצעות השאלה מה אתה רוצה. פתאום אני מבין שהאופן בו ביקורת עצמית ממקדת בעצמי, ותוקעת בתוך העצמי, אינה על חשבון תפיסת מקום. להיפך, היא מאפשרת התכנסות לתוך העצמי, השתבללות. ואפשר לראותה כמקום של אי רצון להפנים אובייקטים, ששומר על העצמי מפני הרעלה באהבה לא מדוייקת.

בשתי שיחות שהיו לי בנושא עם עמיתים זה ישר הזכיר להם את ההתקפות על חיבורים לפי ביון, בעוד שאני לא ראיתי זאת כך. התקפות על חיבורים, כך אני מדמיין, הן התקפות על סימני הנפרדות, ובעיקר על הרגשות, במטרה לחוות אחדות עם האובייקט. כלומר בבסיס ההתקפות על התלות הרגשית באובייקט עומדת דווקא ההזדקקות וחוסר היכולת לשאת בנפרדות מהאובייקט שתלויים בו. לעומת זאת, הפרטיות של העצמי לפי חאן, כמו היכולת להיות לבד לפי וויניקוט, היא יכולת דיאלקטית, המשלימה את היכולת להפנים את האובייקט. זו היכולת לא להפנים את האובייקט הרע. זה מזכיר לי את האופן בו הזאב הרע לא הפנים היטב את סבתא וכיפה אדומה, כך שהצייד יכול היה לחלץ אותן בשלמותן מתוך ביטנו. אנקורפורציה גסה ולא הפנמה מלאה. כך גם הילד להורה הלא מושלם, מסוגל לדחות את ההפנמות השליליות, לאמץ אותן רק ברמה אינטלקטואלית, ולחכות לשעת כושר בה יוכל להקיא אותן החוצה ולחזור לאיזון. 

ההתמקדות שלי במקום הרגשי הזה מדגישה לי את המרווח בין המילים והמשמעויות, וכשאני מזמן אותו אני שם לב לכמה דברים. אנשים לא מצפים להתקבל בחברה כשהם בתוך עצמם, והרעיון של להיות לבד ביחד מפתיע אותם באופן עקרוני. המימוש של המקום הזה במילים יכול להופיע על דרך השלילה, "אבל אני רוצה בקשר", או בדרך של ביקורת עצמית "אולי אני לא מספיק...". המקום הזה לא מתוקשר היטב במילים. והפעולה מהמקום הזה אינה טבעית, כי לכאורה אין בו רצון בחוויה, אך ניתן לזמן אותו ולפעול ממנו.

בסרטון, שני אוהבים גרושים בפריז עיר האהבה, שרים על חאלאס אהבה, אבל רק איתך, והכוריאוגרפיה מזכירה את האוהבים של שאגאל, שמרחפים בלי מגע, הקרבה שלהם כרוכה בהדיפה וספייס, שמאפשרת משיכה.

https://youtu.be/0g2PgZnUj7M

מפתח המאסטר למנעולי הנפש האנושית

קוסם לא מגלה את סודותיו, מנעולן את מפתחותיו מצפין.

הלכתי לשכפל מפתח לקליניקה, והמנעולן ששכפל לי מפתח כזה בעבר אמר שלמפתח משוכלל כזה צריך כרטיס קוד מבעלת הבית, למרות שפעם קודמת הוא ניחש לפי הבליטות במפתח מה הקוד.

חשבתי איזה זיפת, כמו במקרה של אגודת הקוסמים, גם המנעולנים שומרים על אשליית הביטחון באמצעות סודיות מקצועית - לא באמצעות טכנולוגיה, אלא באמצעות הנאמנות לגילדה. כנראה פלדלת עשו סבב הפחדות שמי שיפרוץ את המפתח הכאילו-פחות-פריץ שלהם לא יקבל הזמנה לכנס מנעולנים באילת או לא יקבל תעודה ומכשיר חינם.

ואז זה הכה בי, כל אותן הפעמים שמטופלים אמרו לי כן כן מבינים שצריך תהליך, הרבה זמן, כסף, ורק אז אני אבין מתוך עצמי מי ולמה ולאן אני, אבל אולי, רק אולי, קריצה קריצה אני לא אגלה לפסיכולוגים האחרים, תחסוך לי טרחה ותגיד לי דוגרי מה לא בסדר איתי ומה לעשות אחרת? הם חשבו שזה אחד העיוותים האלה שמקורם באיגוד מקצועי חזק ולא בתנאי המציאות.

לפעמים המשאלה הזו מוסווית בבקשה הרציונלית לקבל כלים. כלומר, אני מפרש, משהו שיגביר את האפקטיביות שלי בהשתלטות על החיים מבלי שאצטרך לשנות דבר בעצמי, או אפילו להבין מדוע אינני בשליטה בחיי. ותכלס פסיכולוג שנותן כלים אף פעם לא נותן פתרונות קסם. אלו תמיד כלים שתחילתם במתכון וסופם בלא מודע, הבלתי ניתן לידיעה. אפילו חשיפה, הטריק הכי ישן בספר הקסמים הפסיכולוגי, דורש מהאדם לעשות צעדים מודעים לעבר הגורם המאיים, כדי לתת ללא מודע להתחולל ולהשתולל עד תום.

דווקא יוצא לי הרבה פעמים, בתור קואצ'ר שמבסס קואצ'יותו על פסיכולוגיה קלינית, לתמצת תהליכים ארוכים לאמירות קצרות, מפות נפש רב מימדיות ותמציתיות לכדי מפת קואורדינטות כמו מפת הטיוב בלונדון, שעוזרות לקצר ולמקד את העבודה. אבל ברור לי כמו שברור למי שאני עובד איתו ככה, שאנחנו רק מסמנים שטחים שראויים לעיבוד ולהכרה עמוקה.

לא פעם קרה לי שלאחר ששוב ושוב סימנו קואורדינטות של שטחים כאלו, שמסובך לעבוד איתם אבל הם בבסיס הבעיה, עם הזמן, עלה הביטחון והרצון לגשת אליהם כשהזמן התאים.

אני מרשה לעצמי חופש רב עם השיטה הפסיכולוגית, לעשות ממנה משהו שלי, לקפל ולכווץ אותה כדי להתאים לגודל ביס, או להרחיב ולהעמיק אותה כדי לשאול שאלות שהיא בקושי מכילה. ובכל זאת, אני שמח שיש שיטה, מחקר, אפילו איגוד מקצועי עם ועדת אתיקה, ונורמות. ככה אני יכול להפנות אנשים לפסיכולוגים קליניים אחרים ולא לחשוש יותר מדי על מה בעצם מדובר. זאת כמובן בניגוד למצב עם קואצ'ינג. בעוד שאני נהנה מחופש הפעולה הטכני שהכותרת הזו מקנה לי, למשל ללוות אדם בפעילויות יומיומיות, או לדבר על תחומים מקצועיים, או להמציא שיטת ליווי חדשה תפורה אישית לאותו אדם; אני לא יודע איך קואצ'רים אחרים עובדים ואין לי יכולת להמליץ על מישהו כזה שלא עבדתי איתו אישית. קואצ'ינג זה אגדה אורבנית מבחינתי שכל אחד מוסיף לה שטות ומייחס לה שטות שלא הייתה.

אני חושב שבעתיד תפקיד הפסיכולוגיה הקלינית יהיה להכשיר גישות והתערבויות מסוגים שונים, לתת להן כלים להבין את השפעתן, להתאים אותן למצבים, לעזור להן לנסח את הדאגות האתיות שלהן. וכל זה כי אני חושב שפסיכולוגיה קלינית ממוקמת בקו תפר ייחודי בין אקדמיה מחקרית לתפיסת אדם הוליסטית, ובין הממסד לשדה.

אקיצר איזו פואנטה אתם רוצים? רוצים מפתח מאסטר? לכולם יש בעיה עם קרבה. כשקרבה מוגדרת גם היכולת להתקרב לעצמך, ועומדת במתח דיאלקטי עם היכולת לשמור על נפרדות ולהתאין את הקרבה לעצמך. לכו תפתחו עם זה את כל החסימות. סתם זה לא פועל ככה כי המנעול הוא כאב רגשי ולא מספיק רק מפתח, אלא גם הביטחון לגשת.

במקום זה, אני מציע אסוציאציה לגבי מנעולים. עם השנים מנעול האופניים שלי החליד. בעודי נאבק לפתוח אותו התנחמתי במחשבה שאם לי קשה לפתוח את המנעול אז הרי שגם לגנבים קשה יותר. איזה טמבל, מייד ביקרתי את עצמי, הגנבים מנסרים את צד המנעול והחלודה רק עוזרת ולא מעכבת את עבודתם. והנמשל, כי רחוק אני הולך עם אסוציאציות: כך כשאני מנסה להסתיר דבר מהסובבים אני מסתיר אותו קודם מעצמי, ונהנה מהחסימה שלו בפניי, כאילו לא רואים אותו עליי בקלות.

בתמונה: הקדמה לפוסט קרוב על דיאטה. אבל אל תדאגו, ללא הגבלת מזונות, רק ההגבלה של זמני אכילה!

העצמי כסימולאקרה

חזרה לשחייה עם נגן mp 3.

הפעם "הקדמה לפסיכואנליזה" של פרויד. המקריא המתנדב של Livrivox במבטא הודי כבד.

פרויד אומר שאנשים מגיעים אלינו, אליו ואל שכמותו, כדי להתמודד עם קונפליקטים ניורוטיים המייסרים אותם. ובניגוד לדילמות מודעות, כמו בשאלות כגון המשך או סיום קשר זוגי, אותן קשה אך אפשרי להכריע; הרי שבקונפליקט הנוירוטי, חצי מהמוטיבציות שקועות בלא מודע. וכך "כמו המלחמה בין דב הקוטב ללווייתן" האדם אינו מסוגל להכריע, משך שנים ארוכות בין צידי בקונפליקט. אני מדמיין שפרויד לא סתם שיבץ לווייתן בצד של העומק הלא מודע- על סמליותו המיתולוגית וגודלו. הלווייתן הוא העיקר.

פרויד ממשיך, במבטא הודי, ומסביר שתפקידנו להחליף חלק קטן בלא מודע בחלק מודע. לא נדרש הרבה, הוא מדגיש, משום שמעט זה אפקטיבי ביותר. בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, היינו, פרויד ועמיתיו, ממפים עבור המטופל את החלק הלא מודע הגורם למטופל ייסורים בתקווה שכך יתיר את הכוח הכבול לתכנים לא מודעים וחשוב לשליטה בהם. אולם הסתבר שנעשה זה רק מייצר עותק מודע לתוכן הלא מודע, הנח לצידו. ואני מדמיין שכל המפות של ניו זילנד לא ייגרעו מניו זילנד אם ניפטר מהן - כמשאלת מטופלים להיפטר מהנגזרת המודעת של המוטיבציה הלא מודעת.

ואז המופע ההודי של פרויד מתחיל להסביר את חשיבות העבודה עם ההתנגדות וההעברה כדי להשפיע באמת על הלא מודע. אבל אז גברת התחילה לשאול אותי למה אני נושם רק מצד אחד, ובזמן ששוחחנו התמלא המסלול, ויצאתי.

**

לאחרונה אני עסוק בשני נושאים, שחיקה ובוחן מציאות. אני חושב שהם קשורים.

כשאתה תופס את המציאות אחרת מאנשים בסביבתך, ואין לך כוח או רצון לכפות את תפיסתך על הזולת - זה מבלבל, ושוחק. למשל כמו במקרה של אדם הסובל מאפלייה, הטרדות, או אפילו סתם אדם שמודע למשהו מוכחש.

זה יכול להיות גם תהליך פנימי. לאחרונה אני שואל את עצמי שאלות בסיסיות לגבי כלי חשיבה ותפיסות שעבדתי איתן במרץ בשנים האחרונות. מאיפה אתה כל כך בטוח, ומה תחשוב הלאה, אני שואל את עצמי. אני מנסה לקחת את עצמי פחות ברצינות. כאילו תקופה ממושכת חסרה תנועה בהתפתחות החשיבה שלי, שעתה חייבת להתקיים. ובלבול עדיף עבורי על מכאניזציה תפעולית של החשיבה.

וכשאני מסתכל על אנשים סביבי, כמו חבר לא קרוב שמתחיל שיחה, בה הוא שואל אותי שאלה, כשאני יודע מראש מה התשובה שיגיע אליה כאילו בעזרתי וכנראה בניגוד לעצתי; אולי אני סתם חסר סבלנות? אבל אני תוהה אם משהו ביננו נגע בשיחה הזו בכלל, האם שימשתי פלסבו שאפשר לתהליך פנימי לקרות, ולמה קיבלתי מראש את תפקיד העזר כנגדו, שיוכל להתנגד לעצתי.

אלו רגעים בהם אני מרגיש שרעיונות משמשים כמפות שאנשים לכודים בהן, במקום לגעת במציאות.

** 

משהתייבשתי, אני עובר לקרוא את הפרק של כריסטופר בולאס "ארוטיזציה של ההיעדר" מתוך ספרו "היסטריה". אני מציג אותו בקבוצת הקריאה שאני מארח השבוע. אם אסכם אותו בצורה פשטנית בשפה בה כתבתי על מפות קונספטואליות לעומת המציאות: כמה מפתה זה להישאר במרדף אחר נקודות במפה.

בולאס, בעקבות מורו מסוד חאן; מתאר את המטופל ההיסטרי ככזה שמפתה למגע מיני, אך בהשיגו את המגע הזה, מתאכזב וחווה דחייה, משום שרצה בכלל הבנה עמוקה, אהבה אימהית. אצל מטופל זה, טוען בולאס, הפיתוי, והדרמה, משמשים כדי להסתיר חוויה של היעדר. ואני מוסיף, תחושה שהאדם הוא מפה ללא ארץ, סימולקרה.

**

בהליכה הביתה לאורך החוף אני מקשיב לספרו של דאגלס הופשטטר "אני לולאה מוזרה" באודיבל. המקריא הוא חנון חמוד שמאפשר לקחת את כל הכתוב לא ברצינות מוגזמת. הספר עוסק בתודעה, ובלולאה של התייחסות עצמית. בפרק משמים (ויוצא דופן בהיותו כזה) על תיאוריית המספרים, כמבוא לדיבור על גדל, הופשטטר מונה מספרים מעניינים. כמו מספרים ראשוניים שהם סכום של שני מספרים מרובעים. או משהו כזה. בעודו עושה כן, הוא תוהה כל הזמן איך הסדרות שהוא מונה יימשכו לעבר האינסוף. מחשבי על, בדוגמאות שהוא בחר, לא שינו את הבנתנו לגבי דפוסים מעניינים שכאלה. אני חושב עכשיו שאני גם מרגיש ככה, כאילו אני מציין רצף של מספרים מעניינים, בלי לדעת מה ההיגיון, הסיבה; ואם משהו בהבנתי ישתנה אם אוכל למפות את עצמי לגמרי, או לתפוס את המציאות במלוא מורכבותה.

הופשטטר מתענג בכתיבתו על אנלוגיות שאיבדו את המושא שלהן. במשך חצי פרק הוא בונה סאטירה על מחזה בנושא האכזבה של וויטהד וראסל מכך שגדל השתמש בפרינסיפיה מתמטיקה כנגד עצמה; הופשטטר ממציא דמויות, תתי עלילות, מופעים שונים בהם המחזה מוצג, ודוגמאות למחזות אחרים שפעלו כנגד עצמם. הוא מדגיש שהמיפויים שאנחנו נהנים ללכת לאיבוד בתוכם בלי קשר למושא המקורי שלהם, צריכים להתייחס לעצמם. כלומר, צריכה להיות בהם תחושה (מפתה) של עוד.

**

בחזרה לבולאס. הוא מתאר שאצל ההיסטרי נוצר פיצול בין העצמי הממשי המעוניין בטיפול אמהי, לבין העצמי המדומיין המעוניין ההרפתקה מינית. בולאס מתאר מקרים בהם האם התייחסה לילד כמו אל בובה שלה, או גבר קטן, ולאופן בו האדם הבוגר למד למלא תפקיד כזה עבור הזולת כדי לקבל אהבה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי , ובין המפגשים המיניים שלו. כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".

אם נסיר לרגע את המילה המפתלגת היסטרי, 

ונחליפה באינסטגרמי, כדי לציין שאנחנו חיים בעידן בו כולנו מפעילי בובות העושים מאמצים רבים לפתות לתת לנו תשומת לב כדי בעצם לקבל בהיחבא תחושה שאכפת לה, לאם האינטרנטית, מאיתנו; אז אולי נוכל להבין טוב יותר את המתח המגולם בחיים האינסטגרמיים בני ימנו.

הנה סיכום מלא של הפרק של בולאס.

אקיצר תנו לייק.

תפקיד הצנזור בעבודת החלום

הבוקר בים, בעודי חותר במרץ למעמקים, נטולי פיסות הפלסטיק ובועות הסבון; האזנתי להרצאת מבוא של פרויד על תפקיד הצנזור בעבודת החלום, כלומר בייצור הצופן שממנו מורכב החלום.

**

דמיינתי שני סוגים של צנזורים. האחד שפיר, חביב ויצירתי, כמו חברי מהתואר הראשון, שהיה ידען גדול, וכל דבר בשיחה הזכיר לו יצירת ספרות, שהייתה קסומה ונידחת במידה שווה, ושאני לא הכרתי כמובן. בחייאת תן קצת פרפרזות, ביקשתי, והוא נענה. בקשה זאת הפכה את השיחות בינינו ממתסכלות מאוד, למעשירות ביותר. פתאום בלי לקרוא לקרוא את פרוסט ידעתי מה פרוסט קשור פתאום לעניין. רק כמה שורות הסבר והשיחה הפכה הדדית שוב.

צנזור שני שעלה בדעתי, הוא מעין ארכיטיפ טוני סופרנו, שמדבר יפה על אלימות וסחיטה. הוא הצנזור הממאיר. איזה מקום יפה יש לך פה חבל שתהיה לך שריפה, כדאי לך לשמור על הנכס, אני אדאג לך. מול בריונות של צנזור זה ניתן רק להוריד את הראש או לתקוף בחזרה. להיות פגיע מולו זה לא לעניין.

**

וכעת אני חושב על צנזור נוסף, מיטיב לכאורה; אבל עם כל הבעיות של כוונות טובות המכחישות את מורכבותם של הדברים בעומק הנפש. את הצנזור הזה אני מדמיין כמטפל מעצים, תומך, ומפרגן, שמטפח אצל האדם תחושה שהוא טוב יותר מהדחפים והחרדות שלו. אתה מסוגל, אתה יכול, אתה טוב, הוא אומר לאדם. אבל אחרי הסתבכות אחת, שתיים, וחוזר חלילה, הקול של צנזור זה מתחיל להיות קצר. נו. הרצון להיות טוב יותר שנכשל מספר פעמים, בגלל הכחשה של מוטיבציות לא מודעות, אינו רחוק מביקורת עצמית, מחלישה ומתחפרת בתוך עצמה. צנזור זה מסתיר את השאלה האם אתה בכלל רוצה להיות טוב.

בשלב מסויים נבהלתי מהעומק וחזרתי אל החוף כדי למצוא טוטם שציירו תיירים.

צ'רנוביל שבלב

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות- אומללות כל אחת בדרכה"

אני מהרהר לפעמים במשפט הזה בזמן השעה הטיפולית. 

כשקראתי אותו לראשונה, לבוק ריפורט בכיתה ו', חשבתי על משפחה של חבר שלי מהילדות במושב. לא בגלל שהם היו משפחה מאושרת במיוחד, אז לא הייתי מודע בדיוק לשאלה האם המשפחה שלי מאושרת, אלא בגלל שתיאור הבית המשפחתי של האובלונסקים דרש גרם מדרגות, ולמשפחה שלו היה בית דו קומתי.

כשחשבתי על המשפחות האומללות בכל זאת חזרה המחשבה שלי לבית שבו גדלתי, וכשהמשפט נגמר בייחודיות של האומללויות דימיוני הוויזואלי נח והתמקד על בור שהיה בחצר האחורית מאחורי הלולים. 

בבור הזה סבתי הייתה זורקת נבלות מזדמנות- עופות, נחשים, כלבים, חתולים. בעת הצורך היא הייתה מרימה מכסה ביוב שכיסה את הבור, וריח מתוק חריף של רקב רב שנים היה מציף את האוויר במרחק רב. ככל שפירשתי את הגיאוגרפיה של הנפש שלי, הבור ההוא מסמן דברים שלא הובאו לקבורה כהלכה, ושממשיכים להירקב לנצח. 

אגב, בעיניי, כך גם הסדרה צ'רנוביל אינה רק מעניינת היסטורית, אלא מחזיקה מטאפורה עמוקה לגבי הנפש האנושית המבקשת לכסות את חטאיה וכשלונותיה. 

אצל סבתא שלי אולי זו הייתה השואה שנקברה שם בבור, אולי שאיפות לחיים אחרים. קל להמציא פירושים למתים, מפחיד יותר להתעסק בחיים. כי לפעמים הם רק חצי חיים, עם התחלה ברורה וחיונית, והתמשכות ארוכה ואמביוולנטית לעבר המוות. 

סבתי ביקשה למות בשנותיה האחרונות, תוך כדי שעבדה במרץ בלול, ותוך כדי שצחקה בלבביות כשנכדים פיזזו סביבה. ומאז שנפטרה, בעשרים השנים האחרונות, האזכרות של סבתי הן האהובות עליי ביותר, ומשמרות משהו מאופיה, שטרם הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב. האזכרות נופלות על פורים, וכולנו מגיעים מחופשים עם משלוחי מנות לבית הקברות. כשאני מגיע לאזכרות אחרות ומביא עימי עליצות ניו אורלינסית כזו לגבי המוות, אני חש לא במקום ומצטער על כך.

כשאני מארח מטופלים בתוך הנפש שלי, הסיפורים שלהם על חייהם דורשים ממני להמציא תפאורות שונות לנרטיבים שהם מגוללים. לרוב התפאורות שעולות בדמיוני באופן ספונטני מרצדות, זו אף פעם לא תפאורה אחת, אלא כמה וכמה תפאורות שמשתנות ויוצרות תערובת אווירות ומצבי רוח שונים. לפעמים אני מרצד בין בית האובלונסקים לבין בור הנבלות. לקח לי זמן להבין מדוע סיפורים שאינם דווקא שמחים לגבי משפחות שאינן דווקא מאושרות מעלים אצלי את בית האובלונסקים, שהוא בעצם הבית של אותו חבר. עם הזמן למדתי לפרש שמדובר בהלבשה של סצינה על גבי סצינה. כשאני מתייחס להלבשת סצינה על סצינה אני חושב על הלבשת תצלום על תצלום בשקיפות חלקית של שני התצלומים. חצי חי חצי מת. אנשים מסבירים לעצמם שהם מאושרים ככל האחרים וממשיכים בחייהם, בעוד שמשהו קבור בעצם הבחירה שלהם בחיים.

אנטי גיבור כזה הוא צ'יבורשקה. כמו סחורה בשוק השחור שאיש אינו יודע את מוצאה, כי היא גנובה, צ'יבורשקה הוא חיקוי מיקי מאוס, שמתעורר פתאום למודעות ואינו יודע מי ומה הוא. הוא מקבל די מהר את האמנזיה ואת היעדר ההגדרה הזואולוגית שלו, ויוצא בחיפוש אחר חברים, דווקא. הוא מוצא את גנדי. גנדי הוא תנין, שעובד כתנין בגן החיות, אך סובל גם הוא מבדידות קיומית בזמנו הפנוי. ביחד הם מנסים להצטרף לתנועת הנוער הסובייטית ולהיות חלוצים כמו הילדים האחרים, שמשדרים שכדאי להיות כמוהם. אך אויה, בתקנון החלוצים אין אזכור של תנין, ובטח לא של חיה לא מוגדרת. וכך צ'יבורשקה וחברו התנין גנה מקימים להם בית חברים משל עצמם, ובסופו הם שמחים בקבלת השונה, הדחוי, והממורמר. גם אם אתה לא עומד באידאל, נרמז, הרי שאתה יכול לשרת את האידאולוגיה בדרכך. או במילים אחרות, כולנו מחפשים את עצמנו, ומוצאים את דרכנו אל הטוב. האידאולוגיה רומנטית או קומית, בעוד שטבע האדם טראגי, אירוני.

מרקס תיאר את פעולתה של האידאולוגיה בהיפוך תמונת המציאות. כך אני מדמיין את הפועל עובד במרץ כאילו כדי להתקדם, אך למעשה הוא רק מעמיק את כריית הבור שבו הוא לכוד, בכך שהוא מעשיר את בעל ההון, ומכלה את כוחותיו להתנגד למבנה השיטה. במקום זאת, אני הייתי מתאר שהאידיאולוגיה היא התמונה הרצויה, המולבשת על המימדים הקשים יותר של חיינו, ציפוי סוכר לגלולה מרה. החומר הפעיל, הדלק שמניע אותנו, הוא מה שמכוסה בשכבה דקה של ניכור, נימוסין, שגרה, ברירות מחדל, חוסר הכרעה, חוסר אמון, בחירות מדומות, ודימויים של עצמנו כאחרים שניתן להתפעל מהדשא שלהם מבחוץ ולא לברר מה גועש מתחתיו. אנחנו רוצים להיות השכן, לחיות בביתו המאושר, להתנהל בעולם שכולו ואהבת לרעך בלי כמוך, לקנא בדשא של עצמנו, ולהסתיר את החלק בנו שלא יהיה מרוצה בכזה עולם.

כשאני מהרהר במשפט של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות במהלך השעה הטיפולית, אם כן, אני חושב התחושה הבו זמנית שאנחנו גם וגם, גם המשפחה המאושרת וגם האומללה. זה הטריק במשפט, שלא זה ולא זה מגדיר אותנו. לא השאלות הקיומיות העמוקות והמייסרות ולא הבחירות בחיים והאופן בו הן מתקבלות ומשפיעות עלינו בחזרה. אלא גם וגם.

לסיכום, אני תוהה איזה החלק החי ואיזה החלק המת? השאלה מי אני ומאיפה באתי יכולה לנוון ולא לתת שום תשובה מספקת, כאילו איננו מסוגלים לעכל את התשובה, כי היא רעילה מדי, ואנחנו בורחים ממנה לעולם העשייה והתפקוד, העיקר לחיות, כמו ניצולי שואה שעזוז יתר בעקביהם, מניס אותם לעבר העתיד. אבל גם השאלה לאן אני הולך מכאן יכולה לדכא, להישאר תפקודית, רובוטית, מלאכותית. באופן דומה, מה שמדכא אותי בסרטי זומבים הוא שאין לזומבים מה לעשות בהיעדר בני אדם בסביבה. אין להם תחביבים, או קהילות, אין להם תשוקה לאכול ולהיות מוזנים, אלא רק לטרוף ולשכפל עוד עותקים של המוות הנפשי. הם מתים שמתנגדים למוות. 

ומצד שני, כי לסיים במשהו אופטימי, לפעמים השאלות הללו גם משלימות זו את זו, ומפרות זו את זו כדי לקדם חיים, משמעות, התפתחות נפשית. העבודה שלי, זו היומיומית שאני מתפרנס ממנה, וזו מלאכת החיים שאני בוחר בה, היא אופטימית. היא כרוכה בהתבוננות לתוך הבור, שהייה בתוכו עד שאני מרגיש שעומק רב מייצר מימד נוסף בו ניגודים מתחברים, מתחלפים ומשלימים, ומתוך הקושי צומחת עוד משמעות, עוד תמונה, של חיבור ושל ניתוק, כי בלי ניתוק אין יכולת להפריד בין מסמנים ולהעביר משמעות, זו גזירת חיינו. כל משמעות נוספת מאפשרת לי לצעוד לפנים, לאחור, למעלה, למטה, להיות בכמה מקומות בבת אחת, להיות אני והשכן, להרגיש כלול ומודר, שחור ולבן, אובמה וטראמפ, ודי, צריך לקום.

הערות על "אירוטיזציה של היעדר", לכריסטופר בולאס (2000)

הערב אני מציג בקבוצת הקריאה את הפרק "אירוטיזציה של היעדר" מתוך הספר "היסטריה" של כריסטופר בולאס (יצא בשנת 2000 במקור, ואני קראתי אותו בהוצאת תולעת ספרים, ובעריכה של ד"ר איתמר לוי). 

בולאס מחזיר בשלישית את ההיסטריה לקדמת הבמה. לפניו, פרויד תיאר את ההיסטריה כמחלת עצבים שתוקפת נשים בתרבות דכאנית בסוף המאה ה19, ושריפויה כרוך בהתרת דחפים מיניים מדוכאים. כאילו בתגובה לעלייתן של תנועות השחרור בשנות ה60, מסוד חאן, התייחס שוב להיסטריה, הפעם כהתנהגות מינית פתיינית לא מקובלת חברתית, שעומדת בניגוד לתהליך הכרה עצמית עמוק. ובתחילת שנות ה2000, דווקא בשיא הפוליטיקלי קורקט, כריסטופר בולאס משתמש בתיאור האופי ההיסטרי כדי לתאר את היעדר הארוטיקה במגע אם-ילד - או בעיניי, את ההליכה לאיבוד בעולם של דימויים ללא תכלס מאחוריהם. 

היות והמילה היסטריה טעונה בביקורת פמיניסטית, אציין שבולאס מתייחס לגברים ולנשים לסירוגין, ולכן המילה "היסטרי" אינה כיסוי יפה ל"היסטרית"; ושאפשר לומר שהטיפוס ההיסטרי שחאן ביקר בשנות ה60, קיבל מאז במה, לגיטימציה, והגברה טכנולוגית - עד שהיום הוא אינו מוגבל למין הנשי. וחשוב מכך, שבעיני מדובר ביותר מפסיכופתולוגיה של אנשים מסויימים אלא ממש ברוחה של התקופה בה אנחנו חיים. נסו, לשם הספורט, להחליף את המילה היסטרי ב"אינסטגרמי", "ווירטואלי", "קיברנטי", או "פורנוגרפי", לפי הקשר; למשל, את האמא שלא מחוברת לגוף של התינוק ומתפעלת ממנו כדמות מדומיינת, תחליפו באמא אינסטגרמית שמצלמת סלפי עם התינוק ומתפעלת מהסלפי במקום מהתינוק בשר ודם. ותראו שהריקנות ההיסטרית, והחוסר במגע גופני פרופר, הוא יותר מבעיה של טיפוסים מסויימים, אלא מאפיין את הריחוק שכולנו חשים ומכחישים בבת אחת. 

ואם תורשה לי עוד הקדמה אחת, (תורשה כי אני פה לבד אבל פשוט אל תוותרו), אז אני חושב שכל המאמר הזה עוסק בבלבול בין הרובד הראשוני, של צרכים רגשיים, ומבוע פנימי של סובייקטיביות, לבין רובד מודע יותר, של ייצוגים, וסימון של הדברים הראשוניים שאינו בעצמו הדברים הללו. כלומר, מדובר באנשים שנמצאים בלופ פנימי, אינרא-סובייקטיבי, במקום בקשר הדדי, אינטר-סובייקטיבי. 

אתחיל בנקודות מתוך המאמר, ולאחר מכן אנסה להוסיף דברים שעלו בדיון בקבוצת הקריאה. ההערות שלי בסוגריים:

האם מתקרבת ומתרחקת מן התינוק (פיזית בהזנה, רגשית בחום), וכך נוצר מושג של היעדר. 

ההיסטרי חווה את ההיעדר בעיקר בהתייחסות למיניות שלו. כך נומר היעדר הרווי בחוסר השקעה מינית בעצמי. 

ההיסטרי מדיר את עצמו כדי ליצור תשוקה באחר. הנוכחות של ההיסטרי היא כזו שמהווה קונטרסט לחסר. למשל על ידי פיתוי להתקדם, ואז הימנעות פתאומית מתקשורת. 

ההיסטרי נסוג למרחב הזייתי אוטו אירוטי בו הוא מקיים קשר עם זיכרון של האובייקט ולא עם האובייקט החי שמולו. 

יצירת הפיצול בין עצמי פנימי ועצמי מיני, מתחילה ביחס של האם של ההיסטרי. האם הזו מתעלמת מאיברי המין של הילד במגע שלה בו, מתוך רתיעה משלה מלהשקיע אנרגיות מיניות בטיפוח והגידול של הילד. לצד ההימנעות מהיבטים אירוטיים רצויים במגע אם-ילד, האמא הזו מאדירה את התינוק, ומייצרת דמות נאדרת שלו. כך נוצר תינוק רפאים, אותו האם אוהבת, בעוד התינוק עצמו חש מוזנח. האם מתייחסת באופן אירוטי לדמות שבנתה, אך נמנעת ממגע עם התינוק עצמו. נוצרת מיניות אלטרנטיבית בין האם לתינוק, בה המגע המהוסס, או היעדר המגע הופך להיות אירוטי. דווקא היעדר המגע, מעורר פנטזיות אצל הילד, שמא הדחפים המיניים של האם, ושלו, הם כה עוצמתיים עד שאי אפשר להתירם, וכך הוא נותר בעולמו הפנימי, (מדמיין על היעדר המגע כסימן לריגוש מיני).

(ניתן להתווכח על הקונקרטיות שבה בולאס מתאר את הטיפול האירוטי הרצוי של האם בתינוק. אני רואה הפשטה מסויימת שאפשר לעשות למה שבולאס מתאר. מדובר באם שעסוקה בדמות של התינוק ולא בתינוק פרופר, ושמשקיעה ליבידו בדמות ולא בתינוק. איברי המין הם סימן לריגוש ממוקד, בעוד שההיעדר של הטיפוח של התינוק עצמו, והטיפוח של רעיון התינוק, יכולים בעיניי להספיק כדי ליצור כזה פיצול אצל הילד).

בבגרות, אדם היסטרי, יכול לספר על חייו בחוסר תואם בין סיטואציה שהיא לכאורה לא מינית, לבין הרמיזות המיניות שהוא שוזר בסיפור. ומנגד, בדיבור על מין, הנימה שלו תהיה אדישה. 

נוצר מצב מבלבל, כשלכאורה ההיסטרי מיני לעיתים קרובות, אך דוחה את המיניות בבת אחת. ההסבר לכך, הוא בהפיכתה של עבודת ההיעדר לאירוטית בעצמה. (כלומר, הבריחה ממגע מיני היא האירוטית, או במילים אחרות, העבודה של ההיסטרי היא בריקון הנוכחות שלו, בהתחמקות מוקפדת ממקום המפגש הפורה עם האחר). ההיסטרי מוצא את הפורקן לחיי היצר שלו (בארוטיקה המתרחשת בינו לבין עצמו), באוטו אירוטיות. 

כלומר מיניותם נמצאת במרחב מדומיין; המאופיין בנרטיב בו ההיסטרי מדמיין את עצמו כמאהב הסודי של האם; ושהאם יכולה ליהנות מהם כאובייקט רק בתוך עצמה באופן אוטו אירוטי גם כן; ואז הם מגרים את עצמם כדי לטעון במיניות את האובייקט שהם מהווים עבור אם מדומיינת. (וכך נוצר למעשה מפגש מיני שהוא למעשה אוננות משותפת, כשההיסטרי מפקיע את עצמו מהסיטואציה הממשית מול הפרטנר המיני, וחווה את האינטראקציה רק בתוך עצמו). ההיסטרי, כמו האם של ההיסטרי, מסוגלים להביע תשוקה רק בסיפור ובהצגה, אך לא במחוות של ממש המכוונות כלפי האדם האחר, משום שהמיניות ההיסטרית היא אוטו אירוטית בעיקרה, ומתרחשת בעולם הפנימי. 

בולאס נותן דוגמא של מטופל שסיפר כיצד אמו הייתה מגלמת דמות של שחקנית קולנוע בפניו, כאילו השתתף איתה בסרט, וכשהוא ואחיו היו מקניטים אותה, הייתה מתפרצת בזעם על שניפצו את בועת הפנטזיה שלה, ואומרת ש"אינה יודעת מה היא עושה איתם עדיין". זאת כדוגמא לשיתוף הילד בפנטזיה אוטואירוטית של האם. הצגה זו יוצרת כפיל של הילד בעולמה המדומיין של האם. עם הזמן, הילד יתחיל לאמץ את האובייקט המיני שהוא מהווה עבור האם, ויהפוך אותו לחלק ממנו.

מטופלת נוספת מתארת כיצד לא הכירה את אימה, ולא זכתה לגילויי חיבה ממנה, פרט לאירועי קניות בגדים, בהם הייתה מלבישה אותה בתלבושות צבעוניות לפי טעמה, תוך כדי אווירה אינטנסיבית ומכשפת. לאם היו תיאוריות לגבי צבעים שיש ללבוש בעונות שונות. האם הייתה מכנה את בתה "הבובה הקטנה" שלה. המטופלת לא הרגישה כמו הבובה של אמא שלה, אבל כשהתבוננה במראה, על הדמות המקושטת, חשה מרוגשת מהדמות שהשתקפה במראה. המטופלת מתארת כי שכללה את הדמות שניתנה לה, פיתחה דרך הליכה, סגנון דיבור, וכל מיני תחביבים שהתפתחו טרם זמנם, והרגישה "כאילו הייתי בתוך כת אהבה כלשהי". היא ואמה שתיהן היו מאוהבות יחד בבובה הזאת, שאמה הפכה אותה להיות. (נערה זו עשתה עבודה של כניסה לדמות הבובה שהאם מצאה בה עניין, ובניגוד לילדה שהאם מתעניינת בה ממש, לא הייתה לה אפשרות כזו, להשתמש בהתעניינות וההתפעלות של האם ממנה הממשית כדי לפיתח סגנון אישי משל עצמה).

מטופל נוסף, שאמו קראה לו "הגבר הקטן" שלה, בקול סקסי. המטופל מתאר כיצד היה מתרגש מינית באיבר מינו כשאמו הייתה קוראת לו בכינוי הזה, ודימוי של עצמו היה עולה במוחו כששמע אותו מכנה אותו כך. האם היתה לעיתים מרוצה מהאופן בו הלבישה אותו, ונוגעת בו באופן קל ליישר את בגדיו, אך מעולם לא הראתה לו מגע פיזי מעבר לכך. הוא מספר שהיה מרוצה מכך שאמו אהבה את הגבר הקטן הזה, ושהדימוי הזה הדליק גם אותו. (זוהי דוגמא נוספת לעצמי כפול, האחד פנימי, בודד, מנותק, והשני דמות חיצונית בעיני האם, זוכה למבטים מאוהבים וכמעט למגע). 

אם כן נוצרת דיסוציאציה בין עצמי אמיתי המושהה מבחינה מינית, לעומת "עצמי מתווך" (intermediate self) המתקיים בעולם המדומיין האוטו ארוטי של האם ושל הילד. (העצמי המתווך דומה לעצמי כוזב, אלא שהוא ספציפי יותר ומעוצב לשימוש הפנים נפשי של האם).

בולאס מזכיר את טענתו של מסוד חאן, לפיה היסטרים מנסים לפצות על חסך בטיפול האמהי דרך התפתחות מינית המתרחשת בטרם עת, ומנצלת מצבים מיניים, כדי לפתןת על ליקויים בתמיכה הרגשית של האם באני. מצב זה מוביל להתפתחותה של טינה של ההיסטרים כלפי המשיכה המינית שהם בעצמם מעוררים. זאת משום שהמיניות היא דך להסתיר חסך בטיפול אמהי. בולאס מוסיף כי ההיסטים מפצלים את העצמי כדי להנות מאשליה לפיה העצמי הוא מעיין אובייקט דמוי בובה, המשמש פיתיון לתשוקה של האחר. זהו עצמי כוזב מעניין, בעוד העצמי האמיתי נותר לא מעניין. במיוחד, ההיסטרי מפעיל פיתוי מיני כדי לעניין בו.

ההיסטרי משקיע ומטפל בגוף שלו כאובייקט שהוא חולק עם האחר באופן לא מודע, אך האינטראקציה עם האחר נותרת עדיין אוטו אירוטית. הטיפול האוטואירוטי בגוף משמר או מייצר תחושה של טיפול הורי. העצמי הגופני נועד להיטען ביחס אירוטי שמחליף טיפול הורי, אך לא ליחסי מין של ממש. מפגשים מיניים של ממש, ואפילו הרפתקנות מינית, משמשים לצבירת מראות עבור החיים האוטו אירוטיים המדומיינים. העצמי הנוכח ביחסי המין הוא הכפיל, ממלא מקום התשוקה החסרה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי ובין המפגשים המיניים שלו, כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".

מטופל נוסף תיאר כיצד לא נשאר עם אף בת זוג לאורך זמן. הוא היה רואה אישה במסיבה, מוצא אותה מושכת, ומדמיין אותה ערומה. הוא היה נכנס למאמץ הפיתוי, שוכב איתה, ומייד לאחר מכן מאבד עניין בה. אלא שלאחר כמה ימים בעת האוננות היה מפנטז עליה, ויכול היה ליהנות מכך. מבחינתו היה זה קשר לא התחייבות, וכל אישה שהיה איתה הייתה כמו דמות בספריה שיכול היה להעלות בעת חרמנות. "האני המיני שלי אינו מי שאני באמת, אבל התאים לי שהנשים חשבו שהבחור הזה הוא אני". עם בת זוג לאורך זמן, ניסה לגלם את התפקיד באופן ממושך, אך יום אחד זה התפוגג כמו התעוררות מחלום. כך מתוארת דמות אוטואירוטית המקיימת יחסי מין עם הזולת. 

מטופלת נוספת מתארת כיצד כל פעם שהיא מקיימת יחסי מין עם גבר, היא מדמיינת אותו תוך כדי שוכב עם מישהי אחרת, נערה בתולה שנחדרת לראשונה. היא מספרת שאינה מודעת לגבר שהיא איתו בת שהיא נדלקת מהפנטזיה הזו. (זוהי דוגמא נוספת להתנתקות מהמגע החי והנסיגה לפנטזיה עם שלישי מדומיין, דמות בובה).

ההיסטרי נשאר בתחום של גירוי עצמי. בכך הוא נמנע מהתמסרות (לדרכי התשוקה הספציפיות של האחר הממשי), לאידיום (הייחודי) של האחר. בני הזוג של אנשים אלו מתלוננים על הריחוק מן המחוות המיניות של האחר. המיניות משמשת את ההיסטרי לאוננות בשניים. 

מטופלת נוספת תיארה יחסי מין עם בן זוג שהיה מנצל את גופה כדי ליישם טכניקות פיתוי ועינוג שקרא בספר, מכריז כמה הוא עומד לענג אותה, ומייצר סצינות פורנוגרפיות מנותקות ממנה, "כמו אמן מתחזה המחבר נקודות על דף כדי ליצור את התמונה שהוחבאה שם מראש". (התחושה הזו של אדם המחבר נקודות מוכרת לי מהתבוננות באנשים שאינם רואים מימד עומק, וממלאים כללים, מרצים, לפעמים בצורה אובססיבית). היא מתארת כי ביתר הזמן, כשלא שכבו, הוא לא נראה לה מיני, ושהגוף שלה לא נענה לו. "הוא לא ידע דבר על חיים אירוטיים", סיכמה. 

אוטו אירוטיות מפצה על חסר של האם. החסר הופך לייצוג של האם. כלומר, החסר הוא התשוקה של האם. בנסיגתה הממשית מהילד, היא רומזת על התכנסותה לתוך עולמה הפנימי. ילדי אותה האם יעשו כפי שהאם עושה, ובאוטו אירוטיות הם ימצאו את גוף האם. פנטזיות מיניות אלו, הממלאות את היעדרו של האחר, יוצרות נוכחויות כוזבות, אחרים מיניים מדומיינים. כך מסולקת תחושת החסר המכוננת את האירוטיקה של האם והעצמי. לפיכך הסצינות המיניות של ההיסטרי צריכות להתחלף כל פעם, כדי לבסס מחדש את החסר.

מטופלת נוספת תיארה כיצד יש לה מאהב מדומיין, שמלווה אותה בקניות, ובמטלות הבית. אמנם לא פינטזה על יחסי מין איתו, אך היא הרגישה שהקשר עם המאהב מרחיק אותה מבעלה. היא חשה שאינה נוכחת דיה כדי לעשות שימוש בידע האירוטי שלה עם בעלה. 

מהו ידע אירוטי? (מעניין נכון?) -בולאס טוען כי במגעה הגופני, במחוותיה, בהתכווננותה לתחושות התינוק, בליטופיה, האם מעבירה ידע רב דרך גוף התינוק. אם היא "אם טובה דיה", חלק מההתכווננות שלה אל התינוק כוללת בתוכה פנטזיות לא מודעות, מיניות (בין היתר). פנטזיות אלו מתוקשרות באופן לא מודע, אל התינוק, ומחוותיו של התינוק עונות לה. הידע הגופני האמהי הופך לחלק מהידע הגופני של העצמי ומטרים את החושניות של העצמי. ידע הגוף האמהי האינטואיטיבי הוא הבסיס לידע האירוטי, והוא בא לידי ביטוי כשהאדם הבוגר מקיים יחסי מין. אוהבים יוזמים ומקבלים צורות של מגע, בצורות מסויימות של תדר, הרפיה והלחץ, בחלקים מסויימים בגוף, באינטנסיביות משתנה, בחבירה לעבר אורגזמה משותפת. "הידע האירוטי הוא הדרישה שמפעיל יצרו של האחר על העצמי לעבוד". (וואו, מה הכוונה לעבוד?), "זוהי דרישה המתבטאת ברשיתה בלחץ של הרחם על הכובר ולאחר מכן במגע של האם". הידע האירוטי הוא מה שהגוף יודע על המלאכה האירוטית האמהית, לפיה פועלת ההנאה הגופנית.

(בעיניי, הגוף הוא עוגן קונקרטי שממנו מתחילה המשמעות, וההיסטרי חווה דילוג מהרמה הגולמית הזאת, ישירות לרמה הסמלית, המדומיינת. כלומר, הוא נעדר בסיס ממשי של התחושות להיאחז בהן, ונמצא בעולם של מסמנים. עבורו מין הוא סימיליקרה ולא דבר המחווט לבסיס היכולת שלו להיות פגיע ולהתמסר לאהבת האחר. הוא מנותק מהאחר משום שהאחר הזניח אותו במקום הפגיע הזה. במקום זאת, הוא מייצר עצמי כוזב, המסוגל לשאת בטנטליזציה של האחר, בכך שהאחר לא יכול באמת לראותו, ולספקו במקור שלו, בחסך שלו).

מטופל מתאר כיצד בת זוג מזדמנת פתאום גילתה לו מהי מיניות ישירה, עם מפגש חושני בין שני אנשים, והסגנונות הייחודיים שלהם, והתכווננה לגופו באופן מגרה, אך לא רק פתייני, אלא גם עוטף ומספק. הוא מסכם את התיאור "אני יודע שזו הפעם הראשונה שעשו איתי אהבה, והפעם הראשונה בה אני עשיתי אהבה עם מישהי".

בולאס מתאר שישנה אם היסטרית טובה דיה. כלומר, אם שאמנם נושאת סגנון היסטרי של קושי ליצור מגע ישיר עם האובייקט, אולם היא מודעת לעצמה ומוציאה את עצמה מהמשוואה ומנתבת את הילדים לפתרונות אחרים בעולם. היא מייצרת חיסון אנטי היסטרי אצל ילדיה, כדי שלא יידבקו בהיסטריה שלה. "ילדים אל תהיו דפוקים כמו אמא שלכם בנוגע לגף ומיניות". היא נעזרת בדחייה גלויה לעין (ולא בפיתוי של דימוי הילד ופיצול של הילד החוצה, כדי לדחות אותו ברמה הראשונית באופן מוכחש), כדי להרחיק את הילדים מהנוירוזה שלה. אם זו משדרת שהיא משוגעת, ושלא צריך לקחת אותה ברצינות. ואכן ילדיה גדלים לממש את עצמם בחייהם, ולשמור על קשר טוב איתה, מבלי לקחת ברצינות מדי את הסגנון שלה. "האם ההיסטרית הטובה דיה מוצאת דרך לשבור את היקשרותו של הילד אל הנוירוזה שלה, בכך שהיא הופכת למשוגעת מעט", באופן אירוני ואוהב. כשהילדים מגיעים לשלב האדיפלי הם אינם נושאים אליה מבט לאישור כדי להתקדם, והיא אינה מעקבת אותם מפני יצירת קשר עם אובייקט חדש. אם זו פסלה את עצמה מלכהן כמתווכת של האירוטיות. בולאס נותן דוגמא של אם שהפנתה את ילדיה לקבל את צרכי החום שלהם מהאב שהיה מחובר יותר לגופניותו. 

הילד צריך אם שהיא אובייקט מיני, המסוגלת לקלוט את הצרכים האירוטיים שלו. לכל אדם יש אידיום, סגנון אישי. האידיום מבקש לנסח ולפתח את האסתטיקה האישית של העצמי. זהו דחף הייעוד שלנו, הדחף לממש את עצמנו באופן אינדיבידואלי. חלק מהדרך שלנו לממש את הסגנון האישי שלנו, הוא באמצעות בחירת אובייקטים, ושימוש באובייקטים כדי להתפתח. 

כאשר יצר החיים דומיננטי (בולאס מנסח זאת קצת אחרת, כשדחף היעוד מובן דרך דחף החיים), דחף החיים מניע לעשו שימוש באובייקטים על מנת להגיע למצבי הוויה והתייחסות המביעים את העצמי האמיתי. דחף הייעוד הזה הוא המניע העיקר לבחירת אובייקטים אלו-אירוטית (ההיפך מאוטו אירוטית). דרך השתוקקות לאובייקטים בעולם, העצמי מוצא אוצר מילים מורכב של אובייקטים באמצעותו ניתן לדבר את העצמי.

(בניגוד להיסטרי, שאוסף אובייקטים כמו בספריית וידאו, ומעלה אותם בדמיונו כדי לאונן עליהם, הרי שהאדם בעל דחף ייעוד חפץ חיים, פוגש באובייקטים כדי ללמוד כיצד לבטא את עצמו, במפגש הפורה עם האחר).

אוטו אירוטיות דומה יותר לפעולתו של יצר המוות. דחף המוות מביא לבחירת אובייקטים שמטרתם לכבות את התשוקה. (זוהי בחירה לא פורה, שמטרתה לאפשר את המשך הלופ, הלא פורה, דרך אוננות זה לצד זה). 

תשוקתו של ההיסטרי היא תשוקת העבר כלפי עצמו. (כלומר הוא נמצא בנוסטלגיה לאם שמעולם לא הייתה שם, ותוקעת אותו במצב של ריקון עוררות, ולא במצב של חיפוש אחר סיפוק). עולם האובייקטים שהופקע משרת את הגורל המיני של העצמי (כלומר האובייקטים עקרים, משום שהגורל המיני של העצמי מנותק מהמקור של החי של הגוף). כך ההיסטרי הופך לאדם הממחזר באופן פסיבי את זכרונותיו במקום לחפש מימוש עצמי באופן אקטיבי. באמצעות חיסון אנטי היסטרי, האם ההיסטרית יכולה לשבור את הקסם של בחירת אובייקט חסר מהעבר - האם שלא הייתה שם במגע עם הגוף. העבר מפסיק להיות אובייקט התשוקה בזכות כך. במקום זאת, האם ההיסטרית הטובה דיה, מאפשרת לילדיה לכוון את תשוקתם לעתיד, שם מקריות ומזל טוב יכולים להפגיש את ילדיה עם אובייקטים המסוגלים לעורר בהם תשוקה משל עצמם. 

אצל ההיסטרי, העבר עובר אירוטיזציה, והרברי (ההרהורים ההזייתיים על קורות העבר) קובעים את הגורל לבוא. מי שאינו היסטרי עושה אירוטיזציה לעתיד, ומחפש אחר אובייקט שיגשים את תשוקתו.

(אינסטגרם התאימה לרוח הזמן כיוון שהצליחה לעשות נוסטלגיזציה מיידית לתמונות, להפוך את החוויה לזיכרון עוד בטרם שהתרחשה. כיום הרעיון של סטורי מאפשר לרגעים להיעלם טרם התממשו. סטורי שמשתף סטורי שמשתף סטורי עם תיוגים הוא כמו רברי שממחזר דברים שמעולם לא קרו, ורק לופ של ייצוגים נותן להם חשיבות אוטו אירוטית, שמשתמש בצופים כדי לטעון אותה בחשיבות). 

ההיסטרי שדחף המוות מוביל אותו, מוצא את הריק שנוצר בו בגלל ההיעדר האימהי, כבמה בה הוא יכול להמחיז ולהבנות אובייקט אירוטי אימהי, ולהעלותו באוב רק במצבים אוטו-אירוטיים. (כלומר, הריק הזה אינו מבקש להתמלא, אלא ממשיך לשמש ככלי להרחקה של מפגש פורה). מטרתו של העיסוק האירוטי לכבות את היצרים ולהפחית את רמת העוררות (באמצעות אישוש החוסר). האם היא בעלת עצמי חיוני יותר משל הילד, ולכן מאיימת על הילד, ודורשת ממנו להגיע לפורקן. כך הילד נאלץ להרחיקה ממנו באמצעות הסגנון ההיסטרי. (כלומר יש פה היפוך של הסיבתיות, פתאום הילד הוא זה שזקוק להרחקת האם, כי היא חיה מדי עבורו). ההיסטרי שדחף המוות שולט בו, מנצל את האמביוולנטיות האמהית בדרך נקמנית, הוא מסיג את עצמו מההוים, במטרה להעניש אותם, ולהשאיר אותם בחוץ, בקור. 

ההיסטרי שדחף המוות חזק יותר אצלו חווה קנאה עזה בסצינה ההורית, (כלומר, בזיווג ההורי), שהוא בעיניו מקום מושבה המדומיין של אהבת האמת שנמנעה ממנו. (זהו המגע הפורה שקיים רק בזיווג בין ההורים, ואותו ההיסטרי תוקף). ההיסטרי שונא כעת את האהבה הזו, ונוקם בה באמצעות פיתוי תשוקתו של האחר ואז הרחקתו, או יחס זועם ונקמני כלפי המאהב לאחר המעשה. ההיסטרי מרגיש שהשתתפותו במגע מיני פורה הוא כניעה לסמכות ההורית. בעוד שההיסטרי בעל דחף החיים הדומיננטי רודף אחרי אהבת האם ושואף להיות מושא לתשוקתה, הרי שההיסטרי שנשלט על ידי דחף המוות, שואף לחסל את האהבה האימהית ונוקם בצורה שיטתית בציפיותיו של האחר. 

(ג'יזס).

הערותיי:

- בולאס מאוד לא פוליטיקלי קורקט. זה דורש קשיחות מסויימת כדי לעמוד בביקורת. בראיון איתו שראיתי ביוטיוב הוא דווקא נראה בנאדם נחמד.

- בעיניי, מעט מאוד מהטקסט הזה עוסק במקומות ראשוניים, ובעצמי האמיתי של האדם המתואר כאן, שרעב למגע אמיתי ומרחיק אותו. יותר מדובר בלופים, וביצירת קשר סדרתית ועקרה.

- אני תוהה לגבי בולאס ותיאורי המקרה שלו. האם הוא ידע בשנת 2000 כמה תפוצה תהיה להם? שהם יפורסמו לקהל לא מקצועי דרך פייסבוק? האם הוא לא עקר פה חלק חי מהמטופלים שלו והשוויץ בהם כמריונטות בפני הקולגות שלו?